עד שפגשתי אותו

נשימה אחת ודי

האורות מעומעמים, אני לא רואה איפה אני אני לא שומעת כלום רק שחור. אני ידעתי ,אני יודעת שזה תלוי רק בי אני חייבת להילחם אני לא אשאיר את טום שלי מאחור. אני פשוט לא יכולה.
למרות כמה שזה פשוט, פשוט לוותר אני חייבת להמשיך לנשום, אני לא אפסיק להגיד לעצמי, נשימה אחת ודי. נשימה אחת ודי. נשימה אחת ודי. נשימה אחת ודי. אסור לי לוותר. אסור.
שמעתי את טום שלי, את קולו מהדהד בראשי, זה לא הסוף אני לא מוותרת.
טום החזיק את בטני ולחץ, זה כואב, אבל כרגע שום דבר לא מעניין אותי חוץ ממנו, לא אכפת לי כמה זה כואב, חולצת הטריקו של טום התלכלכת בדם ידיו היו גם כן מלאות והרגשתי כאילו בטני מתפוצצת, החלק התחתון כולו שרף ופעם מכאב, שמעתי את פעימות ליבי שהחלשות מרגע לרגע, אני חייבת לנשום, רק עוד נשימה אחת ודי.

״טליה שלא תעזי לעצום את העניים שלך שמעת אותי!״ טום צעק בזמן שדמעות כואבות יוצאות מעיניו, לא אני פשוט לא מאמינה אני גורמת לו לבכות, הכאב שלו, אני לא רוצה להיות חלק מזה, אני רוצה שהוא היה מאושר בבקשה, זאת הבקשה היחידה שלי.
״טום, טום״ לחשתי בקול צרוד ושבור
״אל תדברי, אל תתאמצי, בבקשה בישבילי״ הוא קטע אותי ואמר
״טום, אני אוהבת אותך, בבקשה אל תבכה זה רק כואב יותר״ התחננתי וכך הוא עשה, הוא מחק את הדמעות וחייך, טום שלי מחייך זאת ההרגשה הכי טובה שיכולה להיות לראות אותו מחייך, מאושר.
עיניי החלו ‏להעצם, והייתי כל כך עייפה אני רק רוצה לשניה אחת, שניה אחת לנוח, שניה אחת לעצום עניים.
״טליה בבקשה, הבטחת לי, הבטחת לי שלא תלכי.״ הוא מילמל והדמעות התחזקו אבל החיוך נשאר על פניו כמו שהבטיח וכך גם שלי, הוא כל כך חשוב לי הוא פשוט כל החיים שלי. כל כך קשה לי לחשוב שאני יכולה פשוט להעלם ולא לראות אותו למשך כל כך הרבה זמן, כל כך כואב. כל כך כואב לי לחשוב כמה שהוא יפגע ממני, כל כך כואב לי לחשוב שהוא יהיה לבד, שהוא יהיה עצוב. אוף פשוט פאקינג אוף, אני לא יכולה לעזוב אותו, לא עכשיו, גם בשבילי אני צריכה אותו חווינו יותר מידי דברים כדי שאני פשוט אוותר ואעזוב אותו. לא. לא משנה כמה אני עייפה אני לא מוותרת, נשימה אחת ודי.

לפתע אני רואה מספר של אנשים כולם לבושים במדים לבנים של מד״א, אורות מהבהבים ,לחשושים, מצלמות, ולמרות הכל אני לא רואה כלום הכל מטושטש חוץ ממנו ,חוץ המבט שיש לו בעניים ,הפחד, הדמעות, העצב.
כל דבר שקשור אליו אני רואה.
הם לוקחים אותי לתוך האמבולנס וראשי החל להסתחרר, אחד מהפרמדיקים החל לדבר איתי וניסה לגרום לי להשאר בהכרה, בזמן שעוד פרמדיקית ניסתה להכניס מחט לזרועותי, ניסיתי לזוז ולהתפתל שראיתי את גודל המחט שהיא מנסה להחדיר לתוכי, פאק אני שונאת מחטים זה הפחד הכי גדול שלי. מאז ומתמיד שנאתי זריקות, כל כך פחדתי.
התחלתי למלמל שתפסיק מילותיי לא היו ברורות לא שלטתי על מה שאמרתי, התחושה מהאגן ומטה כמעט ונעלה רק זרמים של כאב שעוברים בגופי. זה הכל שום דבר אחר לא משנה כמה דקרו אותי כמה נגעו בי ,הגוף שלי איבד את תחושותיו. רק את מגעו החם והבטוח יכולתי להרגיש, הוא מחזיק את כף ידיי מלטף אותה ומחזיק חזק כאילו שברגע שיעזוב הוא יאבד אותי, כאילו אני זכוכית שבירה שהכל תלוי בו, כואב לו ושרע לו כואב לי אני מפחדת, לא מהמוות אלה מהתחושה הנוראית שעוברת בכל גופי, אני לא רוצה לאכזב אותו, אני לא רוצה להשאיר אותו לבד.

״גברתי, את חייבת להפסיק לזוז אנחנו רק מנסים לעזור לך״ שמעתי את הפרמדיקית אומרת בקול לחוץ ומרגיע,
״לא לא בבקשה לא״ מילמלתי והתחננתי שטום תפס את כף ידי חזק יותר רק שהפעם החזרתי לו בלחיצה, ניסיתי לסמן לו שלא ידאג אבל כמובן שזה לא מעניין אותו הוא רק רוצה שאני היה בטוחה, שלי היה טוב. אבל אני לא רוצה שידאג לי אני רוצה שידאג פעם אחת בחיים שלו לעצמו, שיפסיק לדאוג לכולם כל הזמן.
״מלאך שלי היא חייבת אני חייב אני חייב שאת תצאי מזה אל תפחדי אני פה, אני לא אתן ששום דבר יפגע בך״ הוא אמר ודמעה אחת כואבת ירדה מענייי, לאחר מספר שניות הנהנתי לחיוב והרגשתי את הדקירה האגרסיבית , את הלחץ שהופעל על זרועותי.
״אהאהה״ לחשתי בכאב בקול צרוד בעקבות הדקירה
״אני פה מלאך, אני לא הולך לשום מקום, תסתכלי עליי לא לשם״ הוא אמר וסובבתי את פניי במהירות מסיטה את מבטי מהמחט שבתוך עורי.
״טום, אני אוהבת אותך, תעזור לי בבקשה״ התחננתי כי הרגשתי כל כך ריקה כל כך שבורה
״מלאך שלי אני כל כך מצטער, אני רוצה לעזור לך אבל אני לא יודע איך, זה הורג אותי מבפנים.״ הוא אמר לי בכנות והתחלתי לבכות חזק יותר לא אכפת לי שאין לי שום כוח בגופי לא אכפת לי שאני פאקינג עייפה אני רק רוצה הביתה אני רוצה אליו, אל הבית שלי אל המקום הבטוח שלי.
״מלאך אל תבכי בשבילי את מתאמצת יותר מידי״ הוא אמר ומחא את דמעותיי בעזרת אגודלו.

פאק, אני מאוהבת. אני כל כך מודה לו, מודה לו על כל רגע ורגע שביליתי איתו אני מודה לו על כל רגע שהוא היה שם בישבילי לא משנה כמה קשה זה היה. אני פאקינג אומרת תודה, תודה ענקית עליו. אלוהים תעזור לי, תעזור לי לעבור את היום הזה תעזור לי לי להתעורר מחר בבוקר לצידו, להריח אותו, להרגיש אותו.
בבקשה.
אני לא חושבת שאמרתי את זה מספיק אני לא חושבת שהודתי לו מספיק הוא הוציא אותי מהתקופה הכי חרא בחיים שלי, הוא גרם לי לצחוק הוא הפך אותי למאושרת.
כל דמעה שירדה מפניי הפכה לחיוך, כל כעס ורגשות אשמה הפכו לאושר, הפכו לשמחה הפכו לדבר הכי טוב בחיים שלי, והכל בזכותו, הכל זה הוא.

הגענו לבית החולים הצבע בפניי כבר נעלם ממזמן.
איבדתי הרבה דם הרגשתי חרא הרגשתי כמו המוות בפני עצמו רציתי כבר לגמור את זה רציתי להפסיק לסבול.
הפרמדיקים החלו להניע אותי במהירות לכיוון בית החולים, דלתות ‏נטרקות, אור חזק ולבן מאיר על פניי, טום כבר לא לידי הדבר היחיד שאני רואה זה כמה אנשים זרים לבושים מסכות וחלוקים מול פניי מלבישים לי מסיכת חמצן, לפתע הכל שחור אני כל כך מפחדת במיוחד שהוא כבר לא לידי , אני מרגישה כל כך פגועה, כל כך לבד.

קולו עוד מהדהד בראשי אני שומעת אותו מדבר אליי הוא לא עוזב אותי לא משנה מה, הוא נשאר לידי הוא נשאר איתי.
״טום״ לחשתי בעייפות
״טום אני כל כך מפחדת, אני לא משאירה אותך לבד, לא עכשיו.״ הצהרתי ואמרתי לו מקווה שהוא שומע אותי
״אני יודע מלאך שלי, אני יודע עכשיו לכי לישון אני מבטיח שהיה פה שתתעוררי״ הוא אמר והרגשתי את חום מגעו הולך ומתרחק.
שחור. שקט. זה הכל זה כל מה שאני מרגישה אפילו מחשבותיי כבר שקטו.

טוב פרק קצת קשוח מקווה שנהנתם למרות שהכל רק הולך ומסתבך, אוהבת אותכם מלאאא❤️
ורציתי להגיד תודה ענקית לכולכם על התמיכה בטיק טוק ופה באמת שזה פשוט בילתי נתפס