״לורן רק תמשיכי אל תתני לעצמך לחזור ולהתדרדר״ נשמע קולו של הארי מליד ירוקת העניים, ״לא משנה מה תמשיכי, אני אנסה לעזור לך אני אדבר עם אמא אשכנע אותה אל תדאגי אני אוהב אותך!"
לורן היססה, אך בכל זאת הסתובבה לאחיה הבכור, עם מבט נטול רגש ״את תסתדרי, אני מבטיח״ אמר הבחור המתולתל ונישק למציה של אחותו.
״זה קרה! עשינו אתזה! ברחנו משם את עשית את זה לורן את גבורה את חזקה, את עשית את הלא אפשרי!״ אמר הארי, ששערו החום המתולתל עף ברוחות ניו יורק על עניו, בגדיו בלויים והרוסים, ועניו הירוקות נצצו בהתרגשות ״עשינו אתזה״ הוא מלמל וחיבק את לורן. הבריחה של השניים הייתה מיקרית ביותר אך מיוחלת ומשמחת.
כי בכל זאת לאחר חצי שנה של עינויים פיזיים נפשיים ומיניים שעברו הם יצאו משם. הארי חיבק את אחותו חיבוק פרידה ודמעות זולגות במורד לחייו החיוורות והלך אל התחנה משאיר את אחותו בחוסר רצון מאחור לשקוע בחזרה במחשבותיה שגם כשהארי היה שם בילתה הברונטית את רוב זמנה, בלנסות להבין אותם, בתחנת הרכבת הארי הכין את עצמו הוציא את כרטיס הרכבת שלו והעביר יד בשערו החום שארך יותר מידי לטעמה של הצעירה,
' אני חוזר הבייתה..' מלמל ועלה לרכבת התחתית.
לורן ידעה הוא שלא משנה כמה סמים תכניס לגופה, היא לעולם לא תשכח את הזוועות שעברה שם, את האונס, הכאב, והתעללות.
הזכרון הציף אותה ,
זה קרה ביום אחד, שבוע לפני שתכננו להעביר את השניים, למכור את לורן כזונת מין לאיזה עשיר זקן ואת הארי לשלוח למקום לא מוכר.
זה קרה ביום חורפי וקר אחד כשיצאו לחצר הדירה שבה הוחזקו כנגד רצונם כדאי לפגוש בשאר האסירים ולשאוף אוויר צח.
כן אומנם הגדר סביב חצר הבית הייתה גבוהה ככ שאי אפשר היה לראות את הצד השני, אך בכל זאת הייתה דרך לצאת מתוך החומות הגבוהות שהחזיקו אותם בה.
בפינה האחורית שבחצר ממש צמוד לכניסה האחורית לאיזור המוסתר בחצר הייתה פרצה קטנה,שהייתה מוסתרת מאחורי שיחים הפרצה היתה כל כך קטנה שכמעט בלתי אפשרי היה לעבור בא, או אפילו לשים לב אליה לצורך העניין.
מה שהמאכילים לא תכננו זה שלורן והארי יראו את הפרצה הקטנה ויהיו חכמים מספיק לברוח דרכה או אפילו פכחיים מספיק ולא תחת השפעה מלאה של סמים ויזחלו דרכה החוצה אל החופש.
אבל לורן לא הייתה טיפשה היא ידעה שאפילו שהיא לא נמצאת במקום המקולל הזה הם הרסו לה את החיים ושהיא לא חופשיה.
ולעולם לא תהיה.
היא הייתה צריכה את הסם שסיפקו להם שם באופן קבוע.
נואשת אליו,
מרוב שהרגישה את המחסור בו גופה קרא לעזרה היא הייתה מתקפלת על הרצפה ובוכה בכאב כשציפורניה חדרו לעורה ולבשרה.
ואנשים אף פעם לא ניסו לעזור.
היא לא הייתה גאה בזה, אבל כשהייתה יחסית פכחת היא ידעה שהיא כל כך מכורה שהיא מוכנה לעשות הכל, הכל כדאי לשכך את הכאב ולהרגיש את התחושה המדהימה הזו של השחרור רק הסם גרם לה להרגיש חופשיה מעצמה ומה שהיא גילתה רק אחר כך זה היא לא באמת היתה חופשיה, היא רק חייתה באשליה.
את הכאבים והזכרונות הזה, רק המת' או הקוק או כל סם שהגיע לידה היו משכחים.
במשך שבועיים לורן והארי חיו ברחוב, רעבים צמאים ובעיקר נזקקים למנה, היו ימים שלורן הייתה בוכה ככ חזק ומתפללת שהיא תקבל מנה אחת שתהרוג אותה שתסיים את הסיוט הזה שמחזיק בה כאילו תברח.
לורן כבר לא ראתה טעם לחיות, אח שלה עוזב הדבר היחיד שהיא שמחה, היא לא רצתה שיראה אותה ככה או אפילו יותר גרוע יגמור כמוה.
במשך השבועיים שבא היו ברחוב לאחר הבריחה השניים הסתתרו במערות, שלא ימצאו שוב בידי השובין שלהם, שלא ויתרו והמשיכו לחפש אחריהם רק כדאי למכור אותם לזנות. לורן שכנעה את הארי שהיא תסתדר, שהוא צריך לחזור הביתה וזה מה שהוא עושה, כדאי לנסות להשיג כסף ומזון לאחותו, מה שהארי לא ידע זה שיעבור זמן עד שיפגוש בא שוב, ושהיא לא תהיה בסדר כמו ששיכנעה אותו.
**״זה בסדר הארי, אנחנו מקבלים אותך'' אמרה אמו החורגת של הארי, האם הביולוגית של לורן.
״אמא..?״ התחילה הברונטית בקול נמוך ״ואת? צאי מהבית שלי! הבת שלי לא תהיה לסבית, בשר מבשרי, לסבית? לא!״ צעקה קלרה אמא של לורן, דמעות זלגו מעניה של הצעירה ״אבל זה לא פייר!״ הפריע הארי ונעמד לצד אחותו ״צאי מהבית שלי!״ אמרה האם לביתה שטרם חגגה את יום הולדתה ה-18, לורן לא רבה היא לא ראתה בכך צורך היא ידעה שזה לא יועיל, היא ארזה תיק, שבו היה לה מעט כסף, אוכל, ובגדים וירדה חזרה אל הסלון, בדיוק כשארי סיים את משפטו האחרון ״אני לא עוזב את אחותי, זה או שנינו או אף אחד מאיתנו״**
במחשבה לאחור? לורן לא הייתה מופתעת האריי תמיד היה הבן האהוב בבית, אפילו שלא היה בנה הביולוגי של אימה של לורן, הברונטית נולדה בטעות ככה אמא חזרה ואמרה כל ילדותה של הצעירה, שלורן היא טעות שהיא מתחרטת עליה כבר 18 שנה, ועכשיו לורן בת 18 וחצי נפרדת מאחיה שחוזר הביתה, ונישארת לבד לעבור את הגיהנום לבד, היא עשתה זאת בשבילו, בשביל אחיה הגדול.
למען האמת היא מעולם לא חשבה שהיא תגיע למצב הזה, לבד ברחובות ניו יורק כי סילקו אותה מהבית שלה בגלל נטיותיה המיניות, מסוממת ומכורה, ואחרי שעברה התעללויות פיזיות נפשיות ומיניות.
לורן אפילו לא זכרה את הפעם האחרונה שמישהו ניסה לעזור לה ולהיות שם בשבילה חוץ מהארי כמובן שתמיד תמך בה.
היא חשבה שלא מגיע לה שלמישהו יהיה אכפת או יראה לה סימפטיות או בכל אופן משהו שהוא לא כאב,
היא ידעה שהיא תשאר לבד אבל היא עשתה אתזה בכל זאת.
אפילו שהיא האמינה בלב שלם שלאף אחד לא באמת היה אכפת ממנה, היא לא חשבה בצלילות היא הייתה מוכנה למות או להרוג כדאי לקבל מנה לא היה אכפת לה מאוכל שתיה או בית רק מהסמים.
ולכן לא רצתה את הארי שם, היא רצתה לגונן על אחיה,
ממנה.
ועכשיו בזמן שישבה בפינת רחוב ראשי בניו יורק לבד בקור שפתיה כחולות מהקור והעניה הירוקות-כחולות כבר לא נצצו בשעשוע ושמחה כבר תקופה,
ועורה לבן וחיוור מהרגיל
גופה רזה כל כך שאפשר היה לראות את שלדה,
הצלקות מהמאכילים נשארו על גופה, וזכרונה וחייה מחוקים, זו היא מלחמת ההשרדות היום יומית של לורן.
הברונטית לא יכלה לנחש אפילו בחלומות הכי פרועים שלה שהיא תגיע למצב כזה,
ועוד יותר מזה,
תפגוש באדם שישנה את חייה.
YOU ARE READING
long way home-camren&larry (hebrew)
Fanfiction״אמא, אני.. אני.. הומו״ אמר הבחור המתולתל לאימו ״שנינו ..״ הוסיפה חלש הצעירה מבין האחים והשפילה את ראשה. --- משם התחיל המסע הלא קל של האחים סטיילס-הורגי שהוביל אותם לרחובות ניו-יורק בלי מים, אוכל או קורת גג. אחרי יומיים בלי אוכל ומים ניגש אל השניים...
