היי כולם!
אני שמחה לבשר שבדיוק בשבוע הבא, ב2.10, ל"החיה." יש שנה D:
למרות שהייתה הפוגה של כמה חודשים, לא רציתי להתעלם מהתאריך הזה. ואשמח לעשות פרק קטן ומיוחד. אז אם יש לכם שאלות כלשהן בנוגע לסיפור, אשמח אם תכתבו אותן פה, בתגובת אין ליין, ואלא אם כן הן יספיילרו/יהרסו את הסיפור בצורה כלשהי, אענה עליהן~
נתראה D:
~~~
הבוקר המוקדם השתית קור בעצמותיו, גורם לו להיות מודע לעיניו הצורבות מבכי והעדר שינה.
עבר זמן מה מאז ששלג כיסה את האדמה באופן מוחלט, ועתה הרגליים הענקיות של המפלץ רמסו בדרכן אדמה מנומרת בלבן, חום וירוק. ערבוב של העונות המתנגשות. למעלה, השמים היו לבנים; כמבשרים על סופת שלגים נוספת, שעמדה לדחות את את האביב המבושש לבוא, ולו עוד קצת.
החורף היה כה ארוך השנה, מצא הנרי חושב לעצמו באותו הרגע. הוא הידק אל גופו את הגלימה שהיצור ליפף מסביבו זה מכבר; מנסה לשמור על ראש שקול כשצמרמורת קפואה, שדילגה במורד עמוד השדרה שלו ומטה, נקטעה כשהגיעה לירכיו.
הבטן שלו התהפכה, מאיימת.
"פה." מצא את עצמו אומר אז, סליל קפוא עלה מבין שפתיו והשמימה. "אתה יכול להניח אותי."
המפלץ קפא לרגע במקומו, ואז התעשת על עצמו. מעמדתו של הנרי, עם זרוע איתנה אחת מערסלת אותו אל החזה הפרוותי והגדול של הלה, לא יכל לראות את פניו של מסייה חיה. ועדיין, יכל לשמוע את הרטט הקל והמהוסס בקולו של היצור כשזה שאל: "לצד ה...?"
"כן. פה." שב ואמר, מחווה על העץ הגדול בו נטה להשתמש כמעמד אימונים שגרתי. העץ המדובר היה צבוע בלבן של השלג ומנומר בחום של האביב, ודרכו היה אפשר לראות שריטות, חבורות וחבלות שהטיל עליו הנרי לכל אורך אימוניו בשבועות החולפים.
הנרי עצר את הנשימה שלו כשהיצור אחז בו בשתי ידיים, וכמו בובת סמרטוטים ישנה, הניח אותו במקומו כהלכה - עם גבו פונה אל העץ. את הקור הוא הרגיש, מחלחל לתוך עצמותיו גם מבעד לגלימה ששימשה לו כמושב והמכנסיים שהידק היטב מסביב לירכיו - כדי שהבד שלהם לא ישתלשל לשווא, יזכיר לו את ה...חוסר.
הוא עדיין היה כל כך מודע אליו, זה גרם לו לרצות להקיא.
הימאי לשעבר הכריח את עצמו, לעצום את עיניו לכמה רגעים ארוכים ולשוב לעשתונותיו. ברגע הזה, מכל הרגעים בעולם, החוסר שלו לא היה אמור לשנות דבר. לא כשהייתה הצעה על הכף, שכנראה יכלה להשיב את הדברים לסדרם.
הוא התפלל.
כשפקח את עיניו, הפך שוב מודע לעיניים הבוערות, שהופנו אליו מלמעלה. המפלץ תמיד הסתכל עליו מלמעלה, אבל לא עד כדי כך מלמעלה. הנרי השתדל שלא לחשוב על זה.
"אתה צריך עזרה כלשהי?" שוב נשמע קולו של זה.
הנרי לא העז להרים את ראשו ולהסתכל עליו. הוא לא יכל לשאת במבטים של רחמים ושיברון לב. בפעם הקודמת בו קרה לו מה שאז תיאר כגרוע מכל, המפלץ, שהיה האחד שעולל את המעשה בזמנו, לא מצמץ. אבל במקרה בו יראה את המפלץ כפי שנראה מוקדם יותר, באותו היום, בחדר השינה... "לא." אמר חרש. עם היום החדש הזה, הנרי שנא את הצליל של קולו. הוא כל הזמן ניסה לכחכח בתקווה להעלים את החספוס ואת החולשה, אבל לא הצליח לעשות כן בצורה מלאה; מותיר את עצמו, נשמע מעורר רחמים. עירום. "אני בסדר."
המפלץ שתק. הנרי ראה את האגרופים הגדולים שלו, שמוטים לתוך תלוליות שלג. אחד מהם נשא אותו בקלילות לפני רגע אחד קל, בלי לדקור אותו עם הציפורניים הארוכות והחדות, בלי למחוץ אותו עם השרירים העצומים והכבדים.
הוא שב וכחכח בגרונו. "לפני שאני מתחיל, אני רוצה לחדד."
"כן." השיב המפלץ בצייתנות.
הנרי השתהה לכמה רגעים נוספים. מצד אחד, הוא ידע שככל שיתמהמה יותר, כך בל תקדים להתעורר - ולמרות הפקודה של המפלץ למשרתים לדאוג שהיא תישאר בפנים, היה גבול. והוא לא התכוון לתת לה לפגוש במכשפה.
מצד שני... חלק בו לא רצה לפגוש במכשפה בעצמו.
הוא הכריח את עצמו לקחת נשימה עמוקה נוספת פנימה, והרים את עיניו בכוח. מנגד ללבן שברקע, השחור של המפלץ בלט פי כמה וכמה. הפרווה שלו נשבה עם הרוחות הסותרות מסביב, הגלימה הקשורה אליו, הופכת לגל ארגמני מנגד לשלג הלבן. העיניים שלו היו קטנות, אבל הן לכדו את רוב, אם לא את כל תשומת הלב של הנרי.
"היא טורפת." אמר האנושי לבסוף. מרגיש מוזר, קצת, לומר את זה ליצור כה גדול וקשוח למראה - אבל מצד שני יודע את טבעו התמים היטב. "כל דבר שתאמר לה יכול לשמש לה כנשק, אז אל תתן לה כלום ושום דבר. לטובתך."
המפלץ הנהן.
עיניו של הנרי סטו אנה ואנה לפני שפגשו שוב בפניו. "אני יודע שאתה לא היצור הכי מבריק בעולם." אמר בישירות, בוחר את מילותיו בקפידה; משתדל להלום בחוזקה ולהדגיש את כובד המצב. "אבל אל תתן לה לנצח. כל שיחה איתה היא משחק, אתה לא יכול לתת לה לראות מה אתה חושב. אתה לא יכול להסגיר שום דבר. ברגע שתעשה, אי אפשר לחזור אחורה. חשוב שתדע את זה." הוא הדגיש כל מילה, כל הברה, אפילו. הוא הקפיד על המשקל של דבריו, דואג שהמפלץ ישמע אותו. הוא הרגיש חרדה עולה בו, אבל החרדה - היא הייתה מוזרה. הנרי היה כמעט ומשוכנע שהיא לא תפגע בו עצמו. הוא הרגיש את זה בעצמותיו, אחרי מה שעשתה לו אתמול. אבל... לא יכל להיוותר נינוח. "היא לא בת אנוש, אז היא מגיבה בצורות אחרות, עובדת בצורות אחרות. היא משקרת באופן שוטף, אבל לא תמיד מודעת לזה. כשהיא משקרת בידיעה היא נוטה להטות את הראש שלה הצידה." הנרי הטה את ראשו קלות, תוקע את הסנטר שלו קדימה; כפי שהיא נטתה לזרוק את ראשה. "ככה, גם אם היא לא עושה את זה תמיד." המפלץ הנהן בתגובה, והנרי התיישר פעם אחת נוספת. הוא הרגיש קצת חסר נשימה. כאילו שתי ידיים היו מלופפות מסביב לצווארו במשך כל הזמן הזה. "במקום מסוים זאת ברכה שהיא לא בת אנוש, ולא מבינה בני אנוש בצורה מלאה - אבל היא מגיבה לפחד וחרדה. אז תשמור על אורך רוח."
שוב, המפלץ הנהן בראשו בנחישות. "אני מבין."
"אני מקווה שתזכור את זה גם ברגע, מסייה." מצא את עצמו מדגיש בכבדות. ידיו, ששילב אל חזהו, היו חמות. הרגליים שלו - או יותר נכון, מה שנשאר מהן - היו קרות. זה גרם לו להרגיש... "בכל מקרה, תקשיב למה שאומר לך עכשיו, כי מה שאתה עומד לשמוע הכי חשוב. יותר חשוב ממה שאמרתי קודם." הייתה לו את כל תשומת הלב של מסייה חיה כשהישיר אליו מבט פעם אחת נוספת, ואמר: "אני לא עומד להתערב."
המפלץ פשוט הסתכל עליו.
"אתה לבד בזה." למול העיניים הכהות שבחנו אותו מבלי להביע כלום ושום דבר, אמר לעצמו שלא לחשוב ולא להרגיש. "אני לא אומר שום דבר. אני לא נחלץ לעזרתך." המפלץ לא הגיב, והאנושי השתדל לעשות אותו דבר. גם אם מבפנים משהו בו התחמם. "אני לא יכול להרשות לעצמי להיות מושא תשומת הלב שלה, אני לא יודע מה עוד אוכל לאבד לטובתה, ולא אעשה זאת בשבילך כשיש כל כך הרבה על הכף."
למרות שהתחושה שלו אמרה דבר אחד, הוא לא תכנן לקחת את המציאות בקלות ראש. מעולם.
לא כשזאת הייתה היא.
"זה בסדר." אמר המפלץ, גורם להנרי להיעצר, ולו לכמה רגעים. "אני לא מצפה את זה ממך." בתגובה אליו, כמה מתון הוא היה - זה היה עשוי להפיל את הנרי מעל רגליו, אם היה מסוגל לעמוד. "זה מעולם לא היה משהו שציפיתי ממך."
לשמוע את קולו הרגוע של המפלץ בתגובה, גרם למשהו לשקוע בתוכו. הנרי הנהן. "מעולה." כמה רגעים ארוכים של דממה לאחר מכן, עם עיניו פוגשות באלה של המפלץ, הוא מצא את עצמו מחייך בלית ברירה. "שנתחיל?"
המפלץ שב והנהן.
הנרי שב ושאף נשימה עמוקה עמוקה פנימה. הוא הרים את ידו היציבה, הפך אותה כך שאצבעותיו הצביעו לכיוונו שלו, וטמע אותה בשלג הפרוש בפניו, ממשיך ללחוץ עד שקבר את אצבעותיו לתוך האדמה, ועוד קצת, ועוד קצת.
לכמה רגעים, הייתה דממה מוחלטת, והוא יכל להרגיש את המבט הצורב של המפלץ מסתכל עליו, בוער על ראשו. הנרי לא הרשה לעצמו לצאת מריכוז. עיניו קבורות בנקודה האחת הזאת על גבי האדמה, בו היד שלו נותרה שקועה.
כבר, השקט נחצה ונקרע מסביב.
הנרי יכל לשמוע את האנרגיה המתעוררת מסביבו, עולה מהמקום בו היד שלו נקברה לתוך האדמה ומחלחלת לתוכו בזמזום רועש שמילא את אוזניו. היא בערה בו בזמן, גורמת לעורו לעקצץ ולבעור. הקיפה את לבו, ואז לא יותר.
כשהיא שככה כמשב רוח שמת בתוכו, מותירה מאחוריה רק דממה ונשיקות קפואות, הוא הרים את ידו ממקומה; משאיר מאחוריו טביעה מושלמת בשלג, צבועה בלבן.
קולו הרפה של מסייה חיה נשמע כמה רגעים לאחר מכן: "אתה יודע... לכשף?"
"לא שלי." השיב בשקט. "זה הכישוף שלה."
ראשו של הנרי נשען על העץ מאחוריו, ועיניו מצאו שוב את אלה של המפלץ. היצור, הניצב כמעט למולו, רכן קלות - רואה היטב את טביעת היד המושלמת להחריד שהנרי הותיר בתוך השלג. חלקה כשיש מניגוד לשלג הגבשושי שהקיף אותה. כל מי שיסתכל על המחזה יוכל לדעת; זה נראה מושלם מידי, כל כך מושלם, היה חייב להיות פגם בזה.
אבל לא היה.
"...עכשיו מחכי - " התכוון לומר הנרי, אבל כבר המילים נעלמו, והוא התאבן. עוד גל של אנרגיה הציף אותו, חותך דרך לבו כחץ. דוחף את ידיו לצידי גופו, האנושי הנכה התיישר ככל שהרשה לעצמו. הגוף שלו התאבן והתכווץ. " - הא."
"זה בדרך כלל קורה כל כך מהר?" התפלא המפלץ, הצורה בה הוא הזדקף במקומו בהכרח מראה על כך שהוא הרגיש את זה גם כן.
הנרי הניד בראשו לשלילה. "לא." וכבר, הטה את ראשו הצידה. "כדאי שתזוז הצידה."
המפלץ מצמץ בפליאה, אך מיהר לציית. זה היה בדיוק בזמן; טביעת היד בתוך השלג בהקה בורוד מסמא, וברגע שהראייה של הנרי חזרה לעצמה, כבר הדמות הבוהקת של המכשפה ריחפה מעל האדמה, ממש למולו. על ארבע, ידה מושטת לעבר הטביעה החקוקה מראש.
הלב של הנרי התהדק.
משב עז של רוח מכושפת ניתב את דמותה אל האדמה, שיערותיה המתפרעות מסביבה נחתו בחזרה למקומן הראוי, ומשרתותיה הגחליליות צצו בהמוניהן מסביב, מנקדות את העולם הספק לבן ספק אביבי מסביב בורוד.
היה שקט מוחלט. הנרי לא ידע כלום. הוא הרגיש את הרוחות הבאות והחולפות מסביב, שמע אותן חולפות לצד אוזניו. הוא הרגיש את הקור מתחת לאצבעותיו הטבועות בשלג. הוא הרגיש את העץ הנוקשה מנגד לגב שלו.
הוא הרגיש את עיניו לכודות על אלה של המכשפה, שממקומה על ארבעה, כבר נאספה על ידי עדר המשרתות שלה ולעמידה.
הוא לא הצליח להסיט מבט, הוא לא הצליח שלא להסתכל.
כבר, חיוך צבע את שפתיה. מוקפת באורות הורדרדים, היא הייתה כמלאכית. היא הייתה מהממת על גבי הרקע הצחור, לבושה בשמלה כהה שפגשה באדמה וחלוק בצבעי הלילה. שיערה הקיף את ראשה כהינומה כהה, שהוסטה אחורנית וחשפה את פניה היפות, ככלה לא טהורה. "אלוהיי, אהובי." אמרה ברוך, קולה נרגש אצבעותיה השתלבו, וידיה התהדקו לעבר החזה השופע שלה. פניה היו יפות ותמימות, וברגעים כאלה נראתה כמו עלמה צעירה ומוכת אהבה לכל דבר. אם לא היה מודע לכל מה שהיא מסוגלת לעשות, הנרי היה נופל בפח מבלי למצמץ. "לא חשבתי שאחזור לראות אותך כל כך מוקדם!"
הנרי יכל רק לשבת שם.
"מי היה מאמין שאתה תקרא לי אחרי הכל. הו, אתה יודע שלא התכוונתי, נכון? אתה לא כועס, נכון?"
הוא יכל רק להסתכל על הצורה בה חייכה, חום מציף את פניה התמימות למראה.
כל מה שנאלץ לעשות היה להסתכל עליה באטימות לכמה רגעים ספורים, וכשמצמץ, ההבעה שלה הפכה להרצנה קשוחה. "בחיי, כמה קר." אמרה בזלזול, משלבת את ידיה ברוגז, כמו אם דואגת שמדברת לילד מרדן. "אפשר לחשוב שעדיין כואב לך. דאגתי שתחלים."
הנרי ידע שבמטרה להניח לדברים להתנהל כהלכה, יצטרך לנעול את לבו. הוא ידע שכדי לגרום לדברים להתנהל כהלכה, יצטרך לדחוק את דבריה החוצה ככל שיכל. אבל לשמוע אותה מדברת אחרי שקרעה את נשמתו מחוץ לחזהו תמיד גרם לו לבעור.
"...אני נכה." מצא את עצמו אומר בארסיות. מודע, יותר מכל, להיעדרות של רגליו. "הפכת אותי נכה."
"בני אנוש כל כך שבריריים." היא נשפה בבוז, האוויר הנפלט מפיה הופך לעשן כמעט ו-ורדרד. עיניה, המושפלות לעברו, הסתכלו עליו בחוסר כבוד משווע. "אתה רק לוקח את הרגליים שלהם והם יוצאים מפרופורציות. תמיד חשבתי שאתה בוגר יחסית לאנושי, אבל..." כבר, גלגלה את עיניה. "...בטח, תקרא לי, אבל תתנהג אלי בגסות כזאת. אתה רק מצדיק את מה שכבר נעשה."
הנרי אגרף את השלג בשתי ידיו, מרגיש את גופו רועד ומזדעזע לעומת דמותה. הוא הכיר את האישה הזאת - המפלצת הזאת - הוא ידע אותה טוב. והוא הכריח את עצמו להתרכז בזה כשלקח כמה נשימות עמוקות, נרגע אט אט.
הייתה לזה מטרה, הזכיר לעצמו.
"אני לא מעוניין להמשיך לדון בעניין." סינן לבסוף מבין שיניו. "ולא קראתי לך היום בשבילי."
המכשפה הטתה את ראשה בפליאה. "הו, באמת?"
"כן." נשף חרש, מודע לכך שהיא שומעת כל מילה ומילה שחצתה את שפתיו, שקטה ככל שיכלה להיות. "באמת."
"אני מבינה, אם ככה אתה רוצה להתנהג. כמה מאכזב." היא נופפה בידה לביטול, אותה היד שלפתה בליל האתמול את רגלו של הנרי ותלשה אותה ממקומה. "אז למה אני פה?"
ממקומו על גבי האדמה, עיניו של הנרי בערו.
הגוף שלו צרח.
האגרופים שלו רעדו לצידי גופו.
"זה הוא." הנרי אמר ביובש, פניו נעולות באטימות שעה שהחווה על היצור לצידו בקודקודו. "שביקש לראות אותך."
ראשה סב בחדות. חדות לא אנושית. כבר, ההבעה הרצינית על פניה שככה באחת. היה אפשר להאמין, ולו לרגע, שאפילו לא טרחה לראות את המפלץ עד אותו הרגע; למרות שזה היה בלתי אפשרי, בהתחשב במימדיו העצומים. "אה, כמובן, עוד ילד." אמרה ברכות, שפתיה מתעקלות לחיוך מתקתק. "ילד מיוחד, אפשר לומר."
מנגדה, המפלץ שתק. עדיין מקובע למקומו, לצד הנרי. האנושי, שנשא את עיניו לעברו ולו רק לרגע, מעולם לא ראה את עיניו של מסייה חיה כל כך כהות קודם לכן.
"אתה הילד הראשון שקרא לי לבקר מרצונו, זה נחמד מצידך."
המפלץ פשוט נותר, מקובע למקומו, כמו ילד ביישן. "...כן, תודה שבאת."
"הכל בשביל הילדים," אמרה ברכות. היא לא לקחה צעד אחד, אפילו, לכיוונו של המפלץ. זה הפליא את הנרי, במידה מסוימת. המרחב האישי שלו הופר על ידיה שוב ושוב - במיוחד כשלא הרגיש בנוח. "במיוחד בשבילך. לא ראיתי אותך הרבה מאוד זמן. אפשר לומר שגדלת."
"כן." המפלץ הנהן, מסורבל למראה גם מזווית הראייה של הנרי. הראש שלו נראה גדול ומגושם יותר מהרגיל. "גדלתי."
המכשפה ספק שילבה ידיים ספק עטפה את עצמה בחיבוק והטתה את ראשה אחורה, כאילו שמה את המפלץ תחת ביקורת. "ברגעים כאלה אני רואה, עבר זמן מה." הוסיפה בקול מתקתק, תמים למשמע. כל דבר אחר בגוף שלה, עם זאת, הרגיש יותר מתקיף וחד, במידה שהנרי לא יכל להסביר. "נשמע שהפכת לבן אנוש בשנים החולפות האלו."
"במידה מסוימת, הפכתי." הקול של המפלץ היה חריג למשמע. הנרי מעולם לא שמע אותו, ככה. כל כך נעדר רגש. הוא מצא את עצמו מופתע; המפלץ לא היה אמור לצלוח את העמדת הפנים בכזו קלילות. אחרי הכל, מאז ומתמיד היה כספר פתוח.
"לא רחוק ממה שרציתי." הדגישה המכשפה בחדות חריגה. מזווית עינו, הנרי ראה איך הכתפיים של המפלץ כאילו התכווצו, ולו רק מעט. "אבל עדיין רחוק למדי, כפי שאתה חייב לדעת."
"כן." השיב מסייה חיה באטימות.
"למה קראת לי היום?"
היצור הגדול והחסון התמתח למול האישה הרכה למראה. "אני..." אבל המילים שלו כבר נעלמו. הקול שלו היה אדיב, מאוד, אפילו. והיה מוזר לראות אותו נעלם כמעט לחלוטין למול 'נבל' אמיתי. מנקודת המבט של האנושי על האדמה, לראות את השניים ניצבים אחד למול השנייה היה מפכח במידת מה.
מעולם המפלץ לא נראה יותר כמו ילד.
היא מצמצה באטימות, בציפיה לתשובה. התנועות שלה לא טבעיות, כפי שתמיד היו; מהירות, חדות, מוזרות.
הנרי יכל לראות את הצורה בה הגוף של המפלץ היה דרוך מנגדה. מסייה חיה ראה הכל. הוא ראה אותה. הוא הבין את האישה הניצבת למולו. בין אם אלה היו האזהרות של הנרי או לא; הוא הבין את זה, לפחות בצורה כלשהי.
"לא ראיתי אותך מאז אותו היום." פתח בזהירות. "מאז, הכל לא ברור בראשי." העיניים הכהות, שנדדו לעבר אלה של המכשפה, לא נראו מהוססות במיוחד - אבל הנרי, שהכיר די את המסייה, ידע שהיה קרוע; היישר מעצמותיו. האנושי נדרך קצת, מקווה שהאישה המקוללת למולם לא תשים לב. אולי טעה, חשב לעצמו הנרי. אולי המפלץ לא היה חכם מספיק בכל מקרה. "כשאני מנסה להבין את גורלי, את מה שניצב על המאזניים, אני לא יודע אותו כהלכה. כשהבנתי שהנרי יכול לקרוא לך... לא יכולתי לתת להזדמנות לחמוק ממני."
"אהא." השיבה המכשפה באריכות, זוקפת את גבותיה לעומתו בספקנות. "טוב, אתה יודע את המטלה שלך."
"אני יודע." השיב היצור. "אבל לגבי כל השאר..."
"אין לך הרבה זמן, אני בטוחה שאתה יודע גם את זה."
הוא הנהן.
הנרי מצמץ בהפתעה. היא הייתה מאוד ישירה עם המפלץ; בצורה בה לא נטתה להיות עם שאר הקורבנות שלה. המפלץ, מצידו, לא נראה מופתע בכלל. כאחד שמקבל את גורלו בלב שלם.
"אז כל השאר לא משנה, לא?" קולה היה נוקב וחד, אבל מצד שני כמעט ומחוייך. זה היה שילוב מוזר, שהותיר את הנרי דרוך. "הבהרתי היטב את לב הדברים."
היצור קפא.
הנרי הכיר אותו מספיק כדי שהמחזה ישאיר אותו מוטרד. הוא לא יכל לקרוא מבעד לדמותו ברגע הזה, בין אם זאת הייתה זווית הראייה המסורבלת או פשוט הצורה בה המסייה נעל את עצמו, אבל לראות אותו מתכנס לתוך עצמו... הנרי הרגיש חסר מנוח.
"מצד אחד, כן. מהשני..." היצור שב ועצר מעצמו. עיניו נעו אנה ואנה לפני שמצאו שוב את המכשפה. "...אני עומד למות, נכון?"
"סביר להניח." השיבה בשלווה, ההברות מתגלגלות על לשונה בקלילות השגרתית. "כל עוד תמשיך ככה, רחוק מהמשימה שלך."
הנרי הרגיש בחילה קלה, בוחן את השניים משני צדדיו. תערובת של הדברים שאמרה המכשפה, המודעות המוחלטת של מסייה חיה והמתח הבלתי נסבל שמילא את קרביו. הימאי לשעבר ידע שלא הייתה לו שליטה על המצב - וזה גרם לו לשנוא את זה עוד יותר.
המסייה פלט נשימה ארוכה-ארוכה. "כן, הנחתי כך. אבל עוד מהיום ההוא, תמיד רציתי לשאול..." עוד השתהות מילאה את האוויר, הפה של היצור היה פתוח קלות שעה ששקל את מילותיו. הצורה בה הכתפיים שלו כמעט ונרעדו תפסה את תשומת לבו של הנרי, שמיהר לבחון את המכשפה; לפי הצורה בה עיניה עקבו בסקרנות אחרי היצור שלמולה, הנרי האמין בלב שלם שהיא תפסה את זה. כבר, חשק את שיניו. מה לעזאזל היצור עשה? מה לעזאזל הוא אמר? הוא התחיל נהדר, אבל כבר התחיל להתפרק. "אמות לבד?"
הנרי התאבן. הוא הכריח את הבעת פניו להישאר ניטרלית, אבל הדחף הראשוני שלו היה לקלל. האם מסייה לא הקשיב בכלל לדבריו?
"לבד?" השאלה התמוהה גרמה למפלץ להיעצר לחלוטין; לנשימה, אפילו, לקפוא בחזהו. "זאת שאלה טובה." המשיכה המכשפה. הנרי היה פתאום מאוד מודע לאדישות המוחלטת של המכשפה מצד אחד, ומצד שני הסתכל על היצור הנעצר במקומו והתפלל, התחנן, שלא יגיב בחריפות. "לא חשבתי על זה."
ממקומו, הנרי יכל רק להסתכל שעה שידיו הרפות של החיה, מנגד לשלג, הפכו לאגרופים עצומים.
לא. חשב לעצמו, סערה הולכת וגוברת בקרביו. לא, לא, לא -
" - מה?" היה כל מה שהפה מלא הניבים יכל לפלוט. זה היה בשקט. זה לא היה אגרסיבי. אבל היה דבר מה בטון שלו שגרם למכשפה להימתח. הנרי בעצמו כמעט יכל להריח את הרגשות של המסייה באוויר, אז שהמכשפה תיכשל בכך?
היא הייתה זקופה היטב, ושלוש מאצבעותיה טפחו על לחיה שעה שבחנה את הילד הלא אנושי שלה. הרגעים האלו היו מבעיתים. רגעים בהם נעמדה מול גברים - מפלצות, אפילו - והסתכלה עליהם בצורה שביטלה את כל ישותם, הקטינה אותם ל'ילדים' ולא יותר. זוג עיניים כחולות בוהקות שהשתיקו הכל.
זה מה שהפך אותה למפלצת בעצמה.
"לא חשבתי בנוגע לנושא. אם תמות לבד או ביחד עם אחרים, כלומר. זה משנה?"
"אני... כלומר..." האובדן היה כל כך ניכר בקולו של המפלץ, הנרי הרגיש חרדה עולה ופורחת בקרביו. "...מן הסתם זה עומד להשפיע..."
"...להשפיע?" הקול שלה הפך נקודתי יותר. הנרי יכל לשמוע את הלב של עצמו מהדהד באוזניו, שורק. הוא יכל רק לעצור את עצמו מלהתכווץ באי נוחות בזמן שהמפלץ חפר לעצמו בור ללא מוצא. תודה לאל שהפרווה חסמה במידת מה את ההבעה של היצור - אבל את מה שההבעה שלו לא יכלה להסגיר, המסייה הסגיר באמצעות מעשים. "איך?"
היצור פתח את פיו.
סגר אותו.
פתח אותו שוב.
וקפא במקומו.
למול עיניהם, המכשפה השתנתה. מהתימהון שצבע את הבעתה תחילה, מתיקות חולנית עתה עטפה את תווי פניה. "איך בדיוק זה עומד להשפיע עליך, ילדי?" התנגן קולה, זורע צמרמורת במורד גבו של הנרי, שהאנושי מיהר להסתיר. "אני מרגישה שזה משהו שאצטרך לשמוע בעצמ..."
"...מסייה חיה." לפני שהבין כבר, קולו של הנרי נשמע, וכל תשומת הלב סבה אליו. הוא התיישר, מאמץ לעצמו הבעת פנים ניטרלית ונונשלנטית בעודו החווה על היצור המגושם בראשו. "לא בטוח מה הוא אומר."
"באמת?" התפלאה זו. קולה הסמיך והמתוק למשמע מנע מהנרי להבין אם היא האמינה לו או לא.
המחשבות התרוצצו בראשו של הנרי בחיפוש אחרי תשובה, וכבר, שלף את המשוב הכי הגון בצורה הכי טבעית שיכל לאמץ לעצמו: "הכוונה שלו היא, הוא לא בטוח כמה קברים הוא צריך להכין מראש." הסביר בחוסר מאמץ מעושה, בתקווה בצורה די מוצלחת. מאחורי המסכה הניטרלית על פניו, הרגיש דרוך יותר מאי פעם, מודע לצורה בה העיניים הארורות שלה עקבו אחריו, תוהות. "אחרי הכל, בסופו של דבר קברים זאת טרחה רבה, ובני יצורים ארציים שכמותנו, עם ערכים אנושיים טיפשיים, אוהבים להביא אחד את השני לקבורה." הוא הקפיד לשים דגש על מילים שיגעו היישר במכשפה; והוא חשב שיכל לראות את זה. את הצורה בה היא הגיבה לו, הקשיבה היטב. "הוא גם יצטרך להכין כוח אדם, אז את יכולה להבין את המאמץ המיותר."
לכמה רגעים ארוכים ומעיקים, היא רק הסתכלה.
"אה, אני מבינה. זו בהחלט טרחה רבה." הנרי הכריח את עצמו שלא לפלוט נשיפת הקלה ארוכה-ארוכה. היא הייתה אמינה למשמע, וראשה נותר, מעוגן במקומו. "אני מצטערת, אפילו לא חשבתי על מה שזה יעשה לכם." כבר, עיניה שבו ומצאו את המפלץ. הנרי יכל רק להתפלל שהוא לא יהרוס את מה שעשה בשבילו. "אחשוב על הנושא ואחזור אליך עם תשובה."
היצור נעצר.
הפעם, כשהנרי נקב לעברו מבט מזהיר, הוא נראה שקול. הימאי לשעבר יכל רק לקוות שהצורה בה תמך בו במעידה הקודמת שלו תמנע ממנו לפשל שוב. "...מתי?"
הנרי לא אהב את העובדה שהמשיך לשאול, לחדד את הנושא הכבר מסוכן, אבל הוא הניח שהאטימות בה עשה כן לפחות עזרה. כבר, עיניו שבו אל המכשפה.
"המ, ביום בו אביא אותך למנוחות?"
תודה לאל, המסייה לא הראה שום דבר. הוא אפילו לא זז. הוא לא הניח לעיניו לנוע מעל למכשפה, עם זאת. זה הותיר את הנרי מתוח במידה כלשהי. הוא ידע, מבפנים, איך המפלץ הרגיש אחרי ששמע את הדברים האיומים האלו - כל יצור אנושי מספיק ירגיש בערה איומה בגרון למשמע דברים שכאלו. "ובמקרה שלא... הם... יחזרו לדמותם הקודמת?" הנרי צמצם את עיניו. הוא לא ידע מה זה אמר, אבל זה נשמע מוזר מספיק כדי לגרום למחשבותיו להתפרע. "כשלא אהיה?"
"למה שתרצה לדעת?"
"אנחנו - אנחנו טרחנים." הנרי כמעט חשק את שפתיו, יורה מבט לכיוונו של המפלץ, שמצא את עיניו לרגע לפני ששב להסתכל על המכשפה. המעידה הייתה מוזרה למשמע - מספיק כדי לזכות למבט חד מכיוונה של האישה האיומה שלמולם - אבל כבר היצור שב ודיבר ברוגע: "אצל יצורים כמותנו, צריך לדעת הכל מראש."
"אה, אני לא יודעת." אמרה באנחה ארוכה. "אני לא מותאמת לחשיבה אנושית, הכל משנה לפי איך שארגיש באותו הרגע. תיאלץ להמתין בסבלנות ליומך האחרון."
הנרי ליחך את שפתיו בעצבנות. הוא לא אהב את זה, אבל הוא הניח שזה היה הטוב ביותר שיכלו לעשות - בהתחשב במידע שהמפלץ ניסה להוציא ממנה, כמובן. למרות שהמילים האלו... הן גרמו ללבו האנושי לשקוע, ולו רק מעט.
"לא שוחחתי איתך מאז אותו היום, עכשיו כשאני חושבת על זה." המשיכה המכשפה שוב. ושוב, המפלץ קצת נקפץ למשמע קולה. הנרי כמעט הזעיף. הוא היה חייב לשלוט בעצמו, חשב, אם תכנן להמשיך לחיות את חייו כהלכה... אך מאידך, הבין פתאום; למסייה חיה לא היה עוד הרבה זמן גם ככה. "אני שמחה לראות שהשתנית, הפכת אדיב יותר, יותר נעים הליכות... אבל נדמה שהמטלה האחת שלך לא נלקחה בחשבון."
עיניו של המפלץ מצאו את האדמה. היה משהו בהבעה שלו, בשפת הגוף שלו, מאחורי מעיל עבה של פרווה, שכמעט חסם את גרונו של הנרי. מה שהוא ראה, באותו הרגע - זו הייתה תבוסה. "תמיד הייתה לי תחושה... שלא אעמוד בה."
המכשפה כיווצה את גבותיה לכמה רגעים ארוכים בעודה סברה את המצב. "וזה בסדר מצידך?"
"כל עוד לא אצטרך לקבור אחרים עמי." הנרי ירה לעברו מבט חד אחד נוסף, ממהר להזהיר אותו. הפעם, עם זאת, עשה זאת ביותר היסוס. המפלץ, אסף את הרמז במהרה בכל מקרה. "...בגלל הטרחה." השלים בטבעיות מפתיעה.
לפחות אסף את זה כמו שצריך, אמר לעצמו הנרי.
"איזה היעדר תגובה." השיבה המכשפה בלחש, פליאה נשמעת בקולה.
הפה הגדול ומלא הניבים נפתח ונסגר בהתלבטות, כמה פעמים. "אני לא... רוצה למות." הקול של המפלץ בקע לבסוף, מסורבל וקצת סדוק וכבד. הוא הותיר את הנרי קצת מבולבל. האנושי ניסה להיאסף ולחשוב על כמה חכם היה לומר את המילים האלה למול המכשפה, אבל לפתע לא יכל לחשוב באובייקטיביות. היה דבר מה בטון קולו של המפלץ, הצורה בה במילים שלו היו שקטות וקטנות מספיק כדי להיעלם ברוח, אבל חזקות מספיק כדי להינעץ בקרביו. "אם זה - מה שאת חושבת."
המכשפה הסתכלה עליו, עיניה מלאות בדמותו.
"...אני לא רוצה." קולו של המפלץ נמשך. משב פתאומי של רוח פרע את דרך בגדיה ושיערה של האישה האיומה, אל אלה של הנרי ולבסוף לתוך הפרווה והגלימה של המפלץ. הנרי מיהר להמשיך מעלה את שיערו, בוחן כהלכה את הצורה בה הדמות הכהה של היצור נותרה, מעוגנת למקומה. "יש לי יותר מידי בשביל מה לחיות."
"כמו מה?"
כתפיו של המפלץ נקפצו. "אני - אני לא..."
"...לקחתי יותר מידי?" שאלה. "אתה מצפה למוות משום מה? זה לא קורה רבות."
הנרי לא ציפה לזה. לחיוך שנמרח על שפתיו של המפלץ, חושף שורת ניבים מחודדות. העיניים שלו נותרו כבויות. "...ומה אם אצפה למוות?"
המכשפה הידקה את שפתיה יחדיו והטתה את ראשה - היא לא זרקה אותו, רשם הנרי בראשו. מהמבט מאחורי עיניה, השוליה שלה ידע: היא לא התכוונה לשקר. "אמרר את החיים שלך עוד יותר ויותר ויותר עד שלא תדע אם מוות הוא הקלה או כאב. זה, כמובן, אם לא תצליח לעמוד בדרישות. אבל נשמע שכבר ויתרת."
החיוך נותר על הפנים המפלצתיות, אבל מציני, הוא הפך... לכמעט כאוב.
"אני לא רוצה... למות." הנרי האמין לו, למען האמת. המילים נשמעו מבלבלות מנגד לאלה של המכשפה - וניכר שהמפלץ היה מבולבל לפי המבט כמעט חסר האונים שנפרש על פניו - אבל כנות בו בזמן. מאוד כנות - אולי אפילו יותר מידי. "אף פעם לא רציתי למות. חלק בי רוצה לייחל למוות, חלק בי רוצה לרצות אותו, אבל בסופו של יום אני רוצה לחיות... כל כך." הקול של המפלץ נשמע כמעט ומלא בתשוקה. הנרי זכר פעם אחת, בו שמע אותו, נשמע ככה בדיוק; המפלץ ניצב למולו יום אחד, בלילה, מתחת לירח הגדול. מתחנן ממנו ללמד אותו להיות טוב. "אני רוצה לחיות."
"...אבל?" ניסתה המכשפה.
"אין אבל." אמר מסייה חיה, עיניו, לראשונה זה זמן מה, מוצאות שוב את אלה של המכשפה. היה משהו בתנועה הזאת, אמר לעצמו הנרי, שגרם ללבו לקפוא בחזהו. משהו בערבוב של הבערה וחוסר האונים של המפלץ האיום הזה שגרם ללב שלו להיעצר. "אני רוצה לחיות."
הנרי שאף נשימה עמוקה פנימה. הריאות שלו הרגישו חלולות.
"אני רוצה לחזור. אני רוצה לשנות דברים בידיים שלי. אני רוצה לכפר על מה שאני עשיתי. לקבל בחזרה את מה ששלי. לקחת בעלות על הכל." נקב קולו העבה, הכמעט לא אנושי, של היצור. "אני רוצה את מה שתמיד יכולתי להשיג." הוא לקח נשימות קצרות ומהירות וכבר המשיך לדבר, בשטף-בשטף: "אני רוצה את האפשרות להיות אנוכי. אני רוצה את האפשרות לשכוח ממך. אני רוצה לפעול. אני רוצה להשתנות. אני רוצה להיות יותר. ו..."
שוב הבעה כאובה חצתה את פניו החייתיות.
"ו...אני רוצה לאהוב גם." אמר, עתה בקול קצת יותר קטן - לא, זה היה קצת יותר רך. קצת יותר רגיש. "לא כמו שביקשת ממני, אלא כפי שאני רוצה באמת." הנרי כמעט הרגיש את הבטן שלו מתהפכת, קשוב לרצון הכל כך בוטה של המפלץ שהוא בקושי הצליח לחשוב על התוכן. המילים האלה, הצורה בה הוא אמר אותן, נגעו ישר בנשמתו. "אני רוצה כל כך שזה רודף אותי."
הנרי הרגיש את המציאות של המפלץ נוחתת על כתפיו.
קולה של המכשפה, הוא שמע אותו איפשהו באחורי ראשו: "אתה כבר יכול לעשות את כל זה ויותר, הלא כן?"
"הכלא הזה..." כל מילה של המפלץ הרגישה יותר חודרת, יותר חדה. הנרי הכריח את עצמו להתרכז. "...של זמן, בשר וזכרונות..." הוא ליחך את שפתיו. מצד אחד, כבד ממשקל המילים. מהשני, מבולבל. הוא הכריח את עצמו לזכור את זה: זמן, בשר, וזכרונות. זה נשמע... "...הוא לא מרשה לי."
שוב הוא יכל לשמוע רק את הרוח. שתי המפלצות המתוחות, זו למול זו, מילאו אותו בתחושה רעה.
"טוב. אם אתה מתכנן לשמור את ההבטחה, תיאלץ להשתמש כמעט בכל הורד." קולה האדיב של המכשפה אמר במתיקות. הנרי מצמץ; היא הסתכלה עליו, הוא ידע. "אתה מוכן לזה?" החיוך על שפתיה היה בוהק וחד. "אחרי הכל, אמרת שאתה רוצה כל כך הרבה דברים."
המפלץ לא מצמץ, אבל גם לא הגיב.
"ככה." היא פרשה שלוש אצבעות למולו. "זה מה שישאר לך."
מסייה חיה לא זז.
"עדיין רוצה לאהוב?"
"כן." הודה ברכות. "אני רוצה."
הנרי אמנם הלך לאיבוד, ולו קצת, במילים של מסייה חיה - אבל באותו הרגע הוא ידע בדיוק מה נאמר מעל לראשו. מסייה חיה עמד לאבד משהו יקר, והמבט שהמכשפה ירתה למולו הפכה את זה ברור: הוא היה לטובת הנרי.
ולא סתם.
"טוב, אני אישה עסוקה. אני חושבת שהייתי לכם חברה לדי והותר זמן." נשפה זו ברוך, שוברת עוד דממה בקולה המקסים והנשי. "אה, ילדי, אהובי... כל הגברים הכי טובים בחיי לפעמים מוצאים דרכים הפכפכות להתנהל, באמת. אתם יצורים כל כך... מפליאים." תחת עיניה הבוהקות, הנרי לא יכל למנוע משיניו להיחשק בגועל. "עם כמה שאתם מבדרים אותי, אין לי זמן להמשיך ולהתדיין אתכם, בנים שלי. אבל אני מניחה שאם צריכה לתת לילדיה לפעול בעצמם, או שלא יהיו אנשים מגובשים בסופו של יום." כבר, עוד אור ורוד מסמא הקיף את דמותה, גורם להנרי לצמצם את עיניו; המפלץ אף הוא, הסיט את ראשו הצידה. "להתראות!"
וכשהופיעה, היא נעלמה. הבזק של אור איום, ותו לא.
הנרי, שהיה כבר רגיל לגינוניה הגחמנים, מצא באחת את דמותו של המפלץ. לכמה רגעים ארוכים מספור, זה פשוט נעמד במקומו. עיניו הריקות למראה בוחנות את המקום בו נעלמה המכשפה.
"מסייה?" מצא את עצמו שואל, לא יודע מה בדיוק לומר.
היצור הגדול והאיום, עם זאת, לא השיב.
הנרי התחבט לכמה רגעים לפני שהושיט יד אחת אליו. ממקומו, יכל רק להתמתח קלות במטרה לגשת אל אחד מאגרופיו של המפלץ. הוא גילה שזה היה רפה לחלוטין. לא מתוח כלל.
המפלץ הוסיף שלא להגיב.
"אתה בסדר?"
הפה המפלצתי, מלא הניבים, נפתח לרגע, ונסגר ברגע אחר. היצור האיום שאף נשימה חדה פנימה, כאובה למראה. "זה פשוט..." כשקולו של מסייה חיה בקע שוב מפיו, הוא היה מלא כל כך ברגש, שהנרי היה האחד להתאבן. היה אפשר לחשוב שכל הרגש שניסה להחביא מפני המכשפה נשפך בפניו באותו הרגע. "הבנה כזאת. שאני עומד למות." הצורה החלולה מצד אחד, ומהשני, השבורה, בה אמר את זה. הנרי חשב על הגברים שמתו למול עיניו, אבל לא הצליח להשוות אותם אל מסייה חיה. לא כשמסייה חיה מאז ומתמיד היה משהו אחר לגמרי. "ידעתי שאני חי ושהזמן הולך ומתבזבז, אבל..."
"...אבל?"
הוא לא העז להסתכל עליו. על הנרי.
"זה בסדר." אמר המפלץ. מקולו שוב נעלם העומק - הוא הרגיש שטוח לחלוטין. "זה בסדר גמור."
האגרוף שלו, מתחת לאצבעותיו של הנרי - הוא התקשח.
"אני בסדר."
הנרי לא אמר דבר. הוא לא הצליח.
"באמת."
הם נותרו שם בדממה לכמה רגעים ארוכים מספור. הנרי לא הרים את ידו, המפלץ לא עשה זאת גם כן. היה קר, אבל הקור הרגיש מפכח ומנחם.
היה משקל עצום, לפתע, על הכתפיים האנושיות של הנרי.
"נלך עכשיו." בקע שוב קולו של המפלץ. "נתקן אותך."
הנרי מצא את עצמו משתהה מנגד לעיניים הכהות-כהות של המפלץ, שפנו אליו לראשונה אחרי מה שהרגיש כמו נצח. הוא לקח את הזמן לעצמו, מסתכל על היצור הגדול והאיום ארוכות לפני שלבסוף, הושיט לעברו את ידיו, מסמן לו לשאת אותו.