החיה. (MaleXMale)

9 | המשחק

הדלת הנפתחת באלימות גרמה לכל החפצים בחדר לעצור ממלאכתם באחת ולעמוד דום. כל פעולה נשכחה, כל מחשבה נעלמה וכל קול התאדה לכדי דממה מוחלטת.

חנק הציף אף יותר את החדר הכבר חנוק.

ממקומו, פרוש על המיטה הרכה, הימאי המחלים יכל לראות כהלכה את כל החדר. מואר מאלומות האור הראשונות של הבוקר ושורת הפמוטים שניצבו במקומות אסטרטגיים, החדר שהוקצה לו לאחר שהתעלף לראשונה (שלבטח ניצב הרחק-הרחק מהאגף המערבי) בהחלט שלא השתנה רבות... טוב, חוץ ממספר המשרתים שהתארחו בו.

עתה, אחרי מה שיכל לתאר רק כמפגן חולשה מביש למדי, שורות-שורות של חפצים חיים מידי ניצבו מסביב למיטתו בדאגה רבה. כמעט רבה מכדי שאלה שבאמת הוקצו עליו מלכתחילה יוכלו לטפל בו באמת. רבה מספיק כדי למלא את לבו של הנרי בעקצוצי בושה נוראיים. העיניים שסירבו לנוע מעליו היו מה שהעיר אותו מלכתחילה, מנערות אותו לערנות מלאה ומרירה לפני זמן מה.

אבל לא בו עסקיננו.

כיצד לומייר, שהיה לצידו לפני רגע קט, הצליח לפלס את דרכו מבין שורות החפצים הצפופות ואל הדלת... הנרי לא ידע. ועדיין, שתי ידי-שעווה התקפלו מאחורי גבו בנימוס שעה שבירך את הדמות הגדולה שעמדה בפתח. "אדון." אמר ברשמיות גדולה לעומתו.

והיצור שעמד בפתח הדלתות... זאת הייתה הפעם השנייה שהנרי חזה בו בתאורה חשוכה שכזו, וזה הרגיש כמו תענוג שלם מחדש.

הדבר הראשון שהכה בו היו ממדיו הגדולים והכהות של גופו, שגרמו לו להיראות כמו גוש זפת קטלני ועצום ממדים בעל זוג עיניים בוהקות והרסניות. משם, בין וילונות הערפל שהוסטו מעליו ככל שהמשיך והתמקד בו, היו פרטים קטנים שהפכו אותו קצת יותר מפחיד. מכחול של אפלה צייר את דרכו עם ראייתו המתבהרת, מגדיר גיבנת עצומה וראש גדול וזרועות כבירות. אלה היו שרירים בלתי יאומנים, שכל אחד מהם היה כמעט כמו מוטת כתפיו של הנרי בעצמו. אלה היו עצמות שגדלו בכיוונים מוזרים ולא אנושיים בבית החזה וידיו ורגליו המקופלות והארוכות, דמויות רגלי זאב. אלו היו הטלפיים החדות שנפרשו על גבי הרצפה, ארוכות יותר מראשו של הנרי בעצמו.

והכל היה שחור. כל כך כל כך שחור, שהוא נראה ממש כאילו איים להשתלב ביחד עם הצללים שמסביב. להיעלם בתוכם ולהתנפל על קורבנותיו הלא מצפים כשהרגע המתאים יגיע.

הייתה אז פיסה אחת של לבן, לבן שנעלם מאחור אישונים שחורים וקרים. הם ריחפו על גבי החדר באיום רב, אחד שגרם למרחב להתמלא במתח גדול ולתושביו להימתח במקומם - כולם פרט להנרי, כמובן, שגם אם לא ניסה, פקפק ביכולת של גופו לנוע כלל. "כל מי שלא מוקצה לכאן," כשדיבר, שורות הניבים הלבנות והצפופות בפיו היו ברורות יותר מאי פעם. ובעיניו של הנרי, שלפני שעות פעוטות בלבד נמשך מבין זרועותיו הקרות של המוות, פתאום הרגישו מאיימות למדי. צמרמורת קרה חדרה מבעד למעטה השמיכה העבה, מתחת לבגדיו הרכים ואל עמוד השדרה שלו. "החוצה, עכשיו."