החיה. (MaleXMale)

38 ב' | לבן, שחור, אפור. אפל.

הוא לקח נשימה נרעדת.

גופתו הגדולה של הקפטן הייתה קלה כנוצה כשאחז בה, וכבדה יותר מהעולם כולו כשהחליקה מאחיזתו ומעל הסיפון לתוך הגלים הכהים בקול רועם שזעזע את עולמו.

מסביב, העלטה הייתה מוחלטת. השמיים נטולי הירח נטפו כנפט סמיך לתוך הים הבלתי נגמר, והנרי היה מוכן לשאת עששית מבטן האונייה ולזרוק אותה מעבר לסיפון גם כן, לבדוק אם העולם יעלה בלהבות מסביבו.

אבל הוא נזכר אז שלא היה היחיד בעולם.

מסיט את עיניו הצידה, נתקל בחייל בודד. בעיניו המעורפלות מאלכוהול פניו של החייל המדובר היו אפלה, אך הוא עטה את המדים של הצוות כהלכה על גוף גדול, גדול כמעט כמו ממדיו העצומים של הקפטן המת. "כדאי שנזדרז." אמר, עדיין ניצב ממש לצד המעקה שעטף את האונייה. ועם הרצפה המזדעזעת תחת רגליו, רומזת על הגלים ההולכים המתפרעים מסביבם, כנראה היה הדבר היחיד שמנע ממנו ליפול בעקבות קפטן. "אני לא יכול להיות פה בין הגלים עוד הרבה זמן. אני לא יודע מה היא - "

" - על מה אתה מדבר, אדוני?"

קולו של החייל גרם לצמרמורת לדלג במורד עמוד השדרה שלו. הוא היה מודע לרוח שסטרה לפניו אבל שיערו ובגדיו נותרו מרותקים למקומם והרעש מסביב היה מוזר. כאילו בעולם כולו היה רק קול אחד בודד, של איש עם פנים לא ברורות. "אה?" שאל בבלבול, מתפלא. כשהסתכל על החייל נטול הפנים, ידע היטב; ידע שהוא ידע הכל. בדיוק כפי שהנרי ידע. "אתה יודע. אתה יודע בדיוק מה קרה."

"ממ?" שאל החייל, מטה את ראשו לעומתו בחדות. זאת הייתה תנועה לא אנושית, כזו שהזכירה לו את האישה הארורה מבית הבושת. הוא יכל לראות אותו זוקף גבה מעבר לאפלה, גם אם לא ראה את פניו באמת. "אתה לא פה." אמר היצור, שהשחור מפניו נטף אל בגדיו וכיסה אט אט את כולו. "על מה אתה מדבר?"

הגבר נעלם בהבזק של עשן כהה והאונייה נעלמה מתחת לרגליו ולשני רגעים היה באוויר, לחלוטין, כאילו הזמן עצר; וכבר הנרי נפל.

לא היה בו שמץ של פחד ברגעים ההם, כשהרגיש את הרוח מתנגנת מנגד לגופו. הוא הרגיש אותה מחבקת ועוטפת אותו כמו אמא דואגת שעה שנפל, נפל, ונפל עוד ואז נבלע לתוך גלי הנפט הבלתי נגמרים במכה מנחמת. הם היו חמימים ורכים ונעימים מנגד לאצבעותיו, עוטפים אותו מכל עבר.

לא היה אז פחד בלבו.

הנרי שקע.

שקע.

ושקע.

שקע כל כך כשמסביב כבר לא היו גלים ולא היה ים ולא היה מים, רק שחור. שחור מכל פינה, צובע את העולם עד בלי די. אה, כמה חבל שבתוך החושך האינסופי, במרחק, הופיעה נקודת אור קטנה.

הייתה זו נקודת אור קטנה שהתקרבה אט אט מבין הכבלים של הזמן והים הקפואים יחדיו עד שבאופק, הוא ראה גוף מוכר; שיער ארוך, שחור ומשיי, תווים נשיים בצורת שעון חול שנמתח לרגליים ארוכות וידיים שהושטו לעברו, ציפורניים חדות שמצאו אותו כמטרה. ואז היו השפתיים, שנמשכו לחיוך גדול מכפי שאדם יכל.