החיה. (MaleXMale)

32 | מסייה חיה, שובה הלבבות

ברגע שהיא התרוממה מעל למושבה, הייתה תנודה עצומה באווירה ברחבי חדר האוכל. שמש הצהריים שפרצה פנימה הדגישה את דמותה בלבן בוהק, כמעט; שיערה קיבל הדגש דמוי דבש, הכחול של שמלתה נראה כמו שמי הקיץ והעיניים הכהות שלה נראו נוצצות כמעט שעה שמצאו את הדלת.

עיניו היו מרותקות לכמה רגעים בודדים אל דמותה הנעולה של הצעירה מצידו השני של שולחן האוכל הארוך שלו... ואז מצאו את אחיה, העדיין ישוב, נושא אליה את עיניו. אף הוא היה שטוף שמש, בוהק ומנצנץ ובכנות מלאה, פשוט כואב למראה.

אדם השיב את עיניו לעבר בל.

"סיימת?" הוא שמע את קולו העדין של הנרי, שהניח את כלי האכילה שלו לצידי צלחתו העדיין עמוסה במזון. מזווית עינו ראה איך דמותו הקפוצה פנתה לעבר אחותו, יד אחת שלו מלופפת מסביב לשורש כף ידה העדינה.

במקום לכבד את אחיה בדברים נוספים, היא פשוט הנהנה, עיניה מרוכזות על השולחן יותר מאשר עליו.

אפילו מבלי להסתכל עליו ישירות, הוא יכל להרגיש איך הבעתו של הנרי השתנתה, מסגירה דאגה, סתירות ובלבול שהוא לא יכל לנעול מאחורי המסכה השגרתית שלו. ואם היה עינוי גדול כמו לראות את הבעתו של הנרי ניצתת בעקבות יצור שבאמת נגע בלבו, אדם שטוף הקנאה עדיין לא הכיר אותו. "בל, הצלחת שלך עדיין מלאה כמעט לגמרי." העיר זה ברוך. "את לא יכולה להמשיך - "

" - אני לא רוצה לדבר." קולה העדין של זו חתך את הנרי במלואו, משתיק אותו לחלוטין, מותיר את האח הגדול עם פה חצי פעור ועיניים נטולות כל בהירות. "אני פשוט... אני חוזרת אל החדר." היא הנידה בראשה לשלילה, חושקת את שיניה. "בבקשה."

קולו של הנרי רטט באהבה; "בל..."

"...אם היא מתכננת ללכת,הנח לה ללכת." העיר המפלץ מצידו השני של השולחן, מרגיש חוסר נוחות משווע שעה ששני האחים העניקו לו את מלוא תשומת לבם. מבטו של הנרי היה מלא בבערה בלתי ניתנת להכחשה, אך מנגדו, זוג העיניים הכהות של בל היו... ריקניות למדי. זה היה מבט שגדל להכיר לאורך השנים האחרונות, חשב לעצמו שעה שהישיר לעברה את עיניו בחזרה. "אין סיבה שהיא תקלקל את האווירה."

לרגע או שניים, בוחן אותה, הוא הרגיש כאילו המתח בחדר האוכל עלה ועלה ועלה... עד ששכך לחלוטין עם עיניה החזקות, סוטות הצידה.

דמותה של בל נותרה אז במקומה לכמה רגעים ארוכים לפני שהנידה בראשה לעברו רק קצת, סבה במקומה במהירות וכבר עשתה את דרכה מחוץ לחדר האוכל בהבזק תכול של שמלת השמים האהובה עליה, קול צעדיה הולך ושוכך עד שלא נשמע עוד כלל.

ואז שבה הדממה לחדר. מניגוד לדממה הלא נוחה שהייתה קודם, זו גם כן לא הייתה נוחה אך גם לא לא-נוחה כפי שהייתה קודם. זה היה מוזר ואדם למד לקבל את זה, הוא הניח. אז במקום הוא שב והרים את ידיו מהרצפה ואל השולחן, שב ומתעסק במזונו. הוא היה רעב די והותר, והמתיחות הזאת התעסקה בתיאבון שלו קצת יותר מידי.