היי אהובים שלי.
הגענו לפה, לפרק האחרון, אני כותבת את החלק הזה בידיים רועדות ודומעות, אני רוצה לנצל את המקום להודות לכל אחד ואחת מכם שליוו אותי במסע הזה לצד כל הקאסט המטורף הזה בהובלת מייקרובי.
בהמשך יתפרסם פרק הבונוס עם הפלייליסט, אחורי הקלעים של הספר, מצעד התגובות והפתעה שהכנתי לכם ובפרק נפרד תשובות לשאלות שעדיין אפשר להשאיר אותן וגם רעיונות לפטפוטי דמויות.
אם אהבתם הכוכב כרגיל מאוד ישמח שתלחצו עליו ⭐, ואל תשכחו לעקוב אחרי לעדכונים על שאר הספרים שלי שאני מעלה בפרופיל שלי באופן תדיר.
אוהבת המון
Shiny 🧡
_______________________________________
הרוח הסתווית של ספטמבר ליטפה את פניי בנעימות. הרחובות כוסו בעלי שלכת שצבעו את המדרכות בצבעי זהוב ואדום, השמש כמעט ונעלמה מהשמיים שהחלו להשתנות מגוון אדמדם לשחור. הרחוב הואר בפנסים בעלי אור לבן, אותה אווירה פסטורלית יכלה לגרום לי להרגיש כאילו וטבלתי בתוך אמבטיית מטבעות זהב כפי שמייקל ואני נהגנו להשתעשע ולומר שזאת האפשרות הכי קרובה שלנו להרגיש מיליונרים. אך בניגוד ליופי החיצוני, בתוכי התחוללה סערה. ספסל העץ עליו ישבתי היה כל כך נוקשה וקר, ורעש המנוע של רכבה של ברוק שהתעורר לחיים הזכיר לי נהמת מפלצת המופיעה בסרטים.
אם אדם חיצוני היה מספר לי שיום לפני החתונה שלי -הרגע שנועד להיות המאושר שבחיי- אני אמצא את עצמי יושב בסן דייגו מחוץ לקזינו, כאשר דמעות יורדות מעיניי באופן שיכל למלא אגמים שלמים ואסתכל על הרכב המתרחק של חבריי המנסים לשכנע אותי לשוב, כנראה שלא הייתי מאמין לכך ושוקל לשלוח את אותו האדם למיון.
לעזאזל, כל כך אהבתי את מייקל. הוא הצליח לגרום לי להרגיש שלם כפי שמעולם לא הייתי לפניו, אז איך קרה שרק תזכורת מאדם אחד אותו ניסיתי להדחיק בכל כוחותיי הצליחה לגרום לי לשוב ולהרגיש אותו בוגד? איך שבתי להיות אותו אדם חלש ולא ראוי לאהבה?
הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת, את ראשי מסתחרר ואת ידיי מזיעות. בלשון המעטה הייתי אומר שהרגשתי זוועה על כל מה שקרה באותן שעות – הבריחה מהמלון ממנו הרחקתי כמעט עד טיחואנה, ההיסוס בנוגע לאדם שידעתי בכל נים ונים שהוא אוהב אותי, וסילוק חבריי שהרחיקו לכת הצליחו למצוא אותי וניסו לשכנע אותי לחזור איתם.
כל כך רציתי לשוב איתם ללוס אנג'לס, לנסות לישון בנוחות לקראת היום הגדול שלי למרות שהפרפרים בבטן שיתעוררו לקראת החתונה יסרבו לתת לי לעשות זאת בקלות. רציתי להינשא למייקל בכל חלק בגוף שלי, אחרי הכל נתתי לו את ידי ותכננתי את היום המרגש במשך חודשים. רציתי שנבטיח אחד לשני להיות ביחד עד שהמוות יפריד בינינו, שכולם ימחאו לנו כפיים כאשר רוברט יותיר לנו להתנשק, ובסופו של דבר להשליך איתו את הזרים שלנו אל עבר הרווקים והרווקות הצמאים.
אבל למרות ההשתוקקות משהו ניקר בראשי ללא הפסק כציפור נקר עקשנית, ודרש ללחוש לי שאני לא יכול להתחתן עם מייקל. לאחר מספר סיבובים במלון מצאתי את עצמי נוסע הרחק ממנו למרות הרצון שלי לשוב לסוויטה, לא ידעתי מה אני מנסה להרוויח מהבריחה הזו אך משהו בדברים של שון רגע לפני שעזבתי את החדר הדליקו לי נורה אדומה ובוהקת.
הרגשתי שהישבן שלי מאס מהישיבה על הספסל הקר. נעמדתי והסתכלתי על שלט הקזינו לצידו ישבתי בשעה האחרונה, היה זה שלט עגול שזהר בצבעי אדום וכתום שבלטו על רקע הרחוב המחשיך. נזכרתי איך תמיד בסרטי הקומדיה הרומנטית הגבר המתוסכל שקיבל רגליים קרות נכנס לאזור ההימורים ושם מישהו משנה את דעתו עם הצעה חכמה. קיוויתי שגם בחיים האמיתיים זה יכול לקרות.
המקום היה יותר קטן ממה שתיארתי לעצמי אולי כי בדרך כלל כשחושבים על קזינו המקום הראשון שעולה הוא לאס וגאס שהייתה רחוקה מידי מלוס אנג'לס. למרות זאת הצבע האדום שלט במקום כפי שציפיתי - היו בו מכונות הימורים שונות, משחקי קלפים, ובניגוד לציפיות שלי האנשים שהשתתפו בהם לא בהכרח לבשו חליפות.
בצידו הימני של המקום עמדה עמדת בר צדדית מצוחצחת עשויה עץ עם גימור מודרני. עשיתי את דרכי אליה והתיישבתי על אחד מכיסאות הבר הגבוהים. הסתכלתי על הגבר שעמד מאחוריה וניקה את הדלפק, הוא היה רחב כתפיים בעל שיער שחור קצוץ ולבוש בחולצה שחורה עם לוגו המקום.
"תפוזים, אני עם רכב." עניתי בשקט, ניסיתי לשכנע את עצמי לחייך אך ללא הצלחה, הקול שלי יצא באופן שבור וחנוק מדמעות שאיימו לשוב לעיניי.
"ממה שאני זוכר אתה חובב אלכוהול לא קטן בכלל ולא אכפת לך אם אתה עם רכב או לא." קול גברי נשמע לפתע. הוא היה מתנשא, נדף מדבש באופן מוגזם עד מעורר בחילה, והעלה לי את כל הדברים שלא רציתי לחשוב עליהם.
עצמתי את עיניי בחוזקה לפני שסובבתי את ראשי אל כיוון הקול בחוסר אמונה מוחלט. התפללתי לדדפול וספיידרמן שהאוזניים שלי החליטו לשחק איתי משחק מרושע, שהאדם שדיבר אלי אינו האחד שאני חושב.
אך כמובן שהתפילות לא עזרו; "לוקאס." מלמלתי את שמו באי נוחות כאשר עיניי הוכיחו לי את העובדה שניסיתי להכחיש. הרגשתי את גופי מתקשח, שילבתי את אצבעות ידיי אחת בשניה בניסיון נואש לשמור על היציבות שלי ובלעתי את הרוק שלי. זה אכן היה הוא, האדם האחרון שרציתי להיות לצידו באותו הרגע, האדם שלחץ על ההדק של הפעולה או הטעין את הכדור. "מ-מה אתה עושה פה?" גמגמתי.
הברמן הניח לפני תחתית עליה את כוס מיץ התפוזים שלי והלך לצידו השני של הבר הרחק משנינו. לוקאס לעומתו קם ממקומו שהיה במרחק כיסאות ספורים משלי ובחר להתיישב במקום הפנוי לצידי. נרתעתי באופן כמעט מיידי וקיוויתי שמדובר בסיוט בלבד שאינני מצליח להתעורר ממנו.
"אז רובין, עבר זמן." הוא גיחך. הרמתי את כוס מיץ התפוזים שלי ולקחתי ממנה לגימה ארוכה. "אנחנו שוב משחקים במשחק השקט מר רייט?" הוא שאל לאחר שלא השבתי לו זמן ממושך.
"תתרחק ממני לוקאס." פלטתי לבסוף בקול חנוק מהדמעות שהחלו להעלות. מצד אחד הרגשתי את ליבי הולם בעוצמה בדומה לשטף אדרנלין אך מהצד השני גופי ננעל במקומו ומצאתי שאין ביכולתי להזיז אף לא שריר אחד מלבד ידיי שאחזו בכוס הזכוכית. בזווית העין הבחנתי בברמן מסובב את ראשו אלינו ומביט בנו באופן דרוך.
"לא המשכת לענות להודעות שלי." הוא העיר באופן פגוע מעושה וגיחך. "זה לא יפה." לגמתי מהכוס עד שהנוזל הכתום שבתוכה נגמר. "חיכיתי." הוא המשיך והוסיף.
"יודע מה לוקאס?" לחשתי כי זה כל מה שהצלחתי לעשות. "לך תזדיין."
"הוא גיחך ולגם מכוס הוויסקי בלי הקרח שבידו. "רעיון נפלא אני לחלוטין אשמח לעשות את זה רוצה לעזור לי?" שאל.
עיניי החלו לצרוב גופי התלהט והבטן שלי החלה לבצע תרגילי אקרובטיקה מסובכים. כל שרציתי לעשות היה להרים את ידי ולחבוט איתה בפרצוף המטופש שלו. אבל בדומה לבעלי לעתיד לא היית טיפוס אלים, ובשונה ממנו לא הייתי אמיץ מספיק על מנת לחרוג מהנוהג שלי.
"אתה יודע, אתה חסר לב." התחלתי לומר בלחש. "אתה בריון." קבעתי והרמתי מעט את קולי. לא עניין אותי שהברמן החל להתקרב אלינו, הכל החל פשוט לפרוץ ממני. "תמיד היית בריון ותמיד תישאר בריון." המשכתי להוסיף בזמן שהדמעות החלו לגלוש במורד לחיי. "אתה עושה דברים רק בשביל עצמך, רק לטובתך רק להצלחתך ורק להישגייך." גיחכתי ברשעות וללא טיפת הומור. "גם כן השיגים, אולי יש לך את המראה שלך וכסף אבל גם הוא בעיקר מההורים שלך אז זה שווה לקליפת השום, אתה אפס." יכולתי להבחין במספר אנשים מסובבים אלינו את מבטם אך אני הייתי ממוקד לחלוטין באופן שהפתיע גם אותי. "אין לך שום דבר בחיים שהשגת בעצמך, אתה לא אדם ישר אפילו את החבר הכי טוב שהיה לך הצלחת להרחיק בזה שאנסת את בן זוג שלו!" הכל התפרץ ממני במהירות כהר געש פעיל.
"רגע אחד, מה אמרת שם? תחזור אחורה." הוא החל להרים את קולו גם כן.
"הכל טוב פה?" קולו של הברמן נשמע לפתע. התנתקתי ברגע מהשטף שלי וסובבתי את ראשי אליו. "אתם צריכים עזרה?" שאל והסתכל בעיקר עלי.
"הכל טוב." לוקאס הודיע בחיוך כריזמטי. "בסך הכל לי ולחבר שלי יש איזו מחלוקת קטנה." הוא הוציא כסף מהכיס שלו והניח על הדלפק. "זה עבור המשקאות, תשמור את הטיפ."
הברמן נתן לנו מבט ארוך נוסף לפני שלקח את הכסף והלך אל עבר הקופה.
לוקאס סובב את ראשו חזרה אלי. "אילו שטויות אתה מדבר?"
"שמעת אותי." אמרתי בטון מהוסס, ניסיתי לחזור לרוח הלחימה ללא הצלחה.
"טוב, אם אתה מתעקש להגיד שטויות ולא להתמודד עם השקרים שסיפרת לעצמך, בוא נצא לדבר בחוץ." הוא ירד מהכיסא וגרר אותי אחריו. "אני בטוח שלא תרצה שותפים לשיחה."
רציתי להגיד לו שלא אכפת לי מי ישמע אבל לא הצלחתי למצוא את הלשון שלי.
"אז, רוצה לחזור בך על השטויות שאמרת?" שאל בטון ארסי ונעץ בי מבט מאיים. "אנסתי אותך? אילו שטויות אתה מדבר? באיזה קטע אתה מנסה להכתים את השם שלי עם חוסר היכולת שלך לקחת אחראיות?"
הסתכלתי עליו מספר רגעים מבלי יכולת לנשום, המילים שצעקתי עליו כמה דקות קודם רצו לי מספר פעמים בראש, והגעתי למסקנה אחת וברורה. "לא, אני לא רוצה לחזור בי!" הודעתי. רוח הלחימה חזרה אלי ברגע. "אנסת אותי, ולא רק אותי."
זה היה הרגע בו הבנתי שאמרתי בקול את מה שמעולם לא העזתי. הייתי מוכן להשלים את העובדה שהדחקתי שוב ושוב במהלך תקופה ארוכה, את מה שקיילב דרש ממני להבין ושון צעק עלי מוקדם יותר באותו היום ולא הייתה דרך חזרה לאחור.
"חומד!" הוא החל להתרעם. "אתה בגדת בו, אל תסובב את זה עלי!" קולו כבר כמעט והגיע לצעקה.
"לוקאס, אני לא רציתי את זה!" התחלתי לצעוק גם כן ולא היה לי אכפת אם מישהו עובר ברחוב ושומע אותנו. "מההתחלה אמרתי לך שאני לא רוצה, ובהמשך אפילו פעם אחת לא אמרתי שאני רוצ- יודע מה? הייתה אחת, גם אז רק רציתי שתסתום את הפה הדוחה שלך."
הדמעות שטפו את עיניי וכיסו את שדה הראייה שלי כך שכבר ראיתי אותו באופן מטושטש. "אתה והמניפולציות שלך שטפו לי את המוח, ידעת בדיוק מה אתה עושה! וממה שהבנתי ממייגן, ניסית לעשות את זה גם לה ובטח לעוד הרבה לפנינו. אני יודע שאני לא הראשון אבל אני כל כך מקווה, שאני האחרון. כמעט הצלחת להרוס לי את החיים."
התקשיתי לנשום, השתעלתי מספר פעמים בגלל המחנק בגרוני אך לא היה לי אכפת שהריאות שלי הרגישו כלאחר ריצת מרתון עם כושר גופני ירוד, ידעתי שאם אעצור את עצמי אני לא אומר את כל מה שיש לי והיה לי הרבה. הייתי חייב להמשיך לפני שהוא יצליח לדבר.
"כשהיינו ילדים אתה ניסית להרחיק אותו ממני. גם אתה וגם אני חשבנו שהצלחת, אבל הוא התרחק כי הוא התאהב בי ולא כי הצלחת במשימה המרושעת שלך. לפני ארבע שנים כן הצלחת להפריד בינינו, כי שכנעת אותי כמו אידיוט לתת לך לעשות בגוף שלי מה שרצית, אחרי שגרמת לי להיזכר שוב ושוב כמה אני לא מעריך את עצמי. כן, חיזקת את המחשבה שלי שאני לא ראוי לו, אבל חזרנו והאהבה שלנו יותר חזקה מכל פצצה שתנסה להשליך לעברנו, היא כל כך חזקה שאנחנו עומדים להתחתן."
"אתם מה?" לוקאס שאל בהפתעה. הוא כבר לא צעק, למעשה פניו היו כשל אדם אשר קיבל אגרוף בבטן עם אגרופן ברזל מכוסה קוצים.
"אתה שמעת אותי." השבתי. הרמתי את היד שלי שנשאה עליה את הטבעת מכוסת היהלומים אשר אהובי ענד לאצבע שלי תשעה חודשים קודם לכן.
הוא דלף את ידיו לתוך כיסי המכנס המחויט שלו. "הו..." הוא גיחך באומללות והשפיל את מבטו. "מתי היום המאושר?" שאל.
"מחר." השבתי מבלי לחשוב יותר מידי.
ארשת פניו השתנתה למופתעת. "מחר?" שאל. "אתה מודע לזה שאתה בסן דייגו ברגע זה והשעה כבר נושקת לשמונה בערב, נכון?" הוא הקניט אותי באכזריות.
"כן, אני יודע איפה אני! אני יודע שקיבלתי רגליים קרות וברחתי!" העברתי את ידי בין תלתליי ופרעתי אותם לכל עבר.
הוא חייך לעברי בלעג. "העיקר אתה מפיל הכל עלי. מייקי המסכן, כשהוא ייגלה שצדקתי כל הזמן שאתה לא ראוי לו וש-"
"-זאת גם אשמתך!" חזרתי להרים את קולי. לא הייתי אידיוט מוחלט, לא יכולתי להסיר מעצמי את האשמה על כך שאני לוקח את המילים שלו יותר מידי קרוב ללב. "הצלחת לרמוס אותי מתקופת הילדות ועד לבגרות. במקום להתכונן ולהתרגש לקראת החתונה שלי חשבתי עליך, על איך הרסת אותי, איך גרמת לי לבגוד בו והרגשתי שוב לא ראוי ו-" לקחתי נשימה עמוקה לפני שנתתי לפרץ השני של ההר געש לצאת. "ויודע מה?! אני ראוי! אתה האחד שלא ראוי. אני חזרתי בעצמי, אני מצליח להודות בקול שאנסת אותי בעוד שאתה מכחיש שעשית את זה. איבדת את החברות שלך עם מייקל ופליקס, ואתה כנראה תמיד תישאר לבד. למעשה לוקאס, אני די מרחם עליך, אתה אף פעם לא תדע מה היא אהבה אין לך אהבה משום סוג, ועם גישה כזאת גם לא תהיה לך."
הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון החניון בזמן שהגבר שכבר לא פחדתי ממנו שתק.
"אז אתה עומד לחזור הביתה להתחתן?" שאל לבסוף בטון שהרגיש כמנסה לאמץ לעצמו לעג, אך להפתעתי היה יותר שבור מלועג.
נשכתי את שפתיי, לא הייתה לי תשובה חד משמעית לכך הייתי צריך עוד קצת זמן. "אני לא יודע. אבל מה שבטוח אני לא הולך להישאר עוד רגע נוסף פה לידך." הוצאתי את מפתחות הרכב מהכיס שלי והתרחקתי משם במהירות.
___
Do you hear me? I'm talking to you
Across the water across the deep blue ocean
Under the open sky, oh my, baby I'm trying
___
קרניי השמש חדרו מבעד לווילון הדק של חדר הסוויטה והאירו אותו באיטיות בגוון כחלחל מחמם, הן עברו באיטיות על השטיח האדום שכיסה את הרצפה, על כורסאות החדר ועל הגבר הישן ברוגע על המיטה - על שפתיו, נקודת החן שלו, ושיערו הכסוף.
הן חדרו דרך עפעפיו וגרמו לעיניי הזית שלו להתחיל להיפקח באיטיות ביחד עם חיוך רחב חושף שיניים. היום הגדול לו חיכה במשך שנים הסכים סוף כל סוף להגיע – יום החתונה שלו עם אהבת חייו, הגבר אשר אהב במשך כמחצית מחייו.
הוא שקע מעט לתוך המזרן הזוגי הרך לפני שעבר באיטיות למצב ישיבה, מאפשר לשמיכה ליפול מפלג גופו העליון החשוף. פיהוק רחב קרע את פיו, והוא מתח את ידיו לצדדים על מנת לשחרר את שריריו מהשינה הארוכה.
אחת מידיו פגעו במחסום לצידו. הוא סובב את ראשו והסתכל על הגבר איתו חלק מיטה במהלך השבוע, פלג גופו העליון היה חשוף ועל אף שידו של מייקל פגעה בו הוא לא התעורר מהשינה העמוקה שלו. ידיו המאוד מנומשות חיבקו את הכרית שלו כהייתה בן זוגו המתולתל.
"היי תפוז." הוא לחש ברוך והעביר בעדינות את אצבעותיו בין השערות הארוכות והג'ינג'יות שהתפזרו על המזרן כקרני שמש. "הגיע בוקר, וזאת כרית בין הידיים שלך, לא שון, אז תיזהר במה שאתה עושה." הוסיף בגיחוך. "היא עדיין שייכת למלון הזה ולא לך."
הוא חייך לעצמו כאשר העפעפיים של הגבר החלו לזוז במקצת. במהלך השבוע האינטראקציה היחידה שהותירו לו ולרובין לייצר הייתה לברך אחד את השני בבוקר טוב בבוקר וחלומות מתוקים לפני השינה. אך על אף שאותו שבוע לא היה פשוט, והביא את מייקל לשקול מספר פעמים רצח של הג'ינג'י, הוא נזכר למה הוא בחר בו בתור חברו הטוב ביותר – אחרי רובין כמובן.
פליקס תמיד היה אדם טוב, גם כאשר נגרר אחרי החבר הראשון שלו שהיה רעיל עבורו. בכל רגע הוא ידע לתת עצה טובה או לומר את המילה הנכונה שיכלה להשיב אותך לשפיותך, ולראות אותו מאוהב כפי שהיה מאוהב בשון העלה למייקל חיוך על פניו. הוא כבר לא יכל לחכות לרגע בו תהיה לו הזדמנות "לנקום", ולהחזיק את פליקס רחוק משון למשך תקופה אותה אפילו שקל להכפיל.
העיניים הכחולות של הג'ינג'י החלו להיפתח לאט, מייקל הסתכל על האופן בו בחנו את החדר וניסו להתמקד. מייקל גיחך לעצמו וחיכה שחברו ייזכר היטב היכן הם נמצאים ואיזה יום הגיע.
"מייקי." הוא לחש באופן מנומנם, ושפשף את עיניו באיטיות בניסיון לסלק את הרטיבות שנוצרה והתייבשה במהלך השינה.
"ואני חשבתי שאת יום ההולדת והחתונה שלי אני אתחיל בארוחה מפנקת למיטה, משהו מפואר כמו ערמת פנקייקים מצופים מייפל ופירות יער מובחרים." מייקל הקניט אותו בגיחוך וצקצק בלשונו. "גם כן, קורא לעצמו החבר הכי טוב שלי."
"אוי, אני מצטער." האחר התנצל ונורה במהירות לישיבה על המיטה.
"אני צוחק איתך אידיוט." מייקל גיחך והסתובב לרדת מהמיטה, הוא דרך על הכיסוי הרך לפני שהכניס את נעליו לכפכפי הבית שלו. "ברשותך תפוז יפה, אני הולך לצחצח שיניים ולהתקשר לרובין."
"סדר פעולות חשוב." האחר הקניט. "אם הוא רק יגלה שהעזת להתקשר אליו מבלי לצחצח קודם כל שיניים." הוא צקצק בלשונו באופן מעושה. "הוא יכעס יותר מאריה רעב שהעזת להכניס את האג'נדה המלוכלכת שלך לחייו."
"אוי נו, תסתום את הפה אידיוט." בעל נקודת החן גיחך והשליך עליו כרית. הוא משך מהכורסא הפרחונית התפוחה שלצד המיטה את מגבת קטנה בה השתמש יום קודם ליבוש ראשו. הוא הציץ בשעון הדיגיטלי בעל הספרות האדומות שעל שידת הטלוויזיה. "לך תעיר את השלישיה השעה כבר אחד עשרה, בטח בקרוב ייסגרו לנו את חדר האוכל ואם אני לא אוכל היום אני אוכל אחד ממכם." הודיע ויצא לחדר המקלחת.
הוא צחצח את שיניו ביסודיות מול המראה בחיוך שגרם לקצף לנזול מפיו ולו להודות שעמד מעל הכיור. הוא לא האמין שהוא יתגעגע כל כך לרובין בפעולה הקטנה של צחצוח שיניים, הוא אהב את טקס הבוקר שלהם בו שניהם צחצחו ביחד שיניים, ממש כמו בסדרות קלאסיות בהם הזוג משתובב תוך כדי פעולת הצחצוח.
הוא שמע את הדפיקה של פליקס על חדר השינה השני בסוויטה בו ישנו שאר שושביניו והגבר שעמד לחתן אותו ואת אהובו.
"קדימה קומו, צריך לאכול." קולו של פליקס נשמע.
"באמא שלך הפומלית," כריס התבכיין. "תיתן לנו עוד כמה דקות." מרוב צחוק מייקל ירק את תוכלת פיו ישירות על המראה, אותה נאלץ לנקות לאחר שסיים לצחצח את שיניו.
"קדימה אל תהיה ילד מפונק החדר אוכל עוד מעט ייסגר." פליקס המשיך.
"מה מפונק?" כריס התאונן. "זאת השינה הכי טובה שקיבלתי בשבועיים האחרונים."
"ותחשבו ששריל רק בת שבועיים." קולו העייף של קיילב נשמע.
השיחה של החבורה שעשעה אותו אך הוא הפסיק להקשיב לה כששב לחדר של פליקס ושלו בשביל להתקשר לרובין. הוא לחץ על איש הקשר של רובין בזמן שלבש את מכנסיו שהונחו על הכיסא.
להפתעתו השיחה הועברה למענה הקולי, הוא ניסה פעם נוספת אך שוב שמע את ההודעה המודיעה על הגעתו לתא הקולי. הוא גירד את עורפו בבלבול. "לא יכול להיות שהוא עדיין ישן, נכון?" תהה לעצמו בקול. הוא יצא מהחדר ומשך את החולצה שלו שנזרקה על אחד הכיסאות. "אני תכף בא." קרא ויצא במהירות לפני שאחד מחבריו יתחיל לתחקר אותו.
הוא הלך במהירות לאורך מסדרון המלון תוך שהוא מוודא שאינו עובר את מספר החדר הנכון בו רובין השתכן. לבסוף הוא נעמד מול חדר מספר 403 ונקש על דלתו.
"מי זה?" קולה של ברוק נשמע מבעד לדלת הסגורה.
מייקל לא הבין מהיכן נובעת הגסות של ברוק שאינה פותחת עבורו את הדלת, המחשבה נמחקה במהירות כאשר הבין שייתכן ואינה לבושה. "זה אני, אפשר לראות את הארוס שלי?" שאל על אף שידע שהתשובה השלילית תגיע במהירות אך להפתעתו מהצד השני לא נשמע דבר מלבד שתיקה. מייקל היה בספק שברוק נעלמה על מנת לקרוא לרובין לכן הוא דפק בשנית. "ברוק?" הוא שאל בדאגה. "את שם?"
"אממ אתה יודע שאתה לא יכול לראות אותו." היא השיבה לבסוף בטון מעט מוזר אולי מהסס במקצת.
"מה? למה?" שאל כילד קטן אשר אימו סירבה לתת לו גלידה לפני ארוחת הצהריים. "את תהיי פה בשביל להשגיח שאני לא אתנפל עליו ואגמור את התשוקה שייצרתם בכוח במהלך השבוע." השיב בגיחוך.
"זה פשוט מביא מזל רע לראות אחד את השני לפני החתונה, אתה לא רוצה שבגלל חוסר איפוק קטן מצידך הכל ייהרס, נכון?" היא תירצה. מייקל לא היה בטוח אם היא באמת מאמינה במה שהיא אומרת או שמנסה בכוח למנוע מהם לראות אחד את השני לפני הטקס.
הוא נאנח בתסכול, לצערו הוא הכיר מספיק טוב את ברוק מסיפוריו של רובין, של כריס, ומניסיון אישי כל שהבין שלנסות להתווכח איתה כאשר היא בטוחה בהחלטתה זה עניין מיותר וגוזל אנרגיה.
"אוקי אז תתני לי לדבר איתו דרך הדלת." ביקש בגיחוך, הוא ניסה בכל כוחו לשמור על התנהלות עליזה למרות שהרגיש שעוד רגע ועמד לפרוץ את דלת החדר בשביל להריח את תלתליו של אהובו.
"הוא עדיין ישן." השיבה.
"באחד עשרה בבוקר?" שאל והתנשף ברוגז. "טוב, תגידי לו בוקר טוב ממני ושאני אחכה לו בקצה השביל." ביקש לאחר שניסה להירגע. "נתראה אחר כך."
"נתראה, תיקח את הארבע שעות האלו ברוגע." היא קראה מהצד השני של הדלת. "זה לא עוד הרבה זמן."
"כן, כן." מייקל חייך ושב לחדרו.
הוא הכניס את הכרטיס הדיגיטלי באזור המתאים של דלת הסוויטה שלו ונכנס לתוכה על מנת לחזות במחזה משונה. סלון הסוויטה הרחב אשר כלל טלוויזיית פלזמה תלויה על הקיר, ספה ארוכה בצבע תכול, ולצידה שתי כורסאות פרחוניות באותו הצבע היה מאויש בחבריו.
כמובן שזה לא היה המחזה המשונה בעיניו, למעשה אם הם לא היו כלל בסלון הוא היה חושד, ההתנהגות שלהם לעומת זאת הייתה לא רגילה. כל הגברים השפילו את מבטיהם לרצפה וישבו בשתיקה מוחלטת שהופרה רק בידי זבוב גדול שהתעופף בחדר כאם לקחו חלק בטקס התאבלות משונה.
"מה יש לכם?" מייקל שאל בגיחוך, כולם סובבו אליו את ראשם ברגע. "אני רק מתחתן, לא מת." אמר בניסיון להקל על האווירה בחדר.
שתיקה.
"מה כריס במתח כי הוא התרחק משריל וברוק בפעם הראשונה מאז הלידה?" בעל נקודת החן ניסה להקניט את חברו בשביל להעלות את המורל בחדר שהתמלא עד אפס מקום באווירה מחניקה ולא נינוחה.
עיניו האפורות של כריס התקבעו על שלו מספר רגעים עד שהאחר חייך חיוך שניסה להיראות מתנצל. "כן, זאת כנראה הבעיה שלי." מלמל בשקט וקם מהכורסא. "סליחה שגררתי את כולכם לזה גם, אני אתגבר צריך לשמוח בשביל מייקל." משהו בדברים של כריס הרגישו טיפה מזויפים לאוזניו של מייקל.
אך רוברט שקם מיד אחריו עם חיוך קורן מחק כל חשד; "כן, הגיע הזמן להתארגן." הכריז. "אני לא יכול לתת לך לגרור אותי לגעגועים שלך." הוא נזף בבן דודו. "אני מחתן היום את השידוך האהוב עלי שיצרתי במו ידיי." הוא עטף את עורפו של מייקל עם יד אחת לחיבוק חברי חם.
מייקל חייך אליו בחזרה כשהמורל וההתרגשות שבו אליו. "בואו נתארגן לארוחת בוקר, יש לנו ארבע שעות עד שאנחנו צריכים להיות מאורגנים ליציאה לאולם." הודיע. "ואין לי מושג למה השושבין הראשי שלי הוא לא האחד שמכתיב לנו את לוח הזמנים." הוסיף והגניב מבט אל עבר הג'ינג'י שחייך במבוכה.
___
חבורת הגברים יצאה מהמעלית בקומה הרביעית לאחר ארוחת הבוקר אליה כמעט ואיחרו. רק לאחר שפליקס דיבר עם המארחת והסביר לה שזה יום חתונתו של מייקל הם הצליחו להיכנס פנימה.
במהלך כל הארוחה ועד אשר שבו לסוויטה כולם מלבד לרוברט שהיה עם מצב רוח מרומם שתקו. קיילב התעסק כל הארוחה בסכו"ם במקום הפלאפון שלו, מייקל אפילו לא אעז לשאול למה הוא לא אצלו שלו בגלל המתח בין כולם, כריס תופף עם רגלו על הרצפה ללא הפסק ופליקס על אף שהתנהג יחסית כהרגלו לעומת השאר היה חיוור.
"אוקי, אתם מדאיגים אותי." מייקל הודה לאחר שדלת הסוויטה נסגרה. "אני מצטער להגיד לכם אבל לא כך ציפיתי שתתנהגו בבוקר החתונה שלי." החבורה השפילה את מבטה מטה "אני אלך עכשיו להתקלח לפני שאני לובש את חליפת החתן שלי, אני מקווה שעד אז תתאפסו על עצמכם עם מה שזה לא יהיה שעובר עליכם." הם המשיכו לשתוק. "רובין לא בחירה גרועה שאתם צריכים לדאוג לי." הוא גיחך בניסיון נואש להקל על האווירה והלך לפני שהספיק לראות את תגובתם.
הוא נכנס לחדר האמבטיה, סגר את הדלת, אך השאיר פתח קטן בניסיון לשמוע מה הסיבה לאבל שלהם.
"אתם חושבים שאנחנו צריכים לספר לו?" הוא שמע את קיילב שואל את החבורה בדאגה. "הוא מרגיש שמשהו לא טוב."
"אני לא יודע." כריס הודה. "אי אפשר לדעת איך הוא יקבל את זה, ואם הכל טוב וכן הסתדר אנחנו סתם נלחיץ אותו, לא?"
"עכשיו הוא חושד שמשהו לא בסדר." רוברט גער בהם. "תראו אותכם, אתה בלי פלאפון באופן מחשיד, אתה מרוגז ואתה- טוב אתה מנסה לפחות להישאר רגיל אתה לא אשם שאתה חיוור."
"כן, אבל מה אם הכל רע אז-" קיילב החל לומר אך דבריו נקטעו.
"-מה אתם צריכים לספר למי?" החתן שאל על אף שהבין למי מהקשר השיחה. כל המבטים הופנו אליו ברגע כאשר עיניהם משדרות את אותה הדאגה שנלוותה אליה כאשר שב מהסוויטה של רובין. "קדימה, אני שם לב שאתם מסתירים ממני משהו, מה קרה?" שאל והרגיש את ליבו מתגבר.
פליקס לקח נשימה עמוקה. "מייקל תשב בבקשה." ביקש ברוך וב"טון הפסיכולוג" שלו אותו מייקל לא שמח לשמוע באותו הרגע. הוא הסתכל עליו בהיסוס אך ציית תוך כדי שהוא תהה לעצמו מי מת. "אממ.. אז ככה..." נראה שפליקס מסדר את המחשבות שלו והחליף מבטים עם יושבי החדר. "רובין נעדר מאתמול אחר הצהריים." הוא אמר לבסוף.
"נעדר זאת לא בדיוק המילה, כולנו יודעים שהוא היה בסן דייגו." קיילב מלמל.
"מ-מה זאת אומרת?" מייקל שאל בבלבול וקם בהפתעה ממקומו. "מה יש לו לעשות בסן דייגו יום לפני החתונה שלנו?"
"נדמה ש..." פליקס פתח לומר אך פיו נסגר במיידיות.
"נדמה שהוא קיבל רגליים קרות וברח." קיילב היה היחידי שהצליח לאזור מספיק אומץ בין כולם ולומר את האמת לבסוף.
מייקל נפל חזרה על הכורסא ותפס את ראשו. "אתם רוצים להגיד לי שאני עומד ללכת ולחכות כמו אידיוט בקצה השביל אבל הוא לא יבוא?" הוא שאל בחוסר אמונה.
"זה לא בדיוק מה שאמרנו." פליקס מלמל.
"אמרנו שהוא אולי לא יגיע." כריס ניסה להדגיש את החלק האופטימי במשפט בחיוך שנמחק עם המבט הקר מצידו של מייקל. "תראה," הוא גרד את אחורי ראשו בהיסוס. "לא דיברתי עם ברוק מהבוקר כשבחדר שלהם התחילו להתארגן אז אין עדכון חדש."
מייקל הרגיש את ראשו מסתחרר, הוא אחז בו בחוזקה באמונה שאם לא יעשה זאת הוא עוד עלול ליפול. הוא הרגיש שהאוויר מסרב לצאת בקלות מראיותיו, ורגליו החלו לשקשק. "ממתי אתם יודעים?" שאל.
"אני מאתמול." קיילב הודה בשקט. "לא רציתי להגיד כלום לאף אחד למקרה שהכל יסתדר עד הבוקר אבל..." המשפט גווע על שפתיו.
"אז מה עושים? מבטלים את הכל?" מייקל שאל בייאוש. הוא קם מהכורסא בפעם השנייה על אף הרגליים הרועדות שלו, ולפני שמישהו מחבריו הספיק לענות הוא כשל לעבר חדרו. "אני צריך רגע עם עצמי." מלמל וסגר אחריו את הדלת.
הוא הוציא את הנייד שלו מהכיס בתקווה שרובין ניסה ליצור איתו קשר – לא הוצגה בו אף שיחה או הודעה אחת מארוסו, הוא נכנס לאפליקציית הוואטסאפ ולחץ על המיקרופון.
"רובין! איך יכולת?!" הוא צעק למיקרופון אך במיידיות מחק את ההקלטה שנוצרה באופן אימפולסיבי מידי. "רובין, שמעתי שהלכת. בוא פשוט נבטל את הכל אם אתה כל כך לא יכול לסמוך עלי ולא רוצה להתחתן." גם את ההודעה ההיא הוא מחק.
הוא נשם עמוק ולחץ על רקותיו עם אגודליו. הוא עצם את עיניו בחוזקה וניסה לחשוב איזו סיבה יכלה להיות לרובין לקום וללכת, הם אומנם הופרדו במשך שבוע כך שהוא לא יכל לדעת מה בדיוק עובר עליו, אך הייתה לו תחושה שזה לא משהו שהוא עשה.
הוא רצה לגרום לרובין לחזור, אבל הוא הכיר אותו מספיק טוב בשביל לדעת שלהתסיס אצלו את השדים רק יגרום לו להתרחק יותר ויותר. הוא נורה לישיבה. "מה הדליק לך את השדים הפנימיים נייטווינג?" לחש לעצמו.
הוא רצה להעביר לו מסר רך אך הוא לא ידע בדיוק איזה. הראש שלו היה בלילה לא ברורה של מחשבות שונות אך הוא ידע שהוא לא רצה להתנהל מהרגשות שלו בלבד.
הוא לקח נשימה עמוקה והחליט לדבר מהלב.
"נייטווינג," הוא פתח בכאב. "אני גיליתי עכשיו שאתה לא בדיוק פה כרגע." הוסיף באיטיות ונשם נשימה עמוקה ומפכחת. "אני לא יודע מה עשיתי שגרם לך לפתח מחשבות מהוססות או מה הדבר שעשה את זה ולמה החלטת ללכת מבלי לנסות לדבר איתי." הוא ליקק את שפתיו. "אני הצעתי לך להינשא לי כי אני רוצה תמיד להיות לצידך ולתמוך בך בכל מצב קיים." הוא נאנח. "אהוב שלי, אני יודע שאתה רוצה להתחתן איתי, ואני רוצה להתחתן איתך. אז אני אלך עכשיו להתארגן, ואני מקווה- לא אני יודע." הדגיש. "שאני אראה אותך בקצה השביל, כי אני יודע שנועדנו אחד לשני ושום דבר לא יפגע בזה. אין שום דבר בעולם שיכול לפגוע שוב במערכת יחסים הזו שלנו, אנחנו הצלחנו לבנות אותה אחרי מאבקים ומגיע לנו להנות ממנה. אתה לא חושב? אז נתראה בטקס, אני אוהב אותך."
הוא שלח את ההודעה ויצא מהחדר.
הגברים אשר עדיין היו ישובים באותו המקום בו הותיר אותם סובבו את ראשיהם אליו, הוא השיב להם חיוך גדול ככל הניתן.
"טוב, קדימה!" קרא. "צריך להתארגן! אני בן עשרים ותשע ומתחתן היום, סיבה כפולה למסיבה, אתם לא חושבים?" שאל באותו החיוך והכריח את עצמו למלא את ראשו רק במחשבות אופטימיות. "אז אני אלך לעשות את המקלחת ההיא שלי, ופליקס אחראי לו"ז."
הוא היה עצוב אך לא שיקר, הוא באמת האמין בארוסו ובאהבה הרבה אותה חלקו. אבל קיווה שרובין לא יקבל את ההחלטה כשיהיה כבר מאוחר מידי להילחם על שניהם, ושלא יוותר שוב לעולם כי מייקל החל להתעייף מהמאמץ היחידני.
"עכשיו רק ננגב." מעצבת השיער אמרה בחיוך לאחר ששטפה את ראשו בכיור המלון. והובילה אותו לעמדה שסידרה לעצמה, שולחן האוכל של הסוויטה הפך לעמדת אביזרי העיצוב שלה -מייקל הצליח לזהות רק מספריים בין כל מה שניצב עליו- הוא התיישב על כיסא העץ עם המושב המרופד בזמן שהספרית ניגבה את שיערו היטב.
הוא עצם את עיניו וחשב על רובין ועל כל הרגעים היפים שהם חוו ביחד עוד מילדותם: השינה אחד אצל השני בסופי שבוע וכשההורים שלו לא היו באזור, איסופי הממתקים בכל הלוואין מחדש, הפגישה המחודשת בבר בו הם לא ידעו כי האחד מזהה את האחר, האהבה שצמחה לאט עד שדמתה לשיח ורדים אדומים יפיפה, אפילו הפרידה הכואבת שהוא האמין שממנה שניהם למדו, ההתעקשות של שון שהוא יגיע למחזה שהחזיר אותם זה לזרועות של זה, ובסופו של דבר הוא לא יכל שלא לחשוב על היום המאושר בחייו בו הם התארסו.
"הוא יהיה שם." מייקל לחש לעצמו בעידוד בעיניים עצומות. "נכון?" שאל כאשר פקח אותן ופגש בכחול הכהה והבטוח של פליקס, הג'ינג'י ישב מולו על כיסא זהה כאשר מאחוריו ספרית נוספת המסדרת את התסרוקת שלו.
"אם אתה מאמין שכן אני חושב שהוא יהיה, ככה אתה בתת מודע מזמין אותו." פליקס אמר בחיוך קלוש. "וגם אם לא-" הוא נשם עמוק. "וגם אם לא אתה תוכל להחזיר אותו אליך אם זה נועד להיות. בסופו של דבר אתם באמת אוהבים אחד את השני, אני בספק שזה יגמר בקלות."
"הוא יהיה שם." מייקל חזר על אותו המשפט שוב בקצת יותר ביטחון.
לאחר שהספרית סיימה לקלוע את שיערו הכסוף שליטף את כתפיו לשלוש צמות – אחת מכל צד ואחת מלמעלה – שהתחברו ביחד לקוקו קטנטן. "קדימה לך לראות." עודדה אותו.
"תודה." הוא חייך בזמן שהיא עברה אל ראשו של קיילב.
הוא ניגש למראה ובחן את התסרוקת בחיוך. "זה נראה נהדר ג'ס, תודה." הוא משך את מקטורן החליפה בצבע השחור שלו מהקולב שנתלה על אחד הווים ליד טלוויזיית הפלזמה ולבש אותו מעל המכופתרת הירקרקה שלו.
דפיקה נשמעה לפתע על הדלת וגרמה לכל השושבינים לסובב את ראשם אליה ואז לשלוח את מבטם אל מייקל.
מייקל ירה את מבטו אל עבר פליקס, הוא הרגיש זרמים חשמליים נרגשים חולפים בגופו במהירות. "פליקס תפתח." הוא ביקש לאחר שהבין שאינו מצליח להזיז את רגליו.
הג'ינג'י אשר הספרית בדיוק סיימה לסדר את ראשו לחצי כתר של צמות ג'ינג'יות ניגש לדלת. מכל צעד וצעד שחברו לקח לעברה מייקל הרגיש את ליבו מגביר את קצב פעימתו בתקווה שמהצד השני מחכה לו הגבר שאהב.
"אתה נראה נאה." נשמע קול נשי מוכר. מייקל הסתכל אל עבר הדלת -אותה פליקס פינה במקצת- בשביל לראות את האישה בפתחו מחייכת לעברו, לא היה ניתן לפספס את הדמיון בינה לבינו, שניהם אפילו נהגו לצבוע את השיער שלהם באותו גוון כסוף.
"גם את יפה אמא." מייקל השיב בחיוך תוך ניסיון נואש לשמור את החיוך על שפתיו. "יפה לך השמלה הכחולה." הוסיף בחיוך. אימו הייתה לבושה בשמלה כחולה צמודה שהגיע עד אמצע ירכיה ונצמדה אף יותר במותניים וחשפה את הגזרה הנאה שלה.
"טוב ארוסך היה האחד שדרש שאני ואדלין נלבש כחול," גיחכה. "אני בסך הכל אדם ממושמע שרוצה יחסים טובים עם החותן שלי בעתיד." היא קרצה והתקדמה לשבת בכורסה היחידה שלא נתפסה בידי חפציי השושבינים.
מייקל חייך באהבה. "יש לו שריטות על דברים מסוימים." הודה. "אבל זה גם מה שהופך אותו לגבר המיוחד ביותר שקיים." הוסיף.
"אתה יודע, אני שמחה שיש לך אותו." העירה בכנות. "אני לא יודעת למה התרחקתם מההתחלה, מרחק פיזי זה לא תרוץ לניתוק קשר. אבל תמיד שמתי לב מהרגע שעברנו דירה ואתה עברת לפנימייה שאתה זקוק לו, תמיד נשאת תמונה שלו בארנק שלך."
מייקל הסתכל עליה ופתח את פיו להשיב את סיבת ההתרחקות אך סגר אותו במיידיות. אימו לא הייתה צריכה לקבל פרטים לשיחות שלו עם סטייסי בצעירותו ולאיבוד בתוליו שגרמו לו לשמור מרחק מהנער שאהב. הוא פתח אותו שוב; "אז למה לא אמרת כלום כאשר הייתי ילד?" שאל.
היא נאנחה. "תראה, אני יודעת שאני לא האמא הכי טובה מייקל."
כאשר אמרה את המשפט הזה מייקל השפיל את ראשו הוא לא אהב לראות את אימו עצובה אך גם לא יכל להפריח את התחושה שלה מבלי לשקר. הוא הבחין בפליקס שעבר בשקט לחדר אחר בעוד הגברים הישובים בכיסאות עם הספריות פתחו איתן בשיחת חולין.
"אבל תמיד הייתי שקטה כאשר ידעתי שהיית בבית משפחת רייט. לצערי לא הייתה לנו ברירה ונאלצנו לעבור, קיוויתי שלפחות זה שעדיין נשאר בניו יורק ישאיר אותכם בקשר הדוק... אבל זה לא קרה." מייקל החזיק את ידיו כדי לא להעביר אותן בין שיערותיו כפי שנהג לעשות כאשר חש אי נוחות, הוא ידע שהספרית השקיעה את מלוא יכולתה בתסרוקת שלו. "וזה לא שלא רציתי לתחקר אותך לגבי זה, רציתי, אבל ידעתי טוב מאוד שלהתערב בחייו של נער מתבגר כנראה יהיה הדבר האחרון שאני אזכה לעשות בחיי." היא שלחה לעברו חיוך והוא גיחך במבוכה בתגובה. "אבל תראה, מה שצריך לקרות תמיד קורה בסופו של דבר ולא משנה אם זה במוקדם או במאוחר, זה קורה וזה העיקר."
היא הניחה את ידה על הברך שלו לאחר רגעי שתיקה. "בכל מקרה, אני ארד כבר למטה, ההסעה שלנו לאולם בקרוב תצא והורי החתן והחתן צריכים להיות שם מראש לפי מה שנאמר לי." היא אמרה בחיוך נשקה ללחייו ויצאה.
"טוב, זה היה מביך." פליקס שיצא מחדר השינה מלמל לאחר שהדלת נסגרה מאחוריה. הגברים האחרים שהתסרוקת שלהם בדיוק סיימה להיות מאורגנת הנהנו בהסכמה.
"כן, אני יודע." מייקל הסכים. "לא חשבתי שעכשיו היא תבוא ותתנצל על כל מה שקרה בצעירותי."
"טוב, שמעת מה היא אמרה." פליקס ניסה לרומם את רוחו במקצת. "עדיף עכשיו מאשר אף פעם."
מייקל הנהן בהסכמה. "יש חדש בנוגע לרובין?" שאל.
"אני מצטער, אני לא יודע." פליקס נאנח בתסכול. "שון לא עונה לי מהבוקר, וגם הא-נול וברוק לא עונות לבנים חוץ מזה שהם כבר בטח יצאו לאולם." פליקס השיב. "אני עדיין לא מבין למה רובין שון והנשים יוצאים לפנינו, לנו אין איפור."
"אני מבין." מייקל השיב. משהו בדברים של אמא שלו הצליחו טיפה לעודד אותו. אם הגורל שם אותם ביחד, הגורל ידאג שהם יחזרו אחד לשני במוקדם או במאוחר. הוא ידע שהוא עשה את כל מאמציו וכרגע ההחלטה בידיהם של רובין והגורל, כבר לא הייתה דרך חזרה לכן הוא בחר להאמין בארוסו ובכך שמדובר על מבחן שהם צריכים לעבור. "אין לי טעם להילחץ." מלמל.
"אני פה בשבילך." פליקס הזכיר וטפח על כתפו של החתן.
מייקל הרים את עיניו לג'ינג'י. "אני יודע, אתה תמיד פה." חייך.
לאחר ארגונים אחרונים בהם כל אחד בדק שהתיק שלו ארוז עם כל חפציו ואף שיערה לא זזה ממקומה מייקל עמד מול המראה וענב את עניבתו בצבע הירקרק.
"לא משנה כמה תסתכל במראה זה לא יעזור לך," קולו של פליקס נשמע מאחוריו באופן מעט משועשע. מייקל סובב את ראשו בשאלה. "אתה עדיין תישאר מכוער." החבר הוסיף.
"אידיוט." גיחך. "הרכב שלנו פה?" שאל ופליקס הנהן.
___
They don't know how long it takes
Waiting for a love like this
Every time we say goodbye
I'll wait for you I promise you, I will
___
מייקל לא זכר את הדרך לאולם על אף שקיווה לחרוט אותה בזיכרונו אך הנופים הטשטשו מול עיניו במערבולת של צבעים לא ברורים. הוא הוא היה מתוח גם בתור חתן עם פוטנציאל להינטש בחתונה שלו מול כולם וגם בתור חתן עם פוטנציאל להתחתן.
למרות שהוא ידע שהוא רצה לקשור את גורלו בשל רובין, שהוא מוכן להישבע מול רובין להעניק לו את עצמו בכל דרך אפשרית שקיימת, שהנדרים שלו היו כתובים כבר שבוע קודם והוא כבר הספיק לשנן אותם היטב, למרות הידיעה הוא חש את האחריות שעומדת לנחות על כתפיו אופפת אותו. המחשבה על כך הצליחה לגרום לו להרגיש כאילו ישב על קוצים.
כאשר הוא חזר לפוקוס כמעט מוחלט הוא כבר עמד עם פליקס בחדר המנוחה ממנו עמד לצאת אל עבר השביל בו יחכה לרובין. הוא שיער שרוברט כבר מחכה נרגש, למרות כל הבלגן ששרר בסוויטה של המלון רוברט היה היחידי שנראה נרגש באופן חיובי שגרם למייקל לקוות ולתהות אם הוא יודע משהו.
"הצצתי החוצה כל האורחים כבר יושבים בכיסאות." פליקס דיווח. "השגת יום יפה להתחתן בו, כרגע לא קר."
"אנחנו בלוס אנג'לס, רוב הימים יפים." מייקל השיב בחיוך. "אבל כדאי לרוברט לעמוד בזמנים, רצינו לחתום את הטקס בחמש וחצי."
"תירגע." פליקס אמר בגיחוך והחיוך הקורן שלו הזכיר למייקל את השמש, הוא היה נקודת האור שתמיד הזכירה לו שהכל אופטימי וגם כאשר השמש שוקעת תמיד יש זריחה חדשה ולא צריך להישאר עם הראש בעבר. "השעה רק עשרה לחמש, הוא בטח יקרא לך בקרוב, מה שמזכיר לי שאני צריך ללכת לחדר עם שאר השושבינים."
הוא חיבק את מייקל בחוזקה בחיבוק אבהי שתמיד העניק לו באותם רגעיים חשובים. "אני אחבק אותך שוב כאשר תהיה כבר מייקל גומז רייט." אמר כאשר שחרר אותו ועזב את החדר.
החדר שנהיה שקט באופן מטריד התמלא בצלילי פעימות הלב של מייקל ותקתוק שעון היד שלו אותו הוא שקל להוריד, אך לא עבר זמן רב עד שמייקל שמע את קולו של רוברט במיקרופון; "גבירותי ורבותיי אני שמח להזמין את החתן הראשון שלנו, מייקל גומז!"
מייקל שוויתר על הורדת השעון יצא מהחדר לאוויר הפתוח בו נערך הטקס תחת כיפת השמיים. מחוץ לחדר המתינו לו הוריו, כל אחד מהם התמקם בתיאום לצד מייקל ושילבו את הזרוע שלו בזריעותיהם. הוא חייך לעצמו כאשר ראה את כל האורחים שלהם יושבים על הכיסאות הלבנים, משקיפים לכיוון הבימה שמוקמה על קצה צוק אשר מאחוריו ים. הוא אהב את האולם שהוא ורובין בחרו ביחד, אולם בו את הטקס הם יכלו לקיים בחוץ לצד הנוף היפיפה, ואת המסיבה עצמה בתוך המבנה הסגור בגלל קור ספטמבר שיכל להפתיע.
הוא הלך על השביל ברגליים וידיים רועדות -שכנראה הוריו הרגישו כי שניהם לחצו לו בעידוד על הידיים. הוא הקפיד ליישם את כל הידע אותו רכש במהלך השנים בנוגע לאינטראקציה חברתית, כך שהאורחים לא ידעו את התחושה שמתחת למסכה שלו. הוא חייך לצדדים בזמן שהפנים המוכרות שלחו אליו חיוכים חמים ונרגשים ולבסוף הישיר מבטו אל רוברט שעמד על הבימה וחייך אליו.
הוריו שחררו ממנו לפני העלייה לבמה, נשקו ללחייו ופנו לשבת לצד שני המושבים שהמתינו להורים של רובין
הוא עלה הבימה לצד רוברט.
"הכל טוב, תנשום." רוברט לחש לו בחיוך מעודד. מייקל הגניב אליו מבט צדדי. "יהיה בסדר." הוא המשיך לעודד את מייקל שהיה זקוק כל כך לאותם מילים, הוא הנהן אליו בתודה.
"אוקי, אני רוצה עכשיו להזמין לפה את השושבינים והשושבינות שלנו." רוברט קרא עם חיוך רחב שלא עזב לרגע את פניו.
"אתה מרגיש כמו מנחה בשעשועון, אני מבין" מייקל לחש בשעשוע בזמן שהזוגות החלו לעלות על השביל.
רוברט חייך אליו. "תמשיך לצחוק על חשבוני אם זה עושה לך טוב." אמר.
ברגע שפליקס נעמד לצידו במקום של השושבין הראשי מייקל הרגיש מצד אחד בועה מגוננת עוטפת אותו, אך מהצד השני חומה אחת יורדת ממנו מעצם הידיעה שרגע האמת מתקרב זאת שהכריחה אותו להישאר כמה שיותר בפוקוס. הוא הרגיש את שהאוויר סירב להיכנס ולצאת בקלות מגופו, הוא קיווה שרגליו לא יבגדו בו ויצליחו לשאת את משקלו.
מנגינת הכניסה של רובין החלה להישמע – המנגינה של iris ללא המילים שלה.
אבר הופיעה על השביל ופיזרה פרחים אותם למרות שהייתה כבר כבת ארבע עשרה התעקשה לפזר בטענה כי היא 'רוצה ליצור את השביל היפה והריחני שיחבר בין שתי הנשמות התאומות האהובות עליה.' איך הם יכלו להתנגד לרצון הכל כך תמים שלה?
מייקל לקח נשימה עמוקה ועצם את עיניו בחוזקה, הוא העז לפקוח אותן רק כאשר שמע מחיאות כפיים שונות נשמעות בין האורחים היושבים.
מולו בקצה השני של השביל ניצב האוויר לנשימה שלו משלב ידיים עם הוריו. הוא לבש חליפה ועניבה תואמות לשלו, אותו צבע של עניבה אשר היה צבען של שמלות השושבינות.
הוא לכד את עיניו של החתן בשלו וחייך אליו חיוך רחב.
כל צעד וצעד שרובין עשה על שביל הפרחים לעברו חיזקו את התחושה שלו שרק שניהם נמצאים יחד בעולם תחת השמיים הכהים שהחלו להתכהות בהדרגתיות. הוא חייך לעברו חיוך ניצחון, האהבה שלהם ניצחה במבחן הקשוח ביותר שעמדה בו.
מייקל, כהרגיש אש תחת כפות רגליו לא הצליח לחכות שרובין יגיע עד אליו, כמעט וירד מהבימה לעברו. לולא פליקס שתפס בפרק כף ידו, הוא היה יורד אל עבר רובין על מנת למשוך אותו לבין ידיו ללא התייחסות לטקס לאורחים ולשמיים שהקציבו להם את הזמן.
השבוע בנפרד היה ארוך מידי עבורו וכך גם מרבית אותו היום שעבר באיטיות מעייפת. הוא התגעגע אל אהובו עם כל חלק בגופו וליבו, כל מה שרצה באותו הרגע היה לחוש את נייטווינג בין ידיו ולדאוג שלא ילך ממנו שוב לעולם.
רובין התקרב לבימה, הוריו נפרדו ממנו ופנו לשבת לצד הוריו של מייקל. מייקל הושיט לו את ידו לעזרה, הוא אחז בה ואותה חמימות שהיד של רובין הקרינה לשלו גרמה למבטו להתרכך. "התגעגעתי אליך." לחש לפני שעזר לו להעלות לצידו, שניהם הסתובבו עם הפנים אחד לשני כאשר צד גופם מופנה לרוברט וידיהם אוחזות אחת בשנייה באופן יותר הדוקה מבדרך כלל.
"חברים וחברות יקרים," רוברט פתח בחיוך. "התכנסנו כאן היום להביא בברית הנישואין את מייקל גומז ואת רובין רייט." מחיאות כפיים רבות נשמעו בליווי שריקות.
"מהי אהבה?" רוברט שאל. "אהבה היא כשאתה רואה את האדם היקר לך, יודע שלא תרצה לשחרר ממנו שוב לעולם, וכשאתה רוצה לקשור את גורלך בגורלו כמו שמייקל פעם תיאר לי את הפגישה הראשונה שלהם." מייקל חייך חיוך מובך מעט והסתכל על רובין שהחזיר לו מבט אוהב. "אהבה היא כשאתה מבין שהאדם הזה הוא היחידי שיכול לעזור לך לנשום כמו שצריך, ולפעמיים אפילו יותר חיוני מחמצן כמו שרובין שפעם השתכר קצת אמר לי על מייקל." רוברט הוסיף.
מייקל לחץ חזק את כפות ידיו של רובין שהחזיר לו לחיצה בתגובה.
"אהבה היא שכל מי שרואה את השניים האלו מהצד יכול לראות את האופן בו שניהם מסתחררים אחד לצד השני בתיאום מושלם כגוף אחד, יחידה אחת בלתי נפרדת כשאחד זז לימין גם השני, כשאחד כאוב כך גם בן זוגו." רוברט המשיך. "אני גאה לעמוד פה מולכם ולהפוך את הזוג הזה שמולי, זוג שעבר את כל המכשולים האפשריים עד שהגיעו למעמד זה, לזוג נשוי באופן חוקי."
הוא הסתכל על השניים. "אז יש לכם עוד מספר דקות מר ומר לחץ." רוברט אמר בעקיצה. "תרצו להקריא את הנדרים שלכם?"
"אני אשמח להתחיל." רובין פתח את פיו, מייקל התגעגע בכל רמ"ח איבריו לשמוע את הקול שעבורו היה כמנגינת נבל של מלאך שירד מגן עדן. "אז, פוץ." רובין אמר בגיחוך והידק את אחיזתו על כפות ידיו של מייקל כאם היה עשוי ליפול ללא עזרתו. "מאז ומתמיד היית המשענת שלי, האדם שיכול להרים אותי מהקרשים, המעודד הראשי שלי, והאחד שתמיד עודד אותי לעמוד בכוחות עצמי."
דמעה זלגה מעינו, מייקל לא הצליח להתאפק וניגב את העין שלו בעדינות.
"אני אתחיל בווידוי." השחרחר אמר ונשך את השפה התחתונה שלו אך שחרר אותה במהירות לפני שמייקל הספיק לעשות זאת. "אתמול בגלל שהייתי כל כך שקוע בעבר הרחוק, בגלל שלא הייתה לי מספיק אמונה בעצמי לקחתי את הרכב ונסעתי רחוק מפה."
מייקל בלע את רוקו. במתח.
"הגעתי עד לסן דייגו ושם הבנתי שאני צריך לחזור. נזכרתי למה אני צריך אותך בחיי, למה אתה הזריחה של היום החדש שלי, הכיסוי שלי ממבול הגשם הקר, המגן מהרוח, ומרחיק העננים האפורים." הוא חייך אליו חיוך קטן. "אני רק רוצה לבלות איתך כל יום בחיי, לאכול איתך את כל ארוחות הבוקר, לצחצח איתך שיניים כל הזמן תוך כדי שאתה קורא לי מר הגיינת פה ואני משיב לך עוזרם של קאריוס ובאקטוס." הוא שלח לו קריצה מהירה שגרמה למייקל לגחך. "אני רוצה כל שקיעה מלבד זאתי שלפנינו כמובן, להתכרבל איתך על הספה ולצפות בנטפליקס עד שאני נרדם ואתה לוקח אותי למיטה, אני אוהב אותך."
רוברט חייך והסתכל על מייקל. "מייקל."
"דבר ראשון, אני יודע שנעלמת." מייקל הודה.
"אני יודע." רובין מלמל והשפיל במקצת את ראשו "שמעתי את ה-" קולו דעך.
מייקל חייך. "אבל ידעתי שתחזור כי האמנתי בך, והאמנתי באהבה שלי אליך ובשלך אלי." הסביר. "בגיל צעיר מאוד התאהבתי בחבר הכי טוב שלי, פחדתי ונתתי לו לחמוק מבין אצבעותיי. אבל אז מצאתי אותו, מצאתי אותך, והבטחתי לעצמי לא לשחרר אותך שוב לעולם." הוא ליטף עם אגודליו את גב כפות הידיים של רובין. "ואז כשלא השגחתי מספיק הצלחת להעלם לי במשך שנתיים. הבטחתי לעצמי להפוך לאדם יותר ראוי, אדם שתוכל להצביע עליו בגאווה ולומר גם למי שלא שואל, זה בן הזוג שלי והנה אנחנו כאן היום." הוא חייך חיוך ענק.
הוא העביר את אגודלו על השפה התחתונה של רובין.
"אני מבטיח לך שאני אדאג שהחיוך לא ירד לך מהפנים, שתמיד תדע שאתה לא לבד גם כאשר פיזית תהיה. ויותר מכל אני מבטיח לך שאני אגרום לך לא לפקפק בעצמך שוב, לא לחיות בעבר אלא בהווה עם מבט את העתיד, אני אוהב אותך נייטווינג."
רוברט מחה דמעה שהתגנבה לעינו. "רובין האם אתה נשבע לקחת את מייקל לבעלך בבריאות ובחולי, בעושר ובעוני, בשמחה ובעצב? האם אתה מבטיח להיות הכתף התומכת שלו ברגעים הקשים ולהיות החבר הכי טוב שלו עד שהנשמות של שניכם יפסיקו להתקיים?" רוברט שאל את הנוסח אותו רובין ומייקל בנו ביחד.
"אני נשבע." רובין השיב בחיוך והסתכל באהבה ישירות לעיניו של מייקל.
"ומייקל האם אתה נשבע לקחת את רובין-"
"-אני נשבע גם אם תגיד לי שאני צריך למכור את האופנוע שלי." מייקל קטע את דבריו ומעבר הקהל נשמעו צלילי התפלאות וצחקוקים.
"תיזהר, זה יכול לחזור אליך כמו בומרנג." רובין השיב בשעשוע.
"לא נורא, אתה מת על האופנוע שלי ואני רוצה כבר לנשק את הבעל שלי." כסוף השיער השיב.
"אוקי, אוקי הבנתי את הרמז." רוברט צחק. "אני מכריז עליכם כבעל ובעל, אתם רשאים להתנשק ולעורר בכולנו קנאה לא בריאה."
___
I'm lucky I'm in love with my best friend
Lucky to have been where I have been
Lucky to be coming home again
___
באותו הבוקר של החתונה חשבתי שהפרפרים שתמיד הרגשתי בגופי עשויים לפרוץ מתוכי, יחד עם הלב שלי שהשתגע כשור זועם אשר ראה אדום. את הבוקר התחלתי בהתעוררות ברכב שלי בו בחרתי לישון בלילה לפני האירוע. הייתי עדיין מהוסס בנוגע למהלכים שלי, שיערתי לעצמי שנסיעה לבד בחושך חזרה ללוס אנג'לס כאשר הדמעות מכסות את שדה הראיה שלי לא היה רעיון טוב.
התעוררתי ולאחר שקניתי לעצמי מברשת שיניים בתחנת הדלק הראשונה שראיתי בסן דייגו יחד עם מאפים הגעתי למסקנות שלי – על העבר להישאר בעבר ומייקל על אף ששייך לו בהזדמנות השניה שלנו שייך להווה שלי ולעתיד.
ואז שמעתי את ההודעה הקולית שמייקל שלח לי, כל כך כאב לי שהוא גילה על הבריחה שלי. בסופו של דבר היא לא קרתה בגללו אלא בגללי, בגלל הבעיות שלי אך המילים החמות שלו, האמונה האינסופית שלו בשנינו הדליקו לי את הנורה האדומה והבוהקת שאמרה לי שהגיע תורי, תורי להילחם על שנינו תורי לשכוח את לוקאס במקום אליו הוא שייך.
אז מבלי להסס רגע אחד נוסף התנעתי את הרכב ולחצתי על דוושת הגז כך שהגעתי חזרה למלון בזמן קצר יותר מהמשוער, כבר התכוננתי לדו"ח מהירות שאולי יגיע בדואר אבל באותם הרגעים רק מייקל עניין אותי.
במלון לא שינו לי הגעירות מצד השושבינות שלי, השיער שלי שנמשך בפראות לכל צד על מנת לסדר את תלתלי באופן המיטבי ביותר גם לא תלונות המאפרת על השחורים מתח לעיניי שעליה לכסות בנוסף לשאר החלקים שרצתה להסתיר.
הייתי בבועה משלי אותה שברתי פעם אחת בלבד לפני היציאה מהמלון – כשהתנצלתי בפני שון וברוק והודיתי להם שבאו עד אלי להחדיר לי קצת שכל לראש והבטחתי להם שאני לא אעשה שוב דבר כזה.
הבועה גם לא נשברה כאשר סוף כל סוף יצאתי עם הוריי לשביל הפרחים שאבר יצרה עבורנו. היא רק התרחבה כדי לאכלס בתוכה גם את מייקל אליו התגעגעתי בכל דרך אפשרית עד כי הרגשתי את גופי רועד ואת עיני מתחילות לייצר לחות.
וברגע בו השמש החלה לשקוע וצבעה את הבימה בצבעי כתום ואדום חמים, כשרוברט הכריז עלינו כבעל ובעל והותיר לנו להתנשק לאחר שבוע בו לא ראינו אחד את השני או חשנו את חום גופו של האחר, היה הרגע בו חשבתי שאני עומד להתפוצץ כמו גליל קונפטי ושהפרפרים פשוט יבקעו מתוכי.
לראשונה מאז שאחזנו ידיים על הבימה מייקל שחרר את ידיו משלי ומשך אותי אליו מהמותן. בתגובה עטפתי את עורפו עם ידיי כאשר שפתינו נפגשו בגעגוע. התחושה שלי שרק מייקל ואני קיימים בעולם התעצמה, ברגע בו הגופים שלנו הוצמדו שוב הרגשתי כאילו הילה זוהרת ומגוננת מקיפה אותנו וחוסמת כל אחד שניסה לחדור למרחב המוגן שייצרנו.
נאחזתי בו כבחבל הצלה, כאילו כל מה שנועדתי לעשות בחיי היה לחוש את חום גופו, את ידיו עלי ואת שפתיו החצי רכות וחצי מחוספסות על שלי. ואולי זה באמת היה הדבר העיקרי שרציתי לעשות במשך שארית חיי.
אהבתי את התיאורים של רוברט לאהבה למרות שמצד אחד הם היו מביכים כי כהרגלו הוא חשף פרטים שנאמרו לו בסודיות, אך מהצד השני היה אפשר להרגיש שהוא דיבר מתוך ליבו. הם היו כל כך נכונים בכל צורה, בשבילי אהבה הייתה מייקל, לא פחות ולא יותר, לא הייתי צריך יותר כי אין יותר ממנו בעיניי.
צליל שיעולו של רוברט פוצץ לחלוטין את הבועה בה מייקל ואני נעטפנו, התנתקנו אחד מהשני והסתכלנו עליו בשאלה.
"בבקשה בנים, יש פה ילדים קטנים." רוברט לחש באוזנינו בגיחוך. "יהיה לכם את כל הלילה בשביל, זה."
הרגשתי את לחיי מתחילו מעט להתלהט, רציתי לחבוט בראשו של החבר המטופש שלי. אך המחשבה על מה שאמר ריגשה אותי, אפילו לא חשבתי על כך באופן מיני אלא רק על הצורך הכל כך חזק שלי להירדם בין ידיו של בעלי יחד עם הריח הנעים שלו באפי.
לאחר שהתנתקנו אחד מן השני זוגות ידיים רבות החלו למשוך אותנו אליהם, הקיפו אותנו באהבה ותמיכה אינסופית אותן קיבלנו מבלי להפריד את האחיזה של ידינו אף לא לרגע אחד.
"טוב חברים, בואו נכנס לתוך האולם בזמן שהזוג שלנו ילך לעשות כמה צילומים." רוברט ביקש.
חייכנו אליו בתודה והלכנו בשתיקה עם הצלמת הנרגשת שלנו, אותה בחרנו בגלל היכולת שלה לתפוס את רגעי האושר הקטנים של הזוגות אותם צילמה.
"אתה יודע שאחרי הצילומים תצטרך לתת לי לפחות הסבר קצר, נכון?" מייקל לחש לי בזמן שעקבנו אחריה לאזור ממנו הים נשקף בצורה המרהיבה ביותר. נשכתי את השפה התחתונה שלי במתח. "תפסיק לנשוך את השפה של בעלי."
הסמקתי טיפה. "תגיד את זה שוב." ביקשתי בהתרגשות.
"מה?" שאל בהתגרות. "בעלי?" הנהנתי במהירות, חיבקתי אותו בחוזקה ונשקתי קלות לשפתיו.
שמענו צליל של 'קליק' סובבנו את מבטנו את הצלמת שחייכה. "אתם כל כך מתוקים." ציינה.
לאחר שהיא שיחררה אותנו מייקל משך אותי איתו ישירות אל חדר ההתארגנות שלנו, הוא פתח את הדלת וברגע שהיינו בפנים הוא הצמיד אותי לקיר הפנימי לצד הדלת שכבר הספיק לסגור.
חייכתי אליו בנוסטלגייה ועטפתי את עורפו עם ידיי. "אתה יודע, גם בלילה הראשון שבילינו ביחד הצמדת אותי ככה ליד הדלת." הזכרתי לו. "זה לפחות מה שאני זוכרת מבעד לליקר דובדבן החמוץ שלא הפסקתי לשתות." גיחכתי.
הוא חייך אלי. "אני זוכר את זה טוב מאוד." השיב. "האמת, אני לא הייתי שיכור באותו היום." הוא חייך בשובבות והלסת שלי נפלה מטה בהפתעה. רציתי לברר איתו מה זאת אומרת אך מבטו הרצין. "לאן הלכת רובין?" הוא שאל.
השענתי את ראשי לאחור נאנחתי והורדתי את ידיי מעורפו.
"סן דייגו, אני חושב שציינתי את זה כבר קודם." השבתי בניסין להתחמק מהשיחה הקצת יותר רצינית. נאנחתי כאשר הוא העניק לי מבט עם גבה מורמת, ידעתי שהוא רוצה לדעת את הסיבה. "פחדתי מייקל, פחדתי שאני לא ראוי לך אחרי כל מקרה לוקאס." הודיתי. באופן שהפתיע את עצמי הצלחתי לומר את שמו מבלי להשפיל את מבטי, חיוך רחב נפרש על שפתיי בתגובה.
מייקל הסתכל עלי באופן מבולבל.
"אני לא מאמין, הצלחתי להגיד את השם שלו, הצלחתי לסגור את המעגל!" חיבקתי את מייקל בחוזקה ודמעות בצבצו בעיניי.
"רובין, על מה אתה מדבר? למה שוב נתת לו להכנס לחיים שלנו?"
"אוקי," ידעתי שאני חייב לספר לו. "זה התחיל לפני שלושה חודשים שקיבלתי מלוקאס סוג של תזכורת ברשת החברתית, אל תדאג ביטלתי לו כל עוקב אפשרי אחרי זה, ואז אתמול..." השתתקתי וגירדתי את עורפי. "קיבלתי ממנו הודעה. הוא כתב שאני לא ראוי לך והייתי אידיוט מייקל, האמנתי לו והייתי חייב- לא יודע, רגע לעצמי כנראה." לקחתי נשימה עמוקה "וראיתי אותו שם באיזה קזינו ו-והתעמתתי איתו מייקל, הצלחתי להגיד לו כל מה שאני חושב, אמרתי לו שהוא בריון ואנס, שאתה שלי ורק שלי ושאנחנו מתחתנים."
"פגשת את לוקאס." מייקל חזר אחרי בשקט.
הנהנתי.
"כן, זאת לא הייתה שיחה פשוטה." הודיתי. "אבל הייתי צריך לעבור את זה, לבד." הוספתי. "וגם אחריה לא ידעתי אם לחזור או לא, אז ישנתי ברכב." עצרתי וחייכתי. "אבל קיבלתי הודעה ממישהו, הודעה שהזכירה לי שיש גבר שאוהב אותי, מאמין בי מאמין בנו." ליטפתי קלות את הלחי שלו עם אצבעותיי. "אז התנעתי את הרכב במהירות וטסתי לפה. הצלחתי להגיע למלון בשעה שתיים עשרה, חטפתי צרחות מכולן בזמן ששון ישב בשקט בצד וכל מה שהחזיק אותי היה זה שידעתי שתחכה לי בקצה."
"רובין, בבקשה אל תעשה לי את זה שוב." הוא ביקש ויכולתי להרגיש צביטה בליבי מהכאב שנשקף בעיניו.
נאנחתי בכבודות. "מייקל." אמרתי באיטיות תוך הדגשת כל עברה בשמו. "אתה הצלת אותי מעצמי, אני לא אעזוב אותך שוב בשום התקף עצבים, אני לא אסנן יותר אף שיחה שלך גם אם אני רותח מכעס, אני תמיד אשתף אותך בכל דבר שאני מרגיש, אני באמת אוהב אותך ואני באמת יודע שאתה הטוב ביותר עבורי."
"אתה באמת תצליח לא לסנן אותי?" הוא הקניט בגיחוך והצליח להקל מעט על האווירה הכבדה.
"אני יכול להשתדל."
עטפתי את עורפו שוב עם ידיי ונשקתי לשפתיו נשיקה עדינה. התכוונתי להזיז את ראשי ולנתק אותה, אך מייקל תפס בעורפי והעמיק אותה במקום. העליתי את כף ידי לחזה שלו בשביל להזיז אותו ממני ולהזכיר לו שאנחנו צריכים ללכת, אך ברגע שידיי הרגישו את החזה החטוב שלו גופי נמס עליו והחזרתי לו נשיקה באותו האופן.
גופנו נצמדו אחד לשני כך שיכולתי להרגיש את הלב שלו פועם מנגד שלי כאילו שניהם מנסים לפרוץ מבית החזה שלנו ולהתחבק אף יותר צמוד.
בסופו של דבר לאחר מאמצים משותפים הצלחנו לנתק את הנשיקה, הייתי צריך לגייס כוחות רבים בשביל למנוע מעצמי לשוב ולנשק אותו שוב. ידעתי שמחכים לנו אך רציתי להישאר בבועה הקטנה שלנו, למה לא התחתנו בווגאס?
"יש לנו אורחים שמחכים." הזכרתי לו בזמן שניסיתי להחזיר לעצמי את הנשימה.
"לעזאזל איתם." מייקל מלמל. "למה לא התחתנו בווגאס?" שאל.
גיחכתי. "בדיוק מה שאני חשבתי. אל תדאג, יהיה לנו את כל הלילה ואת ירח הדבש שלנו בשביל להשלים פערים." הזכרתי ברוך.
הוא אחז בכף ידי ושילב את אצבעותינו ביחד, חייכתי מנוכח החום שבעלי הטרי הקרין לכף ידי. "אז, בעלי הטרי, תהיה החבר הכי טוב שלי לנצח?" שאלתי אותו בשעשוע על אף שהייתה כנות מוחלטת מאחוריה.
הוא הביט בעיניי ברצינות מוחלטת אפילו ניצוץ השעשוע הקל לא נשקף מהן, הרגשתי את נשמתי נעצרת לרגע עד שהוא ענה; "לנצח נצחים, עד שהנשמות של שנינו יפסיקו להתקיים, נייטווינג."
הסתכלנו אחד לתוך עיניו של האחר עד שהוא משך אותי מחוץ לחדר לריקוד הראשון שלנו כזוג נשוי שלווה בשירה של שנינו של שנינו לשיר lucky, כי לשנינו יש מזל גדול שאנחנו מאוהבים בחבר הכי טוב שלנו זה שיישאר לצידנו לנצח.