היי אהובים שלי,
אחרי התלבטויות אם להמשיך עכשיו או לא ואם זה הזמן החלטתי כן להעלות את הפרק.
אני מקווה שאתם בסדר ושהלוואי ויהיו לנו בשורות טובות בקרוב, כולנו צריכים את זה....
הפתיח המקורי של הפרק:
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל הגענו לפה, הפרק לפני האחרון.
ממש ממש קשה לי המחשבה להיפרד מכולם אבל אין מה לעשות צריך לדעת מתי לסיים.
טיחואנה - היא העיר הגדולה ביותר במדינת באחה קליפורניה שבמקסיקו. העיר שוכנת על גבול ארצות הברית-מקסיקו, סמוך לעיר החוף סן דייגו שבארצות הברית. ידועה בעולם המערבי כעיר החטאים.
אז לפני הסוף הקרב (כן, ככה אני מרגישה) יש לכם פה פרק של שאלות, אתם יכולים להמשיך להשאיר שם שאלות עד פרק הסיכום ויש גם פרק של הצעות לפטפוטי דמויות, כל מי שכבר נתן רעיונות תודה עליהם אני מבטיחה ליישם את כולם (או לפחות רובם).
אם אהבתם הכוכב מאוד ישמח שתלחצו עליו ⭐, ואל תשכחו לעקוב אחרי לעדכונים שאני מעלה בפרופיל שלי באופן תדיר.
אוהבת המון
Shiny 🧡
_______________________________________
עכשיו אני מרגיש כאילו לא יודע כלום
עכשיו אני מחיש את צעדיי היא מסתכלת בחלון
רואה אותי עובר בחוץ היא לא יודעת מה עובר עליי
___
"אוץ'!" קראתי בכאב כאשר מחט דקרה את המותן שלי. "את יודעת שהיא מחוברת אלי, נכון?" התרעמתי על התופרת שלי.
"סליחה, סליחה." היא התנצלה במהירות עם חיוך עדין על פניה, החיוך שלה תמיד הזכיר לי אמא אוהבת. למזלי היא הספיקה להכיר אותי ולמדה איך להתמודד עם הלחץ שאפף אותי מהרגע שהכרנו. "אבל אם תפסיק לזוז כל כך הרבה כמו שאתה זז זה יקל עלי, ואני לא אדקור אותך." הוסיפה בשעשוע.
גלגלתי את עיניי. "כאילו לא קשה מספיק לעמוד על הבמה הגבוה הזאת שלך." קיטרתי תוך שאני נזכר בפעם בה התנצלתי לאחר התמוטטות עצבים, והיא ציינה בפני בסוד שהיו לה כלות וחתנים יותר קשים.
"אני אומרת לכם," ברוק אמרה בשעשוע. "הוא מצחיק כשהוא לחוץ."
סובבתי את מבטי אל עבר חבורת השושבינות והשושבין שלי. בזמן שעברתי את עינוי המדידות, הם הרשו לעצמם להתרפק בנחת על הכורסאות המרופדות בחדר המדידות הלבן וצפו במתרחש. נעצתי בברוק מבט ממושך במחשבה שאם אסתכל עליה מספיק זמן פיה ייתפר במקום החליפה שלי. לבסוף החלטתי שהמרמור מיותר והפניתי את מבטי לעבר התמונות על הקיר, מהתמונות ניבטו אלי זוגות מאושרים ביום חתונתם. תהיתי לעצמי אם גם אני אראה כמוהם בקרוב.
ברוק הרימה את בקבוק השמפניה מהשולחן, מזגה לכוס הגבוהה והריקה של מייגן, ורחרחה אותה רגע לפני שהגישה לה אותה. "אוף, בא לי גם." היא יבבה והניחה יד על הבטן שלה. "תקוללי פרחחית קטנה." היא לחשה.
מייגן נטלה את כוס השמפניה הגבוה מידה בגיחוך. "אוי נשארו לך רק עוד ארבעה חודשים, זה לא יותר מידי." היא חייכה אליה בעידוד.
"ארבע חודשיים יותר מידי." ברוק המשיכה לקטר. "אתמול הצעתי לכריס שנהפוך להיות סוסי ים והוא יהיה האחד בהריון במקומי. אני לא יכולה יותר עם הכאבים ברגלים ותחושת הנימול."
שון גיחך מהפינה. "יתאים לו הריון." ציין ולגם מהכוס שמפניה שלו.
סובבתי את ראשי חזרה אל המראה. "אוף." נאנחתי בכבדות. "שום דבר לא מוכן להראות עלי כמו שצריך." קיננתי.
"אידיוט." המתולתלת מלמלה מהפינה שלה. "אתה צריך כנראה משקפיים חדשות או לחזור לעדשות שלך." עקצה אותי. נאנחתי שוב בתסכול והסתכלתי עליה ככלב נטוש. "הצבע הזה יושב עליך בול, ואתה מאוד התלהבת מהחליפה רק לפני חודשיים." הזכירה לי. "חוץ מזה... היא עוד לא גמורה לחלוטין, אתה לא יכול לעדיין לשפוט אותה, זה לא מנומס."
נשכתי את השפה התחתונה שלי. שמעתי בראשי את תגובתו של מייקל ושחררתי אותה במהירות. שבתי להסתכל במראה. "לא רואים לי את העצמות? אני לא נראה שמן מידי?" שאלתי תוך שאני בוחן את הצלעות והבטן.
ראיתי את מייגן מגלגלת את עיניה מפינת החדר. "איך אתה יכול לחשוב שאתה רזה מידי ושמן מידי בו זמנית?" שאלה.
היה כמובן משהו בדבריה, אבל תכנון החתונה גרם לביטחון העצמי שלי לצנוח ישירות לרצפה ללא קשר לנושא השיחה. כל המחשבות על החתונה, הארגונים, והמתיחות ששבה כשמייקל לא היה לצידי הצליחה לסחרר אותי כל פעם מחדש ואיימה למוטט אותי מטה.
"אוף, אני כל כך שון." ברוק מלמלה לפני שלגמה מכוס מיץ התפוזים שלה. שון גלגל את עיניו ומלמל משהו שלא הצלחתי לשמוע, כנראה איזו קללה עוקצנית על ברוק כי היא הגניבה אליו מבט מהיר לפני שהרימה את עיניה חזרה אלי. "אני לא הייתי כזאת נוראית לפני החתונה שלי." הקניטה אותי בשעשוע. ברגע אחד כל ארבעה זוגות העיניים שבחדר הסתובבו אליה.
"את צוחקת, נכון?" שון היה הראשון לדבר.
"את היית הרבה יותר גרועה." הא-נול ציינה.
"אני לא יודעת על מה אתם מדברים." ברוק השיבה ונופפה בידה בביטול. הסתכלתי עליה עוד מספר רגעים ותהיתי לעצמי אם ישר לאחר שהיא השליכה את זר הפרחים ועזבה את אולם החתונה היא נפגעה בראשה ושכחה את הכל.
"אני לא יודע." אמרתי בכבדות לאחר שהחלטתי לא להגיב לברוק שלאחרונה סובבה הכל לכיוונה. "אני מרגיש ששום דבר פשוט לא יושב עלי לאחרונה." הודיתי בכנות. "אני באמת לא יודע מה יש לי."
"זה בסדר." התופרת ענתה בסלחנות וחייכה לעברי חיוך רך. "זה קורה להרבה כלות וחתנים ככל שמתקרבים יותר ויותר לחתונה, אל תרגיש רע. בסוף אתם פשוט יפיפיים."
"תנסה ללבוש בגדים של מייקל בבית." שון הציע בחיוך. "כשאני לובש חולצות של פליקס זה עושה לי טוב, כאילו שום דבר רע לא קרה לפני."
"כן." ברוק הסכימה עם שניהם. "אתה לפחות תוכל לדעת בדיוק מה המידה שלך, אני צריכה לשים את הכריות האלו שידמו איך אני אראה בחתונה שלך." קיטרה. "מצאתם מתי להתחתן לכם."
גיחכתי. "תפסיק לסובב הכל אליך." עקצתי בשעשוע לאחר שלא הצלחתי להתאפק יותר. "רצינו להתחתן ביום ההולדת שלו." היא גלגלה את עיניה. "חוץ מזה שתראי אותך, את בחודש חמישי ובקושי רואים בטן, נשים היו הורגות אותך בשביל זה."
"בכל אופן, אתה סתם מקטר יותר מידי." המתולתלת המשיכה לעקוץ אותי. "אתה מתחתן עם אהבת חייך, אתה נראה מדהים, ואתה מוקף באנשים שאוהבים אותך." היא חייכה. "אתה סתם מחפש סיבות להגיד שרע לך."
"אוי רדי ממנו." הא-נול התפרצה לשיחה לפני שהספקתי להשיב. "זאת תקופה ממש קשה, הוא גמור גם מהארגונים לחתונה וגם מהחזרות שלנו." היא חייכה לעברי בעידוד. "בכל זאת הפקה של שנה אחרונה ושוב בתפקיד ראשי אחרי תקופה." לחיי החלו מעט להתחמם מההגנה הלא צופיה שהיא הפגינה שהזכירה למה היא נכנסה כל כך מהר ללב שלי. "הוא שר בלי הפסקה, מדקלם את השורות שלו מחוץ לבמה, ועובר מדידות גם בסטודיו שלנו. הוא לא מחפש סיבות שרע לו, הוא פשוט מותש לחצי מוות וזה בסדר. אני למעשה לא יודעת איך הוא בכלל מצליח להחזיק את עצמו כרגע."
הרגשתי את הלב שלי מתרחב מעט מההבנה של הא-נול שחלק איתי כאב זהה, עם זאת לא רציתי לפתח וויכוחים והחלטתי למקד את תשומת הלב בדבר החשוב באמת. "טוב, בואי נמשיך במדידות." אמרתי בחיוך לפני שברוק תגיב והתופרת חזרה לטפל בחליפה החצי תפורה עלי.
___
עכשיו אני ממשיך כאילו לא הכל אבוד
זה זז בבטן והורס את לילותיי
אני חושב שהאהבה שלי איתה זה הדבר הכי חשוב
היא לא יודעת מה עובר עליי
___
חייכתי בעייפות כאשר סוף כל סוף החניתי את הרכב בחניה הפרטית של מייקל ושלי. הרגשתי את המתח לאחר שעות החזרות ששבתי מהן מתחיל לרדת מעט מכתפיי רק מהמחשבה על כך שאני עומד להיכנס למקום הבטוח שלי ושל הפוץ שאהבתי.
נכנסתי לתוך המבנה המוכר שתמיד נדף בריח של בית ובישולים של שכנים, היו מספר דלתות שמייקל ואני נהגנו לעמוד ביחד בסתר בכדי להריח את הבישולים הנעימים – כמובן שזה קרה בימים בהם מייגן לא האכילה אותנו במעדנים שלה.
פתחתי את דלת הכניסה עם המפתח, התחלתי לדמיין בראשי את הרגע בו אזנק ואתכרבל בין זרועותיו הבטוחות והחמות של בעל נקודת החן שלי.
לחצתי על הידית והזזתי את הדלת קדימה בשביל לשמוע-
"נו תמסור לו הוא פנוי!" קולו של מייקל היה הראשון ששמעתי. נזכרתי ברגע איזה יום היה, סגרתי את הדלת מאחוריי באנחת תסכול ונפרדתי לשלום מהפנטזיות שלי. ידעתי שעל הספה יחכו לי הראש הג'ינג'י, השחרחר והכסוף כאשר עיניהם מקובעות למרקע הטלוויזיה שלנו.
"מה אתה משוגע? הוא לא מספיק קרוב אליו." קיילב ענה בלהט.
"לעזאזל! איזה פספוס." פליקס קרא בתסכול.
התקרבתי בשקט לשלושת הגברים שישבו על הספה. ביד של כל אחד מהם היה בקבוק בירה ומולם שקיות חטיפים מלוחים שונים פתוחים. הם לא שמו לב לנוכחות שלי, החלטתי לנצל את הסיטואציה לנקמה קטנה בשם המנוחה שלי. המשכתי להתקרב אל ארוסי בצעדים שקטים כשל גנב בשעת לילה עד שנעמדתי בדיוק מאחוריו. "בו!" קראתי והנחתי את ידי באופן פתאומי על כתפיו.
בתגובה הוא קפץ במקומו בבהלה. "נייטווינג!" הוא התנשף ואחז בחזה שלו. "כמעט שפכתי את הבירה על עצמי ועל הספה בגללך."
גלגלתי את עיניי. "כולנו יודעים שזה היה מספק לך תרוץ נפלא ללמה המכנסיים שלך רטובות." הקנטתי אותו. "אז את מי אנחנו מעודדים?" שאלתי והסתכלתי על משחק הכדורסל שהופיע על המרקע.
"אנחנו את הניקס." מייקל השיב והצביע על עצמו ופליקס. "וזה." הוא הצביע בגנאי על חברי הטוב – קיילב. "את הלייקרס." הוא עיוות את פניו בבוז. "אבל אנחנו לאט לאט נעביר אותו לצד הטוב והמוצלח יותר."
"או שאני אעביר אותם צד." קיילב ענה וקרץ לי.
גיחכתי. "כולכם נמשכים לגברים, תישארו בצד שלכם." עניתי. "חבל שכריס לא פה, הוא גם אוהב את הלייקרס." הוספתי באופן יותר רציני. "איפה הוא בכלל?" שאלתי. "אני אלשין לו שנטשתם אותו." התגריתי בשלישיה
מייקל צחק בתגובה. "הוא עושה משהו עם ברוק היום, אולי מכינים דברים לקראת התינוקת. בכל אופן הוא זה שוויתר על לבוא לפה."
הנהנתי בהבנה והגנבתי מבט אל קיילב. "אתה לא מרגיש רע עם זה שהוא לא פה." ציינתי.
הוא גירד את ראשו במבוכה. "תראה," נראה שהוא לא בטוח איך לענות. "אני אוהב את כריס אבל אולי בינתיים..." הוא רמז לי את המשך התשובה.
הנהנתי בהבנה וחייכתי אליו בניסיון לרמוז לו שהוא לא צריך להמשיך.
לאחר רגע הקפתי את הספה כך שהייתי לפניה. "תעשו מקום." מלמלתי ונדחפתי בין קיילב למייקל. כאשר שני הגופים המגודלים הקרינו חום לעברי הרגשתי את העייפות צונחת עליי ופי נפער לפיהוק רחב.
"ואוו מייקל, מה עשית לו?" קיילב שאל בשעשוע ובדאגה מעושה. התחככתי בעייפות בכתף שלו. "הוא נראה יותר סחוט מתיון ששומש מספר פעמים." קיילב המשיך.
"נשבע לך שכלום, הוא לא נותן לי לגעת בו בגלל החזרות." מייקל מירר. גלגלתי את עיניי בתגובה. "ו-הי! אל תקרא לארוס שלי משומש!" מייקל גער בו. קיילב פתח את פיו להגיב לרגע אך סגר אותו במהירות, לא פספסתי את התגובה הזו והכנסתי מרפק למותנו.
קיילב פלט גיחוך. "באסה, מתי ההצגה עולה?" שאל.
"עוד חודש יא שקיות זבל מסריחות." מלמלתי את התשובה ועברתי צד להצטנף על החזה של מייקל.
"שקיות זבל מסריחות?" מייקל שאל בשעשוע.
"העלבות שלו נהיו פשוט יותר גרועות." קיילב הוסיף.
"הן אף פעם לא היו מוצלחות." מייקל גיחך ואני צבטתי אותו בתגובה.
"אז..." פליקס פתח, ככל הנראה רצה להיות חלק מהשיחה או לשנות נושא. "האחים של שון היו אצלנו אתמול." שיתף. הסתכלתי עליו בחצי עין. "הם נעים בין גיל התבגרות לילדים קטנים, זה מעייף." סיפר.
"אתה לא טועה." קיילב גיחך. "ראיתי פעם אחת את התאומים הם נעלו את המנהלת של החטיבה בתוך המשרד שלה." עיניו נראו כאילו חווה פלאשבק של פוסט טראומה. "לא רוצה לדעת מה יהיה כשאני אלמד אותם, אולי הם לא יבחרו במגמה שלי ואז אני אנצל." הוא גיחך
"וזה בא מהגברים שכבר מתים להיות אבות בין כולנו." בעל נקודת החן הקניט את חברו הטוב ביותר.
גיחכתי מהמשפט של מייקל. "בהצלחה עם שון." איחלתי לפליקס. "הוא רק בקרוב יהיה בן עשרים ושלוש, הוא צעיר יותר ממה שהייתי לפני שפגשתי שוב את מר פוץ. הסיכוי שתקבל ממנו ילדים בתקופה הקרובה קלוש."
"אני יודע, אני מאופק." פליקס ענה באנחה. "חוץ מזה שאנחנו גברים אז זה לא שהוא ייתן לי ילד." הוא התגרה במשפט העייף שהוצאתי מפי. רציתי להגיב על זה שאני אלשין לשון שהוא מתגרה בי, אבל לא היה לי כוח לפתוח את הפה.
"אני רוצה שתתחתנו כבר." מייקל ציין בחיוך. הרמתי אליו את מבטי בחיוך נסתר, דנו בנושא בערב הקודם, בסתר שנינו הערצנו את הזוגיות של שני הג'ינג'ים שלנו.
"קודם אתה." הג'ינג'י השיב לכסוף השיער בגיחוך.
"אני כבר בדרך לשם אידיוט." מייקל צחק והרים את ידי שענדה את הטבעת לתזכורת.
"אני חושב שאני אקח את ארוסך למיטה לישון." קיילב אמר לפתע. הגנבתי אליו מבט ופגשתי את עיניו שהביטו בי בדאגה. "הוא נראה באמת גמור."
"תהנה." מייקל השיב וחזר להתרכז במרקע הטלוויזיה שנראה כי החסויות בו עומדות להיגמר. "הוא צריך אבל גם להתקלח."
"לעזור לו גם בזה או שאתה תעשה את זה?" קיילב עקץ את ארוסי ובצדק, אני בעצמי לא הבנתי איך מייקל נתן לקיילב להיות האחד שלוקח אותי לישון במקומו.
"הא, רגע, לא." מייקל השיב במהירות כמתעורר מהפנוט הטלוויזיה. רציתי להגיד לו בוקר טוב אבל הפה שלי הרגיש כבד. "צודק, זה סקסי מידי, איך הגוף שלך שהצמיח מחדש את הבתולים שלו יתמודד עם זה?" הוא שאל בהתגרות.
"זבל, הגוף שלי לא הצמיח מחדש את הבתולים שלו" קיילב מלמל.
"אתה ודארן לא הספקתם." הזכיר בהתגרות. "בכל אופן אמרתי לך להתקשר אליו." אהובי מלמל.
"לא." שחור השיער פסק. "גם ככה המצב עם כריס מביך."
"בחירה שלך." מייקל מלמל. "אני לוקח את הגבר שלי למקלחת, כי לי, כן יש אחד." הוא המשיך לעקוץ את קיילב בזמן שנשא אותי אל עבר חדר המקלחת.
"אתה לא צריך להיות כל כך נוקשה איתו." מלמלתי לאחר שהדלת נסגרה מאחורינו.
"אם אני לא אהיה נוקשה איתו מי כן יהיה?" מייק שאל. "אח של דארן? אתה הרי רואה שכריס לא פה." השתתקתי והוא משך את החולצה שלי מעלי. "היה קשה היום?" שאל ברוך.
הנהנתי בעייפות. "יפריע לך אם אני אשן בעמידה בזמן שתעשה את הכל?" שאלתי.
הוא גיחך. "מזל שאתה לא אומר לי את זה ברגעים אחרים." הוא עזר לי להתפשט לחלוטין לפני שהפעיל את זרם המים עלי. לא זכרתי לחלוטין את המקלחת מלבד המגע הנעים של ידיו מקציפות את הסבון על גופי, שוטפות אותי היטב, ובסופו של דבר עוטפות אותי במגבת רכה ונושאות אותי לחדר השינה המשותף שלנו.
הוא הניח אותי במיטה לאחר שדאג שאני יבש לחלוטין, הרגשתי את ידיו מלבישות עליי תחתון בוקסר ומכסות אותי היטב מתחת לשמיכה המגוננת. התרפקתי על המזרון הרך והכרית התומכת.
"תישן יפה שלי." הוא לחש והעביר את אצבעותיו בין תלתליי הלחים.
"אתה לא חייב לשבת פה." מלמלתי באופן מנומנם. "אתה תפסיד את המשחק שלך, חיכית לו כל השבוע."
"אני מעדיף להפסיד את המשחק מאשר להפסיד את הדקות המתוקות בהן אתה עובר לעולם החלומות שלך." השיב.
הסתכלתי עליו בחצי עין והדבר האחרון שראיתי היה החיוך המתוק על שפתיו ששלח אותי לעולם קסום בו הוא כיכב.
___
"תזכיר לי למה לא רצית את זה בתור מסיבת הפתעה?" מייקל שאל מבעד לקסדה שלו בעודנו נוסעים על האופנוע היקר שלו. למרות שנסענו ביחד מאות פעמים על האופנוע עדיין האהבתי את הרגע בו יכולתי לחבק חזק את מייקל ולהסניף את הניחוח המתוק שלו לאפי, זה היה הרגע הגדול של היום שלי.
"אין פואנטה שזאת תהיה הפתעה," השבתי. "זה לא ששלך הפתעה גם כן." הוספתי.
"ההבדל שמסיבת הרווקים שלי מתרחשת בבר שלי, זאת לא יכולה להיות הפתעה." הוא ענה בגיחוך. "זאת אומרת עם כל הכבוד לשלושת אלו שסידרו את האוכל, החברים שלי ואת מה שלא תהיה הפעילות שהם הולכים לעשות לנו." הוא נאנח בדאגה. "בשביל לקבל את המקום הם היו צריכים לדבר עם בעל המקום, וכל עוד אנחנו לא נשואים זה רק אני." הוא הסביר בגיחוך.
הרמתי גבה. "גם עוד שבועיים כאשר נהייה נשואים אני לא אהיה בעל המקום, יותר מידי אחראיות." השבתי במהירות. העדפתי לענות כמה שיותר מהר, לא יכולתי לספר למייקל שהחתונה המתקרבת מצליחה לגזול ממני שעות שינה בלילות מרוב שהתפוצצתי מדאגה.
"זאת לא יותר מידי אחראיות." הוא אמר בגיחוך. "אתה כבר בן עשרים ושמונה, איך זאת יותר מידי אחראיות בשבילך?" שאל. נשכתי את שפתיי. "להיות דמות ראשית פעמיים בהפקות ענק של אוסטנדה זאת הייתה אחראיות, לתמוך בצעיר עם הפרעות אכילה ולב שבור במשך תקופה זאת הייתה אחראיות, לשמור על הלב שלי," יכולתי לשמוע את החיוך בקולו. "זאת אחראיות ענק. להיות בעלים שותף של בר זאת לא אחראיות."
ליבי החל להלום בעוצמה. למרות שהפרפרים התרגשו מהמחשבה, אותי היא הלחיצה עד מוות. מה אם אני אל אצליח להחזיק בלב שלו כפי שצריך? מה אם אני לא ראוי להחזיק בלב שלו? לא ידעתי למה המחשבות האלו שבו להתגנב לראשי, אך הן שבו להתגורר בו במשך כשלושה חודשיים מלפני היום הגדול וסירבו לשחרר.
המצב התחיל אחרי שנכנסתי לפרופיל הפייסבוק שלי לאחר תקופה ארוכה והפוסט הראשון שקפץ היה של לוקאס ששיתף תמונה שלו מאיזו פגישה עסקית. המחשבה עליו הייתה תמיד מעוררת בחילה עבורי, עצם העובדה שלא הספקתי עדיין להוריד ממנו מעקב לא הועיל. לאחר מכן הוא שב להופיע בחלומותיי – צעק עלי שאני פתטי, שהמערכת יחסים שלי ושל מייקל נידונה לכישלון וכל פעם מחדש התעוררתי שטוף זיעה ודמעות אחרי ששכבתי איתו בהם שוב.
שנאתי את זה, שנאתי אותו וגרוע מכל התחלתי לחזור לשנוא את עצמי שוב.
כמובן שלא סיפרתי למייקל דבר, לא רציתי להלחיץ אותו או יותר גרוע – לשמוע אותו צוחק על חשבוני.
"נייטווינג?" קולו של מייקל קטע את מחשבותיי.
"מה?" שאלתי בקול חורק שלא ציפיתי לשמוע יוצא מפי.
"הכל טוב?" שאל. "אתה בוכה?"
נשכתי את השפה התחתונה שלי. "ל-לא" שיקרתי.
"בטוח?" המשיך לשאול. "אתה שקט באופן מוזר ואתה טיפה מצייץ."
קיללתי בליבי, שום דבר לא היה נסתר ממנו, בעיקר כאשר היה מדובר בי.
הוא עצר בצד את האופנוע וירד ממנו, הוא הרים את החלק שכיסה את עיניי. "נייטווינג." הוא לחש ברוך וניגב את עיניי שדמעו בניגוד לרצוני. "אם אתה לא רוצה ללכת למסיבת הרווקים שלך אתה לא חייב." הוסיף.
נשכתי את השפה התחתונה שלי. "אני קצת מוצף רגשית." הודיתי. "זה לא קשור אליך." זה היה קשור אלי, זה היה קשור ללוקאס, שום דבר מזה לא הייתה אשמתו. אבל לא רציתי להגיד לו את זה, ידעתי שהוא ידאג.
"אתה בטוח אהוב?" הוא שאל. איך יכולתי לא להיות בסדר כשהוא דיבר אלי ברוך? כשהוא ליטף את הגב שלי במעגלים באופן בו רק הוא ידע? כשהוא הפגין כלפיי אהבה שהייתי זקוק לה בכל חלק בגופי?
הנהנתי. "אני אהיה בסדר." עניתי בכנות. "אל תדאג."
"אידיוט." הוא מלמל. "עוד שבועיים אני הולך להישבע שאני אהיה לצידך בבריאות ובחולי, בעושר ובעוני, אתה חושב שאני לא אדאג לך כרגע?" שאל. "אתה האהבה שלי, החצי השני שלי, הארוס שלי ובקרוב בעלי."
"מייקל." לחשתי. "אני בסדר." הפעם באמת התכוונתי לזה. "קדימה, בוא ניסע." ביקשתי.
הוא הסתכל עלי עוד מספר רגעים לפני שעלה בחזרה לשבת מלפני והתניע את האופנוע. המשכנו את דרכנו למקום אותו אני והפמליה הקטנה שלי השכרנו למסיבת הרווקים – המורכבת בעיקרה מנשים – שלי.
מייקל עצר לי בכניסה לצימר. ירדתי מהאופנוע והגשתי לו את הקסדה, הוא שם אותה במקום המיועד והוריד גם את שלו.
"פוץ." חייכת כשהבנתי את הסיבה לכך ונשקתי קלות לשפתיו הרכות, הוא הצמיד אותי אל גופו מהגב התחתון וסילק כל מחשבה רעה שאי פעם התמקמה בראשי.
"כן, תנצלו את הזמן, עוד שבוע אנחנו מפרידות אותכם." ברוק קראה מהכניסה של בקתת העץ.
גלגלתי את עיניי. "אני עדיין לא מבין את הקטע הזה שאת ואמא שלי מתעקשות עליו." קראתי בחזרה לכיוונה.
"זה בשביל לחזק את התשוקה וליצור געגועים." אחותי שגם היא הציצה דרך הדלת ענתה.
"הן גורמות לי לרצות לברוח איתך להתחתן בווגאס." לחשתי למייקל.
הוא גיחך. "מה עוצר אותך? זאת אומרת חוץ מההשקעה הבלתי נגמרת שלך על הארגונים וחזרות הריקוד שלנו שקיללת כל פעם מחדש למרות שמיוחד בשבילך הוא אמור להיות פשוט?" הוא הקניט אותי.
"לך תזדיין." לחשתי לו.
"כשתחזור הביתה מחר אני מבטיח שזה הדבר הראשון שאני אעשה." הוא לחש בחזרה וחייך אלי בהתגרות.
הרגשתי את לחיי מתלהטות, וכמו תמיד קיללתי על כך שהוא מצליח לגרום לי להרגיש כמו ילד בתול בן שש עשרה.
דחפתי את ראשו אחורנית ממצחו והלכתי ממנו.
"התיק שלך." הוא הזכיר לי בגיחוך וזרק לעברי את תיק הלילה שלי שעד אותו הרגע היה תלוי עליו.
"תודה..." הודיתי בלחש לאוהב שלי ונכנסתי לבקתה.
המסיבה הייתה מצומצמת כפי שרציתי: היינו רק מייגן, הא-נואל, ברוק, אחותי, שון ואני. מייגן דאגה לנו לאוכל, וברוק הביאה קערות של משקאות שכריס הכין עבורנו מראש, הוא אפילו דאג להכין עבורה פונץ לא אלכוהולי.
לא הבאנו פעילות חיצונית. הרגיש לי מיותר להשקיע יותר מידי כסף בפעילות רנדומלית שפחות עניינה אותי, העדפתי לרקוד לצלילי מוזיקה, לשיר קריוקי, לשבת בג'קוזי ולשחק משחקים שברוק ומייגן הכינו.
"אתה מבאס תחת, אתה יודע את זה?" ברוק שאלה אותי.
הרמתי את עיניי אליה, לא יכולתי שלא להסכים איתה. בזמן שהם ישבו בג'קוזי שהיה בתוך הבקתה להנאתם אני ישבתי על אחת הספות עם כוס משקה ביד ובהיתי בתקרה.
נאנחתי. "אני מצטער אני פשוט-" נשכתי את השפה התחתונה שלי והתלבטתי ביני לבין עצמי אם עלי לשתף אותה בתחושות הפנימיות שלי. "את חושבת שאני עושה טעות?" שאלתי אותה לבסוף.
"מה?" היא שאלה באופן מבולבל והתיישבה לצידי.
"את חושבת שאני צריך להתחתן עם מייקל?" חידדתי והדגשתי את השאלה שלי. השפלתי את מבטי. "אני ראוי מספיק בשביל לבלות איתו את כל חייו?"
"אתה לא אמיתי." היא הרימה מעט את קולה וחזרה להיעמד. רציתי להגיד לה לחזור לשבת, במצבה עמידה והתרגשות מוגזמת לא היו רצויים במיוחד, התחרטתי במיידיות ששיתפתי אותה. "אל תחזור לי עכשיו אחורה, עשית התקדמות נפלאה בשנים האחרונות." פתחתי את פי להגיב אך היא לא נתנה לי לדבר. "תקשיב לי ותקשיב לי טוב."
המשיכה ונראה שההתרגשות מכאיבה לה מעט כי עייניה התכווצו והיא נאחזה בחוזקה בגב הספה.
"ברוק, אולי כדאי שתירגעי קצת, התינוקת." אמרתי בדאגה.
"אני בסדר, קצת צירים מדומים." השיבה ושבה לכעוס עלי; "אתה לא יכול לחטוף עכשיו רגליים קרות." היא המשיכה בנושא הקודם. היא התכווצה שוב ולקחה נשימה עמוקה. "אני הייתי שם, הדבר האחרון שאתה צריך זה להדאיג את עצמך בדברים כאלו, במיוחד כשאלו רק השדים הפנימים שלך שמדברים איתך."
היא לחצה שוב על הספה ולקחה נשימה עמוקה. זה היה השלב בו החבר'ה שבג'קוזי שמו לב שמשהו לא כשורה במתחם הספות והפנו את כל תשומת הלב שלהם אלינו.
"אתה אוהב אותו והוא אוהב אותך ומגיע לך להיות מאושר ו-" היא טיפה נאנקה.
"ברוק הכל טוב?" מייגן התפרצה בדאגה.
"כן, קצת-" ברוק ענתה ושוב לקחה נשימה עמוקה.
"ברוק, אני חושבת שיש לך ציריים" הא-נול התערבה.
"אין לי ציר-" ברוק החלה למחות אך לא הצליחה לסיים את המשפט שלה לפני שנתפסה חזקה בספה והתחילה להתנשף.
החבורה יצאה במהירות מהג'קוזי.
"שון תתקשר לפליקס שיגיד לכריס שאנחנו לוקחות אותה לבית חולים." מייגן פקדה. "קדימה, תתלבשו, האן תביאי לי את השמלה של ברוק ורובין תשגיח עליה."
כולנו התפזרנו במהירות לתפקידים שקיבלנו ותוך עשר דקות הצטופפנו שישתנו ברכב של ברוק שלמזלנו היה מעט יותר רחב מרכב רגיל.
הגענו לבית החולים בו לשמחתנו חבורת הבנים כבר המתינה בכניסה.
"ברוק." כריס קרא ולקח אותה במהירות ממייגן ואחותי שעזרו לה ללכת. "ירדו לה המים?" הוא שאל.
"עוד לא." הא-נול ענתה.
"רובין." מייקל קרא בשמי, הרמתי את עיניי אליו ובין רגע הוא אחז בזרוע שלי ומשך אותי אליו. "הכל טוב." הוא לחש לי ועטף אותי בין ידיו. כרגיל לא הצלחתי להבין איך הוא ידע שאני לא בסדר ושהתרופה הטובה ביותר עבורי היא החיבוק שלו.
הלילה שנגמר בשעות לפנות בוקר היה מטורף, אך לא בצורה שמישהו מאיתנו חזה. לשמחת כולנו הלידה של ברוק כמו כל דבר שהיא עושה עברה בזריזות, הלוואי שיכולתי לומר שגם בקלות אך הצלחנו לשמוע את הצרחות והקללות שלה שהופנו כלפי כריס דרך דלת חדר הלידה.
בסופו של דבר היא ילדה תינוקת בריאה בגוון מוקה שנועדה למרר את חייהם כפי שהיא אהבה למרר את שלנו.
___
כשהיא נוסעת אני נשאר לא זז מכאן אף פעם
הולך בעיר ומתפתל מגעגועיי
חוזר לחדר ונגמר
כותב שירים ושר אותם
היא לא יודעת מה עובר עליי
___
כלות וחתנים רבים מרגישים שהם נמצאים בגג העולם לפני החתונה שלהם, זאת אומרת איך אפשר שלא? אתה זוכה לקבל התחייבות מצד האדם שאתה אוהב עד לשארית חייך, אתה זוכה לדעת בוודאות שלא תהיה לבד ושהחצי השני שלך מוכן להתחייב מול כולם לאהוב אותך ולשמור עליך בכל מצב.
אז איך לעזאזל מצאתי את עצמי יום לפני החתונה שלי, האירוע לו התכוננתי תשעה חודשים בהתרגשות, מתבודד בחדר המלון של ברוק שון ושלי? אותו מלון בו התארחנו יחד עם המשפחות שלנו ופמליית החתונה בכדי להתכונן ליום הגדול.
השענתי את ראשי על הקיר ועצמתי את עיניי.
"אתה רוצה להתחתן עם מייקל." הזכרתי לעצמי בלחש בפעם הארבעים ושתיים לאותו היום. "אז מה עובר עליך לעזאזל?" לא הצלחתי להבין את עצמי ולמעשה רציתי לבעוט בי על התחושה הבלתי נשלטת.
כל רגע בו לא הייתי לצד מייקל הספקות לגבי הסטטוס אליו עמדנו להיכנס געשו ותססו בראשי, כך ששבוע ההפרדה היה כנראה אחד השבועות הנוראים בחיי - אם לא מחשיבים כמובן את הפרידה הארוכה שלנו.
הטלפון שלי הודיע על קבלת הודעה, במהירות ובלב מלא תקווה לקחתי אותו אלי, אולי מייקל הצליח איכשהו להרגיש שאני זקוק לו קיוויתי בחיוך.
אך ההודעה שקיבלתי הגיעה בתור הודעת SMS עם מספר לא ידוע, הסתכלתי על המספר באופן מבולבל לפני שהורדתי את עיניי לתוכן ההודעה.
'אז אתה ומייקל חזרתם.' היה כל מה שנכתב.
בהייתי דקה ממושכת בהודעה המשונה שאיחרה בכמעט שנתיים.
'כן, כמעט שנתיים... מי זה?' כתבתי בחזרה. אולי אומרים שהסקרנות הרגה את החתול, אבל לפחות החתול מת עם סיפוק כלשהו, לא?
קיבלתי תשובה ארוכה בחזרה:
'ואוו שנתיים, אני גיליתי את זה רק לאחרונה. אז תגיד לי רובין, איך אתה מצליח להסתכל לו בעיניים בידיעה שבגדת באמון שלו?' הלב שלי החל להלום בעוצמה מאותה הודעה. לקחתי נשימה עמוקה לפני שהמשכתי לקרוא אותה. 'לא מגיע לך לקבל אותו רובין, אתה לא היית איתו כשהוא באמת היה צריך, אתה העדפת לשכב עם גבר אחר כאשר היית איתו, אתה העדפת לפגוע בו, ועוד עם החבר הכי טוב שלו.'
נשכתי את השפה התחתונה שלי בחוזקה, הרגשתי כאילו כל התחושות הפנימיות שלי צפו אל פני השטח בצורה של כתב מצד אדם אחר שהצליח לקרוא את ליבי.
'מי זה?!' כתבתי בחזרה.
'האדם היחידי שראוי לקבל את מייקל, אבל לצערו הצליח להכניס רק אותך למיטה.' קיבלתי בתגובה.
הדמעות החלו לרדת מעיניי, לא הייתי צריך לשלוח הודעה נוספת בשביל לדעת במי מדובר, בשביל לדעת שזה הגבר שהרס חלק נכבד מחיי, בשביל לדעת שזה הגבר שניצל את גופי – לוקאס.
לא קיבלתי הודעה נוספת.
שקעתי לעולם אפור משלי, יותר אפור מקודמו. שקעתי כל כך עמוק כך שלא שמעתי את דלת החדר נפתחת ולא שמתי לב לאישה שהתיישבה ליידי עד שהיא החלה לדבר.
"רובין תגיד לשון שאין לו זכות להתלונן שהוא עייף." היא קיטרה.
"אני בן אדם בדיוק כמוך, אני יכול להתלונן שאני עייף." הצעיר מחה.
"לא, אתה לא יכול להגיד לאמא טרייה לתינוקת בת שבועיים שלא נתנה לה כמעט לישון, ועוד הייתה צריכה ללכת להצר את שמלת השושבינה שלה, שאתה עייף." היא קבעה. "מזל שההורים של כריס באו לעיר ושומרים עליה בשביל שאני אוכל להיות איתכם." הוסיפה. "אני אוכל לישון הלילה כמו בת אדם."
"שריל מתוקה ממש." שון יצאה להגנתה של ביתה של ברוק. "איך את יכולה להתלונן שהיא מפריעה לך לישון."
"ברור שתגן עליה כשאתה היית שבוע עם רובין אחרי שאני הייתי שבוע בבית חולים, ואז שבוע בבית עם תינוקת צורחת, נשבעת לך מזל שיש לי את כריס." אמרה.
שון נאנח. "אני מתגעגע לפליקס, אפילו בקושי דיברנו השבוע כי הייתה לו מלא עבודה, הוא עזר למייקל עם הארגונים האחרונים והשגיח עליו שלא יתגנב לפגוש את רו-בין." את העברה השניה של שמי הוא אמר באופן מבולבל במקצת.
הייתה שתיקה בחדר.
"רובין?" ברוק שאלה בדאגה "הכל טוב?"
"אתה ממש שקט, ונראה מוזר." שון הוסיף.
הרמתי את ראשי שהיה טמון בין כפות ידיי. "אני עושה טעות." קבעתי בשקט. "אני לא צריך להתחתן איתו, אני עושה טעות." הדמעות לא איחרו לזלוג מעיניי כטיפות גשם. "הוא טוב מידי בשבילי." תפסתי את ראשי. "הוא נאמן, הוא אוהב, הוא דואג ואני- אני בגדתי בו."
"רובין..." ברוק ניסתה כנראה ללכת הפעם על הגישה היותר רכה.
"כולם אומרים בוגד נשאר בוגד." מלמלתי. "אני סתם מעמיד פנים שאני חזק, אבל אני בעצם אותו רובין חלש בן העשרים וארבע. כלום לא השתנה, מגיע לו יותר טוב ממני, לא אחד שבגד בו עם לוקאס, לא אחד שהלך ללוקאס לדירה וסיים איתו במיטה, לא אחד ש-"
"תסתום כבר את הפה שלך!" להפתעתי הפעם זה היה שון שהתפרץ לדברים תוך כדי שהוא מרים את קולו. "כולנו היינו רכים איתך אבל הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן." הוא המשיך להתרגז. "לוקאס. אנס. אותך." הוא אמר ללא שום רמיזה בה השתמש עד אותו הרגע ממנה נהגתי לבחור להתעלם. "לוקאס שיחק לך בראש, ניצל את הגוף שלך, וכל זה בשביל להפריד אותך ואת מייקל. זאת לא הפעם הראשונה שהוא עשה את זה למישהו." נשכתי את השפה התחתונה שלי בחוזקה. "אל תעשה האשמת קורבן עצמית."
הראש שלי החל להסתחרר, הרגשתי שקירות החדר מתחילים לסגור עלי באיטיות. זה היה כמו המעגל שנהיה סביבי כשג'ורדן הרביץ לי בבית ספר, האודישן שלי לאוסטנדה, והפעם הראשונה שלוקאס חדר לתוכי - ביחד. לא מצאתי מילים או אוויר בכדי להשיב לשון. הדבר היחידי שיכולתי לשמוע היה צפצוף מהומם כאשר ניסיתי להיזכר איך לתפקד נורמלי.
לבסוף נעמדתי, לקחתי את הארנק והמפתחות של הרכב שלי מדלפק הכניסה שהיה לצד הדלת. "א-אני חייב לצאת לנשום אוויר." מלמלתי בקושי.
"מה זאת אומרת לצאת לנשום אוויר?" ברוק שאלה בדאגה. "השעה ארבע וחצי, צריך להתארגן לארוחת ערב. אוכל זה מרגיע, ואתה חייב לישון טוב לפני מחר, גם אם החתונה לא בבוקר אתה צריך להיות ערני."
ההסברים של ברוק נשמעו לי מגוחכים בהשוואה למה שעבר לי בראש. התעלמתי ממנה ויצאתי במהירות מהסוויטה.
___
אמנם אין אהבה שאין לה סוף אבל הסוף הזה נראה לי מקולל
הולך בין האנשים ברחוב צועק או או או או או או
תגידו לה
___
"כמה זמן עבר?" ברוק שאלה את שון שישב לצידה על המיטה, אף אחד מהם לא העז לקום ממנה מהרגע שרובין עזב את החדר בסערה.
"שעה ושלוש דקות." שון שהציץ באופן מתוח כל רגע אל עבר השעון השיב. הוא תופף עם כף רגלו על הרצפה בחוסר סובלנות. "לעזאזל, הייתי קשוח איתו יותר מידי." הוא קרא בעצב. "לא הייתי צריך להגיד לו את המילה הזאת, לא לפני החתונה בכל אופן."
ברוק חיבקה את כתפיו ונאנחה. "אולי הוא צריך להשלים עם זה לפני החתונה. אתה יודע, זה שהוא נאנס מונע ממנו להתחתן עם מייקל בלב שלם." השיבה.
"את יודעת שיש לך חלק בנושא הזה, נכון?" שון שאל ברוגז.
ברוק נשכה את השפה התחתונה שלה. "כן, לקח לי זמן להבין מה עמדתי לעשות, אבל בסופו של דבר זה קרה כשהוא וויתר על התוכנית..." היא נאנחה. "אתה שחררת אותו מלנקום בשמך, אני אמרתי לו לא לעשות את זה, והוא גם התחיל לפתח רגשות למייקל. מה שמחזק את זה שזה היה אונס, והגיע הזמן שהוא יבין שזה לא היה הוא מנסה לנקום או בגידה."
"כן, אבל הוא חושב שזאת הייתה בגידה וחלק מהנקמה. בסופו של דבר זה קרה כי הוא בילה עם לוקאס יותר מידי זמן, לוקאס ניצל את זה." שון הזכיר לחברתו ברוגז. הוא לא הבין למה דווקא לפני היום הגדול ההר געש שבעבע תקופה החליט להתפרץ, זה לא היה הזמן לגעת בכל הנושאים הרגישים אבל הוא לא הצליח לעצור את עצמו.
"שון." ברוק הדגישה את שמו, הוא הרים אליה את עיניו. "אני יודעת שמה שעשיתי בהתחלה לא היה בסדר, אבל בסופו של דבר באמת לא העליתי בדעתי שלוקאס תחמן, לא חשבתי שזה יגיע לאן שזה הגיע." היא נאנחה. "אם הייתי יודעת הייתי מציעה כיוון אחר לנקמה, או שמציעה לרובין לוותר עליה לחלוטין." היא ליקקה את שפתייה. "למרות שבלי כל זה לא היה לו את מייקל ומייקל עושה לו רק טוב. שנינו יודעים שבסופו של דבר אלו העובדות בשטח."
"טוב, זה יותר מידי זמן, השעה כבר אחרי שש." שון הכריז תוך שהוא מחליט להתעלם ממה שברוק אמרה. "אנחנו צריכים לצאת לחפש אותו." הוא קבע ונעמד. הוא חייג למספר של רובין אך כפי ששיער לעצמו לפני כן לא היה מענה – רובין והנטייה שלו לסנן.
"בוא נלך לחפש במלון." ברוק הציעה ונעמדה גם כן. שון הנהן ושניהם יצאו מהחדר.
"ברוק," שון לחש לאחר שני סיבובים במלון בהם רובין לא נראה באופק. "מה אם היו לו ספקות קודמות ואני נתתי את הדחיפה האחרונה וגרמתי לו לקבל רגליים קרות? מה אם הוא הלך ולא יחזור?" שאל באומללות והחל לבכות.
"שוני." ברוק לחשה ברוך וליטפה את ראשו, היא משכה אותו לשבת על השיש לצד חלון הכניסה. "יהיה בסדר."
"מה קרה?" קול גברי נשמע לפתע מעליהם. השניים הרימו את מבטם בשביל לפגוש את עיני השוקולד של קיילב. "איפה רובין?" הוא הוסיף וחיפש את החתן עם עיניו.
"זה מה שאנחנו רוצים לדעת." ברוק מלמלה.
"ברוק." שון גער בה. למרות שכולם סמכו על קיילב לצעיר עדיין היו ספקות לגבי הגבר שפיתח רגשות לרובין, רגשות שאיש לא ידע אם הם באמת נעלמו. לא שינה לו שהוא כבר החל לנהל מערכת יחסים מספר פעמים עם גבר אחר, עצם העובדה שקיילב ודארן נפרדו כל פעם מחדש גרמה לו לחשוד יותר בכוונות שלו.
"מה זאת אומרת גם אתם רוצים לדעת?" קיילב שאל בבלבול.
ברוק הסתכלה עליו בהיסוס עד שאמרה; "הוא נעלם לנו לפני יותר משעה, אנחנו לא יודעים איפה הוא."
"מה?" נראה שקיילב עדיין לא הצליח להבין את מה שנאמר לו. שון רצה לצעוק עליו שמה יש עוד להבין, הוא הרגיש את האשמה -על כך שרובין נעלם בגללו- והכעס -על ההתערבות של קייל בסיפור- מתערבבים בתוכו. הוא השתדל לא לתת להר געש להתפרץ שנית.
"הוא כנראה היסס בנוגע להכל וגרמנו לו לברוח למקום לא ידוע." ברוק הסבירה.
"לגבי החתונה?" קיילב שאל באיטיות. "אני יכול לעזור לכם." הוסיף במהירות מבלי לחכות לתשובה ונאנח. "אבל אם הוא כבר לפני כן היה עם ספקות ולא באמת רוצה להתחתן עם מייקל," אמר בזהירות. "לא יהיה לכם יותר מידי מה לעשות." שון רצה לשאול אותו אם הוא יינצל את המצב וסתם העמיד פנים שאכפת לו עד עכשיו שהשנים יחזרו, כי מי יגיד שרובין לא רוצה את מייקל?
"נשמע שאתה מנסה להכין אותנו לגרוע מכל, או שיש לך פתרון בשבילנו לסיטואציה." ברוק השיבה בהרמת גבה.
"יש לי חצי פתרון." השחרחר הודה. "אני יכול לעזור למצוא אותו."
"איך אתה יכול לעזור לנו?" שאלה.
קיילב שלף את הנייד שלו. "פעם התקנתי לרובין תוכנת איתור בפלאפון." הסביר. השניים פתחו את פיהם בהפתעה אך קיילב צחק. "לא ריגול, הוא יכול גם לדעת איפה אני בכל רגע נתון. הוא כנראה שכח ממנה, התקנתי אותה מזמן כשהלכנו לאיזה מקום שהיה לו חדש והוא פחד ללכת לאיבוד." הסביר. "אתם יודעים איך הוא כשהוא לחוץ."
הוא התעסק עם המכשיר הנייד מספר רגעיים ואז עיניו נפערו בהפתעה. "מה לעזאזל הוא עושה בסן דייגו?" הוא לחש לעצמו.
"סן דייגו?" ברוק שאלה בהפתעה. "זה כמעט שעתיים נסיעה מכאן." ציינה בבהלה.
קיילב הנהן בהסכמה. "הוא בדיוק הגיע לשם כנראה, נראה שהוא מסתובב במקום. נקווה שהוא לא ימשיך לטיחואנה, כי משם יהיה בעייתי קצת לעבור את הגבול במהירות." מלמל. הוא הסתכל על השניים מספר רגעים. "הנה." אמר בחיוך והושיט את הנייד שלו לשון המבולבל שעד אותו הרגע הסתכל מהצד על השניים שניהלו את השיחה. "קחו את הפלאפון שלי ותעקבו אחריו."
שון לקח ממנו בהיסוס את המכשיר. "אתה לא צריך אותו?" שאל.
"לא, הכל טוב אני יכול להיות בלי." ציין בחיוך.
"מה אם תקבל שיחות או הודעות?" שון שאל בהיסוס.
"אז תענו שאני כרגע לא נמצא באזור, זה לא שיש לי משהו להסתיר." הוא הראה לשון את הסימון לפתיחת הנייד והסתכל על השניים בחיוך. "טוב, אני אלך להסיח את דעתם של השאר. אסור שמייקל יגלה כרגע, זה יכניס אותו לפאניקה שאנחנו לא צריכים, נכון?"
השניים הנהנו בהסכמה.
"קדימה שון, לפני שהוא ייכנס לנו לטיחואנה." ברוק קראה. "תודה קיילב." הוסיפה.
"בהצלחה." קיילב איחל להם. "אני מקווה שתחזרו במהירות עם בשורות טובות."
ברוק הנהנה ומשכה אחריה את שון. שון הגניב מבט אחרון אל עבר קיילב, ותהה לעצמו אם הוא באמת טעה לגביו במשך כל הזמן.
השניים יצאו במהירות מהמלון לרכב של ברוק בכדי לחפש את רובין.
הם העבירו את הנסיעה בשתיקה מוחלטת כשל המוות והתעלמו לחלוטין מהנופים היפים שהשתקפו מחוץ לחלון. הם שמו לב למראה הניבט להם רק לאחר שעתיים כשהאפליקציה הודיעה להם שהיעד שלהם במרחק מטרים ספורים.
שניהם הרימו את עיניהם בשביל לראות שלט אורות גדול בצבעי צהוב וכתום שהודיע להם שהגיעו לפתחו של קזינו.
"הנה הוא!" שון קרא כאשר ראה את חברם יושב על ספסל לצד הקזינו. ברוק סובבה את הרכב לחנייה פנויה, היא עצרה אותו במהירות ושניהם ירדו ורצו לעברו.
"רובין!" ברוק קראה.
החתן הבורח על הספסל הרים את ראשו והסתכל בהפתעה על חבריו, הוא נראה אבוד ורגשות האשם כרסמו בקרבו של שון. הוא רצה לחבק אותו אליו בחוזקה. "מ-מה אתם עושים פה?" רובין שאל עם עיניים פעורות.
"באנו להחזיר אותך" ברוק קבעה.
"א-אני לא יכול." רובין הודה בבכי.
"רובין, אתה אוהב אותו?" שון שאל ברצינות.
"ברור שאני אוהב אותו!" רובין קרא.
"אתה יודע שהוא אוהב אותך?" הצעיר המשיך לשאול.
האחר נשך את שפתו התחתונה כפי שנהג לעשות כשהיה במתח. "א-אני חושב שכן." השיב בהיסוס.
שון רצה להתפרץ ולומר שברור שהוא אוהב אותו ואין מה לחשוב כאן, אך ברוק הקדימה אותו; "אז מה הבעיה?" שאלה.
"שאני מפחד לפגוע בו, בגדתי בו פעם אחת ו-"
"דיברנו על זה רובין." ברוק התרגזה.
"אוקי, זה יותר גרוע. אם הייתי מספיק אידיוט בשביל שאדם אחד הצליח לשחק לי עם הראש, מה יקרה בעתיד." הוא הודה.
שון הצליח להרגיע את עצמו לפני שהחל לדבר;. "אני חושב שהבעיה שלך היא שלא סגרת איתו מעגל כמו שצריך, ברוק אמרה לי שבאותו היום פשוט אמרת לו שזה נגמר והיא הוציאה אותך מהדירה. לצערי זאת לא סגירת מעגל." מלמל.
"א-אני לא רוצה לראות אותו." רובין גמגם בבהלה. "עדיף שזה נגמר איך שזה נגמר."
"תקשיב, תחזור איתנו עכשיו וננסה לעזור לך אחרי זה." הציע. הוא ידע שזה לא הפתרון האידיאלי, אבל היו להם פחות מעשרים וארבע שעות עד החתונה, זה היה זמן קצר מידי בכדי למצוא בו פתרון לסגירת מעגל.
"א-אני מצטער, אני חייב קצת זמן לעצמי." מלמל.
"תראה, נסענו עד לפה בשבילך, בוא נחזור למלון." ברוק המשיכה. "תירגע, תנוח, מחר היום הגדול ו-"
"אני לא חוזר!" הוא התפרץ לדבריה. "לא אכפת לי שמחר היום הגדול! אני מציל את מייקל מהחרא שלי לפני שהוא יקלע אליו, גירושין זאת פרידה יותר קשה."
שון הרגיש שהנשימה שלו נהיית כבדה, ראשו הסתחרר והוא הרגיש חסר אונים באופן כמעט טוטאלי. הוא לא האמין שהמסע שלהם נגמר ללא הצלחה, שהלב של שני חבריו עומד להישבר ושאין בידיו אף פתרון.
"טוב רובין." ברוק התרעמה. "תעשה מה שאתה חושב לנכון. אבל אם אתה חוזר להתחתן תבוא בזמן כדי שיסדרו את השיער שלך כמו שצריך, הטקס שלכם אומנם אחר הצהריים אבל עד שתסיים להתארגן ייקח זמן ואני לא רוצה להגיד לך ש'אמרתי לך'." היא מלמלה ברוגז והלכה משם לרכב.
"בבקשה תחזור רובין." שון לחש עם עיניים צורבות לפני שהוא הסתובב חזרה לרכב של ברוק.
שניהם נסעו משם בשתיקה כאשר הצליל היחידי שמלווה אותם הוא צלילי ההתייפחויות שלהם.