היי כולם, לסיפור נוסף דירוג בוגר בגלל דברים שקרו עד עכשיו ודברים שיקרו בהמשך. מסתבר שאנחנו נהיה קצת (אהמ) יותר אפלים משחשבתי, ושהסיפור עומד לקבל אלמנטים כבדים יותר של GORE - והם לא יהיו נפוצים בטקסט אבל כשהם יהיו הם יהיו. אז אני מניחה שעשיתי אופסי שם כי מסתבר שאני לא יכולה לכתוב תכנים ידידותיים לכל המשפחה. הו טוב. כמה חבל.
נ.ב - משהו נחמד, שכחתי לומר לכם חברים אבל עברנו את עמוד 200 פרק שעבר (או יותר נכון לא שמתי לב, אבויXD)! כל מי שיסיים את הפרק הזה יקרא 211 עמודים ו105K מילים.
מחר יתפרסם הפרק השני כי אני שונאת קליף האנגרים ולמען האמת תכננתי ששניהם יהיו פרק אחד אבל זה לא ממש עבד. אזזזז נתראה אזD:
~~~
היה חיוך על הפנים של הנרי. הוא לא ידע למה, אבל פשוט היה.
הפרווה של המפלץ הייתה סמיכה בין אצבעותיו שעה שנעו לעבר הרחבה, אך זרועו לא הייתה כבדה באחיזתו של הנרי. אמנם ראשו של הימאי הותיק היה קל בנקודה הזאת בזמן, אחרי מספר משקאות רחוק מכדי ספירה, אך לא מספיק כדי לפספס את הנקודה הזאת.
"אני מודיע מראש," אמר בשעשוע, מרגיש כמעט ומרחף מעל לרצפה כה הגונה ועם מנה אדיבה כזו של שתייה חריפה בקיבתו. הוא סב במהירות על עקביו, למול המפלץ הכמעט ונרתע, שקפא במקומו. באותו הרגע, היצור האפל נראה קצת גבוה יותר מהרגיל, זקוף; אך העיניים הכהות שלו היו הסגרה בוטה של חוסר ביטחון. "אני לוקה גם בתפקיד הזכר."
המפלץ מצמץ לעומתו לרגע או שתיים, ידיו הענקיות תלויות באוויר למול הנרי, כאילו הימאי הורה עליו לא לנוע אפילו קצת, ולו לא הייתה הבעיה לסרב. ועדיין, למרות חוסר התנועה הכמעט ומוחלט של גופו, הנרי יכל לראות את העיניים שלו מתמלאות בהבנה. "אתה לא." אמר אז היצור לעומתו. "לא בדרך כלל."
הנרי מצמץ באטימות לרגע או שתיים.
העיניים החייתיות סירבו לנוע מעליו.
האנושי נחר בבוז, מגלגל את עיניו ומניף בידו לביטול. "...כשהרגל שלי במיטבה, אני לא." אמר בחוסר אכפתיות משווע, משעין יד אחת על מותנו ומטה את ראשו לעומת היצור. עם כל כך הרבה משקאות, באמת, למי היה אכפת? המחשבות שלו היו באוויר; מפוזרות, בלתי ניתנות לתפיסה. הוא לא היה צריך לכעוס, או לכאוב, או להיות מתוסכל. הוא אפילו לא היה צריך לחשוב על הדו קרב ההולך והקרב. לא; כל מה שהיה צריך להתמקד בו היה כמה מוזר זה לראות את המפלץ על רקע של זהב מנצנץ ועשיר. "להתאמן בלחימה זה קשה מספיק, כמובן שלא עמדתי לבזבז את זמני ולחדד את עצמי בריקוד."
"אתה פוגע ברגשותיי."
הנרי שב ומצמץ באטימות. היה מוזר לשמוע ציניות רעילה כזו זולגת בצורה כזאת מבין שפתיו של היצור האופטימי - הוא לא היה בטוח אם זאת הייתה המילה אבל זו הייתה סוג של מילה שעבדה לישות המוזרה שלו - במידה מוזרה שהיה המפלץ, אבל הוא הניח שהמשקאות השפיעו גם עליו. "אה, יצור ארור שכמותך." אמר, קולו דרמטי ומעושה בו בזמן. "רק שתדע, כי אני לא בטוח כמה מחשבות בהירות יש במוחך הקטן - אבל אם יש משהו שהרגליים שלי לא יכולות להתמודד איתו כרגע, זה המשקל שלך עליהן." הנרי נאנח בתיאטרליות מוחצנת לעומת העיניים המצטמצמות של המפלץ. הוא אולי היה די שיכור אבל הוא עדיין ידע היגיון מסוים. וגם, היה נחמד לראות איך ההבעות של היצור היו כל כך קיצוניות עם כמה משקאות. זה היה רווח כפול. מסיט את ראשו בעודו הושיט יד אל כל כפה עצומה של היצור, הוא שילב את אצבעותיהם יחדיו לפני שמשך את עיניו של היצור אל שלו, מנופף בידיים הגדולות רק כדי למשוך תשומת לב - כלומר, מנסה לנופף ומגלה שהזרועות הגדולות נשאו את רוב משקלו של היצור ושלא היה לו שום סיכוי להמרות את המפלץ באמת. "אז תיזהר או שאני אתגנב אל המעונות שלך בשנתך. רק האל יודע איפה ואיך תמצא את עצמך כשתתעורר."
"הא." השיב המפלץ, משפיל מבט ומסתכל על הידיים של הנרי האוחזות בידיים שלו כאילו הוא בחן המצאה חדשה שלא ראה מעולם. העיניים שלו, הפעורות לרווחה, גרמו לו להיראות פתאום די עייף. "אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה בכלל?"
לעומת העיניים הבוהות בו בתמימות, הנרי ירה מבט מזהיר; כזה שגרם ליצור למצמץ בהפתעה. כמה טיפשי. זה היה מובן מאליו, לא? הוא אמר שהוא רצה משהו. אז הוא רצה אותו. לא? המפלץ יכל להיות כל כך איטי לפעמים, בחייו.
"אעשה כמיטב יכולתי." השיב כדור הפרווה במהירות.
ואולי המשרתים הבינו שהם היו מוכנים ואולי המלודיה הקודמת נגמרה, הנרי לא היה בטוח ולא היה לו אכפת כשמוזיקה הציפה את האולם, הפעם קצת יותר חזקה ויותר דומיננטית, מושכת את שניהם לעמדותיהם וכבר גורמת להם לסוב אחד מסביב לשני.
תחילה אלה היו תנועות ניסיוניות שנבעו מחוסר המחשבה של הנרי והדריכות העודפת של היצור הגדול, אך הם גיבשו לעצמם קצב... מסויים. אמנם היה מדובר באחד קצת לוקה למוזיקה העליזה, אך מספיק בטוח כדי שהמפלץ לא ירמוס את רגליו. במקביל, ענן השכרות של הנרי יכל לעמוד בקצב שכזה... בנוסף ליתרון עם רגלו הכבדה, שכאבה זה מכבר אחרי ערב עם לא מעט ריקודים.
אולי הוא לא חשב על זה כמו שצריך, אבל טוב. מוצא את דרכו לפאתי אולם הריקודים בעקבות ההובלה של המפלץ - שהיה רקדן טוב במפתיע בהתייחסות לעובדה שכל יד שלו הייתה ארוכה כמו אדם ממוצע - הנרי הסיק שכל מחשבות על רגל כואבת יכלו להידחק אל אחורי ראשו ולהיעלם באחת.
הוא לא הבין איך הם הצליחו לשאת את עצמם באלגנטיות שכזאת בהתחשב בעובדה שכל אחד מהם רוקן כמות נדיבה מאוד של בקבוקים (אם כי הקיבה האנושית שלו כמובן לא הייתה תחרות הגונה אל זו של המפלץ) אבל הם עשו כן בכל מקרה, למרבה ההפתעה, נושאים את הריקוד בהצלחה לא קטנה. הוא הניח שהמתכון היה ההובלה של היצור, שלבטח באה עם שנים של ניסיון.
אבל איך לעזאזל זה קרה, המוח השיכור שלו אפילו לא יכל להתחיל ולתאר. לא, במקום, הוא לִהֲטֵט בין מחשבות כאלה ואחרון שמילאו את ראשו של הנרי עד אין קץ, תהיות כאלה ואחרות שרבות התחילו ונגמרו בחיה המרקדת לצידו; מובילות אותו לשאת את עיניו ולהתרכז ביצור, לתהות על קנקנו בין מחשבה שיכורה אחת לאחרת.
"כן?"
הנרי ניער קלות את ראשו ראשו ופער את עיניו בפליאה לעומת המבט החד שהשפיל היצור לעברו, אך כעבור רגע בודד הניח שהבהיה שלו הייתה ברורה למדי בשלב כזה או אחר. טוב, אמר לעצמו וגיבש חיוך על פניו. "מצאתי את עצמי חושב." השיב.
"הפתעה רבה." ירה המפלץ בחדות.
הנרי פלבל בעיניו, עדיין מחוייך. "ועדיין." הניע את ראשו למול המפלץ. "אני רואה אותך כחבר טוב." אמר בכנות שהייתה שייכת לשיכורים וילדים בלבד, סומך על רגליו כהלכה לראשונה באותו הרגע שעה שגנב לשנייה בודדה את ההובלה מהמפלץ האיטי והוביל אותו אחורנית. המפלץ כמובן תפס פיקוד לאחר רגע בודד, מצליח להלביש את תנועותיהם על הקצב של המנגינה המהדהדת ברחבי האולם הגדול. "אתה רואה אותי כחבר טוב גם כן?"
היצור המהם לרגע או שניים, עיניו מתכהות לעומתו. הנרי לא היה בטוח מה הוא חשב, אבל הוא היה בטוח ששלל של דברים עברו בראשו באותו הרגע. טוב, בהתחשב איך מבטו עקב אחרי הנרי באשר הלך, האנושי לא ידע אם מחשבות טובות או רעות מילאו אז את ראשו של היצור המופלא. "אמרתי לך דברים שאף אחד אחר לא היה אמור לדעת."
הנרי המהם בחזרה. הא, הוא הניח שזה היה משוב הגון, גם אם חלק בו רצה לשמוע מהמפלץ משהו אחר, מבדר יותר. ועדיין. "אני מבין." אמר בחיוך קטן. ואולי מבין הערפל מסביב לראשו זה היה בסדר. "זה נחמד לשמוע. עבר זמן מה מאז שהיה לי את זה."
לרגע, הם שתקו. הנרי יכל לשמוע רק את המוזיקה ואת רגליהם, מתופפות על הרצפה בקצב. הוא היה מודע לעובדה שהרגל החלשה שלו - הבוערת בכאב - גרמה לחריגות בקצב וכך גם בטח המפלץ, אך היא לא היוותה בעיות רבות, למרבה ההפתעה.
"אז מה אתה רוצה לשאול?"
הנרי השיב את עיניו אל פניו של המפלץ. היה מוזר להסתכל ליצור כה מאיים בעיניים, פנים קרובות לאחרות, ולהבין שהוא אפילו לא פחד מניבים גדולות כאלה, שיכלו לחורר את הגולגולת שלו באבחה קלילה אחת. "אי פעם אוכל לקרוא לחברי הטוב בשמו ישירות?"
משהו חד הבזיק מאחורי העיניים הכהות של היצור, אך נעלם כשבא. "אני מקווה שיום יבוא ותוכל."
"אני רואה." אמר הנרי.
הוא לא היה בטוח למה הוא חשב על זה בכלל, למען האמת. המחשבות שלו היו קצת מוזרות אבל גם אסופות, צרור אחיד אבל מבולגן בו בזמן, איתן ובלתי אפשרי באותה נשימה. הוא הרגיש כאילו חשב על עשרות נושאים ואפס בו בזמן.
אפילו לו עצמו היה קצת קשה להאמין שהוא היה מסוגל להמשיך לרקוד במקביל לסחרור הכבד בראשו, אבל לפני שהבין כבר המנגינות התחלפו והוא והיצור המשיכו בהסכמה חרישית ואחידה; בלי שאלות ובלי תהיות. רק שקט אחד מוכר. ומאידך, זה היה מוזר; הזרועות הכבדות והטלפיים המאיימות שכמעט הביאו למותו, כל כך קרובות אליו.
הוא לא פחד. הוא חשב שהוא יפחד, הוא לא. הוא ידע מה היצור חשב עליו, אבל הוא לא חשב שזה ירגיע אותו עד כדי כך, עד כדי שזה ישתלט על תחתית קרביו. ועדיין; היה קשה להתעלם מהצורה בה הוא היה מנגד לבל, מהחיוך שהוא הפריח על פניה, לעובדה שהידיים שלו, מסביב להנרי, היו שונות לגמרי מאותו היום.
פתאום, זה לא שינה לו שהיום ההוא ימשיך וישמר בראשו כל עוד רגלו עדיין צרבה מכאבים.
ברגע כזה, עם המוזיקה באוזניו והחיה מסביבו, הנרי הרגיש כאילו השיל חלק מרכזי מעצמו, ולא ידע מה לחשוב על זה. המוח שלו פתאום נצבע בכהות, מתכסה בשכבה עבה של אפלה. כבר זכרונותיו שבו אל יומו האחרון בין הגלים, מגולל את שיבתו העקובה מדם אל היבשה.
הפנים המוכתמות בדם של קפטן.
ואז הוא נקטף מעל הרצפה.
עיניו של הנרי נקרעו לרווחה בעוד ידיו התאזנו במהירות על כתפיו השריריות של המפלץ, פיו נשמט לרווחה שעה שהניח לגופו לסוב באוויר בעקבות התנועות של היצור. "ווֹאוּ!" קרא בהפתעה, מרגיש את שפתיו נקרעות לחיוך פרוע שעה ששב אל האדמה. החיים שלו היו כל כך חסרי פעולה לפתע, הסיק בינו לבין עצמו כשהרגיש פרץ עצום של מרץ מציף את גופו ונשפך ממנו בגלים. כבר, הוא תפס את ההובלה לרגע או שניים וקבע לעצמם קצב מהיר שרגלו הפצועה אמנם לא הייתה מסוגלת לעמוד בו ליותר מידי זמן, ועדיין. לפני שהבין הוא כבר צחק. "זה כמעט הפיל אותי מעל רגליי, כדור פרווה!"
המפלץ חייך לעומתו קלות, אבל החיוך נעלם כעבור רגע בעודו שאל; "על מה אתה חושב?"
הנרי זקף את גבותיו בהתרשמות, שם לב ששוב הקצב שלהם הואט; המפלץ אולי היה מגושם מידי בשביל זה? תהה לעצמו בעוד ידיו החליקו מעל כתפיו של היצור ובחזרה אל כפותיו המושטות קדימה. "אתה חד יותר משחשבתי." אמר, צוחק קלות לעומת ההבעה הכמעט ומזועזעת שנמרחה על פניו של היצור. "פשוט חשבתי על אפשרות לומר לך משהו גם כן." אמר, ואולי הצחוק שבו מת במהירות יתרה, כי המפלץ הרצין אפילו יותר לעומת החיוך שעדיין נותר על פניו.
"לומר לי משהו?"
הנרי הטה את ראשו קלות. "משהו שאף אחד אחר לא אמור לדעת."
מסייה בחן אותו בזוג עיניים מסוקרנות.
"תשמור אותו בסוד אם אבקש?" שאל האנושי.
המפלץ מצמץ בהפתעה. "יש לי למי לספר?"
"לבל." השיב הנרי בחדות. עדיין מחוייך, הרגיש אנטגוניזם עז מתפרץ בתוכו למרות שהמפלץ אפילו לא עשה שום דבר. הוא ירה לעברו מבט חד ללא שום חרטה שעה שנשא בביטחון את המילים: "ואתה לא יכול לספר לבל. בשום פנים ואופן."
ליצור זה בטח היה מוזר לראות אותו, אומר משהו כה כהה עם חיוך כה בהיר. "אז אני לא אספר."
הוא הסתכל לתוך עיניו של היצור שעה שנעו.
"אקח את המילה שלך." השיב האנושי.
הנרי שם לב שהם החליפו את הקצב כמעט ארבע פעמים בדקה האחרונה, והוא לקח לעצמו רגע או שניים כדי לשקוע בקצב הנוכחי, לקחת אותו ללב, ולאגור את מחשבותיו בראשו בו בזמן. והיצור הניח לו לעשות את זה, מחכה בסבלנות לדבריו, לא טורח לומר דבר.
הוא חשב על כל זה. כל מה שקרה באותם הימים המקולל. על מה שרצה לדבר עליו, על מה שלא. על מה שלא היה בטוח. הוא חשב על כולם, מארגן אותם בראשו במגירות וארונות, כל זיכרון כבד יותר ממשנהו, כל זיכרון אפל יותר.
"אתה מרגיש לפעמים שהעבר רודף אותך, מסייה?" פתח. בעדינות, כנראה, זאת הייתה המחשבה הכי חכמה של איש שעדיין הניח לאלכוהול לנווט אותו.
"יש לי די והותר חרטות מיוסרות."
הנרי המהם בהבנה. "אתה אולי תבין." השיב באנחה נונשלנטית. "אבל אני לא בטוח אם אני רוצה שתבין."
היצור הטה את ראשו. "אז למה אתה אומר לי?"
הנרי מעולם לא חשב על היצור כחד מידי לטובתו שלו, אבל פתאום הוא הרגיש שראה חלק אחר ממנו, אחד שונה לגמרי. נוקשה, כמעט גאה. "קשה שלא לראות את הדרך שבה אתה מסתכל עלי." השיב בכנות, נושא את עיניו אל היצור פעור העיניים לעומתו, שאמנם עדיין רקד מנגדו, מוביל אותו כהלכה, אך כמעט והתאבן לרגע בין תנועה לתנועה עד שהצליח לגבש את עצמו מחדש. ואכן, היה קשה שלא לשים לב, חשב לעצמו לעומת העיניים הכהות, שסטו הצידה ממנו. המפלץ היה דיסקרטי מאוד בהתחלה, אך כששב אל הכלא הישן שלו, הנרי חשב שכל האנושיות שלו שבה אל אדון הטירה. אנושיות ישנה כזאת, לא מלוטשת, מלאה בגינונים ילדותיים שלבטח למד בצעירותו. הנרי לא ידע הרבה על היצור, אבל הוא היה משוכנע שלפחות גדל בקרב אנושיים. "זה מפליא אותי לומר את זה לך, מסייה חיה, אחרי כל הזמן הזה אבל... אתה מאמין בי, מאמין בי אולי יותר משכל אדם אחר האמין בחיי כולם. וסמוך עלי, היו רבים כאלו." לומר את זה גרם לו להתגעגע לאמונה הגדולה והמסורה שהרגיש מאחיו לנשק בין הימים, יותר מאשר אנשי העיירה הטיפשים שנושאים את הכל בערך נקוב, שהעריצו אותו בימים בהם ניצח על קרצוף הסיפון ובימים בהם ניצח אויבים; הכל רק בגלל תואר בודד. "ואולי לכן... אני אומר את זה. אולי אני רוצה לראות את המבט בעיניים המאמינות שלך כשתשמע את האמיתות המכוערות."
עיניו של היצור לא סטו מעל לאלה שלו שעה שנעו במחול.
"זה ישן, אתה יודע." המשיך. "טוב, אתה לא יודע, למען האמת - מדובר במשהו ישן מאוד. ישן מספיק... בדיוק שבתי מהים כשהוא קרה. עד כדי כך ישן זה." הוא טעם נוסטלגיה על הלשון; היה לה טעם של מלח וריח של חופש. "זה כל מה שהייתי, ילד בן עשרים ואחת..."
"...אתה מנסה לרמוז משהו?"
הנרי חייך, נזכר פתאום שהמפלץ היה ילד בן עשרים בעצמו. טוב, הוא בעצמו עדיין היה צעיר, אבל המחשבה על הימים ההם... הראש שלו היה ראש של ילד, בדיוק כמו זה של מסייה חיה בזה הרגע. אחרי הכל, מאז אותו היום, לפני קצת יותר מארבע שנים, הנרי הרגיש שהזדקן במאות שנים.
אבל אז מצא את עצמו ממצמץ בהפתעה כשהתמלא שוב בעיניו של היצור והבין שהמפלץ אמנם נראה חסון וחזק באותו הרגע, אבל הוא גוסס. זה לא היה כל כך נאה מצידו, הבין, לקרוא לו ילד; הרי, הוא עמד למות בדיוק ככה. ילד לעד.
והמלתעות נחשפו בפניו באיטיות קמעה שעה שהיצור שאל בעדינות: "תמשיך בשבילי?"
הוא בטח היה עדין בגלל שהחיוך נמחה באחת מעל לפניו של הנרי, הבין אז האנושי.
בנשיפה מהירה, הנרי הסיט את עיניו מעליו ואל הרחבה. הוא לא ראה נשמה חיה אחת בסביבה, ופתאום חש את הצורך לראות אדם אחר ולהתנתק מהשיחה. פתאום, הריקוד הארוך התחיל לחוש מעייף. "חשבתי שאולי יהיה מוטב שאפסיק." אמר, רוצה לפתע להתרחק. "אני לא יודע למה אני רוצה לספר את זה, אם להיות כן."
"אבל אתה רוצה."
המילים השקטות של מסייה חיה גרמו לו להתפעל קלות. כמה ישיר מצידו.
אולי גם כדור הפרווה היה קצת מושפע מהמשקאות, הניח הנרי. הוא לא ידע שהיה מסוגל לגבש מנה כזאת של ביטחון.
"כן." הודה. וברגע אחד, הבין שהיצור היצור השכיח ממנו את הכל וגרם לכל מחשבותיו להפוך בהירות יותר מאי פעם. הוא הרגיש לרגע כאילו בחן את העולם דרך זכוכית מגדלת. "האמת היא שברגע כזה, שכל העולם ממשיך ורק אני נשאר במקום, משהו בתוכי כאילו מצפה לדבר." אמר בהיסח הדעת, חצי שקוע במציאות של הדבר וחצי בדחף שלפת את קרביו. עבר זמן מה מאז ששתה כמות מספיק ברורה כדי להפוך את מוחו כה קל וכבד בו זמנית. עיניו מצאו אז, שוב, את התהומות הכהים שהיו עיניו של היצור. "זה מוזר?"
"לא." השיב זה. "זה לא מוזר בכלל."
הנרי הוסיף ובהה, נע ולו רק במעט אחרי היצור. ברגע כזה, הם יותר דידו במקום מאשר רקדו.
"אה, מסייה..." נשף חרש. "מאז שזה קרה, למען האמת, לא היה לי אדם לומר לו את הסוד שלי."
המפלץ לא הגיב, פשוט בחן אותו.
"אני תוהה אם תסתכל עלי אחרת אחרי שאומר אותו." המהם, בוחן את המפלץ במהירות לפני שהסיק בחיוך: "הגיוני להניח שכן."
אצבעותיו של המפלץ, האצבעות הגדולות והאיומות, התהדקו קצת יותר מסביב לידיו ברכות כזאת שהיה קשה לדמיין. "אני בטוח שדבר לא ישתנה."
המפלץ בהחלט היה טוב לב.
זה היה די נחמד.
בינתיים.
"אמא שלנו. שלי ושל בל." הוא לא האמין שהמילים יצאו מהפה שלו אבל לא הייתה לו כוונה לעצור אותן, מסיבה לא הגיונית כלשהי. פתאום הוא הרגיש מחוץ לגוף שלו, מחוץ לראש, מסתכל על כל זה מבחוץ. וזה הרגיש מוזר, וזה הרגיש מבלבל. והוא לא הבין למה הוא מדבר על דברים כל כך ישנים אחרי כל הזמן הזה אבל אולי...
"כן?"
אולי...
"היא מתה." הנרי פסק מלנוע, קוטע את הריקוד שלהם בחדות. המפלץ כמעט מעד במקומו בעוד האנושי בלע את מבטו. "ואף אחד לא יודע שזה באשמתי."
החיוך לא נמחק מעל לפניו.
...אולי זה עדיין היה שם.
היצור הגדול שתק, שתי העיניים הקטנות שלו מסתכלות עליו; פעורות לרווחה, משקפות את דמותו כמו מראה אפלה.
המנגינה עדיין התנגשה מנגד לקירות האולם, גורמת לו להרגיש קטן מכפי שהיה, אפילו יותר למול הדמות הגדולה והמפלצתית מנגדו. "אתה טוב ואני רע." אמר הימאי, מרגיש את הידיים של המפלץ מסביב לשלו הופכות רפות מכפי שהיו לפני רגע או שניים. "זה מה שאמרת, נכון, מסייה?"
"...נכון."
הנרי חייך קצת יותר, היגון כורך את גרונו בשתי ידיים ומפעיל עוד ועוד לחץ עד שאוויר בקושי ולא נכנס. "אבל מה אם הייתי רע כל הזמן הזה?"
ואז העיניים של המפלץ נדלקו והאחיזה בידיו של הנרי שבה והפכה איתנה.
"אני לא חושב שאני מאמין בטוב ורע יותר, הנרי." אמר אז, למול פניו. ולראשונה, החיוך נמחה מעל לפניו של הנרי. כבר, המוח שלו הפך לריק מוחלט. הימאי הותיק פתאום לא ידע מה הוא חושב לעצמו באמת. פתאום הימאי הותיק לא רצה לומר כלום, רק לחזור לרגע ההוא בזמן לפני שהוא אמר את זה בקול ולבטל אותו. למחוק את הזיכרון מראשו של המפלץ. לשרוף את המילים האלו כליל. משהו בו התהדק ונחנק. "אני חושב שאני מאמין בשחור ולבן ו - "
הוא נשף בבוז בחדות, מודע לעובדה שלבו פתאום דהר בקרבו כאילו מעולם לא פעם באמת, משהו מוזר מילא את קרביו מבפנים ובישר לו שהוא היה חייב לעצור אותו בבת אחת. הוא מילא את העצבים שלו והשתלט על איבריו הנוקשים. " - זה אותו דב - "
" - ואפור." השלים אז המפלץ, מסרב בביטחון להניח להנרי לעצור מדבריו, מה שהיה מפתיע בפני עצמו. "אני לא חושב עוד שיש אדם אחד שיכול להיות לגמרי שחור או לבן." שב ואמר זה, קולו מוחלט אם כי עדיין עדין ורך, ככל שהקול החייתי שלו יכל להיות. "אבל מכל האנשים בעולם, מעולם לא פגשתי אדם כל כך קרוב ללבן כמוך."
הנרי נשם.
הנרי מצמץ.
הנרי הטה את ראשו לעומתו.
"זה אדיב מאוד מצידך." אמר. "אבל אתה אפילו לא יודע את הסיפור."
"נכון." השיב המפלץ, הקול שלו עדיין רך ועיניו עדיין מלאות רק בהנרי. ראשו רכן קצת לעברו שעה שאמר לעומתו: "ואין ספק בלבי."
"ספק שמה?"
"שזה לא בא ממקום שחור."
הנרי מצמץ לעומת דמותו הישירה של מסייה חיה; פנים מול פנים. היה מוזר לראות כמה... בטוח הוא היה פתאום. מקרוב, יכל לראות שזה כיווץ את הגבות הלא ברורות שלו לעומתו. לא בבלבול, אם כי בהבנה שלמה ומלאה.
הנרי הרגיש שקוף פתאום.
חיוך נפרש על פניו פעם אחת נוספת. "כמה מקסי - " פתח בזלזול, ואז קפא במקומו באחת.
התזוזה.
פתאום המפלץ קפא באחת, מתאבן לחלוטין מנגדו. ואמנם הם לא באמת זזו ורקדו עוד אבל הוא יכל להרגיש דברים כמו נשימות, כמו תזוזות מינוריות, כמו כל דבר. עכשיו, עם זאת... זה כאילו המפלץ היה אבן. אבן אטומה.
" - מה קר - ?" אבל המילים נעלמו על לשונו באחת.
משהו לא היה בסדר, הבין, למול העיניים של המפלץ; עיניים ריקניות שלא בהו בו אלא דרכו, ממלאות אותו בצינה איומה. פתאום, התחוור להנרי שלמרות שפניהם היו קרובות במידה הגונה, כבר לא הרגיש את הנשימה הכבדה של היצור על פניו. הוא לא חש אפילו תנועה, ולו הקטנטנה שביותר, מידיהם האחוזות יחדיו.
" - מסייה?" שאל בבלבול.
משהו היה לא בסדר פתאום. משהו היה אטום; חלול, ריק לחלוטין. משהו היה...
הגוף שלו קפא בהכרה.
הוא פתאום הבין שהאוויר עמד במקומו. הוא לא יכל להיות משוכנע אבל הוא ידע את זה מתחתית קרביו; האוויר לא נע. ואז הוא הרגיש את זה, מפיץ את האולם שפתאום היה שקט מכל מנגינה; מכל חיים. תחושה מוכרת ומחלחלת החלה להתפשט בתוך גופו שעה שהרגיש את הקור הולך ומהדהד בין הקירות.
הוא מצא אותה אז, באוויר; גחלילית ורודה. ואז עוד אחת, ועוד אחת. וכבר, הן ניקדו את האוויר בהמוניהן. גחליליות ורודות מכל מקום, כל אחת מהן פוקחת עליו את עיניה מלאות הצינה, ממסמרת אותו למקומו.
אלוהיו.
היא הייתה קיפאון, הישות המוכרת שלה. המוכרת והאיומה.
"...מה את עושה פה?" שאל חרש, לעומת קרביו המתהפכות. חלק בו רצה לנוע וחלק לא.
איתה כל דבר היה מצער; כל תנועה, כל מחשבה, כל נשימה. ועדיין, בין נשימה רדודה לאחרת ניסה לנכס את ידיו לעצמו... רק כדי להבין שהאחיזה של המפלץ בידיו עדיין נותרה איתנה, קפואה בזמן, מותירה את ידיו בשלו לא משנה כמה ניסה למשוך אותן בחזרה אליו.
הלב שלו נע במהירות בלתי אפשרית.
"שלום, ילדי." הקול שלה לא היה רחוק ממנו.
צמרמורת מילאה את גופו ושיניו נחשקו. ההגעה שלה תמיד הייתה איומה, פרץ של אלימות ובעתה ואימה. תמיד למשמע קולה הוא התמלא בצורך טהור וטבעי ובסיסי; צורך לחיות. צורך לשרוד להתמודד להישאר ולהתקיים. תמיד עם הקיום שלה במרחב שלו המילה 'מוות' הדהדה בראשו, מצלצלת באימה מחרידה, גורמת לו להרגיש כאילו הסוף המר ממש מעבר לפינה.
הגוף שלו צרח עליו לברוח אבל הוא נשאר נטוע, כבר יודע טוב יותר מזה.
הוא שמע אותה מתקרבת לעברו. הוא שמע את הצעדים שלה. הצעדים האיומים שלה; הבטוחים, המדודים.
הוא יכל ממש לראות בעיני דמיונו את דמותה, מהדהדת בראשו וזורעת בו אימה טהורה ומקפיאה ונוראית והוא רצה לברוח, כל הגוף שלו רצה לברוח. לא היה בזה טעם ועדיין - " - תתרחקי ממני." נהם לעומתה, ממהר להיצמד אל היצור בתקווה להיעלם לתוכו.
היא הייתה כל כך קרובה.
בה לא היה אפשר להילחם, וממנה לא היה אפשר לברוח. ברגע שעיניה נחתו על קורבן אפשרי, העולם מת וקפא ועלה בלהבות. שום דבר לא שינה, שום דבר לא עבד, שום דבר לא עמד לעזור. והגוף שלו, שנדרך כבר קודם, ידע את זה אפילו טוב יותר ממוחו.
ואז הנה הן היו, אצבעות קפואות על לחייו, והנשימה שלו נעצרה שעה שידיה משכו את פניו והובילו אותן, להסתכל עליה. העיניים הקרחוניות שלה, ספיר חד וחי ובוער, שקרע לתוך נשמתו. והנה שוב, דמותה המוכרת של האישה הארורה הזאת; גוף דקיק ומפתה למראה, שיער ארוך ושחור שנטף כמעט עד לרצפה כמו גלימה מפוארת ואפלה, פנים עדינות ונשיות שטמנו בחובן שקרים ובדיות.
שפתיה התקמרו לחיוך אדיב, וידה נסגרה על לחיו שעה שמשכה אותו קדימה; הוא הרגיש את שפתיה מתרסקות על שלו לנשיקה ארוכה שתלשה את הנשימה מריאותיו. לשונה נכנסה פנימה ופיו התמלא במתכתיות איומה.
הם ניתקו זה מזו בקול רירי ודוחה. "אהובי," היא לחשה במתיקות מנגד לשפתיו. הוא הרגיש את ציפורניה, נחרצות לתוך לחייו ומטילות זרזיפי דם במורדן. עיניה בחנו אותו, בוהקות ככוכבים. "מה עשיתי שזכיתי לקבלת פנים קרה כזאת?"
הנרי הנבחל העניק לה מבט אפל, מפנה את ראשו הצידה ויורק את הדם המתכתי מבין שפתיו. הוא לא יכל להיכבות הוא פשוט לא - " - תתרח - אמרתי לך להתרח - " ואז הוא השתנק בחדות והוא לא נשם, והרגליים שלו הזדעזעו מתחתיו. עיניו נקרעו לרווחה למול לחור העצום שנפער בגופו.
הוא היה נופל אם ידה לא הייתה נעוצה בגבו, קורעת לתוך שרירים, בשר ועצמות. הוא הרגיש אותה מפצחת את כלוב צלעותיו באצבעותיה ואפילו לא צווח בזמן שאצבעותיה נעו אנה ואנה ו - מצאו את זה. כבר, נסגרו על לבו הפועם.
ואז לחצו.
שיעול מדמם נקרע מבין שפתיו של הנרי. " - לעזאז - ! אה - !!!"
ואז ידה נעה אחורנית, ואיתה הוציאה את לבו לאוויר העולם.