אז תודה לכולם על 7k! ושוב תודה על התגובות וההצבעות, מעריכה את זה3>
ולללפרקקק
~~~
הרגליים הזריזות נעו מעל השלג, ספק רצות ספק מדלגות באלגנטיות כזאת שגרמה לדמות האנושית והקטנה - לעומתו, כמובן - להיראות כאילו היא כמעט וריחפה באוויר. היא הוסגרה רק על ידי טביעות נעליה, שנותרו בשקעים על גבי השלג.
"רק יממה אחת מאז שמסייה הנרי שב אל הטירה," הוא הפך מודע לקול נשי שבקע מכיוון מסוים, איפשהו מנגד לאחורי ראשו. הוא לחשש, הקול, כאילו בתקווה לא להישמע... אבל בחוסר אכפתיות במקרה שכן. "אבל כבר נראה שהאדון חזר לסורו."
הוא היה עוצם את עיניו ברוגז... לו לא היה עוקב אחרי הדמות המתרוצצת מתחת לשמש המוקדמת. איך האנושי התנהל כך, לא ידע; הנרי מצא את העץ להקיף מכל הכיוונים ולבעוט להנאתו כשהגיע הזמן, זורק את כל גופו באוויר, שני בקלילותו רק לרוח הקרה עצמה, שמלאה אפילו את גפיו המלצתיות של היצור בקיפאון עצום... אז איך זה לא הכביד על הגוף האנושי והשברירי? הוא יכל רק לתהות. לעומת מכנסי העור הכבדות שהגנה על רגליו היקרות של הלוחם לשעבר, החולצה הרפויה והאוורירית של הנרי התנופפה בחופשיות מסביבו, חושפת עור חיוור שהחל והפך אדמדם ממאמץ.
וכנראה גם קור.
"לא שהאדון אי פעם היה כה ישר מלכתחילה." העיר קול נוסף בנונשלנטיות, לבטח גורם לקמט להתנוסס על מצחו. "אבל זה לא פלא בעיני, תמיד היה חלש לשטניים."
עווית קטנה ונוספת חלפה על פניו המפלצתיות. זה בהחלט לא היה נכון.
כמובן, העובדה שזה לא היה נכון לא הפריעה לבעלת הקול הראשון לצחקק בגסות, קולה גבוה וצייצני כל כך שאדון הטירה לא הבין איך גלי הקול שלה לא שברו אותה מבפנים. "הו, חצופה שכמותך!" אמרה, ועם מבט קטן שהעיף לעברה בזווית העין, ראה איך האגרטלית, בעלת גוון חלבי ומעודן בטבעה (גם אם בתוספות מעוטרות וקישוטים מפוארים), התחילה להיצבע באדום משועשע.
חברתה העדנית ציחקקה לצידה, מעיפה מבט שהיה כמעט ופרובוקטיבי לכיוונו של הימאי המתאמן במרץ. כזה שגרם לאדם לרצות ולחצוץ בין עיניה לבין הנרי. הוא בעצמו לא הצליח להכחיש שהאנושי נראה פרוע ומזמין בו בזמן. "עבר כל כך הרבה זמן מאז שראיתי גבר אמיתי." אמרה, קולה מקבל גוון... אירוטי? הזדעזע אדם, מרים באחת את עיניו לעבר האנושי. פתאום הפך מודע לעובדה שהנרי אכן היה הגבר הראשון שראה זה שנים רבות מספור, ואיכשהו, הוא היה הגבר הכי מרשים שהכיר בחייו. ממקום... מחבואו, סמוך לדלתות הטירה הגדולות, עיניו עקבו אחרי דמותו הרחוקה אך הכל כך קרובה למרגש של הנרי. השיער שנע בעקבות ראשו המתנופף, בעיטות שהפכו למתיחות מוכיחות גמישות שהוא לא ידע שהיה צריך לראות קודם. "ועוד אחד יפה שכזה?"
מבין שהרגליים של הנרי נמצאו בפיסוק כמעט מאונך מנגד לעץ, אדם הניח ש'יפה' הייתה דרך אלגנטית להפתיע - במיוחד מצד אחת משתי נשים מלאות הזימה - לשים את זה במילים.
"אבא שלו גם לא נראה רע במיוחד בהתחשב בגילו. אם ככה הוא יראה לקראת זקנה, אני מצטרפת לרשימה."
אדם באמת לא חשב על זה ככ - הנרי בדיוק התמתח עוד קצת? התנוחה הזאת בכלל הייתה בגבולות ההיגיון הבריא? למה הוא לא ידע שגוף אנושי יכל לעשות את זה עד היום? - הוא היה חייב להודות שזאת הייתה נקודה טובה.
"האחות גם יפהפייה. שמעתי שצייד נאה בעקבותיה ובגלל זה היא מבלה כאן את ימיה." הוא שב וכיווץ את גבותיו בינו לבין עצמו, הנרי שב ליציבות על שתי רגליו, אלגנטי גם אם ניכר שמשקלו נשען לעבר הרגל הבריאה. אדם נזכר בשיחה; צייד, היא אמרה. "משפחה טובה, זאת משפחה טובה." שבה ואמרה. ושוב, אדם הרגיש את גבותיו מתכווצות אפילו יותר. "אני בטוחה שלי ולו יכלו להיות ילדים מרהיבים."
זה גרם למפלץ להשתהות במקומו. עם עיניים ספק לעבר האוויר ספק לעבר הנרי, הוא חשב פתאום על החיים כהלכתם.
על כמה שהוא מעולם לא יכל להשתלב בהם.
הדכדוך נפל עליו כמו דלי של מים קפואים.
"כמובן, הוא כל כך חלומי שאפילו לומייר יכל ללדת לו ילדים יוצאים מן הכלל." לעומת המשפט מלא הביטחון של העדנית, הוא כמעט נחנק על אוויר. כל מחשבה קודרת נעלמה ממוחו בעודו חשב על המשרת המוכר עם כרס הריונית ומבט מאוהב, מופנה לעבר הנרי. "לא פלא שהאדון שקע בדיכאון עצום בשבועות החולפים. אני הייתי בדיכאון... אה... לראות אותו ככה, את יודעת מה אני רוצה לעשות לו?"
אדם תכנן לומר משהו על זה שהוא לא היה בשום דיכאון, אבל פתאום השאלה עצרה אותו במקומו.
מה היא רצתה לעשות לו?
"מה את רוצה לעשות לו?" שאלה חברתה הערמומית.
"אני רוצה לקחת - "
למול הטון מלא הזימה שלה, אדם התחרט באחת. " - אני יכול לשמוע אתכן."
ותחת המבט הרושף שהעניק לצמד הנשים המבעיתות, מסובב את ראשו לעומתן רק קצת, השתיים פשוט חייכו לעומתו, לחייהן מוכות בורוד. עדנית ואגרטל, זו לצד זו. ללא ספק, מקומה של האגרטל היה בפנים. טוב, היא הייתה האחת שחופשייה לזוז, הוא הניח.
"אין באף אחד מכם עוד בושה או פחד?" המילים הנדהמות עזבו את פיו לפני שחשב על זה כהלכה
העדנית צחקקה. "לא מאז שמסייה הנרי קרה."
אדם מצמץ באטימות לעומת הנשים הנבזיות.
הנרי קרה? מה זה היה אמור להביע?
"מסייה חיה!" קול קרע את תשומת לבו ישירות אל צדו השני של העולם, ממקד אותו בדמות מנופפת בשעשוע. עם חיוך מואר פרוש על פניו ועיניים בוהקות מופנות לעברו, הנרי הניף בידו מכל הלב. "הו, בוקר טוב, לא שמתי לב אליך! אתה ער כל כך מוקדם." התפלא האנושי, פחות או יותר צועק את דבריו ללא שום עידון.
ואיכשהו עם כל העידון שבעולם.
אדם שתק לעומת האנושי. גם מרחוק ראה איך אור הבוקר ריצד על הזיעה הקרה של הנרי, גורם לעורו החשוף, גלוי בין חתיכות של בד רפוי ולבן במידה שקופה להחריד, להיראות כמעט ומכוסה באין ספור אבנים טובות.
ומושך ככל שנראה, עדיין מנופף כאילו היד שלו תיפול אם לא, הוא שב וצעק: "בוא ותתאמן איתי!"
הוא הרים את ידו הגדולה מעל לשלג ונופף, אם כי לביטול. "לא תודה, אני מעדיף להישאר כאן." קרא בתגובה, קולו קצת נוקשה וקולני משציפה - מספיק כדי לגרום לשתי המשרתות מאחוריו להשתנק בחלחלה - אבל לא מספיק כדי למחות את החיוך מעל לפניו של הנרי, שכבר התקדם לעברו בביטחון.
ראשו השטני נע באלגנטיות ועיניו מצאו במהרה את המשרתות שאירחו לאדם חברה לוקה למדי. "אה, מלווה בגברות מפליאות שכאלה?" שאל בהתרשמות כה בוטה, גורם לפניו של המפלץ להתעוות לכדי כיעור טהור. מפליאות? "אני לא יכול להאשים אותך."
אחת מהמשרתות השתנקה שוב. הפעם, כמובן, מסיבה שונה לחלוטין. "או, מסייה הנר - !"
" - אעריך את זה אם תפסיק להיטפל למשרתות שלי." אמר באטימות, מתעלם לחלוטין מהציוצים הגבוהים והנרגשים שנפלטו מפיה של האגרטל.
העדנית, לא מפתיע, החליטה לנחור בבוז לעומתו. האגרטל צדקה, באמת לא היה לה שום בושה. "לא, אנחנו אוהבות - "
" - לא, אתן לא."
והנרי כבר היה ממש שם ואדם יכל להריח אותו באוויר; מלח וזיעה ושכבה מתקתקת של ריח טבעי מתחת. "אוי, אתה כזאת בהמה לפעמים." הטיף בחוסר פחד, חולף על פניו של אדם בקלילות רק כדי לקוד בפני זוג המשרתות לשלום. "עלמותיי, דבר שהוא אומר לא מטריח אותי, תאמינו לי."
שפתיו של אדם נמתחו לקו דק.
האנושי זרק לעברו מבט חטוף ששב במהירות למשרתות בחוסר מחשבה... ואז קפא. הוא העניק לפשוטות העם מבט ארוך וריקני לפני שהוא שב לעבר אדם. וכבר, החיוך על פניו ניצת מחדש. "בחיי, בחיי..." אמר בשעשוע, הכחול שבעיניו בוהק בהתרגשות. "אתה נראה מרוגז."
אדם צמצם את עיניו.
"אני לא מרוגז."
הנרי חייך בגאון, מבזיק מבט משועשע נוסף אך נונשלנטי לעומתו שמצא במהירות את הבנות, חולק איתן מה שנראה כמו סוד ברור. סוד שלא היה סוד, רק הכחש - הכחשה?
"אני! לא! מרוגז!"
החיוך נמחה על פניו של הנרי לעומת הבעה תיאטרלית וגב כף היד על מצחו המיוזע. "הוו, כמה מפחיד. אני מבועת!" הנרי הרגיש לקולו להיות גבוה יותר משאדם אי פעם יכל להרגיש בנוח. ובדילוג קליל לעומתו, יד אחת שלו מצאה את זרועו של אדם. היא הייתה חמימה מנגד לפרווה שלו. "יום קשה? אולי התעוררת על הצד הלא נכון של המיטה?"
אז אולי אדם לא ישן בכלל כל הלילה בגלל שהגוף שלו עדיין לא עיכל את העובדה שהאנושי המוכר שב לטירתו, זה בהחלט לא אמר שהנרי עמד לשמוע על זה. "ישנתי טוב מאוד, תוד - "
" - אתה יודע מה יעזור למצבך האיום והנורא?" מוחץ - ככל יכולתו - את זרועו העליונה של המפלץ באחיזתו, הנרי נשען קדימה, שורות צחורות של שיניים חשופות לרווחה.
לעומת עיניו הבוהקות של הנרי, הוא אפילו לא יכל לסרב ישירות. "...מה?" שאל ביובש, גומע את רוקו מנגד פניו הקרובות מידי של זה.
"קצת... פעולה." בישר בקול שהיה קצת יותר רם מלחישה, גורם לדבריו להישמע כמו סוד כמוס... כמובן, עד שהוא קפץ לעמידה יציבה והעניק לאדם חבטה חברית שהוא כמעט ולא הרגיש. "קצת לחימה!"
הוא יכל להרגיש את הלסת שלו נשמטת.
"אני לא נלחם בך."
מחליפים מבטים, מתחת לחיוך של הנרי היה בלתי אפשרי לקרוא לתוך מחשבותיו. התכונה הזאת, יותר מכל תכונה אחרת שלו, הייתה האחת שבעיני אדם הייתה המפחידה ביותר.
איזו תכונה... מצמררת.
עוד אנחה תיאטרלית חמקה החוצה מפיו של הלוחם לשעבר, גוררת איתה עננת אדים שהזכירה למפלץ הפרוותי כמה קר היה בחוץ. הוא מצא את עצמו פוזל לעבר היד האנושית, שהרפתה ממנו. איך היא הייתה חמה מספיק כשכל מה שהנרי לבש היה בד רפה ולא מגונן?
"מסייה חיה?"
הוא הרשה לעצמו להתנער מהמחשבות המעורפלות שלו ושב והתמקד בגבר למולו. עתה, עם שתי ידיים רציניות מאחורי הגב. "...כן?"
"אולי תתפלא לשמוע אבל אחרי כל הזמן הזה, הרחק מפה, אפילו התגעגעתי קצת למקום הזה." לא משנה כמה פעמים הנרי כבר תפס את אדם בהפתעה, אלה היו מילים שהצטרפו לאוסף שגרם למפלץ לקפוא במקומו וללטוש לעברו זוג עיניים מבולבלות. מילים כאלו, שבאו כאילו יש מאין, תמיד גרמו לו לעצור ולהשתהות. הוא בהה בפרצוף האנושי הבטוח של הנרי ולעומת החיוך העדין שהתפשט על שפתיו, יכל רק לתהות מאיפה זה הגיע. "עכשיו כשחזרתי, אני חייב לציין שגם עם הרגעים הקשים... המשרתים שלך עשו את החיים שלי קלים מאוד. יותר מידי קלים. כמה מנחם זה... אין לי את היכולת להסביר. או הכוח, בהתחשב בעובדה שהם יכולים לעשות את זה בשבילו לו רק אבקש." העיניים הכחולות שלו נצבעו בחום מנחם שעה שהסתכלו עליו. ולמרות העובדה שהיה לו חיוך פשוט בלבד, הוא יכל לראות זכר לגומות על לחייו של זה. "המממ... אם אצטרך באמת לכרוך את זה במילים, אומר שהם עשו את זה כל כך קל עד שלא הרשתי לעצמי לעשות כלום, אתה מבין. כשחזרתי אל העיירה, שאלתי את עצמי... איך לכל הרוחות הרשיתי לעצמי להתרווח פה כמו בן מלוכה בזמן שבכל שאר העולם אנשים עמלים תמורת לחמם? מזעזע. אפילו אני הופתעתי לראות כמה מהר קמתי וזזתי, עשיתי ועבדתי. חזרתי להיות פשוט העם האהוב עליך כל כך מהר." מסתכל על האנושי באטימות, אדם התפלא מכמה הנרי קלע מבלי לדעת. "חשוב לי לומר לך, בגאווה גדולה, שבחזרה בבית עבדתי קשה מאוד כדי להפוך את הגפיים חסרות התועלת האלו לשימושיות שוב. חודשים ביליתי פה, ואפילו באחד מהם לא התקדמתי כפי שעשיתי בשבועיים בודדים מחוץ לשערים האלו."
אדם לא הבין לאן הוא חתר.
אבל לאדם, עם זאת, לא הייתה בעיה להקשיב לו מדבר במשך שעות.
בעודו הבריש אחורנית את שיערותיו מעל למצחו המיוזע, אנחה נוספת חמקה מבין שפתיו של הנרי. אדם יכל רק לתהות אם זאת הייתה אחת אמיתית, מאחר שהיא הייתה האנחה הכי משכנעת ששמע ממנו באותו היום. "זה קסם שגורם לי להיות עצל, או שמא, אני? לעולם לא אדע אבל חשוב לי לציין שגם כשאני פה בחזרה, וגם אם המשרתים שלך רגילים לעשות הכל בשבילי, עכשיו משחזרתי, אין לי כוונה להפסיק." וממקד את עיניו על של אדם שוב, בביטחון, הוא שאל: "עכשיו, תוכל לבוא להתאמן איתי?"
לקחו שתי שניות עד שההבנה הכתה במפלץ התמוהה נכונה, מותירה אותו מסתכל על האנושי בזוג עיניים מבולבלות ופעורות לרווחה.
זוקף לעומתו את גבותיו בבדיחה, עם פנים מעוצבות לכדי הומור טהור, שאל הנרי: "אתה לא משועשע?"
"יותר מפוחד." אמר באנחה. "כל הנאום הזה... רק בשביל שאתאמן איתך..."
הנרי חייך אפילו יותר.
אדם לא יכל לחייך בחזרה. וזה לא היה קשור לעובדה שהחיוך מלא הניבים שלו היה מבעית.
"איך אתה יכול לחייך ככה?" שאל בהשתוממות עגמומית. הקול שלו היה נמוך ושקט, צבוע בבושה וחרטה שכאילו לא פגשו את הדמות האנושית הבורה למולו. כמה חכם וטיפש הנרי יכל להיות? זה פשוט משך ממנו את המילים הבאות בכוח: "אתה יודע מה קרה בפעם האחרונה."
המילים הכבדות והמובנות שלו הותירו שקט כזה עגמומי, היה אפשר להניח שהאגרטל והעדנית היו מצבות.
ואז... הנרי. "אז? זה בסדר, לא פוגע בכבודי שענק כמוך יחליט להיות קצת קל עלי." שב ואמר בקלילות, דוחק בזרועו הגדולה במרפקו הצנום והשברירי, בקושי מסיט ולו חלק מינורי מהפרווה שלו מכיוונו הטבעי. "החלטתי לעבוד קשה, אבל לא קשה עד כדי כך, מסייה."
עבר זמן מה מאז שאדם יכל פשוט להסתכל על משהו ו...לא לדעת מה לחשוב.
הוא לא ידע כמה קישר את זה להנרי עד אותו הרגע.
היד של הנרי מצאה את כתפו, טופחת עליו בטבעיות כזאת שהמיסה לאדם את המוח. "טוב, הפרצוף שלך נראה בהחלט מקסים כשאתה מנסה להבין אותי באמת." אמר בכנות שרק הגדילה את כמות הבלבול במוחו. "אבל אחדד גם שאני לא אקח 'לא' כתשובה."
ובין טפיחת כתף אחת לאחרת, פתאום אדם הבין: "אז למה שאלת בכלל?"
הנרי מצמץ בהפתעה, הבנה מתפשטת על פניו. "שאלה - " ולמול העיניים של אדם פתאום האנושי לא היה שום דבר חוץ מצל זריז והדבר הבא שהוא ידע הייתה חבטה מזעזעת מנגד לפניו, חבטה כזאת פתאומית שפתאום גרמה לכל שיווי המשקל שלו להתערער ושלחה אותו לקרוס על אחוריו בכבדות. " - טובה!"
מרים זוג עיניים נדהמות לעבר הדמות האנושית והדקיקה שלמולו, המפלץ יכל רק להתפעם.
כמות הגאווה על הפנים של הנרי הייתה בלתי נמדדת. "חייב להודות, זה מרגיש נהדר."
היה שקט גדול, מותיר את אדם להוסיף ולהסתכל ואת הנרי להפוך רק זקוף וגאה יותר. הוא נראה כל כך נונשלנטי לגבי כל זה, החיה יכל רק להרגיש איך חום עצום מתחיל ונבנה בתוכו במהירות בלתי אפשרית למעקב.
"חתיכת..." סינן בתדהמה. "...ממזר!"
לפני שהבין כבר יד אחת ארוכה ועצומה התרוממה מעל לשלג ונזרקה לעבר הראש האנושי. למזלו של הנרי - או של אדם - האינסטינקטים של הלוחם גברו על אלה של אדם, גורמים לו לרדת במהירות לכריעה למול הפנים המפלצתיות של היצור.
"ואני חשבתי שאתה לא רוצה לפגוע בגוף העדין שלי." העיר בשעשוע.
אדם לא ידע אם החום בתוכו היה חיובי או מכוער אבל הוא חי כל כך, הוא לא ידע להסביר את זה. אבל הדבר הבא שהוא כן ידע - הנרי זינק באוויר, מתחמק מעוד חבטה כבדה והרסנית שהתרסקה לתוך השלג. "המשרתים שלי עומדים להגיש אותך לארוחת צהריים!"
הצחוק של הנרי היה כפעמונים מצלצלים מנגד לרוח הקרה, כמעט גורם לבעיטה ממזרית להשיג את המפלץ. "זה בדיוק מה שרציתי לשמוע!" נבח, מושך את עצמו אחורנית במהירות כדי לא להיות בטווח החבטה של אדם.
לפי שאדם הבין הוא כבר תפס תאוצה אחרי הדמות האנושית, מרחיקים לכת מדלת הטירה ולתוך הים הלבן והקפוא הפרוש מכל עבר.
אגרופים עצומים ובעיטות חמקמקות התחלפו בחוסר בושה, והמוח שלו התרוקן ממחשבות. לא הייתה זימה או פגיעה מכוונת מאחורי אף אחת מהפעולות שלהם, ולמרות שחלק בו היה חופשי לחלוטין חלק אחר החזיק את הכל בדיוק במקום, מניח לאגרופיו לחלוף ממש למול פניו של הנרי, במרחק של שיערה בלבד.
הנרי, מניגוד אליו, הותיר לעצמו לשלוח כמה בעיטות מפוארות וגבוהות לראשו. אחרי ניסיון או שניים הוא ויתר על פלג גופו התחתון ועכשיו עבד בניסיון לגרום לו ליפול על אחוריו פעם אחת נוספת. אדם כופף את ראשו מתחת לרגליו של הנרי כמה פעמים, נפעם מהצורה המדויקת בה האנושי שלט בגוף שלו - בזינוקים בטוחים ומתוכננים מראש שהיו מתונים ומחושבים מתחילתם ועד סופם. מהירים מכדי שיוכל לחשוב עליהם אך מחושבים מכדי שיוכל להשיב עליהם כהלכה, מזוויות הולכות ומשתנות שלוו בטכניקות של לוחם מיומן, כאלה שאפילו לא פזלו לעבר האגרופים המגושמים והמאופקים, במידת מה, של אדם.
ואיפשהו שם הם מצאו את עצמם ניצבים במרחק מה אחד מהשני עם החזה מתרומם וצונח מהר-מהר ואדים קפואים נפלטים אל האוויר מסביבם, ואדם, שהניח לאגרופים הכבדים שלו לנוח על השלג לכמה רגעים ארוכים, לפתע הבין שאמנם הנרי לא יכל באמת ובכנות להיות תחרות אמיתית לכוח הטהור והנע של הגוף המפלצתי והאיום שלו... אבל בכל מידה אחרת, הוא כמעט השתווה. חד ומשוייף כמו להב איכותית חדשה.
הפנים של הנרי היו אז אדום בוהק והעיניים שלו שמשות כחולות. אדם יכל רק לשוב ולהתפעם על הצורה בה הוא זינק במקומו לרגע ואז נע, נע מהר - ומעד לראשונה. זה היה שבריר של שנייה בריצה שלקחה מספר רגעים ואמנם הנרי היה מהיר, אבל המפלץ ראה איך התדהמה הכתה בפניו שעה שאסף את עצמו כהלכה וזינק בקלילות מה בהמשך דרכו, מנסה לגייס את כל יציבתו על השלג. הוא לא נפל או נעצר אבל הריצה הלא מדויקת שהפכה לקפיצה לא מדויקת בניסיון להגיע לאזור המוגן של אדם הפכה לאפשרות, אפשרות בה יכל לשלוח את ידיו הגדולות קדימה ובמהירות ו -
"הנרי!"
אדם לא ידע מה היה בקול הזה שהפיל אותו לארבע - או יותר נכון, לשש - אבל רגע אחד הוא עמד לרתק את הנרי למקומו, ורגע אחר הוא היה למרגלותיו, זוכה למבט משתומם מכיוונו.
רגע אחד, שניים, שלושה, הם פשוט הסתכלו אחד על השני - ורגע אחרי זה האנושי זקף את ראשו לעבר הדמות הניצבת בפתח הטירה. וכאילו נפגע במכה אחת ברורה, פניו הוארו בתמימות משוועת. "בל, אחותי היקרה!" הוא נופף באצבעותיו לעברה בקלילות מופלאה, אפילו לא מעורער, ולו מעט, מכמות הלחץ שהביע קולה החנוק והמזועזע. "איזה נהדר לראות אותך בבוקר שכזה. ישנת טוב?"
"הנרי!" היא קראה, עדיין, בבירור, קפואה במקומה. מהמבט הכמעט וחטוף שהרשה לעצמו להעיף לעברה, הוא ראה את הבלבול והתדהמה מקבעים אותה במקומה כאבן. בהתחשב בזה שהיא גדלה לצד הנרי, למרות הכל, היה לבטח קשה להבין את רוחו המבודחת של הימאי בלב שלם. "אתה - אתה בסדר?"
"כמובן, כמובן." אמר הימאי האדום למראה ברוגע. ומצד אחד הוא אמנם נראה מיוזע, אדום ופרוע בצורה חריגה, אבל מצד שני הוא נראה עליז כהרגלו. "אני ומסייה חיה מתאמנים קצת."
הם היו במרחק מה סביר מאוד ממנה, שניצבה על מפתן הדלתות הגדולות של הטירה, נראית קטנה ובובתית לצידן, אבל אדם יכל לשמוע את הנשימה הנרעדת שהיא ניכסה לעצמה.
"מתאמנים? אתה - והוא?" שאלה, קולה, שאדם תפס כרך ונעים, פתאום היה כל כך מחוספס ותקוע משילוב של חרדה וחוסר אמונה. "מה אתה חושב לעצמך, הנרי?" והמילים שלה קיבלו גוון מכוער של זעם מגונן ומוזר שכזה שאדם הניח שצריך משפחה הגונה בשביל להרגיש. "ו - ואתה!"
עם הראש שלו עתה מופנה לעברה במלואו, הוא מצמץ בהפתעה. הפעם המבט הזועם והכהה של בל התמקד באופן יחידני עליו.
אדם מעולם לא הרגיש פחד מיצור שלבש חצאית קודם לכן.
ואז הייתה יד מנחמת על כתפו. "מסייה חיה עשה טובה גדולה בשבילי."
הוא נשא זוג עיניים מבולבלות לעבר האנושי, שהניח יד אחת בטוחה ומנחמת על כתפו.
"אתה - "
הנרי גיחך בחמימות. "אני אוהב איך את מגוננת עלי."
היה שקט לכמה רגעים, מותיר רק לרוח לדבר בזמן שזוג האחים בהו אחד בשנייה בנחישות... שבהחלט הפכה לבדיחה. לפחות מצידו של הנרי.
ו; "הנרי." היא אמרה, קולה רציני וכבד אבל לא הייתה שום רצינות מאחורי החיוך הזורח על שפתיו של אחיה. "תפסיק! קח אותי - ברצינות!"
קול בלתי נשלט נפלט מבין שפתיו של הנרי. "אבל אני לוקח אותך הכי ברצינות שיש." אמר, גם אם הצורה בה המילים שלו כמעט והתגלגלו מחוץ לפיו לא גרמה למילותיו להישמע משכנעות במיוחד. "ולכן אני יודע שאת נראית הכי חמודה כשאת כועסת."
שני אגרופים התכווצו לצידי גופה הצנום. "זה לא לקחת אותי ברצינות!"
ולמרות שניכר - בצורה בה אצבעותיו התהדקו מסביב לכתפיו של אדם - שהוא באמת ניסה להחזיק את הצחוק שלו בפנים, גיחוך חנוק נפלט מבין שפתיו, הולך ומתגלגל לתוך התקף צחוק חסר כל שליטה שהותיר את אחותו מצד אחד אדומת פנים, ומצד שני מחוייכת ללא שליטה.
הנרי, עם זאת, אולי ניסה לעצור את עצמו חזק יותר כי נראה שזה חזר אליו. במהרה, הוא כבר נפל על ברכיו בהתקף צחוק בלתי נשלט שלא ממש היה ברור מאיפה הוא בא - בין אם מהמפלץ הכורע למרגלותיו או לאחותו אדומת הפנים - אבל עדיין היה חזק ומוחלט.
עם מבט משתומם לעבר האנושי, אדם הבין שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שרצה לצחוק איתו גם... אבל מודע להחריד למבטה של בל, קליל ככל שהיה כשהפנתה אותו לעבר אחיה, הוא נעל את החיוך מאחורי מסכה קשה.
אבל למרות שהיה גבול שהוא לא יכל לחצות, ככל שהצחוק של הנרי הפך רועם יותר ויותר וכתפיה של האנושית התרככו, כך חוט בלתי נראה משך יותר חזק בקצה שפתיו.