היי אהובים ❤️
החלטתי להיות נחמדה למרות שהתגובה ה15 הייתה רק עכשיו, פעם הבאה (אם תהיה) אני לא אהיה כזאת נחמדה 🤣🤣🤣
אומנם החלק הזה בהקדמה כבר לא רלוונטי, אבל אני בכל זאת משאירה אותו.... כן אתם בספר הנכון הכריכה פשוט השתנתה הודות ל aiko2u שגם ככה רציתי להקדיש לה את הפרק הזה.
יקירה תודה על התגובות ההורגות מצחוק שלך, ושאת תמיד מעלה לי חיוך ונותנת מוטיבציה, אני אוהבת אותך המון ❤️ וכן הקדשתי לך עוד פרק תמודדי, יהיו עוד (מגיע לך על כל הסבל)
השיר למעלה הוא השיר של הפרק, והשיר שאני כבר כמעט חודשיים מחכה שיופיע בספר!!! הוא מסכם ממש טוב את הסיםור לדעתי. אז תקשיבו לו.
זה לגמרי אחד הפרקים האהובים עלי בספר
בכל אופן אופן אם אהבתם הכוכב מאוד ישמח שתלחצו עליו ⭐, ואל תשכחו לעקוב אחרי לעדכונים שאני מעלה בפרופיל שלי באופן תדיר.
Shiny 🧡
_______________________________________
Well, maybe you're not right for me, maybe this is hard to see
I get lost in your beauty, And I just stop questioning
Cause when you took my heart
You took it all, when you gave it back
It fell apart
___
"נו בבקשה." הגבר הצעיר המשיך להתחנן באותה הדרך בה התחנן בפניי בעשרים דקות האחרונות. אך לא שינה לי כמה גדולות וכחולות היו עיניו, וכמה קולו המתחנן היה מקסים ומתחשב כמו תמיד.
"אמרתי לא. שון. סמית'." השבתי כבר מעט מרוגז תוך הדגש שמו ושם משפחתו בנפרד. לראשי קפץ זיכרון ישן של נייטווינג, הוא תמיד טען שכשאני כועס עיניי מתכווצות ומצליחות לטשטש את נקודת החן שלי.
"אתה ילד קטן יותר ממני!" הצעיר מולי קבע. "אתה יודע את זה?" שאל ברוגז.
גלגלתי את עיניי והורדתי את מבטי אל עבר המסמכים שעל השולחן שלי, קיוויתי שאולי הפעם הוא סוף סוף ייכנע, והמדריך שלו לשעבר יועיל בטובו לקחת אותו מהמשרד שלי.
"די שון, זה קרב מיותר." פליקס אמר לו, והצמיד אותו ברוך אליו בניסיון להרגיע אותו.
"פליקס?" הצעיר עבר לקול מעט ילדותי והסתכל על המדריך עם עיניים גדולות, רציתי לגלגל את עיניי, כולנו ידענו שפליקס היחידי שלא עמיד לזה. "אתה מוכן בבקשה לעזוב את החדר לכמה דקות?" ביקש ברוך.
פליקס הסתכל עליו, לעומתי הוא בקושי הצליח להגיד 'לא' לשון. "אחד מכם חופר לעצמו קבר, בנקודה הזאת אני לא יודע מי מכם." הג'ינג'י אמר מיואש משנינו ועזב את המשרד שלי.
"מייקל, זה יום ההולדת העשרים ואחת שלי." שון הדגיש לאחר שהדלת נסגרה מאחוריו. "כל מה שביקשתי שתבוא להצגה המזדיינת הזאת!" הוא הרים מעט את קולו.
גלגלתי את עיניי. "חבל שאתה משתמש בקללות, זה לא הולם אותך." מלמלתי. "וזאת לא סתם הצגה ואתה יודע את זה." המשכתי להתעקש. "הוא משחק את התפקיד הראשי שם, זאת אומרת שזה לבוא ולראות ספציפית אותו."
"מייקל. עברו שנתיים!" שון דאג להבליט את הזמן שעבר. לא היה לו באמת צורך לעשות זאת, ידעתי טוב מידי כמה זמן עבר בשבועות, בימים ואפילו שעות. "שנתיים מאז הפרידה שלכם." הוא המשיך. "הוא לא היה עם אף אחד אחר מאז. רק כמה דייטים שברוק דחפה אותו אליהם פה ושם, ופליקס אמר לי אותו הדבר לגביך." הוא לקח פאוזה קצרה. "לא יכול להיות שאתה עדיין כועס עליו."
נאנחתי.
"אני כבר לא כועס." הודיתי בשקט, זאת הייתה פעם ראשונה שהודיתי בכך בקול.
"אז מה הבעיה?!" הוא הרים את קולו באופן שלא התאים לו והיה בולט על השקט שלי. "האגו הפגוע שלך?! אוי נו באמת אתה יודע לכמה נשים וגברים פגעת באגו? אתה יודע לכמה גברים ונשים שברת את הלב? אתה יודע כמה גברים ונשים המתינו כמו מטומטמים לשיחת טלפון שלך שהפסיקה להגיעה אם הגיעה בכלל?!" הוא נראה חדור מטרה, יותר ממה שראיתי אותו בכל שלושת שנות ההיכרות שלנו. "הנה, אחד עומד פה מולך חתיכת אידיוט!" הוא השלים את הנאום שלו במשפט המסכם הכי חזק שהוא יכל.
מצד אחד, לראות את שון מתעצבן היה כנראה מופע יותר טוב מכל מופעי ברודווי ביחד. הוא היה מלא ברגש כנה, ומרוגז באופן שלא תאם לאופי שלו. אבל מהצד השני, בגלל שזה היה כל כך לא אופייני לו זה השפיע עלי קצת יותר, בייחוד כי הסכמתי איתו. אבל לא יכולתי להגיד לצעיר שאני כועס על עצמי, לא יכולתי לספר לו דברים שפליקס ידע.
"לפחות לך תקבל איתו סגירת מעגל, בשבילו ובשבילך." הוא חזר לטון החלש והמוכר שלו שהיה כבר מעט צרוד וכמעט מתחנן .
החלטתי לא להתווכח איתו יותר, הרגשתי כאילו הזדקנתי במהלך השיחה הזו בכמה עשרות שנים והייתי פשוט מותש. חוץ מזה, התחלתי לרחם על חברי הג'ינג'י שהתייבש מחוץ למשרד שלי במשך כל כך הרבה זמן, רק כי הוא התעקש לחכות לצועק הצעיר שאיתי בפנים.
"טוב." השבתי בשקט ובמעין כניעה. "אם לא יהיה לי עומס בעבודה, אני אבוא להצגה המטופשת." לא באמת חשבתי שהיא מטופשת כמובן.
"מה זאת אומרת אם לא יהיה עומס?!" האחר החל להתרעם מעט שוב. "אני מכיר אותך מספיק טוב." קבע. "כשאתה רוצה אתה יכול לסדר לך הכל באופן מושלם, אפילו על מאית השניה." שון גער.
"הפתעות עדיין קורות." השבתי מה שלא היה לחלוטין שקר. "אני אשתדל."
הוא השתתק. "אם כבר מדברים על שנתיים שעברו," החלטתי לתת לעצמי פרס, לסובב את המטבע לאחר הסופה שהצעיר שלח עלי. "התפוז שבחוץ בערך לפני שנתיים נישק אותך בפעם הראשונה." הזכרתי. "מתי אתה מתכוון להודיע לו שאתה מחבב אותו, או משכנע אותו לוותר עליך ולהוציא אותו איתי לבר?" כמובן שזה לא היה עוזר, פליקס לא היה מהטיפוסים האלו, אבל שון לא ידע ולכן המילים האלו הגעו במקומות הנכונים.
שון השפיל את מבטו. "כש-כשהפסקנו לגור ביחד חשבתי שזה הזמן, אבל השתפנתי." הוא הודה במבוכה. "ואז כשעברתי את המבחן ללימודים והוא עשה לי את מסיבת ההפתעה ההיא היינו עסוקים מידי לדאוג שאתה ורובין לא תיפגשו, אז לא אמרתי לו." הוסיף. הרגשתי בחזה דקירת אשמה שחברים שלי נאלצים להפוך עולמות בגללי. "ואז כשהתחלתי את הלימודים..." הוא נאנח ושתק. "אתה צודק, הגיע הזמן. אני אגיד לו ביום הולדת שלי."
חייכתי לעצמי, זכיתי לראות את שון מתבגר. הוא היה שונה לחלוטין מהילד בן השמונה עשרה, זה שפגשתי קבור מתחת לקלסרים ענקיים בחנות ציוד משרדי, זה היה כל כך נחמד ומספק במיוחד בהתחשב במה שהעברתי אותו. "רק תמהר, הוא לא יישאר צעיר לנצח, עוד רגע הוא עם רגל אחת בקבר." התבדחתי.
שון גלגל את עיניו.
"אני אראה אותך מחר." הוא קבע והניח על השולחן שלי את כרטיס הכניסה להצגה שהוא קנה לי. "להתראות." מלמל ויצא מהמשרד לפני שהספקתי לחשוב על תשובה הולמת.
הסתכלתי על הכרטיס ונשכתי את השפה התחתונה שלי.
הושטתי את היד לפלאפון שלי, הוצאתי אותו ממצב נעילה, נכנסתי לתיקיית תמונות שיצרתי והייתה שמורה תחת סיסמא - תאריך יום ההולדת שלי. מולי נגלו התמונות שניסיתי למחוק מהזיכרון שלי אבל לא הצלחתי למחוק מהמכשיר.
"אני אולי אראה אותך מחר." לחשתי והעברתי את אגודלי על דמותו של רובין שהופיע על המסך. זאת הייתה התמונה האהובה עלי, התמונה מחוף הים. השמש בה השתקפה בעיניו הירקרקות, תלתליו השחורים היו רטובים ודבוקים למצחו כקישוט לראשו, ופיו היה מתוח לחיוך קטן.
כן, עדיין התגעגעתי אליו, אבל לא ידעתי בוודאות אם ללכת לראות אותו הייתה ההחלטה הנכונה בשבילנו.
___
בשעות אחר הצהריים בנייד שלי צלצל, על הצג הופיע המספר של חברת האדריכלות שהשכרתי את שירותיה לצורך בניית בר החלומות שלי. נשמתי עמוק, חיכיתי לשיחה הזאת זמן ממושך לאחר עיקובים רבים.
"שלום." עניתי בנימוס.
"שלום, מר גומז?" קול קופצני של אישה נשמע מצידו השני של הקו.
"כן." השבתי. כל השיחה המקדימה הזאת הרגישה לי טרחנית מידי.
"מדברת ג'ניפר מחברת לאנדסקאפ, רציתי להודיע לך שהעניין מול העירייה סודר, והיום הבניות התחדשו. אני שולחת לך למייל את החישוב של ההוצאות כדי שתאשר לנו כמה מהתכנונים ניתן לעשות כרגע." הקול היותר מידי עליז לטעמי המשיך לדבר.
"ג'פרסון אמר שאם הכל יהיה תקין הבניות יוכלו להיגמר תוך חצי שנה מהיום. אנחנו נמתין לאישור שלך כדי להמשיך את העבודה, ואז נוכל לקבוע פגישה לתכנון העתידי של המבנה שלך."
חייכתי לעצמי, אלו היו חדשות טובות שהייתי צריך לשמוע. הבנייה התעכבה כל כך הרבה זמן: בעיות שונות של תקציב מהצד שלי, בעיות עם חברת הבנייה מצידם וכל מיני ענייני בירוקרטיה מעייפים.
מצד אחד העיקובים הרגיזו אותי וגרמו לי להרגיש חולה מרבית הזמן, כך שכאבי ראש הפכו להיות עניין בשגרה עבורי. אבל מהצד השני עדיין היה חסר לי הקונספט לבר, אז לא דאגתי להתחיל לחפש אדם שיעשה את העיצוב הפנימי ואיש שיווק. ידעתי שזה היה משהו שהייתי צריך להתחיל לחפש בקרוב אבל העדפתי לדחות את זה.
"אני אסתכל בקרוב על המייל יחד עם המנהלת חשבונות שלי" השבתי לאישה מהצד השני של הקו. "אחזיר לכם מייל עוד היום."
"נהדר, שיהיה לך יום מקסים מר גומז." היא בירכה וניתקה.
כתבתי לקרוליין הודעה בה ביקשתי שתבוא למשרד שלי בקשר לתקציב של הבר. פתחתי במהירות את המייל כך שיהיה מוכן עבור רואת החשבון, היא סבלה מטכנופוביה וחוסר סובלנות כשנאלצה להמתין שהמחשב יעלה. בגלל הפתיל הקצר שלה היא כמעט זרקה יום אחד את המחשב שלה דרך החלון, מזל שהעוזר שלה היה לצידה ומנע את האסון.
תוך מספר דקות דלת המשרד שלי נפתחה. "תן לי לראות." היא אמרה והתיישבה לצידי. סובבתי את המחשב שלי לכיוונה. היא התחילה לעבור על הקובץ שכבר נפתח, למזלי ולמזל המחשב היקר שלי, תוך כדי שהיא חישבה דברים. תמיד נדהמתי מהיכולת שלה לזכור בעל פה את התקציב שלי ומה קבענו שאנחנו מוציאים כרגע על כל דבר. תהיתי לעצמי עם המוח שלה מורכב ממגירות מסודרות ומדויקות שאפשרו לה לדעת הכל בקלות.
"תראה, יש פה כמה חריגות קטנות. אני אתייעץ עם מישהו בשבילך אם אפשר להוזיל מעט עלויות, אבל חוץ מזה אני חושבת שאפשר לתת להם אור ירוק." אמרה. היא הסתכלה שוב על החישובים. "האמת, גם החריגות הן לא גבוהות מידי אז זה לא כזה נורא." הוסיפה לבסוף.
"רגע באמת?" שאלתי מופתע. היא הנהנה ושלחה לעברי את החיוך האימהי הקבוע שלה. "כל הכבוד לך שהתעקשת על החלום שלך."
"תודה קרול." הודיתי לה באהבה.
חיוכה התרחב.
"טוב אני אל-" היא עצרה והסתכלה על השולחן שלי במבט חודר. עקבתי אחרי מבטה עד שהבנתי שהיא מסתכלת על הכרטיס להצגה שעדיין נח על השולחן שלי. "אתה הולך להצגה בבית ספר של הגיס שלי?" שאלה מופתעת.
"אני לא יודע עדיין, חבר נתן לי את הכרטיס..." קיוויתי שהיא לא תנסה לדלות ממני פרטי מידע נוספים.
"טוב, אני משערת שאני אולי אראה אותך מחר." אמרה בחיוך. "שמעתי שזאת ההצגה הקווירית הראשונה שהבית ספר מעלה, יהיה מעניין." היא הסתובבה לצאת. "שמעתי כמה פרטים שזה אולי מבוסס על סיפור אמיתי או משהו כזה." הוסיפה ויצאה.
נשכתי את השפה התחתונה שלי וחזרתי לעבודה.
___
חזרתי בערב לדירה של מייגן ושלי בשביל למצוא שולחן ערוך לשלושה אנשים.
"אבר פה?" שאלתי בהפתעה. "לא זכרתי שאמרת שהיא באה היום." חלצתי את נעליי בכניסה לבית והכנסתי את רגליי בקלילות לנעלי הבית שלי.
"לא, אני פה." קול גברי השיב והחבר הג'ינג'י שלי יצא מהמטבח.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בחיוך. "נמאס לך מהג'ינג'י הקטן והחלטת שהוא מייאש אותך מגברים, אז החלטת לעבור לאישה שמשנה כל יום צבע בשיער?"
"חה." השותפה שלי פלטה בציניות כאשר יצאה גם היא מהמטבח. "אני לא כל יום משנה." היא מחאה.
הרמתי גבה כאשר הבטתי בשערה השחור שזמן קצר לפני כן היה אדום. "בשנתיים האחרונות היה לך שוב בלונדיני, חום אגוז, שטני, אדום, צבעוני... ועכשיו שחור." ציינתי. היא גלגלה את עיניה.
"אתה סתם מקנא כי הכל יפה עם עיניים כחולות." כחול העיניים הג'ינג'י אמר, וייצר מעיין אחוות כחולי עיניים מאולתרת עם השותפה שלי. "בכל מקרה, סתם החלטתי להצטרף אליכם לארוחת ערב." התפוז אמר בחיוך. "שון עם ברוק בערב בנות." את הבנות הוא סימן במירכאות.
"טוב, אתה תמיד מוזמן. אני הולך להחליף למשהו יותר נוח." אמרתי והלכתי לחדר שלי.
כאשר חזרתי לאזור המשותף הבחנתי שמייגן ופליקס החליפו ביניהם מבטים, לא הצלחתי לגמרי לקרוא אותם אבל הבנתי שהאווירה בחדר מעט כבדה.
"אז שנאכל?" שאלתי בחיוך מעט מהוסס.
"כן בטח." הם קראו בשמחה מעט מזויפת שלא תאמה לאף אחד משניהם.
"הכנתי את הלזניה האהובה עליך." מייגן אמרה בחיוך ומיהרה למטבח להביא אותה.
"אני אלך לעזור לה." פליקס אמר והתקדם למטבח גם כן במהירות. "שב." הוראה לי לפני שהספקתי להציע גם כן את עזרתי. הסתכלתי על שניהם מבולבל והתיישבתי בכיסא הקבוע שלי. הבטן שלי התהפכה, לא אהבתי להרגיש בחוסר מודעות כפי שחשתי באותו הרגע. התחושה לקחה אותי שנה וחצי לפני כן, כאשר ביצעתי את שיחת ההתנצלות הראשונה לאקסים ואקסיות שלי.
הם חזרו והתחלנו לאכול בשתיקה.
"טוב מייקל." פליקס אמר בזהירות ומעט דרמטיות לאחר כמה דקות. חשתי תחושת הקלה קטנה למרות הטון המלחיץ שלו, הבנתי שאני אוכל לדעת מה קורה. "למעשה לא באתי לפה סתם." הודה במה שכבר הבנתי והייתי צריך למנוע מעצמי לפלוט 'הו תודה קולומבוס, לא ניחשתי את זה לבד.'
"זאת למעשה התערבות." מייגן השלימה אותו בהיסוס.
הרמתי גבה. "התערבות?" בדקתי אם שמעתי נכון.
היא הנהנה. "שנינו אוהבים אותך." פתחה ואמרה.
"מאוד אוהבים אותך." פליקס עזר והדגיש.
"מאוד מאוד אוהבים אותך." השותפה שלי הוסיפה. גלגלתי את עיניי.
"ואנחנו דואגים." פליקס סיכם את הפתיח המייגע שלהם.
עצמתי את עיניי בשביל שלא יראו אותי מגלגל אותן שוב. "זה בהמשך לנושא שבגללו שון בא אלי היום למשרד?" שאלתי את מה שכבר הבנתי.
פליקס הנהן. "תראה, זאת ההזדמנות האחרונה שלכם לסדר את הדברים ביניכם. לפחות תראה אותו פעם אחרונה, בלי כעסים, בלי רגשות חרטה ותגיד לו בסוף ההצגה בהצלחה בהמשך. תסגרו את זה יפה, כי השיחה ההיא מלפני שנה וחצי שאמרת לי עליה השיגה את התוצאה ההפוכה."
נשכתי את השפה התחתונה שלי, זה לא היה לגמרי נכון, היא הייתה הבעיטה בתחת שהייתי צריך.
"שניכם לא הייתם עם אף אחד שנתיים." מייגן התפרצה.
"זה לא נכון, היו לי אנשים." מלמלתי.
"וכמוהו לא הלכת איתם עד הסוף." פליקס ציין.
"אני קצת מוטרד מזה שאתם יודעים על חיי המין שלו." מלמלתי.
"שון משתכר מהר ממש, והוא מדבר יותר מידי כשזה קורה." הג'ינג'י הסביר.
"אני אשאל אותך שאלה, ואם התשובה תהיה שלילית אני מבטיחה לך שנעזוב אותך בשקט מעכשיו." מייגן אמרה. עשיתי פרצוף. "בבקשה?"
גלגלתי את עיניי. "טוב."
היא הסתכלה ישירות אל עיניי עם עיניי הרנטגן הכחולות שלה. "תענה לי בכנות אבל." דרשה. "אתה כבר לא אוהב את רובין? אתה לא חושב עליו יותר? אין לך תמונות מוסתרות שלו איפשהו?" נשכתי את השפה התחתונה שלי. "את האמת." היא דרשה שוב ברוך.
"אני כן." הודיתי בשקט. "אני עדיין אוהב אותו, ואני שונא את עצמי על זה למעשה." גיחכתי במעט אומללות. "אני לא רוצה לאהוב אותו, באמת שלא, אבל... אני לא מצליח שלא." לא האמנתי שלראשונה בשנתיים האחרונות הודיתי בפני מישהו בקול מה שהרגשתי וניסיתי להכחיש גם בפני עצמי.
"אז תלך." היא אמרה את שתי המילים שהיו מלאות בכל כך הרבה משמעות.
"א-אני לא יודע." גמגמתי באופן שלא היה רגיל לי. "מה אם הוא לא ירצה לראות אותי שם?" שניהם שתקו.
"הוא ירצה." פליקס אמר לבסוף.
אכלתי עוד קצת מהלזניה למרות שהתיאבון שלי כבר נעלם ממזמן.
"אני אראה." אמרתי בשקט לבסוף. "אני מצטער מיי, זה טעים אבל אני רוצה ללכת לישון." מלמלתי וקמתי מהשולחן.
___
ביום ההצגה חזרתי הביתה בשעה שבע בערב - ההצגה הייתה אמורה להתחיל בשבע וחצי. עוד לא הצלחתי למצוא בגוף שלי את האומץ ללכת אליה ולראות את רובין, המחשבה הזו בהחלט הצליחה לשתק אותי באופן שלא ציפיתי לו.
כן, אני מייקל גומז, חששתי להתמודד מול אדם אחר. חשש שלא היה קיים בי מגיל עשר לפחות ולא חשבתי שישוב.
נכנסתי להתקלח. לקחתי את הזמן שלי בזמן שהדקות עברו להן, לא ממתינות לי עד שאקבל החלטה, לא עוצרות אפילו לרגע אחד כמו שהן אהבו לעשות לפעמים. יצאתי מזרם המים כאשר נותרו עשר דקות בלבד לערב הפתיחה.
"טוב, אני כנראה לא אלך פשוט וזהו." מלמלתי לעצמי את ההחלטה שבחרתי להפיל על הזמן ולא על הפחדנות שלי.
ניגשתי לחדר, התנגבתי ותליתי את המגבת על הוו המתאים על הדלת שלי.
הסתכלתי על עצמי במראה. באותו היום ביקרתי במספרה אחרי תקופה ארוכה מידי, צבעתי את השיער מחדש בצבע הכסוף, וסידרתי אותו כמו שצריך בתסרוקת הקבועה שלי שכל כך אהבתי. לא רציתי לפגוש את רובין כשאני לא נראה במיטבי.
"אתה רוצה ללכת." מלמלתי לתת המודע שלי. פתחתי את הארון והוצאתי מתוכו בגדים. התלבשתי לאט, עדיין אפשרתי להיסוס לשלוט בפעולותיי בנוגע לאם כדאי לי ללכת. הבחנתי בזווית העין שלי בשעון שהצביע כי ההצגה כבר התחילה ככל הנראה.
הטלפון שלי רטט ללא הפסקה, שיערתי לעצמי שמשיחות של שון שמנסה לברר איפה אני ולמה עוד לא הגעתי.
סיימתי להתארגן והתיישבתי על הספה, השעה הייתה כבר עשרה לשמונה, שמעתי קרקוש של סיבוב מפתח מכיוון הדלת. "מייגן לא אמורה לסיים היום בתשע?" שאלתי את עצמי בקול כאשר הדלת נפתחה.
"דוד סטאר? מה אתה עושה פה?" אבר שנכנסה שאלה בפליאה, וסגרה את הדלת מאחוריה. "דודה מייגן אמרה שאתה הולך להשלים עם רובין היום."
גלגלתי את עיניי על כך שהשותפה שלי בחרה לשתף את אחיינית שלה בעניין. "זה קצת מסובך ילדונת." השבתי.
"מה מסובך?" שאלה והתקדמה לעברי. "כי הוא נישק מישהו אחר?"
הסתכלתי עליה בפליאה. "דודה שלך אמרה לך את זה?" שאלתי ברוגז.
היא נדה בראשה לשלילה. "רובין." השיבה בקצרה והתיישבה לצידי. עיניי נפערו בהפתעה, לא ציפיתי לתשובה הזאת. "ראיתי אותו לפני כמה זמן כשיצאתי מהחוג קראטה שלי, הוא לפעמים נמצא באזור ואנחנו מדברים עד שבאים לאסוף אותי." ענתה בחיוך על השאלה שלא נשאלה. "דיברנו כרגיל, והחלטתי הפעם לשאול אותו למה אתם לא מדברים, והא אמר לי שהוא נישק מישהו אחר ושאתה כועס עליו בצדק."
נשכתי את השפה התחתונה שלי, נישק זה עוד עדין לעומת מה שהוא עשה, למרות שבתקופה האחרונה התחלתי לפקפק בעניין בתור בגידה.
"אמרתי לו שכנראה לא תסלח לו על זה כי זה לא בסדר, אבל אם הוא עדיין אוהב אותך כמו שזה נראה אז הוא צריך להילחם." הצעירה המשיכה. "אז הוא אמר שהוא ניסה להילחם אבל אי אפשר להילחם לבד על משהו כזה." היא הרימה את מבטה אלי. "הייתי מופתעת שהוא אמר שאתה לא נלחם כמוהו." השפלתי את מבטי. "אז כשדודה מייגן אמרה שאתה הולך לסדר את העניינים ביניכם הייתי מאוד שמחה, כי זה כן דוד סטאר שאני מכירה ואוהבת."
"זה כבר חסר טעם ילדה," אמרתי בחיוך עצוב. "ההצגה שלו התחילה לפני יותר מחצי שעה בערך. גם אם אני אצא עכשיו אני אגיע רק למערכה השניה במקרה הטוב."
היא הסתכלה עלי במבט החושב והמעמיק שלה. "אולי זה דווקא עדיף שתגיע למערכה שניה." היא בעיקר חשבה בקול. "אולי זה סמלי, אולי אתם צריכים לעבור לחלק השני ולא להיתקע על הראשון." היא חייכה חיוך קטן. "אתה תמיד עברת את כל המכשולים שהיו בדרך שלך, נכון?" היא הזכירה לי את מה שנהגתי להגיד לה כדי להחדיר בה מוטיבציה. "אל תתקע בעבר דוד סטאר, תעבור הלאה למקום טוב יותר שאתה רוצה להיות בו."
הסתכלתי עליה כדקה שלמה בשתיקה.
נעמדתי. "את צודקת." החלטתי לבסוף. "אני הולך לראות את רובין." זרמי חשמל פתאומיים הכו בכל חלק בגופי ועוררו בי שמחה מסחררת. "יש אוכל במקרר, ודודה שלך מגיע עוד שעה בערך." אמרתי בחיוך. נשקתי במהירות לראשה, ניגשתי לקערת המפתחות, לקחתי את המפתח של האופנוע שלי ויצאתי מהדירה בריצה.
הפעם אני באמת אבוא אליך. הבטחתי לרובין בליבי.
___
החניתי את האופנוע שלי ליד הרכב שזיהיתי ששייך לפליקס, ומיהרתי לכניסה למבנה בו היה האודיטוריום. הגשתי את הכרטיס שלי לאדם שעמד בכניסה. "אתה יודע שהמערכה הראשונה בדיוק נגמרה?" הוא שאל.
"שיערתי לעצמי." השבתי בחיוך ונזכרתי בדברים של אבר. "אבל לפעמים המערכה השניה יותר טובה מהראשונה." אמרתי. הוא משך בכתפיו ואפשר לי להיכנס.
"פליקס!" קראתי בשמחה כאשר ראיתי את ראשו של הג'ינג'י הגבוה. הוא סובב אותו במהירות לעברי.
"אתה!" שמעתי תוך רגע את קולו של שון לפני שראיתי אותו. הוא הכה אותי בכמה אגרופים חלשים. "חשבתי שלא תבוא!" הוא כעס.
" גם אני חשבתי ככה." הודיתי בחיוך.
"אז בסוף הצלחת לשכנע אותו?" ברוק שאלה כשהסתכלה עלי. "כל הכבוד ווניל, אני מתרשמת."
"ברוק." ברכתי אותה בנימוס על אף חוסר הנוחות שחשתי לרגע, היא הייתה החברה הכי טובה של רובין ובטח האחת ששנאה אותי יותר מכולם.
"יש לך מזל שכולנו, כולל הבמאי, קיווינו שתבוא. אם לא, הייתי עכשיו זורקת אותך מהגג." אמרה בחיוך ובטון מעט מאיים.
"אין לך זכות להגיד את זה." שון מלמל בטון שרמז על דברים שלא הבנתי הם החליפו בינהם מספר מבטים. הוא חיבק אותי חזק. "תודה מייקל." הוא הודה בעיניים נוצצות.
"אז איך הייתה המערכה הראשונה?" שאלתי בסקרנות.
"נהדרת." שון קרא בשמחה. "מדובר על בחור בשם טאלון ובחור בשם אמט, הם נפגשו בקולג' אחרי תקופה של חמש שנים בערך בה הם לא התראו." הוא סיפר בהתרגשות. "הם פעם היו חברים ממש טובים אבל עכשיו אמט לא מזהה את טאלון."
לפתע הייתה שתיקה כבדה.
התחלתי לתהות לעצמי אם מישהו כתב הצגה עלי מבלי לדעת, והחליט לתעד את המפגש של רובין ושלי ואת המציאות העגומה בה רובין לא זיהה אותי.
"המערכה השניה עומדת להתחיל, כולם מוזמנים להיכנס פנימה." נשמע בכריזה.
הלכתי אחרי החבר'ה לתוך האולם.
___
התיישבנו במקומות שלנו, האולם החשיך ולאחר מספר כמה רגעים הווילונות החלו להיפתח, וחשפו את הגבר המתולתל ועוצר הנשימה שהמתין במרכז הבמה -רובין. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מאז אותו היום בו הוא פלרטט עם בחור בבר. הזרמים החשמליים הכו את בית החזה שלי וגרמו לליבי לפעום בעוצמה שכמעט וגרמה לי להתעלף.
"חשבתי שהכל יוכל ללכת חלק ונוכל להיות מאושרים ביחד." רובין אמר בדמות שלא זכיתי להכיר במערכה הראשונה. "אבל חבר שלו חזר להתעקש. הוא אהב להגיד לי שאמט לא יעריך אותי, והתחלתי להאמין לו כמו איזה..." הוא לקח פאוזה ותפס את ראשו בתסכול. "אידיוט!" יכולתי להישבע שאני רואה דמעה גולשת במורד אפו למרות המרחק.
לבמה נכנס אדם אחר. ההתנהגות שלו הייתה מאוד מרתיעה בעיניי, אחד שאי אפשר לסמוך עליו, והם דיברו על האדם השלישי - אמט.
איש השיחה של רובין דיבר עוד ועוד על כמה אמט חבר טוב אבל גרוע במערכות יחסים. הוא שב ואמר לרובין, שהבנתי שהשם של הדמות שלו הוא טאלון, שאמט ירסק אותו והוא ניסה ללא הפסקה לקחת את טאלון אליו. כל הסיטואציה הייתה מלווה במוזיקה מחניקה ועל הבמה עלו דמויות לבושות בשחור שחגו סביבם במעגל מחניק.
"שמעתי כמה פרטים שזה אולי מבוסס על סיפור אמיתי." נזכרתי פתאום במה שקרוליין אמרה לי ופי נפער בהפתעה. תהיתי לעצמי בחוסר אמון אם זה מה שאני חושב שזה.
בהמשך המערכה החבר של אמט נישק את טאלון, למרות שזה לא נראה שטאלון מעוניין בזה ואף ניסה להדוף אותו ממנו. להפתעתי יותר הפריע לי שהוא עשה את זה לאמט מאשר שרובין נישק אדם אחר מולי. למעשה הייתה לי תחושת הקלה לראות אותו בהמשך מנשק את השחקן של אמט.
רובין שיחק נפלא, כמו שתמיד ידעתי והמשכתי להתעקש בפניו. מצאתי את עצמי בתוך רגע נסחף לעולם של הדמות שלו ומאמין לכל דבר שאמר והציג.
___
"אני לא מאמין שבגדת בי." אמט קרא בכעס. "למה אני צריך לשמוע את זה מאדם אחר ולא ממך?"
הרגשתי את הלב שלי מתכווץ, הרגע הזה היה מוכר עד כאב, אך הוא כאב אפילו יותר בגלל המונולוג של רובין בתפקיד טאלון שרצה לספר הכל בעצמו לאמט.
"תן לי רק להסביר." טאלון אמר בזמן ההקפאה על הבמה ושבירת הקיר הרביעי. "אני רציתי שתשמע את זה ממני אמט."
"אני רוצה שתלך מפה!" אמט הרים את קולו כשהוא הפשיר. "אני לא רוצה לראות אותך טאלון!" נשכתי את השפתה התחתונה שלי.
טאלון ניסה להשחיל מילים בין התקף העצבים שאמט נכנס לתוכו, אבל לעומת זמן ההקפאה הוא איבד את הביטחון שלו. הוא החל להתקדם הרחק מאמט שהוצא מהבמה, כנראה על מסילה, לתוך הבמה הוכנסו פנסי רחוב שסימנו את ההתקדמות של טאלון.
טאלון התיישב באמצע הדרך על ספסל והסתכל אל עבר הקהל.
אומנם לא ישבתי לבדי וככל הנראה הוא לא ראה אותי בין כל האנשים, בייחוד כאשר הייתה תאורה חזקה שכוונה ישירות עליו, אבל הרגשתי שהוא מדבר ישירות אלי.
"רציתי להגיד לו, באמת שרציתי." הקול שלו נשבר באמצע. "אבל מישהו הצליח להקדים אותי." הוא נעמד והתקדם מעט אל קדמת הבמה. "רק רציתי להגיד לו שזה אני, טאלון, חבר הילדות שלו. רק רציתי לשאול אותו למה הוא לא זוכר מי אני." התאורה שנפלה על פניו הראתה בבירור את הדמעה שזלגה מהעין שלו. "רק רציתי להגיד לו שפעם היינו חברים, ושאני עכשיו רוצה יותר, שעכשיו אני אוהב אותו." הוא הוסיף. הלב שלי החסיר לרגע פעימה, בקושי הצלחתי לנשום.
המוזיקה של iris של goo goo dolls החלה להישמע.
"And I'd give up forever to touch you, cause' I know that you feel me somehow"
רובין התחיל לשיר. עברו שנים מאז ששמעתי את רובין שר, וזאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי מאז שהקול שלו השתנה. ידעתי שאני משוחד, לא היה ניתן להכחיש את זה, אבל באוזניי הוא לחלוטין נשמע כמו מלאך.
"You're the closest to heaven that I'll ever be, and I don't want to go home right now"
לא הצלחתי לעצור את הזיכרונות שלי מאותו הערב, מהשניה בה הדלת נסגרה מאחוריו התחרטתי על כך. לראשונה התחלתי לתהות איך הוא הרגיש כאשר סילקתי אותו מהדירה שלי, הייתה לי תחושה שבאותו הרגע קיבלתי הצצה לתשובה.
And all I can taste is this moment, and all I can breathe is your life, and sooner or later it's over, I just don't wanna miss you tonight
התחלתי להאשים את עצמי שבאותו הערב לא נתתי לו לדבר, שבחרתי בלשוב להתגעגע אליו, ובלוותר על החלום של להיות איתו.
לא הצלחתי לעצור את הדמעות שהחלו לרדת מעיניי באופן מפתיע. כנראה שפליקס שם לב לכך בזווית העין כי הרגשתי את היד שלו תופסת בשלי.
"And I don't want the world to see me, cause' I don't think that they'd understand, when everything's meant to be broken, I just want you to know who I am"
השאלה בנוגע ל'אם יכול להיות והוא כן ידע מי אני' הכתה אותי באופן יותר חזק ממה שהכתה בי קודם לכן. המילים והעלילה שידרו לי שיכול להיות שהוא הבין וחשב שאני האחד שלא מזהה אותו, בדיוק כפי שחשבתי שהוא לא מזהה אותי.
בשלב מסוים זה כבר לא הרגשתי שזה היה טאלון ששר. באותו הרגע הפסקתי להתרכז בתנועות של רובין על הבמה, הכל התחיל להתחבר לי בראש, זו הייתה כמו החתיכה החסרה בפאזל שבלעדיה לא יכולתי להבין את התמונה המלאה.
כן, רובין ידע מי אני. כן, רובין זכר אותי אחרי כל השנים. וכן, כנראה אני הייתי האדם ששבר אותו כל כך כשהיה צעיר כמו שחשדתי כל הזמן הזה. התחלתי להבין שאם כל מה שחשבתי נכון, לא רק שפגעתי בעבר בנער שהיה לי יקר, פגעתי בגבר שהוא הפך להיות.
והנה הוא ביטא הכל מולי ולא מולי ביחד. הוא הסביר לי את מקור החרדות החברתיות שלו, ושכמותי הוא תמיד רצה שנחזור להיות ביחד.
וחשוב יותר מהכל, הוא אהב אותי.
"When everything's meant to be broken"
חזרתי להסתכל יותר מפוקס על רובין עם ההבנה החדשה שלי, הוא החל להגיע לסופו של השיר.
"I just want you to know who I am
I just want you to know who I am
I just want you to know who I am
I just want you to know who I am"
נשכתי את השפה התחתונה שלי כשהמוזיקה החלה לדעוך.
"זה מסביר הכל." לחשתי לעצמי בקול. הרגשתי את היד של פליקס לוחצת על שלי, הגנבתי לעברו מבט מופתע, הבנתי משהו יותר קריטי - פליקס ידע.
"טאלון." אמט נכנס לבמה מתנשף. "טאלון אני- אני מצטער, אני רוצה שנדבר רגע בצורה נורמאלית." הוא אמר את מה שהייתי צריך להגיד בזמנו במקום לתת ללוקאס לעכב אותי. "אני אוהב אותך." הוסיף.
רובין הסתכל עליו. "מייאט." הוא לחש.
אמט משך אותו אליו ונישק אותו קלות על שפתיו.
הם התרחקו ואמט קפא.
רובין התקרב לקדמת הבמה. "החיים כנראה מלאים בהפתעות, מלאים במכשולים ומהכל צריך ללמוד ולגדול. אני לא יודע מה יהיה איתנו עכשיו, אבל אני יותר לא אתקע בעבר." הוא חייך חיוך קטן וחזר לעמדה הקודמת שלו, אמט חזר לעצמו.
"קדימה, בוא." הוא אמר לו והם יצאו ביחד מהבמה אל אותו הכיוון ממנו אמט בא בריצה.
הווילונות החלו להיסגר ולאט לאט הקהל נעמד והתחיל למחוא כפיים.
לאחר מספר רגעים הווילונות החלו להיפתח ורובין רץ לקדמת הבמה בחיוך והשתחווה, אחריו השחקן של אמט נכנס גם כן. שחקנים נוספים שהשתתפו הצטרפו אליהם וזכו מהקהל לכפיים שלחלוטין הגיעו להם, אך באותו הרגע הראש שלי היה במקום אחר.
לא חזרתי למציאות גם כשרובין קרא לבמאי לבמה, רציתי רק לצאת משם כבר ולתחקר את פליקס.
___
"טוב, בואו נלך לברך אותו." שון קרא בשמחה כאשר יצאנו מהאולם ומשך את ידו של פליקס.
"כריס ואני נלך להביא את הזר מהרכב, לא רצינו שייהרס פה." ברוק אמרה ומשכה איתה את בן זוגה.
"אני מצטער, אני צריך לעכל כמה דברים." מלמלתי לאחר שהזוג הלך. "אני לא יכול עדיין."
שון תקע בי מבט לא מרוצה. "אני מקווה שתשנה את דעתך ותכנס אחרינו, בוא פליקס." אמר.
"אם לא אכפת לך, אני רוצה רגע לדבר עם פליקס." מלמלתי.
הג'ינג'י חייך אל שון ברכות ושחרר את היד שלו משל הצעיר. "זה בסדר, אני תכף אצטרף אליך." הוא אמר. שון נאנח והלך.
"תענה לי בכן ולא." אמרתי לפליקס.
"בוודאי." האחר השיב ומשך אותי למקום שקט יותר על המדרגות והתיישב. "תשאל את זה." כבר לפי ההוראה והטון שלו ידעתי את התשובה, אבל הייתי מוכרח לשאול.
"הוא ידע מי אני?" שאלתי.
"כן." חברי הטוב ביותר השיב. קיללתי בלב.
"כמה זמן אתה יודע את זה?" שאלתי. "מאז ששון היה אצלי במכון שיקום וגיליתי שהם חברים." נשכתי את השפה התחתונה שלי, לא האמנתי שהוא הסתיר ממני משהו חשוב כל כך במשך יותר משנתיים.
נשמתי עמוק לפני ששאלתי את השאלה הגורלית מבחינתי. "כמה זמן הוא יודע מי אני?" שאלתי.
"מהערב הראשון." פליקס השיב.
"אוי ואבוי." מלמלתי וקברתי את ראשי בין כפות ידיי. "הוא בטח נפגע כשהוא חשב שאני לא מזהה אותו." מלמלתי.
"מה אתה חושב?" פליקס שאל ורמז אל עבר האודיטוריום.
"אז ההצגה הייתה מבוססת על... הכל?" שאלתי.
"מה אתה חושב?" האחר שאל שוב בתשובה כפי שהוא עשה עם מטופלים.
"אני חושב שהוא רק רוצה שאני אדע מי הוא." צוטטתי את השורות האחרונות של השיר.
פליקס חייך אלי ברוך. "תיקח את הזמן, אבל תיכנס לברך אותו." הוא אמר וקם. "אנחנו חוגגים היום לשון יום הולדת ב the veil, תצטרף אלינו הוא ישמח." חברי אמר והלך לכיוון אליו שון פנה.
___
You say it's easier to burn than to build
You say it's easier to hurt than to heal
But I say you lose when you give up what you love
And I've lived my life without you long enough
___
אני לא יודע כמה זמן עבר מאז שפליקס השאיר אותי לבד, אך ראיתי את משפחתו של רובין יוצאת מהחדר ששיערתי לעצמי שהיה חדר המנוחה. הייתי כל כך מתוח שאפילו לא נתתי יחס לאופן בו אחותו גדלה או להוריו ששימשו עבורי יותר הורים מהוריי.
כמה זמן אחריהם כל החבורה יצאה גם כן. החלפתי מבט עם פליקס שהרים את הפלאפון שלי וסימן לי עליו.
הסתכלתי בשלי, חיכתה לי בו הודעה מפליקס. פתחתי אותה: 'הוא לבד, לך לשם עכשיו.' נכתב.
לא חיכיתי שניה נוספת ומיהרתי לשם.
נכנסתי לחדר שהיה ריק לחלוטין. חייכתי לעצמי כשראיתי את אחורי ראשו - את התלתלים השחורים שלו שכנראה נפרעו מספר פעמים בידי המברכים לפני שנכנסתי. הוא היה כפוף לצד כיסא והתעסק במשהו בשקט.
נשמתי נשימה עמוקה כאשר התקדמתי אליו, ידעתי מה אני רוצה לעשות וקיוויתי שזה יתקבל ברוח טובה מצידו. מבלי לתת להיסוס להשתלט עלי יותר מידי תפסתי במרפקו השמאלי וסובבתי אותו אלי. לא אפשרתי לו אפילו לומר את שמי בהפתעה כפי שניסה, והצמדתי את שפתיי לשלו בצמא.