באפלה שמילאה את ראשו נטול החלומות, חצתה מילה אחת את דרכה לתוך העולם הריק שמסביבו; "אורח!"
עננת השינה נקרעה מעל לגוש הנפט השחור באחת, מותירה אותו מפוכח וערני יותר מאי פעם על הרצפה הקרה. מוקף בשברים וקרעים הוא היה מודע יותר מכל לשובל ריח חד שעשה את דרכו לנחיריו, ריח מוכר ומתקתק שמילא את פיו בטעם חי וממלא...
"יש אורח על סף דלתנו!"
המפלץ הגדול והמסורבל לא נע כל כך מהר מימיו. הוא היה בשר ושרירים ועצמות וכולם כבדים אבל הוא נע כל כך מהר. הוא נע במסדרונות וחלף על פניהם של משרתים מבוהלים ופחות או יותר זרק את עצמו במורד גרם המדרגות שהוביל אותו אל הטרקלין והוא חלף על פניהם של לומייר וקוגסוורת' כי לא היו לו מילים לשמוע מעל ללבו הפועם בפראות בלתי אפשרית.
והוא פתח את הדלתות הגדולות באחת, וקפא. מסתכל אז על השערים הגדולים והדמות הכהה על גב סוס שניקדה את רקע השלג והיער הסמיך, הוא טעם שוב חיים על לשונו. הוא נתן לעצמו לבלוע את המראה, את התחושה, את הרגע. הוא הרגיש את הכל פועם כל כך הרבה. פתיתי שלג לבנים נחתו מהשמים אבל הוא יכל לראות את הזריחה מבצבצת בין העננים הכהים ושוטפת את הכל בצהוב מנחם.
ואז הגפיים הכבדות והארורות שלו נעו והובילו אותו קדימה, מושכות אותו לתוך השלג. וככל שהתקדם כך היה ברור; על גב הסוס זו לא הייתה דמות אחת, אם כי שתיים... ועדיין, אדם היה מלא. מלא כל כך כל כך שזה לא היה לו אכפת. לבו פעם כל כך מהר שעה שהתקדם במהירות מתוך השלג ואז היה שם, ממש מול השער החוץ בינו לבין מסיגי הגבול מהצד השני. והוא עמד שם ונשא את עיניו והתפעל אז על המראה המוכר למול עיניו, הדמות המוכרת באופן המנחם של הנרי, לבושה במעיל כבד ומוכתם בכתמים הלבנים והבהירים של השלג.
הפנים המוכרות שפנו אליו, מרגישות כמו חלום מתוק אבל כל כך אמיתיות שזה גרם לו לרצות לבכות.
"אמרת שאתה רוצה להיות אדם טוב." פתח לאיטו, מבטו הקפוא סוקר את דמותו הפתטית של אדם למרגלותיו. "זה הזמן להוכיח את זה." אמר בגאון. כל כך בטוח, כל כך זקוף, כל כך מרשים. אדם כמעט נפל לברכיו למולו. "אני צריך את העזרה שלך, מסייה."
עומד למולו, המפלץ יכל רק להשתהות. כל גופו פעל ונשם וחי. כל גופו נע כל גופו קפא הכל מת והכל חי והכל היה שם כל כך הוא לא ידע כמה יוכל להתמודד עם זה הוא פשוט לא.
ידו של הנרי הושטה אז ליד העדינה שאחזה במותנו חזק-חזק ומחצה אותה בתמורה, הופכת את המפלץ מודע לראש שנשען על כתפו של הנרי ולרעד שחלף בגוף ההוא. הוא זיהה את הריח הזה, את הדבר הזה; האחות. "אנחנו צריכים את העזרה שלך." אמר אז הנרי ברוך שעקץ את לבו של המפלץ האיום. ובעווית קטנה על פניו, אדם יכל לראות פתאום עולם ומלואו של פגיעות ופחד. בראשו, הבין פתאום שהיה מישהו בעולם הארור הזה שהנרי פחד ממנו יותר ממנו. והוא רצה - הוא התמלא ברעל ודחף אלים להרוס - אבל אז; "בבקשה ממך." קולו של הנרי קטע אז את כל מחשבותיו ומשך את כל עולמו של אדם אלו. "אני צריך שתעמוד במילה שלך, רק הפעם."
העיניים הכחולות תפסו אותו לרגע או שניים שהרעידו אותו ולפתו את קרביו ואז האנושי למולו הרכין את ראשו בפניו, בתחינה שקטה. ידו החופשייה התהדקה מסביב לרסן של סוסו, חזק חזק. ידו האחרת לפתה את אחותו בחזרה.
תחינה שכזו, התפלא היצור בעודו נשא את עיניו לעבר האנושי המוכר והגאה שרכן בפניו... היה אפשר לטעות ולחשוב, לו רק לרגע, שאדם מעולם לא היה נתון לרחמיו מלכתחילה.