קודם כל - סליחה על ההיעלמות. מסקנה: כל ארבעה שבועות יש סיקור, לכן תניחו שאני אעלם מראש לשבוע-שבוע וחציXD
לפני שנמשיך, תודה ענקית לכולם על חמש אלף צפיות! הצפיות פה מתקדמות בקצב מהמם ואני ממש מעריכה את זה, תודה לכולכם!3>
מקווה שתהנו מהפרקD:
~~~
הנרי לא היה עיוור, הוא ידע היטב שבכל אשר הלך, עיניהם של אנשי העיירה היו על מקל ההליכה שלו זה ימים רבים. הוא ידע שכל פעם שניצב למול גסטון, שמקל ההליכה הלך והגביר את הרושם בעיניו של זה, גם אחרי הלילה ההוא באחוזה של המונסייר.
הוא ידע גם, כשהוביל את אחותו אל המזבח מלווה במקל ההליכה המדובר, שאותם המבטים שבו והשתהו עליו. אלה היו מבטים סותרים, מבטים שכל אחד מהם הביע דבר קצת אחר; ועדיין, לא היה בו היסוס כשניצב בפני אנשי העיירה הפרושים בפניו, בכנסייה המוארת בנרות ואור הירח, ונשא את ראשו בביטחון בעודו כחכח בגרונו. "אני מאמין שרבים מכם, אם לא כולכם, מכירים את אבי." אמר בקול חזק אם כי רך, עיניו מדלגות על גבי אנשי העיירה הממלאים את ספסלי הכנסייה הבלתי נגמרים למראה; כולם לבושים בטיב הבגדים שלהם, בדיוק נאה בשביל החתונה של גסטון. הוא היה לבוש אף הוא בבגדיו הטובים ביותר, ולמרות מקל ההליכה שלמרגלותיו, ידע היטב שכמה מהמבטים העדיפו לסקור בבירור את צורתו מתחת לבגדים המחמיאים. "לרובכם ההיכרות עם אבי היא ארוכת שנים, ואתם זוכרים אותו כאיש הגדול והמבריק שהיה תמיד. לאחרים, אבי הקשיש הוא טיפוס תמהוני במקצת." הוא לקח רגע כדי להשתהות, לתת למילותיו לחלחל לתוך ההיכל המקודש והטהור, לבן שנראה אפור-כחול תחת הירח המלא והשמים הכהים, שחדרו מבעד לחלונות הצבעוניים. הוא זכה למבטים אטומים בתגובה. לא פלא, אמר לעצמו. "אני לא אכחיש מכם את דעתכם, שהרי, כל אחד מכם זכאי לדעותיו... אבל בין כה וכה, לא משנה במה אתם מאמינים, כולכם יודעים שהוא לא הטיפוס שיפספס את החתונה של בתו."
הוא יכל להרגיש איך בלבול התפשט בקרב אנשי העיירה שהכיר זה שנים. שגדל לצידם ונעדר מהם בשנות נעוריו וקיבלו אותו בהערצה כל פעם ששב. שניצבו עמו לצד הקבר של אמו.
הוא הידק את מקל ההליכה בין אצבעותיו.
"ופה, מול כולכם, אם אומר שהוא לא פה בפנינו בגלל שהאב האוהב הזה נכלא לאחרונה למוסד של מונסייר ד'ארק, תראו את זה כראוי?" והכנסייה, שאולי נחצתה בדיבור כזה או אחר לפני רגע או שניים, כאילו מתה באחת. כל הקולות נעלמו והתפוגגו, מותירים רק שקט מחריד ומלא בתדהמה. אנשים שהכיר זה שנים; האופה ובתו, הסנדלר ומשפחתו, התופרת... היה לו מספיק כדי להאמין שגם אם לא כולם, המילים שלו יצליחו להגיע ללבם של כמה, ובדיוק אותם היה צריך.
הדממה הייתה טובה, היא הייתה מנחמת.
במוחו, התרוצצו המחשבות. עם עיניו מדלגות על פנים המומות אחרי פנים המומות, קבע ברוך, באנחה קצרה: "הנחתי כך."
הוא ראה את התזוזה של הצייד לצידו לפני שהוא התחיל לדבר; "רגע - "
" - בבקשה, גסטון, הנח לאחיך הגדול לדבר." עם יד אחת באוויר, הוא השתיק את גסטון לחלוטין, מושך מבט קרוע וגדול מכיוונו של הצייד לפני שעיניו שלו שבו קדימה, אל הקהל, בעודו אמר; "בהתעלמות ממה שלבכם מאמין בו, אני רוצה להציג לרגע את העובדות - אבי מעולם לא היווה שום נזק לעצמו או לאחרים." כעת, חשב לעצמו, הוא היה צריך רק עוד קצת לפני שיתקדם כהלכה. "אני יודע שרבים מכם יודעים שהוא איש אדיב עם לב גדול ונשמה ענקית, גם אם... עדיין לא הצליח להתגבר על המוות הטראגי של אשתו. לא באמת." ועם יד אחת על חזהו, מקמטת את החולצה הטובה שלו, שאל: "אני פה תוהה בפניכם - האם צריך לסגור אותו מאחורי מנעול ובריח בגלל אובדנו האישי?"
גם עם המסכה הבלתי נראית מעל פניו חזהו של הנרי היה חנוק וצפוף ולבו דהר באוזניו במהירות כזו שהוא לא יכל לתפוס, אבל הוא הקפיד להיראות רגוע ושקט ככל שיכל. יציב במקומו עם שלוש רגליים למרגלותיו. "צר לי שהייתי צריך לעמוד פה בפניכם בשביל דבר נורא שכזה. איך טקס מקודש שכזה קשור לטיבו של אבי?" שאל, שמץ של חיוך עצוב על שפתיו. קצת רגש, חשב, הוא היה צריך לתת לו לחמוק מבין מילותיו. "אבל בימים החולפים ניסיתי להבין... איך אוכל לתת לאחותי להתחתן ללא אביה, שיוביל אותה אל פרק חדש בחייה?" ועם רעד קטן מאחורי קולו, הוא הניח לרגש כן לחמוק לעיניו שעה שאלה חלפו על פני אנשי העיירה. "חשבתי שאוכל להתעלם מזה, חשבתי שאוכל לתת לדברים להתנהל כהלכה. בידיעה על האהבה הגדולה בין שני האנשים שניצבים מאחורי, תכננתי לתת לזה להחליק ולתת את ידה." אמר בצער רב ככל שיכל לגייס. "אבל בהתעלם מכמה חיבה בל רוכשת לבעלה לעתיד, איך אוכל להרשות לה להתחתן עם חתן שיכול לעשות יותר, אך לא?"
מכה ראשונה.
השורה הזאת זרעה עוד תדהמה בקרב אנשי העיירה. הנרי שמע רחישות מכל עבר, אבל ידע שכשישוב ויפתח את פיו, הכנסייה תשוב ותתמקד בו.
עם מבט צדדי לעבר דמותו של הצייד הקטן, הוא ראה איך תדהמה הלכה ונצבעה על הפנים החיוורות של זה. הבנה ובלבול והמון תדהמה. "אני לא יכול - "
מתחת לידו, שלפתה באחת את כתפו של גסטון, לוחצת אותה באזהרה ידידותית לעין, הוא יכל להרגיש שרירים קשים כאבנים. מתיחות גדולה, גדולה מאוד. הוא לא יכל להיראות מרוצה, הזכיר לעצמו. הוא לא יכל להיראות מעוניין בנזק לגסטון לא משנה מה. " - ידעתי שלולא אעמוד כאן היום, מולכם, לא יקשיבו לקולי. כפי שרובכם יודעים גסטון אמנם בעל קשר דם אל המונסייר, אבל פוחד ממנו באותה הנשימה." אמר בקול מלא הבנה, יכול להרגיש את השרירים מתקשים אף יותר - אבל עם מבט צדדי לעבר פניו של גסטון, הלשון של הצייד לבטח נתקעה בגרונו בשלב הזה. בעיניו, תר אחרי כמה מהבנות הצעירות יותר של הכפר, שנטו לשאת עיניים מעריצות לעבר הצייד מאז ומעולם. הוא מצא אחת אחרי השנייה, מוצא שרובן, אם לא כולן, הסתכלו ישר עליו. ובקול עדין ורך, טרח לחדד בעדינות, עם שמץ של הבנה בקולו: "אני יודע בדיוק מה גסטון יכול לעשות אם ישים את לבו לכך, כי קרבת דם היא ערך ראשון בעיני כולנו, אני יודע. ואני מבין למה הוא החליט שלא, אבל אני מבקש שלא ינופפו בזה מעל לראשי - או יותר נכון, מעל לראשו של אבי."
שקט איום. הנרי נתן לעצמו רגע להעביר עוד מבט מחושב בקרב הקהל, מתחבא מאחורי חוסר אונים מעושה. הם היו חלוקים, אנשי העיירה; חלק נדיב עם מבטים מזדהים ועצובים למראה, חלק שעיקרו מלא באנשים שהכירו את אביו כהלכה. חלק אחר, לעומתו, נראה יותר מבולבל ומרוחק מכך. הוא הרהר לרגע; קודם, חשב שלהיראות חסר אונים יהיה טוב יותר לתפיסה של כולם. עתה, הוא לא היה בטוח.
הוא הניח שכבר היה רחוק מכדי שיוכל להסתובב. עתה, הוא היה צריך להציב את גסטון בחזית ככל שיכל.
ומסתכל ישירות על החתן של אחותו, אמר: "אחותי, אחותי היקרה, בכתה ביום החתונה שלה כמו שלא ראיתי אותה בוכה מימי. היא בכתה כי אביה לא יכול למסור אותה לידי בעלה לעתיד." אפילו מבלי להסתכל ישירות, הוא יכל להרגיש איך המילים שלו נגעו באנשי העיירה. הוא יכל לראות מזווית עיניו מבטים מזדהים מתחלפים וראשים נדים לשלילה. הוא יכל לשמוע צקצוקים מסרבים פה ושם. הוא גם הקפיד להאמין, אז, שזה היה בשבילם. "ובלב כבד, הגעתי להחלטה להתייצב בפניכם ולבקש עזרה. לא עזרה רק בשבילי, אלא גם בשביל בל וגסטון." הוא לחץ את כתפו של גסטון בצורה ניכרת לכל, דואג שהם יראו את זה, את היציבות בה נשען על הצייד הקפוא במקומו, שהסתכל עליו בזוג עיניים גדולות ואטומות ומבולבלות כל כך. הנרי אמר כל כך הרבה דברים, הוא היה בספק שהצייד המגושם והאטום יכל לעקוב כהלכה. טוב, חשב לעצמו בעודו הצליב את מבטו עם זה של גסטון לרגע אחד אחרון לפני שפנה בחזרה אל הקהל, עכשיו הוא יצטרך לעקוב. "כי היום לא תהיה שום חתונה." בישר באחת, מושך את ידו מעל לחתנה המשוער של בל. "היום לא אמסור את אחותי. לא עד שאבי ישוב אל ביתנו ואחותי תוכל להסכים להצעתו של גסטון בלב שקט. בתור הגבר של הבית, לא אוכל להרשות זאת במצפון נקי."
עכשיו, אמר לעצמו. עכשיו, כשהוא יכל להרגיש את כל המתח הנבנה בחדר ואת הסקרנות המרבית. כשיכל להרגיש את כל העיניים עליו, את כל האנשים מסתכלים עליו. לא כולם מאמינים בו או בוטחים בו בלב שלם לחלוטין אבל רבים מהם כן, מספיק רבים, הוא היה צריך לעשות משהו אחד חשוב אחרון.
עיניו מצאו את יעדן מהר מאוד. "מונסייר." אמר אז ברוך, מושך את תשומת הלב של כל יושבי הכנסייה לעבר צד החדר. נחבא בין צללים ואפלה, קרוב אל הדלת במידת מה, המונסייר עמד בביטחון. לבוש בגלימות כהות שהדגישו את פניו החיוורות ושיערו הכסוף, מבטו המתון והמחושב מצא בחזרה את עיניו של הנרי... לפני שהימאי קטע אותו לטובת קידה עמוקה. "אשמח אם תוכל לשקול את דבריי במחשבה על האחיין האהוב שלך."
הוא יכל להרגיש את השקט רועם בעצמותיו בעודו נותר שם, קד בתחינה. הוא יכל להרגיש עיניים המומות ננעצות לעברו והוא הידק את האצבעות מסביב למקל ההליכה שלו. הבטן שלו התהפכה כשהוא הרגיש את האנרגיה בחדר נעה אבל הוא לא הרגיש שום דבר רע. שום דבר רע בכלל גם אחרי שנשמעו כמה צעדים, נקישות יחידות של זוג עקבים מנגד לרצפה, וגם כשהדלתות הגדולות של הכנסייה נסגרו מאחורי המונסייר.
"מה אתה - מה אתה עושה?"
ואילו רק אז, הנרי נתן לעצמו להתייצב בחזרה. "אני מצטער, אח יקר." אמר, ואולי הקול שלו היה מספיק מצטער כדי לגרום למבט כזה של תדהמה מבולבלת להתפשט על פניו של גסטון. הוא נראה כאילו הוא האמין לו ושהוא לא הבין למה הוא האמין לו. הנרי התמלא בזחיחות מהממת. "אני באמת מצטער, אבל אני זקוק לעזרתך ואני לא יודע איך עוד לקבל אותה."
ראשו של גסטון התחיל לנוד, ימינה ושמאלה. הנרי היה כל כך מודע לכל האנשים שמילאו את הכנסייה, שהסתכלו על שניהם בסקרנות ותדהמה ובלבול. הוא יכל רק לקוות... "אתה לא - אתה לא עושה את זה..." אמר בחוסר אמונה משווע. כל כך קרוע בבירור בין מה שהוא יכל לומר לעומת מה שהוא לא יכל.
הנרי תהה אם הוא יכל לגרום למשהו להחליק מבין שפתיו של גסטון כשהוא עדיין מתנהל בתמימות, אבל בינתיים החליט רק להניד בראשו לשלילה. זה היה טוב. כל כך טוב, הוא יכל להרגיש שוב בתנודות בתוך החדר. "אני כל כך מצטע - "
" - אני לא מבין איך אתה חושב... איך אתה מעז - " והנרי היה חייב להחניק חיוך כשפתאום הרגליים שלו לא פגשו את הרצפה והוא נעץ מבט ישירות אל העיניים של גסטון. החולצה הטובה שלו הייתה הרוסה לגמרי, שקל בעודו מסתכל עליה, לפותה בין אצבעותיו הרועדות של גסטון. הנרי תהה; אם זעם היה צבע הוא היה הצבע האדום והבוהק שהיה מרוח על כל הפנים של גסטון, או שמא הצבע הבהיר, החיוור והחולני שהכה בעיניו הבדרך כלל תכולות של גסטון? " - איך אתה מאמין שתוכל לצאת - "
" - אל תתן לכעס לדבר מפיך, גסטון," אמר באדיבות, שולט בכל נשימה שנפלטה מפיו. "חבל שהוא יעוות את הקשר בינינו."
גסטון נשם בנוקשות למול הפנים שלו, לא מצליח לשלוט על הבעת הפנים שלו. על הכיעור וחוסר היציבות שעלו לפני השטח. "אני - " הוא אמר, נושם כאילו שום דבר בעולם לא יכל למלא את הריאות שלו. " - אני מאתגר אותך לדו קרב!"
הנרי מצמץ בהפתעה, שומע כמה השתנקויות המומות שם ברקע. הגלגלים בראשו זזו כל כך מהר, הוא כמעט תפס אותם. הו, אלוהיו, הוא לא חשב שזה יהיה עד כדי כך קל.
"גסטון!" קול נשי גבוה תפס את שני הגברים בהפתעה כזאת גדולה, שהנרי כבר מצא את עצמו על רגליו שוב. בין רגע, בל הייתה שם, בין שניהם, העיניים שלה נישאות לעבר גסטון ו...הידיים העדינות שלה על כתפיו, כאילו מנחות אותו. בדיוק כמו אישה טובה. "מה אתה עושה? מה אתה חושב לעצמך?! זה אח שלי!"
גסטון נראה המום לחלוטין.
"זה בסדר, בל. אין טעם שתריבי עם בעלך לעתיד בשבילי." הנרי אמר ברוך, לוקח צעד או שניים אחורנית, מותיר את בל למול גסטון, ידיה על כתפיו הגדולות. מסתכל על החתן והכלה מהזווית הזאת, הם נראו כל כך משכנעים, הנרי אפילו לא העז להטיל בהם ספק כשמצא את מבטו של גסטון. "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? זאת הדרך להיכנס למשפחה שלנו?"
עם אגרופים מכווצים חזק-חזק לצידי גופו, גסטון חשק את שיניו. "אני רוצ...!" אבל המילה נתקעה בגרונו והצייד קפא במקום. ראשו כאילו נורה אחורנית ואז לכיוונו של הנרי שוב.
הוא בדיוק הבין משהו. הבין אותו כהלכה.
וכשמבטיהם הצטלבו שוב, הנרי ראה כבר שגסטון הבין שהוא עשה טעות. הפנים שלו, שהיו אדומות בוהקות לפני רגע, כאילו כבר החווירו.
הוא הבין שהם הגיעו רחוק מכדי לנוע אחורנית.
"...רוצה מה?" שאל ברוך.
אבל הוא התברך רק בשתיקה. גסטון היה טיפש, אבל לא טיפש מכדי להבין שהוא דיבר את עצמו לתוך חוסר מוצא. אם ייסוג מההצעה שלו, הוא יראה כפחדן. אבל אם לא... כשהנרי שוב מצא את מבטו, הוא ראה פחד גדול.
"אני מבין את כאבך, גסטון. זה בסדר." אמר בסבלנות. "אם דו קרב זאת הדרך היחידה שתקשיב לקולי, אני אקח את זה." כל מילה הייתה מחושבת, כל מילה מקבעת את גסטון למקומו. הוא לא יכל לבזבז את זה, אמר לעצמו שעה שהסתכל על אחותו, מתהדקת מנגד לגסטון במה שנראה כמו אהבה טהורה מכיוונו. "אם אנצח, תשיב את אבי אלינו, ולגבי השאר נדבר בהמשך."
בל פלטה נשימה חנוקה.
"מוסכם." המילה נורתה מחוץ לפיו של גסטון. הוא לא יכל לתת לשקט לעקוב עוד הרבה. "כשאנצח, תוביל את אחותך שוב אל המזבח גם אם אביך לא יהיה בין הנוכחים."
הא, חשב לעצמו הנרי. "מוסכם." השיב, רואה עווית קטנה חולפת על פניו של היצור. "בל."
שקט, הם שוב היו שם, אחד מול השני, כשבל משכה את עצמה מעל לגסטון במה שנראה כמו חיבה טהורה ומיהרה לשוב לעברו בצייתנות כזאת. הוא כמעט והתרשם מכמה מתואמים שניהם היו כשהיא ניצבה לצידו, משדרת כל כך הרבה תהפוכות שהוא לא ידע כמה מהן היו אמת וכמה שקר.
"אנחנו ניפגש תחת הירח הבא." אמר גסטון.
ותחילה, הוא רצה לפתוח את פיו. הוא רצה להתווכח... אבל כשמצא שוב את מבטו... הוא צריך חודש שלם כדי להתעשת על עצמו, הבין אז הנרי.
הוא שב לעבר העיירה, תופס שוב את תשומת לבם בקלות רבה בעודו שב לקידה עמוקה. "גבירותיי ורבותיי, אני מצטער שלא זכיתם לראות את הטקס היפה מתגלם בפנינו, אבל אני מודה לכולכם על שהגעתם."
גם אחרי שנטל את ידה של בל בשלו והנחה אותה אחריו' החוצה, המסכה נשארה מהודקת על פניו.
בחוץ היה קר והשלג מתחת לרגליהם היה גבשושי. בין מבטם של אנשי העיירה שחלקו לו את חיבתם לבין התדהמה שנותרה בין קירות הכנסייה, הנרי ידע שיהיה טוב. מתחת לאור הירח, מהלך לצד הכלה היפה ביותר שראה מימיו... הוא רצה לחייך גם אם כל העיניים בבירור היו עליהם. העיניים שאנשי העיירה שעדיין נותרו בפנים... וכמובן, דמותו הממהרת של גסטון, שקרעה את דרכה מחוץ לקהל ההולך והנעמד וזרקה את עצמה החוצה, בעקבותיהם.
הנרי, שהכריח את עצמו שלא לתקוף את גסטון עם מקל ההליכה שלו ברגע שיהיה בטווח מתקפה, יכל לשמוע את הצעדים הנוקשים שלו בשלג וכבר הרגיש יד קורעת אותו מבל ומסובבת אותו במקומה.
גסטון היה זעם טהור ומבדר להחריד.
"נחש מלוכלך!" הוא ירק למול פניו. "הייתה לנו עסקה!"
"מתי תכיר בזה, גסטון?" אדים קפואים נפלטו מפניו ונורו ישר על אלה של גסטון. הם היו קרובים, מאוד קרובים. מספיק קרובים כדי שבראשו של הנרי יהיו מאות רעיונות למאות מתקפות שיגרמו לצייד למולו להתקפל על השלג הטהור לרגליהם. "לא הייתה לנו שום עסקה."
היד הגסה של גסטון על כתפיו התכווצה באחת, כל כך חזק שזה כאב. "חתיכת - !"
" - תיזהר, אח קטן, העיירה צופה." נשף, גורם לגסטון לקפוא באחת ולראשו לנוע באחת, לעבר לאנשים שנעו לאיטם מחוץ לכנסייה, מודעים לשלושתם במאות האחוזים. "היא מאמינה שאתה הצייד הטוב והמוערץ שלה, אבל מה יקרה כשתיקח ימאי לשעבר ותטיל אותו ממקום אחד לשני?"
ראשו של גסטון שב ונע לעברו ואצבעותיו שבו והתהדקו. "הם לא יגידו שום דבר מנגד - "
" - הו, גסטון, שנינו יודעים שלפני שהעיירה הזאת סבבה אותך, לפני שהם העריצו אותך, לפני שהם הסתכלו עליך," סינן בשקט, משתדל להיראות מתון ונעול יותר מכל. רואה איך אנשי העיירה יצאו בזה אחר השני, הוא לא יכל למשוך לעצמו יותר מידי תשומת לב. "הם הסתכלו עלי." הוא אמר בביטחון. "כל פעם ששבתי מהימים המבטים נעו מעליך ושבו אל - "
" - תשתוק!" קרא גסטון, גורם להנרי לירות לעברו מבט מזהיר. וכמה מפתיע; לא רק שהצייד הבין את המסדר, אלא שהוא גם סינן פעולה. גסטון צורח דברים כאלה על הנרי... זה לא עמד להיראות טוב בעיני אף אחד מהם, חשב הנרי בעודו נתן מבט צדדי לאנשי העיירה שחלפו על פניהם, מעיפים לעברם מבטים בוטים להחריד בעודם נעו משם והלאה. "תשתוק," אמר גסטון, הפעם בשקט סביר. למרות שהמבט על הפנים שלו לא היה משכנע במיוחד, הנרי הבין שפתאום הוא ניסה לחקות אותו ואת בל. הא. "אתה לא טוב יותר ממני. אף פעם לא היית."
מנגדו, בשקט מופתי, שאל שוב הנרי: "זאת לא הסיבה שבגללה אתה צריך להתחתן עם אחותי?"
העיניים של גסטון נפערו כל כך שהן יכלו ליפול על השלג לרגליהם. השרירים שלו נדרכו באחת.
הנרי מצמץ באטימות.
"אני יכול להרוג אותו." ירק גסטון. "אני יכול להרוג אותו ממש מול העיניים שלך."
"אז מה יעצור אותי מלהרוג אותך, גסטון?"
"אני לא מפחד מאדם מוכה מו - "
אבל המילים נקטעו בגרונו של גסטון ברגע שזרועותיו של הנרי נכרכו מסביבו, מהדקות אותו אליו. " - אני יודע שלא משנה כמה תנסה לזלזל בי בקול, אתה רועד מבפנים." סינן אז לאוזנו, טופח על גבו כמו אח גדול טוב לעתיד. "לא היית דוחף את דו הקרב עד הירח הבא אם לא היית פוחד ממני ככה." שב ואמר שוב, ושוב טפח על גבו בחיבה גדולה ומעושה לפני שמשך אחורנית. ועם שתי ידיו מחזיקות את זרועותיו העליונות של גסטון, אמר בשקט, שקט שאף אחד לא יכל לשמוע חוץ מהנרי וגסטון עצמם: "אם תעז לנסות ולפגוע באבי יותר ממה שכבר עשית, גסטון, אני מבטיח לך שהמוות שלך יהיה איטי ומייגע."
שקט. הגוף של גסטון היה אבן מנגדו.
"אתה עוד תראה." אמר הצייד לאחר מה שהרגיש כמו נצח, מוכה הלם ובלבול בעודו קרע את אחיזתו של הנרי מעליו. "אתה עוד תראה..."
אבל במקום לעשות משהו, כל דבר, הוא סב על עקביו ונע לעבר הכיוון השני.
כשהנרי נאנח, שובל של אדים קפואים עקב. הוא היה מודע כל כך לאנשי העיירה. לגסטון, שנע במהירות לעבר לה-פו. "אנחנו מוקפים באויבים, אהובתי." מלמל מתחת לאפו.
מהמבט שהיא נשאה לעברו, להנרי לא היה ספק; היא ידעה את זה בדיוק כמותו. "מה נעשה עכשיו?"
"את בוטחת בי?"
הכלה היפה בעולם חייכה לעברו. "בעיניים עצומות."
"טוב ויפה." אמר אז, מלפף את זרועו באהבה מסביבה. "עדיף שתשאירי אותן כך."