היי אהובים שלי,
אני רוצה לשתף אותכם במשפט פתיחה המקורי של הפרק הזה לשם ההבדל.
משפט מקורי: "אז מצד אחד יש לי איפוק כמו של החתולה שלי כשהיא רוצה לצאת החוצה ואף אחד לא בא לפתוח עד שהיא שורטת את הספה. מצד שני קיבלתם פרק ביום שני 🤷♀️"
אז לא... היום לא יום שני ואני מאחרת בהרבה זמן מההבטחה שלי.
אז בקצרה מה שעבר עלי....
אניקאט חזרה ללימודים וכביכול התפנה לי זמן לעבוד. אבל... ההורים שלי טסו לאורוגוואי והיא עבר לגור איתי חודשיים אז מנצלים זמן איתה. פלוס פלוס פלוס הייתי בדיכאון מאוד כבד ועם חוסר חשק לעבוד.
למזלכם החלטתי לתת פוש כי ראיתי לאחרונה קוראים חדשים והיו כמה תגובות שביקשו אז החלטתי שהגיע הזמן 🙈
במקור היו בפרק הזה 4K צפיות, היום אנחנו עומדים על 35.9K. אני כל כך מעריכה כל קריאה הצבעה ותגובה שלכם, אז פשוט תודה רבה ואני מקווה שאתם באמת נהנים לקרוא. זה ממש לא ברור לי מאליו שאפילו אדם אחד יקרא את הדברים שאני כותבת וייתן את דעתו אז תודה 🧡
עוד עובדה משעשעת בשלב הזה של הכתיבה עוד לא הייתה את הכריכה המהמהממת של
את הפרק מלווה השיר גשם חזק של מוניקה סקס
בכל אופן אם אהבתם הכוכב מאוד ישמח שתלחצו עליו ⭐, ואל תשכחו לעקוב אחרי לעידכונים
ניפגש בפרק הבא
Shiny 🧡
_______________________________________
כל הפרידות כמו סיכות נעוצות על הלב הסיבוב התארך כשהאוטו שלי התהפך
אז נשארתי מחוץ למירוץ אין לי כח לרוץ יש אנשים שעומדים בלחצים ואני מנסה.
___
לאחר השיחה שלי ושל רובין בשירותים בבר הוא לשמחתי חזר להתנהג כרגיל, אבל משהו בו עדיין נראה אחרת. החששות שלי שהוא מתרחק ממני וכך ימשיך להיות המשיכו לצוף להן ולמלא את ראשי, למרות שהקול שאמר לי שאני מגזים החל לגבור מעט.
בהמשך היו לנו עוד מספר וויכוחים על האודישן שלו: רובין המשיך להתעקש שהוא יכשל כהרגלו הוריד מהיכולת שלו וטען שהוא יעשה מעצמו צחוק והוא לא מוכן לכך. אני בטיפשותי התחלתי להתעצבן עליו בחזרה, העמדתי אותו מול המראה וצעקתי עליו שהגיע הזמן שיעריך את הגבר שמשתקף בה. בסופו של דבר הוא נכנע, הסכים לגשת אל האודישן והתחיל לחפש מונולוגים.
הגעתי לדירה של רובין כפי שקבעתי איתו ודפקתי על הדלת, לא נשמעה תשובה. המשכתי לדפוק תוך שאני מזכיר לעצמי שהכל בסדר ואסור לי לאבד את עצמי במהירות. לאחר יותר מידי זמן קולו של רובין נשמע מהצד השני; "אני בא." בתקופת הזוגיות שלי עם רובין גיליתי שיש שני דברים שאני שונא, אפילו אעז ואומר מתעב: שתיקה ולדפוק על דלתות.
"אני דופק כבר כמה זמן התחלת להדאיג אותי." השבתי. "אני מנומס מספיק לא לנסות לשבור אותה."
"אני בא לא צריך לאיים על הדלת שלי." הוא ענה וגיחכתי לעצמי בשעשוע על התגובה. שמעתי את קליק פתיחת המנעול. "תכנס, אני ערום." קרא. "בדיוק תכננתי ללכת להתקלח."
פתחתי את הדלת וחייכתי לעצמי כשראיתי את המראה שמולי: הישבן הלבנבן והעגלגל של רובין שהתחנן למגע שלי חשוף כביום היוולדו. "אז? התכוונת לפתוח למי שזה לא יהיה בערום?" סגרתי את הדלת מאחורי והסתובבתי חזרה אליו שהמשיך להתקדם אל המקלחת, יכולתי לראות את בגדיו זרוקים בסלון בצד. "אפילו הבגדים שלך פה." התקדמתי לכיוונם והרמתי אותם מהרצפה.
הוא המשיך להתקדם והלכתי אחריו. "פשוט ידעתי שזה אתה." השיב, נכנס למקלחת ופותח את זרם המים.
חייכתי לעצמי. רציתי להציע לו לפתוח עבורי באופן הזה את הדלת כל הזמן, זה יכל להיות מרענן. במקום זאת מלמלתי; "הבנתי." כשאני עומד ממש מאחוריו שלא סגר את דלת הזכוכית של המקלחת. החזקתי את עצמי מלחפון את ישבנו, תמיד אהבתי לראות את האופן בו הוא תאם בדיוק לכף היד שלי, כרגיל הראש שלי הזכיר לי להיות עם טאקט.
הוא הסתובב אלי. "הו, היי." הוא בירך אותי בחיוך, כנראה לא חשב שאני כל כך קרוב אליו, ונכנס תחת זרם המים.
"אני לא מקבל נשיקה?" שאלתי בהתפלאות.
"לא צחצחתי שיניים." השיב. נו כמובן, מר הגיינת פה לא מנשק בלי צחצוח פה מעמיק. הזכרתי לעצמי.
"חמישה חודשים ביחד ואני לא מצליח לגרום לך להיפטר מהתופעה הזאת של הגיינת הפה." מלמלתי והנעתי את ראשי בחוסר אמונה, הנחתי את הבגדים המלוכלכים שלו בסל הכביסה.
הוא צחק. "תיקח את זה או תעזוב את זה, זה מה שיש לך מר משרתם של קאריוס ובאקטוס." השיב בגיחוך והתחיל להסתבן.
"כבר שכחתי שקראת לי פעם ככה." צחקתי.
"זה כי יש לך זיכרון פח." מלמל.
רציתי להגיד לו ששלו יותר גרוע, אחרי הכל הוא לא זיהה אותי. ברור שהתשובה שבאמת נתתי הייתה עדיפה; "כן, כנראה." משכתי בכתפיי.
"אז אתה הולך להישאר פה ולהסתכל עד סוף המופע?" שאל לאחר מספר רגעיים.
"כן כנראה." השבתי בכמה שיותר נונשלנטית שיכולתי. נלחמתי בעצמי בכל הכוח שהיה קיים בגופי, רציתי להיפטר מבגדיי ולהיכנס תחת זרם המים יחד איתו. הבעיה שכבר הכרתי את המצב מספיק טוב בשביל לדעת מה יקרה – רובין לא יעשה חזרה על המונולוג שלו ויאשים אותי.
"פוץ." הוא מלמל בתגובה. כרגיל חיוך ענק נפרש על שפתיי. הייתי מוכן לשבת ליד רובין יום שלם ולאפשר לו לקרוא לי פוץ במשך כולו. פעם הוא שאל אם לא מפריע לי שהוא לא משתמש בכינויים מתוקים, הסברתי לו שאני מעדיף את האוטנטיות שלו. בכל אופן זאת הייתה תשובה עדיפה מאשר להגיד: אם זה לא בא לך מהלב אני לא רוצה, הפוץ כן בא משם. הייתה לי תחושה שהוא יכל לא לאהוב את התשובה הזאת.
הוא סיים להתקלח והעברתי לו את המגבת שלו. כאשר לקחתי אותה מהוו עצרתי בכוח חיוך ענק שאיים להתפרץ כשזיהיתי אותה, זאת הייתה מגבת כחולה ששמו נרקם עליה באדום, מגבת אותה נתתי לו לאחד חגי המולד. זכרתי שבצעירותנו המגבת הייתה מכסה את כולו, אך את רובין הבוגר היא יכלה לכסות רק מהמותניים ומטה.
"בחרת סופית מונולוג?" שאלתי בזמן שהתנגב.
"לא בדיוק, כן הצלחתי לצמצם את ההתלבטויות שלי לשלושה. התאמנתי על אחד של קיטל מגטו, ושתים של המלט מ... טוב, המלט." השיב.
"טרגדיה ודרמה?" שאלתי והוא הנהן. "למה אותם?" המשכתי להתעניין. יכולתי להבין למה רובין ייקח דרמה, הוא תמיד היה טוב בסגנון הזה וידע לזמן דמעות כשצריך. אבל כאשר היינו ילדים הנטייה שלו הייתה יותר לכיוון אבסורד, לרצף משפטים ללא חיבור מאשר לטרגדיה.
הוא תלה את המגבת על הוו המיועד לה. "זה פשוט הסגנון שלי כנראה." כמו שחשבתי. "חוץ מזה, המלט מאוד דרמטי וקצת משוגע אפשר לשחק עם זה שזה נחמד. וקיטל, טוב הוא בכלל מטורף, במיוחד הקטע שלקחתי."
הוא המשיך להתארגן ואני עקבתי אחרי כל תנועה שלו. זה לא שינה כמה ההתארגנות שלו כבר הייתה מוכרת או בנאלית עבורי, עדיין אהבתי להסתכל עליה. הוא התלבש והמשיך לדבר. "אני יותר נוטה לכיוון קיטל אם להיות כנה, הוא דמות מורכבת, אני אוהב כאלו." הקשבתי לו בחיוך, אהבתי לשמוע אותו מדבר על תאטרון.
"בוא." אמרתי וקמתי מהמיטה שלו עליה המתנתי. יצאתי לסלון ושמעתי אותו עוקב אחריי. "מה אתה אומר שתמחיז לי ואני אגיד לך את דעתי?" הצעתי כשהגענו. חיוך יותר גדול ממה שרציתי נפרש על שפתיי, עבר זמן מאז שראיתי את נייטווינג ממחיז משהו. זכרתי שבצעירותי לצפות בו היה אחד התחביבים הגדולים שלי, כלומר לצפות בו בכללי אבל בעיקר כאשר הוא המחיז דברים.
"ב-בטוח?" הוא גמגם בהיסוס.
החזקתי את עצמי מלהיאנח, ידעתי מה אני רוצה. "כן!" השבתי אם אותו חיוך. לא יכולתי יותר להמתין בסבלנות. "אני הבטחתי לעזור לך, זוכר?" המשכתי בתשובה ההגיונית ביותר שלי, בגלל שהתשובה: 'תמחיז מולי כבר, אני מחכה לזה כמעט מהיום הראשון בו נפגשנו שוב'. הרגישה לי מטרידה מידי.
הוא נשם עמוק. "ט-טוב." הרגשתי מעוקה קלה בלב, הוא אף פעם לא היה כל כך חסר בטחון לגבי יכולות המשחק שלו. הוא הושיט לי דף עם הטקסט. "אני לא תמיד זוכר לגמרי את כל הטקסט אם אני אתבלבל אז תזכיר לי." הוא הסביר והתחיל.
נזכרתי למה תמיד אהבתי להסתכל עליו ממחיז, הוא היה ממכר יותר מכל דבר שהכרתי - יותר מסקס, יותר מהחיבוקים שלו ואפילו יותר משוקולד מילקה עם אוראו. כן עד כדי כך ממכר.
כמו תמיד כאשר הוא המחיז הוא יותר מנכנס לדמות, זה תמיד הרגיש כאילו הוא פשוט לבש את עורה במקום ללמוד אותה. הניצוץ הקבוע בעיניו, זה שהופיע כאשר הוא עשה מה שהוא אוהב, עורר בי תחושת סיפוק עילאית.
ידעתי שלמרות הוויכוחים ולמרות חוסר הרצון שלו, בסופו של דבר עשיתי את הדבר הנכון כשלחצתי עליו לגשת ולהבחן. ידעתי שהוא יעבור את זה, הייתה לי תחושה שזה שלב שעליו לעבור עם חוסר הביטחון שלו, אחרי שהוא יתגבר עליו הוא יתקדם למקום שיועד עבורו בחיים ודבר לא יעצור אותו.
הוא סיים את הקטע שלו ואני מחאתי לו כפיים סוערות. ידעתי שלא משנה כמה הוא יצליח בעתיד וכמה מעריצים יהיו לו, לעד אני אהיה המעריץ מספר אחד שלו ואף אחד לא יוכל להזיז אותי ממקומי.
הוא חזר לסלון. "אני לא באמת רוצה לגשת." אמר בהיסוס. עצרתי את עצמי בכוח מלגלגל עיניים, ידעתי למה הוא אמר את זה וזה הצליח מעט להרתיח אותי, במיוחד לאחר שהוא המחיז מולי באופן כל כך נפלא וממכר.
"אנחנו לא נכנסים לזה שוב." קבעתי ברצינות. "אתה יודע מה הבעיה שלך יפה שלי?" שאלתי והמשכתי לפני שיגיד את התשובה הקבועה שלו. "חוץ מהחוסר ביטחון העצמי שלך, כמובן." הוא שתק. "אתה לא החלטי. השיר של קייטי פריי בול עליך." חייכתי. "אתה משנה את ההחלטות שלך כל פעם מחדש, רגע אחד אתה קר ואז חם, אתה אומר כן ואז לא, אתה בפנים ובחוץ אתה למעלה ולמטה." הוספתי בשירה.
הוא גלגל את עיניו. "יש לך את זה ביותר הומואי?" שאל.
"סטראוטיפי." הטפתי בגיחוך, רציתי לציין בפניו גם שאני בכלל ביסקסואל אבל וויתרתי על זה. "אבל ברצינות. אתה צריך ללמוד לקבל החלטות, זה לא בסדר שאתה כל הזמן משנה את הדעה שלך, זה לא בריא."
"מה הבעיה לשנות את ההחלטות שלי?" שאל. "אני בן אדם, בני אדם דינאמיים."
"זאת לא בעיה לשנות, אבל אתה פוגע בעצמך על הדרך, זאת הבעיה." עניתי ברוך, יכולתי לראות בעיניים שלו שהוא יודע שאני צודק.
שתקנו.
"אתה ניגש, זה לא נתון לוויכוח. אתה חייב את זה בשבילך." לא יכולתי כבר להתאפק יותר. "לא בשבילי, לא בשביל אמא שלך ולא בשביל ברוק. בשבילך ורק בשבילך." הוא היה חייב להבין את הערך שלו. "אני באמת חושב שאם תגשים את החלום שלך כל שאר הדברים פשוט יתחילו להסתדר תראה את עצמך מקום ראשון לשם שינוי." השתיקה שבה להטריף אותי, לא יכולתי לתת לו לראות שאני מאבד את הסבלנות שלי. "יום אחד תהיה שחקן נהדר." אמרתי בהערצה. לא ידעתי מה אני עוד יכול לומר כדי לשכנע אותו, כבר התחלתי להתייאש.
הוא הסמיק טיפה וסוף סוף דיבר. "אתה חושב?"
"אני יודע." עניתי את התשובה הקבועה שלי על השאלה הזאת, אותה תשובה שהענקתי לו עוד בתקופת הילדות. "בוא אלי אהוב שלי." אמרתי ופרשתי את ידיי אליו. הוא היסס רגע לפני שנכנס ביניהן. נשמתי עמוק לפני שדיברתי, קיוויתי שהוא לא שם לב לכך. "אגב, בדקתי לך גם ותוכל לעבוד בבר ההוא." ניסיתי להישמע נונשלנטי. "אני חושב שזה יהיה נהדר לך אם תתקבל, הרבה סטודנטים עובדים בו. תוכל לרכוש מקצוע נוסף בתור ברמן, ולהתאמן מידי פעם." ליטפתי את הראש שלו. לא רציתי שהוא ידע שזה יקל עליו בתשלום. "אני בטוח שתאהב את זה יותר מהמוקד."
הוא הרים גבה. "אתה רוצה אותי ליד אלכוהול?"
צחקתי, למעשה עד אותו הרגע לא חשבתי על זה. "להיות ברמן זאת אומנות, זה לא קשור לאלכוהול." השבתי, זאת אחרי הכל הייתה הסיבה למה לא העליתי בדעתי את הבעיה של רובין, למרות שכן היה משהו בדברים שלו. "חוץ מזה, כשאני אפתח את הבר שלי תוכל לבוא לעבוד אצלי." ניסיתי לשכנע את עצמי יותר מאותו.
הוא גיחך. "אתה רוצה שאני אזדיין עם הבוס?"
הדהים אותי כל פעם מחדש איך רובין חשב על סקס אפילו יותר ממני. "אם אתה מנסח את זה ככה... אז כן. אני רוצה." צחקתי.
הוא הסתכל עלי מחייך ולאחר מספר שניות נשק אל שפתיי. "אני רוצה אותך." לחש לי.
"הכל טוב?" שאלתי מופתע. הבקשה שלו הייתה מאוד רנדומלית, בייחוד כשחשבתי שהוא עומד לכעוס על ההצעה שלי עוד מבלי לדעת שכבר קבעתי עם ברנדון שהוא יעבוד שם.
"כן, אני פשוט רוצה שתיקח אותי עכשיו."
הסתכלתי עליו זמן ממושך עד שהחלטתי להפסיק לשאול שאלות, רציתי אותו.
___
יום האודישן של רובין התקרב, לשמחתי עם כל יום שעבר הוא התחיל להשלים איתו יותר ויותר. הוא התאמן ללא הפסקה ויכולתי לראות שהוא משקיע את הלב שלו כפי שרק הוא ידע. הוא התאמן מולי, במקלחת מול המראה ותחת זרם המים, הוא אפילו מלמל חלקים מהטקסט מתוך שינה. הוא לא היה מודה בכך וגם כנראה אף פעם לא יודה, אבל הוא היה נרגש לקראתו. נהניתי לראות את הריגוש שהיה ניכר בכל תנועה, הבעה והתכוננות שלו.
רציתי יום לפני להראות לו שאני תומך בו ולהוריד לו מעט את רמת המתח. יצאתי מוקדם יותר מהרגיל מהמשרד -כמעט בריצה- לפני שמר הרבט יחליט להחזיק אותי למשימה חסרת תועלת, כזאת שהוא מתעצל לעשות בעצמו. רציתי להפתיע את האהוב שלי באביזרים לקראת הרגע הגדול שלו. עברתי בחנות בגדים וקניתי מעיל שחור ארוך דמוי עור -כזה שידעתי שתמיד יראה טוב על רובין בלי קשר- ומגפיים צבאיות שחורות עם מעט עקב. בחנות יצירה ליד מצאתי סרט אדום לזרוע שנראה לי מתאים.
לאחר שסיימתי את הקניות שלי נסעתי לכיוון המוקד שלו. באותו היום לקחתי את הרכב המשותף שלי ושל מייגן -ידעתי שיהיו לי סידורים שבשבילם אצטרך אותו- שמתי את השקיות במושב האחורי בשביל לפנות מקום לרובין.
כאשר רובין יצא מהבניין הוא חלף מולי, שיערתי לעצמי שהוא כנראה לא זיהה את הרכב וגיחכתי, זה היה זמן להשתטות. "היי אתה, מתולתל, יש לך חבר?" שאלתי בגיחוך תוך שאני מעט מעוות את קולי. הוא קפא לרגע במקומו ואז המשיך להתקדם קצת יותר מהר. "טמטם זה אני." צחקתי.
הוא הסתובב אלי מופתע ואז נעץ בי מבט מרוגז. "אני רוצה להרוג אותך." מלמל כאשר תקע את אותו המבט כחצים שנורו מקשת.
"סליחה, סליחה." צחקתי והרמתי את ידיי כחף מפשע, ידעתי שלא הייתי אפילו קרוב להיות כזה. "אני היום עם הרכב, תכנס."
הוא נכנס למושב לצד הנהג וסגר אחריו את הדלת. הסתכלתי עליו מחייך לפני שהסתובבתי למושב האחורי ולקחתי את השקיות שחיקו שם. הושטתי לו אותן והוא לקח אותן מידיי מבולבל. "קדימה, תסתכל פנימה." האצתי בו.
הוא הוציא את המעיל מהשקית ומיד זרק אותו פנימה בבהלה. "מ-מייקל אני לא נוגע בעור!" הוא קרא בזעזוע.
גיחכתי. "רובי, זה דמוי עור. אני לא מטומטם, אני יודע מה חבר שלי אוהב ומה לא." הוא הסמיק מעט, וכפי שעשה תמיד כשהרגיש נבוך הוא הפנה את כל תשומת הלב שלו לדבר אחר, באותו הרגע הדבר הייתה השקית ממנה הוא הוציא את המתנות שלי.
"בשביל מה זה?" הוא שאל מבולבל.
"לאודישן שלך, למה עוד?" השבתי בגיחוך. "אני חושב שזה יעזור לך להיכנס לדמות. לא שאתה באמת צריך." הוספתי במהירות. "אבל אני חושב שזה בכל זאת יהיה נחמד."
הוא בהה במעיל ובמגפיים שהיו בידיו. "תודה מייקי." לחש במעט התרגשות שגרמה ללב שלי לפתוח בהרצת זרמים חשמליים לגוף שלי. "תודה שאתה מאמין בי כשאני לא." הוא נשך את השפה התחתונה שלו.
תמיד שנאתי כשהוא עשה את זה, שחררתי את השפה האהובה שלי מבין שיניו. "אל תעשה את זה." מלמלתי כהרגלי. נאנחתי. "איך אני יכול שלא לאמין בך?" שאלתי. "אתה היחידי שלא עושה את זה. אתה כישרוני בטרוף ואני אוהב אותך באותה המידה."
הוא בלע את הרוק שלו והמשיך להביט אל עבר רצפת המכונית.
לעזאזל הוא היה כל כך חמוד. לא התאפקתי, לא היה לי אכפת שהיינו עדיין ברכב ולא התקדמנו סנטימטר מהחנייה של המוקד, משכתי אותו אלי ונשקתי אותו.
בבוקר לאחר מכן התעוררנו במיטה שלו ערומים ומכורבלים. לצערי נאלצתי לקום מהר להתלבש ולצאת -עוד לפני שהוא התעורר- כי היו לי ישיבות.
___
אני ידעתי שאהבתי את רובין, הייתי מוכן לנסות לקטוף עבורו את הירח אם יבקש אבל הייתה לו בעיה ענקית. בכל פעם כאשר הצלחנו לעשות צעד אחד קדימה, הוא החליט לסגת לאחור בשלושה צעדים.
החזרה שלו אחורנית התבטאה בהרגל אחד עיקרי, הרגל ששנאתי יותר מכל דבר אחר בעולם – הסתגרות והתבודדות. כאשר הוא לא רצה ליצור אינטראקציה עם העולם, הוא היה לוקח את זה עד הסוף.
ככה שבמשך שלושה ימים לאחר האודישן שלו נשארתי מנותק לחלוטין ממה שעובר עליו, לא שלא ניסיתי להתקשר – הוא פשוט לא ענה. שמעתי איך היה האודישן רק מאחת הבוחנות, היא שיתפה אותי בדרך בה הוא לחלוטין כבש אותה, אבל צינה שלצערה ההחלטה לא בידיה בלבד למרות שהיא תנסה להילחם עליו.
בהתחלה לאחר שהוא לא ענה לי במשך יותר מעשרים וארבע שעות הגעתי לדירה שלו מודאג. רציתי להשתמש במפתח הנוסף שיש ברשותי אבל לא רציתי ללא אישורו. דפקתי על הדלת בעדינות, זה שהוא לא ענה לי יום שלם לא אמור להדאיג אותי, אחרי הכל זאת לא הייתה הפעם הראשונה. לא הייתה תשובה. הצמדתי את האוזן שלי לדלת, שמעתי רעש מתוך הדירה. "רובין, לא אמרת לי איך היה באודישן." קראתי.
החלטתי כן לנסות להשתמש במפתח שהיה לי לדירה – היא הייתה נעולה היטב מבפנים. באותו הרגע הרגשתי שאני מאבד את זה כמו איזה איש מערות חסר השכלה. כך במשך היומיים הבאים המשכתי לבוא. הדפיקות והקריאות שלי נהיו פחות עדינות, ידעתי שהוא ישנא אותי על כך אבל באותה נקודה כבר לא היה לי אכפת. למעשה כל כך רציתי להכעיס אותו, רציתי שהוא יכעס כל כך עד שיהיה מוכן כבר לפתוח עבורי את הדלת.
ביום השלישי כבר הייתי בין עצבים להתחננות. אף פעם לא חשבתי שאני אגיע למצב בו אני אצטרך להתחנן בפני גבר שייתן לי לראות אותו, זה היה מתחת לרמה שלי אבל רובין אצליח לגרום לי להגיע גם לשם.
לאחר כמה זמן בו התחננתי הושחל דרך החריץ הצר בין הדלת לרצפה פתק, בפתק הוא ביקש ממני ללכת. זאת הייתה יכולה להיות בקשה לגיטימית שהייתי מכבד בכל יום, הבעיה שזה לא היה כל יום ואני הייתי ברמת כעס שלא הכרתי.
"תגיד לי, אתה צוחק עלי?" התעצבנתי וקרעתי את הפתק שבאותו הרגע הרגיש לי כאויב האנושות. "אני סתם מישהו מהרחוב שאתה שולח לי פתק כמו ילד קטן?" לא הבנתי למה הוא לא מסוגל לפחות לתת לי את הכבוד בתור בן הזוג שלו ולהגיד לי את זה במילים. נשמתי עמוק, ידעתי שהוא שמע את הדפיקות העצבניות שלי ולמרות זאת לא אהבתי שהוא שומע אותי עצבני. "תפתח לי את הדלת אני רוצה לראות אותך." התחננתי.
הוא סוף סוף דיבר; "בבקשה מייקל אני רוצה להיות לבד." הוא נשמע נורא, הקול שלו חרק כשער חלוד.
"מה קרה לקול שלך?" שאלתי בדאגה. "בכית?" השתיקה השונאה עלי חזרה. "רובין!" קראתי.
"לא, אבל אני כן מדוכא." הוא נשמע מיואש.
התיישבתי לצד הדלת שלו. "מה קרה יפה שלי?" שאלתי ברוך.
"אתה גרמת לי ללכת לאודישן המטופש ההוא והבכתי את עצמי למוות." הקול שלו נשבר. "אז בבקשה, אם אכפת לך ממני ואתה לא רוצה שאני אגיד שטויות שאני אתחרט עליהן, תן לי להיות לבד. אני אגיד לך כשאני ארצה לדבר."
נשכתי את הלשון שלי בתגובה, ידעתי שהוא כנראה צודק ולמרות זאת נשארתי שם כחצי שעה נוספת בניסיון לשכנע אותו לתת לי להיכנס.
לבסוף הלכתי.
___
במשך אותו היום קיוויתי שאני בכל זאת אקבל איזשהו סימן חיים מרובין, שאולי אחרי שהוא פרק מעט מה שהוא מרגיש הוא לפחות יכתוב לי הודעה. שכבתי על המיטה שלי ובהיתי בתקרה כאילו היא משמעות החיים היחידה שנותרה לי.
הטלפון שלי רטט והודיע על הודעה. הזדקפתי במהירות ולקחתי אותו, האמנתי שזה רובין שסוף סוף התעשת על עצמו. ואז על המסך הופיע הכינוי של לוקאס. נאנחתי ופתחתי את ההודעה ממנו: 'תגיד שאני חבר נפלא.' הוא דרש.
גלגלתי את עיניי. 'למה לי?'
הוא השיב במהירות עם מספר אימוג'ים צוחקים לפני שכתב; 'זוכר שהתבכיינת לי שאתה לא מקבל תשומת לב מחבר שלך שמסתגר בבית?' שאל.
הרגשתי רע כשהוא הזכיר את זה. לא הייתי צריך להתלונן על רובין למישהו שרובין היה איתו בריב , גם אם לא ידעתי את הסיבה. 'כן, מה עם זה?' שאלתי.
'פרצתי לו לדירה.'
'פרצת לו לדירה?!' שאלתי במהירות. לא ידעתי אם עלי לשמוח שהוא ניסה לעזור לי או לכעוס עליו שהוא פרץ לחבר שלי לבית.
'כן'
'השתגעת?!' נדהמתי מהתשובה שלו.
'נו לא באמת... זה ביטוי ואתה יודע את זה. שכנעתי אותו לתת לי להיכנס.' הוא השיב בליווי אימוג'ים צוחקים. 'בכל מקרה הוא רגוע לך תדבר איתו'.
חייכתי לעצמי מההודעה הזאת למרות שכנראה הייתי צריך להתרגז שלו הוא נתן ולי לא. 'חזרתם לדבר?' שאלתי.
'אפשר לומר. בכל מקרה אין בעד מה. אני חוזר לעבוד.' הוא סיים את השיחה שלנו.
רגע לפני שהנחתי את הפלאפון שלי בצד קיבלתי הודעה נוספת, הפעם מהתפוז שלי. 'אני חייב לדבר איתך. זה לא נושא לטלפון... אני יכול להיפגש איתך מחר?' שאל.
הסתכלתי מבולבל על ההודעה. 'כן בטח, כל דבר שתצטרך.' השבתי.
בערב נסעתי לרובין. נכנסתי לבניין שלו, ונשמתי עמוק כאשר התחלתי לעלות במדרגות. כשהגעתי כבר לקומה השנייה הפלאפון שלי צלצל ואראה ש'נייטווינג' מחייג אלי. חייכתי לעצמי.
"רובין!" קראתי באושר שניסיתי למתן מעט, המשכתי לטפס באיטיות במדרגות לדירה שלו. "אני כל כך שמח שהתקשרת אלי!" הרגשתי שהלב שלי יכול לזנק מהמקום רק מהמחשבה שאני אשמע את הקול שלו.
"בכיתי באודישן." הוא אמר. ידעתי את זה כבר מלאונה אבל בחרתי לא להגיד לו את זה. "אני בטוח שנכשלתי באופן כל כך מביך." הוא התחיל לבכות הגברתי את קצב הטיפוס שלי במדרגות, נייטווינג היה צריך אותי. "הם בטח אפילו לא יטרחו להתקשר אלי."
"רובי, יפה שלי. תנשום, אל תהיה כל כך קשה עם עצמך מבלי לחכות ולראות. אולי אתה טועה והכל טוב." בניגוד אליו הייתה לי תחושה נפלאה לפי מה שלאונה אמרה לי, לפעמים מספיק אדם אחד שילחם בשבילך.
"אני לא חושב ככה." הוא המשיך לבכות. הגעתי ליעד המיוחל – דלת הדירה המוכרת שלו.
"אתה רוצה אולי חיבוק חזק? אולי זה יעודד אותך." הצעתי.
"אולי." השיב בלחישה.
שתקתי לרגע וחייכתי לעצמי, רציתי להנאות מהשניה בה אני יודע משהו שהוא לא. "יופי, אז תפתח את הדלת בבקשה." אמרתי בעדינות. "אני צריך לאהוב אותך קצת."
"א-אתה ליד הבית שלי?" לשמחתי הוא היה מופתע.
"כן." עניתי בחיוך.
"דקה אני בא." הוא ניתק.
נשענתי על הקיר ליד הדלת וחיכיתי לו "אתה תראה שאתה טועה והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר." לחשתי לעצמי.
הדלת נפתחה וחשפה מולי את נייטווינג: העיניים שלו היו נראות עייפות יותר מהרגיל, מהתלתלים שלו טפטפו מספר טיפות מים, שנחתו על חולצת הטישירט האפורה שלו שהייתה גדולה עליו בכמה מידות. רציתי להסניף את שיערותיו ששיערתי לעצמי שידיפו את ריח השמפו שלו שאהבתי אך שמרתי על איפוק, במקום זאת בירכתי אותו לשלום עם חיוך.
"ה-היי." הוא השיב בזמן שסומק קל נפרש על לחייו, הוא כנראה התגעגע אלי כמעט באותה המידה.
נכנסתי פנימה, משכתי אותו אל בין ידיי וסגרתי את הדלת מאחורי עם בעיטה קלה. הצמדתי אותו כמה רגעים לחזה הפועם שלי לפני שדיברתי. "לוקאס כתב לי שהוא דיבר איתך. הוא אמר לי שטיפה נרגעת ואם אני רוצה לראות אותך זה הזמן. כנראה שהוא צדק." חייכתי. "בכל אופן הבאתי אוכל." הוא הנהן. שחררתי אותו והתקדמתי למטבח. "אני שמח שחזרתם לדבר." הוספתי.
___
"תראה." התחלתי לדבר לאחר שסיימתי לאכול. "ידוע על הרבה שחקנים שהאודישנים הראשונים שלהם לא היו טובים. הם תמיד אומרים שמה שחשוב זה איך היית באודישן עצמו, לא מה שהיה לפני או אחרי." ניסיתי לרמוז לו את הדעה של לואנה מבלי לספר לו על השיחה איתה. עברתי לשבת לידו וחיבקתי אותו אלי. "אם שיחקת טוב את הקטע שלך התקבלת בלי קשר לאם בכית קודם או לא." ליטפתי ברוך את תלתליו. "יותר מזה, אם היית במצב לא טוב ונכנסת ישר לדמות אני חושב שזאת תהיה נקודה בשבילך." נשקתי לעיניו בעדינות. "עכשיו די להיות פסימי כל כך הרבה, הגיע הזמן שתתחיל להאמין בעצמך לפחות עשירית כמו שאני מאמין."
"אתה יותר מידי טוב אלי." לחש.
הרגשתי שלמעשה ההפך הוא הנכון, לא הייתי עדיין קרוב לפצות אותו על העבר. "אין יותר מידי טוב באהבה." השבתי בחיוך ונשקתי לשפתיו.
סידרנו את הצלחות, הלכנו לחדר השינה שלו בו עזרתי לו לשים מצעים חדשים על המיטה. הוא ציין שטוב שבאתי לעזור לו כי הוא שונא לסדר את המיטה לבד, שהסדינים תמיד בורחים לו והוא לא יודע איך להתמודד עם הבלגן שהוא יוצר. התארגנו לשינה, נכנסו למיטה ונרדמנו מכורבלים.
___
בבוקר התעוררתי מכורבל עם האהוב שלי, הפעמים בהן הייתי מתעורר לפני שהוא היה מתחנן שאני אתן לו לקום לשירותים היו נדירות. אפילו יותר מהיכולת למצוא עגיל זהב קטן שנפל בחול, אך הן היו קיימות.
שחררתי את הידיים שלי בזהירות ממנו תוך שאני משתדל לא להעיר אותו. העפתי מבט אל עבר השעון, השעה הייתה שש בבוקר, שעה מוקדמת מידי בשביל להעיר את נייטווינג. העפתי אליו מבט אוהב אחרון לפני שקמתי מהמיטה.
חיטטתי במקרר שלו והתחלתי להכין את ארוחת הבוקר הכי מושקעת שיכולתי לעלות על הדעת. היא אומנם הסתכמה בביצת עין בשבילי וחביתת עדשים עם ירקות שלמדתי להכין בשבילו, אבל סידרתי אותה הכי יפה שיכולתי. לצידן בצלחות סידרתי ירקות וכמובן שלא שכחתי את כוסות הקפה שלנו.
בשעה שבע בערך חזרתי לחדר השינה ונישקתי לאפו של רובין, לאחר מכן עברתי לעפעפיו וללחייו. הוא פלט בתגובה צליל מחאה. "מייקי מה אתה רוצה?" הוא שאל בחצי נמנום חצי ייאוש. נזכרתי לרגע שכך הוא נהג להגיב כאשר הייתי מעיר אותו בצעירותנו. הלב שלי זינק בבית החזה שלי, תהיתי לעצמי אם התת מודע שלו כן זוכר אותי בתור חבר הילדות הקרוב שלו.
הרגעתי את עצמי לפני שהגבתי. "שתתעורר עכשיו כדי שתספיק לאכול ארוחת בוקר." 'נייטוינג' הוספתי בראשי בלבד. הוא פקח את עיניו באיטיות חושף את הצבע הירקרק שלהן שכל כך אהבתי. "בוקר טוב ישנוני." אמרתי בחיוך רחב.
"אני שונא כשאתה מחייך על הבוקר." הוא אמר.
"גם אני אוהב אותך." צחקתי. "קדימה תצחצח שיניים כי אתה לא יכול לנשום לפני זה." התגריתי בו. הוא לא חסך ממני גלגול עיניים בתגובה לפני שהוא קם ממיטתו וניגש לחדר המקלחת להתארגן.
הפלאפון שלי רטט. פתחתי את ההודעה שקיבלתי מפליקס: 'היום ניפגש אחרי העבודה שלך. תבוא לאסוף אותי, אני בלי רכב.' הנהנתי לעצמי ושלחתי לו אימוג'י הסכמה.
ישבתי לאכול בשקט עם רובין את ארוחת הבוקר שלנו. חייכתי לעצמי מהמחשבה שאם יום אחד נגור ביחד זה יראה בדיוק כך, ואם הוא יסכים לעבור לדירה של מייגן ושלי אנחנו נזכה בארוחת בוקר טובה פי מיליון מהאחת שמולנו.
"מה התוכניות שלך היום?" רובין שאל. "אממ... עבודה. כרגיל." עשיתי פרצוף ונאנחתי. לאחרונה כל בוקר בו נאלצתי ללכת לעבודה הרגיש לי שחור, הייתי צריך להתחיל לדרבן את עצמי לקום מהמיטה. "בטח מר הרבט העצלן-"
הקיטור שלי נקטע והושלם; "-ייתן לך עבודה שהוא מתעצל לעשות." חייכתי לעצמי מהאופן בו רובין השלים אותי בצורה חסרת פגם.
"כן." גיחכתי. "ואחר כך אני נפגש עם פליקס, הוא רוצה לדבר איתי על משהו. נשמע משהו חשוב אבל אני לא יודע מה, הוא היה קצת משונה." דיברתי יותר אל עצמי מאשר אל רובין.
הוא הסתכל עלי. "טוב, אני משער אז שנתראה מחר." הנהנתי בהסכמה ולא יכולתי לעצור את החיוך מהידיעה שהוא לא יעלם לי שוב.
סיימנו את ההתארגנות שלנו, כל אחד לעבודה שלו ויצאנו.
אחרי ששמתי אותו במוקד נסעתי למשרד. בדרך עברתי ליד מבנה בעל שתי קומות שנראה מעט הרוס ובאדמה נתקע שלט: 'שטח למכירה'. עצרתי לידו ושמרתי את המספר בפלאפון שבו, הרגשתי שהוא לא סתם הופיע בדרכי וזה היה סימן בשבילי. השטח נראה בעל פוטנציאל מבחינת מחיר, המבנה עצמו נראה לי מהמקרה הקלאסי שבוחרים שמשהו לא ראוי יותר ורוצים להרוס אותו מבלי לנסות אפילו לתקן. זה מה שהבנתי לפחות מכך שמוכרים את השטח בלבד.
המשכתי בנסיעה לעבודה עם שירים של ACDC שניגנו לי ברקע.
___
במהלך היום קיבלתי הודעה נוספת מפליקס שהזכיר לי שאני אוסף אותו. פליקס היה מסוג האנשים האלו שכן היה סומך עליך, אם היית ראוי לכך כמובן, אבל במקביל הוא היה כל כך אחראי עד שהוא היה מזכיר לך את אותו הדבר כמה פעמים.
'אני זוכר, אל תדאג. רשמתי לעצמי, אמרתי למזכירה שלי ושמתי לעצמי התראה. אין צורך לכתוב לי היום חמש פעמים לפחות. אני לא אשכח אותך ואני לא אהיה זמין לפלאפון כדי להגיד לך לא לדאוג.' אחרי החפירה הזאת קיבלתי ממנו אימוג'י של לב גדול אדום ובהמשך זכיתי לשתיקה מכיוונו.
למרות שקיבלתי שקט מצד פליקס ללוקאס היה משעמם, והוא החליט שאני צריך לדעת את זה היטב. הוא שלח לי אינספור הודעות בהן ניסה לשכנע אותי להיפגש איתו לארוחת צהרים כי אין לו עבודה. אחרי שהסברתי שיש לי עומס הוא ניסה לקבוע איתי לערב וגם את ההצעה הזאת נאלצתי לדחות.
"אתה סתם כבר לא אוהב אותי יותר." הוא אמר לבסוף בהקלטה לאחר שאמרתי לו בפעם החמישים ושתיים שאני נפגש עם פליקס לבד.
"לוקאס די. זה לא בגלל שלא אכפת לי ממך יותר, פליקס צריך אותי. ניפגש במהלך השבוע." הקלטתי לו בחזרה, כבר הרגשתי מיואש מחברי הוותיק.
"ואז תיפגש עם רובין שלך כי אכפת לך ממנו יותר." הוא התבכיין.
נשמתי עמוק. "לא השלמת איתו?" שאלתי וגלגלתי את עיניי לעצמי.
"אז מה? אני עדיין רוצה לראות אותך, אני עוזר לך בדברים ואתה עדיין נעלמת לי לאחרונה." השיב.
נאנחתי, הוא כן צדק. כתבתי לו: 'אני אנסה להיפגש איתך השבוע, אני מבטיח.' הוא לא השיב לי. תודה לדדפול כמו שרובין היה אומר.
___
בסוף היום אספתי את הדברים שלי שארזתי מוקדם יותר מהרגיל ומיהרתי לצאת מהמשרד, כפי שעשיתי בימים שלא יכולתי לאפשר למר הרבט לעקב אותי. נסעתי למכון בו פליקס עבד והחניתי בחניה לצד המדשאות הגדולות שנפרשו בו.
יכולתי לזהות מרחוק את הראש בצבע הכתום הבוער של פליקס וחייכתי לעצמי. הוא ישב באחת הפרגולות בדשא לצד אדם נוסף, אדם מתולתל גם הוא בגוון מעט ג'ינג'י. לקח לי יותר זמן ממה שאני גאה להודות עד שהבנתי כי מדובר בשון.
פליקס כנראה קלט אותי בזווית העין שלו כי הוא טפח לצעיר על הראש וארגן את הדברים שלו. הוא אמר לו משהו שהצטערתי שאני רחוק מדי בשביל לשמוע, שיערתי לעצמי שזה היה משהו בסגנון של להתראות והוא התקדם לעברי.
"היי." בירכתי אותו בחיוך. "איך הולך עם הילד." להפתעתי הוא שתק, לא הייתי רגיל לסוג כזה של תגובה מצידו. "טוב... אממ... תעלה ניסע אלי." מלמלתי לאחר שבהינו אחד בשני באופן שהיה כבר מעט מוגזם בעיניי.
הנסיעה הייתה מאוד שקטה, פליקס אפילו לא טרח לנסות להעיר לי שאני נוהג מהר מידי כפי שאהב. הרגשתי חוסר נעימות מכרסם אותי מבפנים, ההתנהגות שלו לא מצאה חן בעיניי, היא לא הייתה אופיינית לו. התחלתי לתהות לרגע אם הוא התחיל לצרוך סמים או משהו כזה.
"אתה מתנהג מוזר." ציינתי לאחר שחניתי.
הוא השפיל את עיניו בדומה ליל קטן אשר הוריו נוזפים בו. "עשיתי משהו לא בסדר מייקל." הג'ינג'י לחש. הסתכלתי עליו מבולבל, לא יכולתי אפילו לדמיין יקום מקביל בו פליקס עושה משהו לא בסדר, למעשה היה לי יותר קל לדמיין יקום בו רובין מכוער ומנתר על הראש.
סימנתי לו עם הראש שנתקדם פנימה. הוא הנהן והחל ללכת אחרי כאשר ידיו עמוק בתוך כיסי המכנס שלו.
"אני מקשיב." אמרתי כאשר היינו כבר בתוך המעלית. הוא שתק. נשכתי את השפה התחתונה שלי בתוך פי והזכרתי לעצמי שהוא כנראה צריך רגע לעצמו, בניגוד לרובין שפשוט אהב לשתוק מסיבה שלא הייתה לי ברורה.
"אפשר לדבר על זה בפנים על כוס קפה?" שאל. הנהנתי בהבנה. דלתות המעלית נפתחו והתקדמנו. נכנסנו לדירה שלי ושל מייגן, פליקס אוטומטית הלך לשבת על הספה בסלון ואני ניגשתי למטבח להכין את הקפה לשנינו.
הלכתי בזהירות עם הכוסות המלאות בשתייה החמה לסלון. פליקס היה מתוח והמתח שלו נפרש בכל הדירה. זה היה מסוג המתח שלמרות שאתה לא האחד שחווה אותו אתה רוצה להצית לעצמך סיגריה, כאילו היא תעזור להפיג את המתח שלא שייך לך.
הוא קירב את הכוס שלו לשפתיו ונשף קלות על האדים החמים שעלו מהמשקה. הוא לגם ממנו לגימה קצרה ושקטה ואז הניח אותו על השולחן. לבסוף הוא הרים את עיניו ושוב הייתה שתיקה.
השתיקה הייתה קצרה אבל כל כך שנאתי את השתיקות. נזכרתי ששון פעם סיפר לי שהוא מפחד משקט, באותם ימים לא הבנתי אותו אבל לצערי התחלתי להבין את הכוונה, רובין נתן לי הדרכה מצוינת שהייתה טריגר בשבילי כלפי כל שתיקה.
"נדלקתי על מישהו ו-ונישקתי אותו." פליקס סוף סוף פתח את פיו.
הסתכלתי בעיניו הכחולות מבולבל. "למה זה לא בסדר?" שאלתי. באותו הרגע חשתי תחושה שהייתה קורת לעיטים רחוקות, רציתי להטיח משהו בראשו, לכעוס עליו על כך שהכניס אותי לפאניקה על משהו פעוט. לפני כן חששתי שמדובר בעניין רציני כמו רצח והסתרת גופה. "אלא אם כן זה על רובין אין משהו לא בסדר בזה." הוספתי כאשר הוא בחר להמשיך לשתוק. "אם זה היה הוא אז הייתי זורק אותך עכשיו דרך החלון." גיחכתי בניסיון לשבור את הקרח והמתח שהציף את החדר.
"זה לא רובין." הוא מלמל.
הקלה משונה התפשטה בי כאילו באמת האמנתי לרגע שמדובר בנייטווינג שלי. "אז מה רע? מותר לך לחבב מישהו זה לא סוף העול-"
"זה מטופל שלי." הוא קטע אותי. "אז כן, זה סוף העולם בשבילי. אני לא יכול להיות דלוק על מטופל שלי, זה לא אתי וזה ניצול סמכות מזעזעת."
שתקתי, לא באמת ידעתי איך לעזור לו בסיטואציה הזו. "אתה לא יכול לבקש ממישהו להתחלף איתך אם זו כל כך בעיה?" שאלתי.
הוא נד בראשו בתסכול. "לא." הוא לגם לגימה יותר ארוכה מהקפה. "אני לא יכול להחליף לו מדריך, בגלל ש..." הוא נשם עמוקה. "בגלל שאתה זה שביקש ממני לדאוג לו, מה שהופך את זה ליותר חשוב. ובנקודה הזאת אני חושב שאני היחידי שיכול. הוא באמת חייב את העזרה הזאת."
"א-אתה דלוק על שון? נישקת את שון?" שאלתי מבולבל. לא הצלחתי לחשוב על דרך אחרת להגיב.
הוא הנהן. "זה לא שרציתי להידלק עליו ככה. אני תמיד נזהר זה אף פעם לא קרה לי עם מטופלים, אבל משהו בו..." הוא נשך את השפה התחתונה שלו.
"טוב מידי בשביל להיות אמיתי?" השלמתי את המשפט שלו בהבנה. הוא הסתכל עלי מעט מופתע. "אני יודע בדיוק על מה אתה מדבר, לפני שמצאת לי את רובין האמנתי שהוא יוכל להיות האדם שבשבילו אני אנטוש את כל החוקים שסטייסי לימדה אותי." גיחכתי ללא כוונת שעשוע.
שנינו לגמנו בשתיקה מהמשקה.
"מה אני עושה מייקל?" הוא שאל לבסוף. "אני לא יכול להיות איתו, הוא מטופל שלי אני יודע עליו דברים שהם נקודת פתיחה לא הוגנת. אם רק יכולתי לפגוש אותו שוב במקום אחר ולא במכון." מלמל.
"רגע אחד, שוב?" שאלתי.
הוא נאנח. "אתה בטח לא זוכר אבל הוא הצעיר שבטעות הפלתי ברחוב." הודה. "למעשה מאותו היום הוא פשוט לא עזב לי את הראש. אני חושב שכבר באותו היום אני..."
הוא לא המשיך את המשפט אבל גם לא היה צורך בכך, הבנתי אותו וחייכתי. "כנראה שזה הגורל." חשבתי מספר רגעים. "תהיה מאופק." הצעתי. "הוא אחד ששווה את זה, הוא אחד שכדאי שהוא יהיה מאושר וחוץ מזה הוא-" נשכתי חזק את הלשון שלי כאשר הבנתי שעמדתי להגיד משהו לא רק חסר רגישות אלא גם חסר טאקט לחלוטין. פליקס הסתכל עלי בשאלה. "תאמין לי, אתה לא רוצה לשמוע את מה שעמדתי לומר." אמרתי מזועזע מעט מעצמי ולגמתי שוב מהקפה שלי.
הוא הנהן בהבנה. "אז להמתין שיחלים ואז להילחם עליו." פליקס קבע בינו לבין עצמו. הנהנתי בהסכמה.
___
עברו שבועיים וחצי מאז האודישן של רובין. שבוע קודם לכן לואנה סיפרה לי שהוא סופית עבר את האודישן, היא גם העניקה לי בסוד את התאריך בו ימסרו את התשובה לרובין. סידרתי את הדברים שלי בתיק בחיוך. קיוויתי שבאותו היום הוא יבוא אלי לחגוג את הקבלה שלו, בשביל זה הייתי צריך לברוח במהירות מהמשרד.
הטלפון שלי צלצל עם המספר והכינוי של התפוז שלי על צג המסך. "היי תפוז." עניתי בזמרה. "היום סוף סוף אומרים לרובין שהוא התקבל. אני כל כך מתרגש!" קראתי ומיקמתי את הפלאפון בין האוזן לכתף כדי להמשיך לסדר.
"הוא אצלי בבית." פליקס אמר. מצמצתי בבלבול. שאלות רבות עלו לראשי, ולא ידעתי באיזו מהן לבחור. המשפט שלו נשמע כאילו הוא נלקח ישירות מתוך סרט אימה.
"מי אצלך בבית?" שאלתי אותו ומנסה להסביר לו באופן הזה שהמשפט שלו מוזר מעט, הייתי בספק שהכוונה היא לרובין כפי שנשמע מההקשר שלו למשפט שלי.
שמעתי אותו נושם עמוק בשביל לסדר את המחשבות שלו. "ש-שון, הוא השתחרר היום והוא אצלי בבית." הג'ינג'י הסביר.
"מה הוא עושה אצלך בבית?" שאלתי מבולבל, זה לא היה לקחת את הדברים באיטיות כפי שסיכמנו בפעם הקודמת.
"חברה שלו שכחה שהיא השכירה את הדירה שלו בairBNB ולא היה לו לאן ללכת, אז הזמנתי אותו אלי." הסביר. אוקי זה עדיין היה לקחת את זה ביחסית איטיות. "והקטע הדפוק פה שזה היה ממש אחרי שהצעתי לו לצאת איתי, ולמרות שהוא נישק אותי הוא לא נתן לי תשובה."
"טוב תחכה שהוא-" עצרתי והבנתי מה הוא אמר. הזדקפתי בהפתעה ועיניי נפערו בתדהמה, לא יכול להיות שהוא אמר את זה. "שון נישק אותך?!" שאלתי מופתע. הבחור שהייתי צריך ללמד איך מתנשקים, שהייתי צריך לשכנע אותו שהכי טוב להשתמש בלשון בזמן נשיקה יזם נשיקה. לא רק שהוא יזם אותה הוא גם בחר להדביק אותה לשפתיו של פליקס. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי.
שתיקה.
"כן." הוא ענה לבסוף בקצרה.
"איך זה קרה?" שאלתי.
"אני מודה, רציתי לנשק אותו. אבל נזכרתי בשיחה שלנו ועצרתי את עצמי ואז הוא הצמיד את השפתיים שלנו ו... מה זה באמת חשוב? מה אני צריך לעשות מייק? אני לא רוצה להלחיץ אותו." הוא נשמע לחוץ באופן שלא התאים לו.
עצרתי גיחוך. היה די נחמד להציץ מידי פעם בין הקליפות הקשוחות של פליקס אל המבוכה שלו. הוא אומנם היה אדם מוכשר, שניחן בכישורים שונים ומגוונים שרבים היו מאחלים לעצמם וליקרים להם. אבל כאשר זה הגיע להתמודדות אינטימית או רומנטית הכישורים היו כקרש עץ של רפסודה שנסחפה לים.
"זה מאוד קל. פשוט אל תנסה לזיין אותו." אמרתי ותליתי את התיק על הכתף שלי.
"מה קשור." הוא אמר בקול ואז לחש; "לזיין?"
גיחכתי לעצמי. "אם אני אגיד תנסה לא לנשק אותו אתה תצליח?" התגריתי מעט. הוא שתק. נאנחתי ונעלתי את המשרד מאחוריי. "פשוט תתנהג רגיל ותיתן לו קצת זמן. אל תשכח מה שעבר עליו לאחרונה, מהבית לבית חולים למכון ואז אליך, ופה אני רק מדבר על מעברים בלי כל ההתמוטטות. הוא צריך רגע להסתגל שוב לחיים שלו. אחר כך הוא יהיה פנוי להיות שבוי בקסמים שלך. אתה יודע, כמו כל אדם עם היגיון בריא." חייכתי לעצמי ויצאתי בשקט ובמהירות מהקומה.
"אתה כנראה צודק, אני סתם מלחיץ את עצמי." הג'ינג'י אמר מהצד השני של הקו.
"אני תמיד צודק." עניתי בגיחוך. "טוב, אני חייב ללכת הביתה בתקווה שהיום רובין יבוא אלי. אני מת לראות אותו." חייכתי לעצמי.
"אתה ממש אוהב אותו, הא?" חברי שאל.
"כן." עניתי ללא חרטה בקולי.
"זה טוב." חייכתי לעצמי. "אני אדבר איתך מייקל נסיעה בטוחה." הוא איחל וניתק.
___
הערב הגיע ורובין לצערי לא בא או ייצר איתי קשר. מייגן הלכה לאחותה לראות את אבר, היא אמרה שהיא לא תחזור לדירה כי הן יפגשו עם האחות השלישית שלהן יותר מאוחר."
הבית היה ריק לחלוטין והייתי בודד. השעמום התקיף אותי כמו אריה המתנפל על הטרף שלו. תהיתי לעצמי איך להתמודד איתו, ההתלבטות שלי הייתה בין לדפוק את הראש בקיר להשטת סירות נייר באמבטיה. לא ידעתי איזה רעיון מבין השניים נשמע יותר מטופש ושלא יימאס עלי במהירות.
ואז נשמעה על הדלת נקישה. הצליל המתוק שלה היה כמו צליל הגאולה שלי. זינקתי במהירות לפתוח אותה, באותו הרגע לא היה לי אכפת אם זה היה אפילו שליח פיצה שהתבלבל בדלת. מצידי החלטתי שאני אשכנע אותו להישאר איתי, ואשלם לו על שאר המשמרת אם צריך.
פתחתי את הדלת לרווחה מבלי לבדוק לפני כן מי עומד מצידה השני. כמעט צרחתי בהתלהבות כמו ילדים בני חמש בהופעה ראשונה של הכוכב האהוב עליהם. למזלי הצלחתי לעצור את עצמי, כך שמנעתי מרובין שהתגלה מולי לראות את התגובה המוגזמת.
"רובין!" קראתי בשמחה. "בוא תכנס, יפה שלי." פיניתי לו כמעט עם ניתור אושר את הדרך. "לא אמרת לי שאתה בא." ציינתי באושר. כבר כמעט איבדתי את התקווה לראות את הפנים היפות שלו מולי באותו הערב.
"אני מפריע?" שאל כהרגלו.
"ממש לא, מייגן יצאה לפני חצי שעה לאחותה, היא לא אמורה לחזור היום. לשם שינוי גם אין עומס עבודה, תכננתי להשיט סירות נייר באמבטיה או משהו כזה משעמום." גיחכתי. החלטתי ביני לבין עצמי שהוא לא צריך לדעת מה האופציה השניה עליה חשבתי.
"אני רוצה לדבר איתך." אמר. המשפט הזה יכל להרתיע כל בן זוג, כנראה שגם אותי אם לא הייתי מחכה לו כל היום. שיערתי לעצמי שהוא עומד לספר לי על התשובות של האודישן וכרגיל מתנהג בדרמטיות – ממש כמו הקטע אותו בחר לבצע. השתדלתי לשמור על קור רוח ולא לקלקל לו את ההפתעה בזמן שהנהנתי וסימנתי לכיוון הספה בסלון.
התיישבנו על הספה הארוכה בה יכלו להיכנס כשלושה אנשים. אהבתי לשבת עליה עם רובין, היא תמיד הזכירה לי את הפעם הראשונה שלנו. לצערי אותה הפעם נחשבה לסטוץ שיכור -לפחות מהצד של רובין- אבל לא התחרטתי עליה, ככה זכיתי להכיר אותו מחדש בכל דרך אפשרית.
ישבנו כמה זמן באותה שתיקה ששנאתי. ידעתי שאסור לי ללחוץ עליו, הייתי צריך להשתמש בכל הכוחות שבי לא לפתוח את הפה ולהרוס לו את הניסיון, הוא היה צריך להתחיל לדבר לבד.
"אני רציתי לספר לך משהו." הוא סוף סוף התחיל לדבר.
פלטתי אבל כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי ופלטתי; "אני יודע."
התגובה שלו הפתיעה אותי. "מ-מה?" הוא שאל מבולבל בזמן שציפתי שיכעס שדחפתי את האף שלי למקום שלא שייך לי.
חייכתי אליו. "למה שלא תספר לי אתה?" שאלתי בחיוך בניסיון לתת לו הזדמנות נוספת להתגבר על הפה הגדול שלי. "יש תשובות על האודישן?"
הוא בהה באוויר בשתיקה זמן ממושך לפני שהוא התפקס חזרה עלי ודיבר. "כן, קיבלתי תשובות היום."
"נו?" שאלתי בחיוך רחב שנועד למנוע מממני להפריע לו שוב, זה היה כל כך קשה אבל זה היה הרגע של נייטווינג ולא יכולתי לגזול לו אותו.
"עברתי." השיב בחיוך קטן את מה שכבר ידעתי. "היא אמרה שישלחו לי בקרוב מייל עם הפרטים לקראת תחילת השנה. עוד לא קיבלתי אותו אבל כן, אני אתחיל ללמוד משחק." שיערתי לעצמי שהכוונה ב'היא' הייתה ללאונה ששמרה איתי על קשר כל אותה תקופה, היא אמרה שהיא רוצה להיות האחת שתגיד לרובין. הוא נראה יותר קורן מהשמש עצמה.
התקרבתי אליו וחיבקתי אותו חזק אלי. "אני כל כך מאושר בשבילך." לחשתי לו באוזן, אחרי הכל כשהוא היה מאושר אני הייתי מאושר כפליים. "אני אוהב אותך." הצמדתי בעדינות את שפתי לשלו.
הוא ניתק את הנשיקה שלנו, הסתכל עלי עם מבט מתוח ולקח נשימה עמוקה. לא הבנתי ממה הוא עדיין כל כך מתוח, זה היה אמור להיות הרגע בו כל העול שהיה על כתפיו ירד. "יפה שלי," אמרתי ברוגע. "אתה כבר לא צריך להיות כזה לחוץ. עברת. אתה הולך להגשים את החלום שלך, אתה תהיה שחקן נפלא." הוא חייך חיוך קטן שגרם לי להיות מרוצה.
"מייקי?" הוא שאל בהיסוס.
"ממ?" היממתי בשאלה.
"למה אתה אוהב אותי?" השאלה שלו הייתה הטיפשית ביותר שהוא אי פעם העלה על שפתיו אך עיניו שידרו סקרנות אמיתית. "אני מכיר את עצמי מספיק טוב בשביל לדעת שאני לא מיוחד, לא משנה כמה פעמים תגיד שכן. אני לא אדם חברותי שכיף להיות לידו, אני לא משדר אופטימיות. ויותר חשוב, אני לא מאמין באהבה. כלומר שזה נועד לכישלון גמור מצידך."
רציתי הגיד לו שהשאלה שלו מטופשת וחסרת כל היגיון וכך כל מה שהוא אמר אחריה, אבל הרגשתי שזה לא יהיה נכון ויקטין את כל התחושות שלו. הגיע הזמן אחת ולתמיד להבהיר מולו כמה הוא חשוב לי, כמה אני אוהב אותו וכמה אני לא יכול לעבור יום בלעדיו.
חייכתי אליו. "כן, אתה לפעמים יכול להיות קשה ולא במובן שכולנו אוהבים." גיחכתי על הניסיון המטופש שלי להפשיר את הקרח שהוא יצר סביבו. "אתה קשה עם עצמך, אתה לא יודע לקבל את האהבה שמעניקים לך, אבל אתה כן לומד לעשות את זה. אז התשובה לטענה שלך היא לא. הניסיונות שלי לא נועדו לכישלון." הייתי מופתע מכמות הביטחון שהפגנתי מולו, בייחוד בהתחשב בכך שעד לפני לא הרבה זמן הייתי מהוסס ברגשות שלו כלפי. "הם דווקא תופסים תפנית טובה."
הוא השפיל את ראשו מטה במבוכה. שמתי אצבע מתחת לסנטר שלו והרמתי את פניו כך שהוא יסתכל עלי ויספוג את כל הכנות שהפגנתי. "אתה מיוחד ממש, אני אוהב לדבר איתך כי תמיד יש לך משהו חכם ועמוק להגיד, גם אם זה בין השורות." חייכתי. "בין החומות שהצבת לעצמך יש בך משהו טהור, משהו בך כל כך כנה ואכפתי. כשיש משהו שאתה אוהב רואים את זה, אתה לא יודע להסתיר את זה לרגע. זה שאתה טוב במיטה זה גם בונוס נחמד." גיחכתי ואז חזרתי לדבר ברצינות. "אבל בגדול, אני אוהב אותך כי אתה מי שאתה. אתה לא מנסה להשתנות בשביל אחרים, הצד האותנטי שלך תמיד נאבק להישאר, ויש אנשים שמשתנים לא משנה מה. אתה רובין שלי."
הוא תמיד טען שהוא נגעל מהקיטשיות שלי, ואהב לקרוא לי מגוחך ודביק. אבל מה שרובין כנראה אף פעם לא הבין זה שלפניו הכל היה אחרת. לפני שרובין היה בחיי לא ידעתי לומר את המילים האלו, לא ידעתי איך להציג את הלב שלי לראווה, יותר מזה, פחדתי לעשות זאת. לפניו הייתי שובר לבבות עם כללים מאוד ברורים, כלים שנועדו לשמור על הלב שלי מלהישבר שוב. רובין הפך את עולמי יותר ממה שהוא חשב או דמיין.
הוא נשך את השפה התחתונה שלו והחלטתי באופן חריג לאפשר לו לעשות זאת.
"אני רוצה לתקן את כל הדברים שעברת, לחטא את כל הפצעים, לתת לך אהבה אינסופית, ולאפשר לך כל יום להיות יותר מאושר עם מי שאתה." ליקקתי את שפתיי, ידעתי מה אני רוצה לומר וידעתי איזו משמעות עמוקה תהיה לדברים האלו מצידי. "אני מרגיש כאילו אני מכיר אותך כל חיי, אז גם אם לא תעניק לי אהבה אני אלחם עליך ועליה. משהו בך פשוט בלתי נפרד ממני ואני לא רוצה לחכות לגלגול הבא כדי לפגוש אותך שוב."
קיבלתי החלטה גורלית בשביל שנינו. החלטתי שהגיע הזמן לומר לו את האמת, הגיע הזמן להיות אמיץ ולא פחדן כפי שהתנהגתי.
הוא הסתכל עלי מספר רגעים לפני שלחש את שמי והצמיד את שפתיו לשלי.
קיבלתי את שפתיו במהירות והנעתי את שפתיי עליהן בחזרה. הצמדתי אותו אלי ממותניו, למרות הבגדים שהפרידו בינינו יכולתי להרגיש את חום גופו שבער כלבה. השפתיים שלו היו כל כך חמות באופן שיכל להשאיר כוויה על שפתיי. סרבלתי את אצבעותיי בתלתלים השחורים היפיפיים שלו שכל כך אהבתי, ידיו חיבקו בחוזקה את צווארי והנשיקה שלנו הלכה והתעמקה.
ידעתי שכנראה לא היה דבר שאהבתי בעולם יותר מאשר להיות צמוד לרובין, לא יכולתי לעלות על דעתי דבר אחד שגרם לי להרגיש יותר שלם מהנשיקות, חיבוקים והריח שלו. המגע לו מזמן כבר לא היה רק עניין מיני, זה היה הרבה יותר מזה.
הרגשתי את הנשיקה הולכת ונהיית יותר רטובה, תשוקתית ונזקקת וכל זה לא היה רק מצידי. למעשה ניסיתי להחזיק את המחשבות המלוכלכות כמה שיותר רחוקות מהראש שלי, החזקתי את עצמי לא ללחוץ עליו לקחת את העניינים לבין הסדינים. הרגשתי שמשהו ברובין יותר נסער מהרגיל, תחושה שליוותה אותו מהרגע שהוא הכניס את רגליו לתוך הדירה שלי. אבל מהצד השני הגוף שלי התחנן ממני לעשות משהו עם התחושה שחווינו, הייתי כלוא באחד המאבקים הקשים שניהלתי בחיי.
ואז רובין היה הגואל שהציל אותי מהמאבק. "אני רוצה ללכת לחדר שלך." הוא לחש לי באוזן. הנהנתי מבלי לחשוב פעמיים, כנראה שהגוף שלי לא היה מאפשר לי באותו הרגע לעשות שום דבר אחר. נעמדתי ומשכתי אותו אחרי.
התנשקנו כל הדרך לחדר שלי, תוך שאנחנו מעיפים את הבגדים כאילו היו לכלוך מיותר שלא היה לו מקום בעולמנו. הגענו לחדר שלי לבושים בתחתוני הבוקסר שלנו בלבד, והתנתקנו רק בשביל שכל אחד יוריד את שלו.
זרקתי את כל האיפוק שלי לעזאזל דרך החלון. הפלתי אותו על המיטה תוך שאני ממשיך לטרוף את שפיו, הן הרגישו לי כמספיקות לארוחה שלמה לכל היום. הוצאתי מהמגירה את בקבוק חומר הסיכה והתחלתי להכין אותו היטב. בסופו של דבר לאחר שהרגשתי שהוא מתחנן מספיק במקביל להתגרויות שלי הוצאתי מהמגירה קונדום.
"ב-בלי" הוא ביקש מבלי ליצור איתי קשר עין ישיר מידי. לא הייתי מוכן לבקשה הזאת, קיבלתי חינוך מספיק הדוק כדי לדעת שזה לא רק אסור אלא שזה גם לא מנומס במיוחד. בקשה כזאת יכלה גם להיות הקבלה לווידוי אהבה, ביחוד מהצד של רובין שלא היה ממש טוב עם להביע את הרגשות שלו. קפאתי לרגע והתחלתי לתהות לעצמי אם רובין אוהב אותי וזאת הדרך שלו לומר זאת, הוא אף פעם לא עשה דברים בדרך המקובלת.
"אתה בטוח?" שאלתי מהוסס כשנזכרתי איך מדברים ומחברים משפט. הוא הנהן. נשכתי את השפה התחתונה שלי. "אף פעם לא עשיתי מישהו או מישהי ככה." הודיתי והרגשתי חשש ממלא את הבטן שלי.
אבל אז רובין חייך חיוך רחב, ואמר את מה שהייתי צריך לשמוע בשביל למלא את הבקשה שלו; "אני שמח שנהיה הראשונים אחד של השני במשהו אחד לפחות." זה כל מה שבאמת רציתי בחיים – להיות מישהו מיוחד בשביל רובין.
חייכתי אליו בחזרה, הגיע הזמן להוריד כל מחסום אפשרי שהצבתי בינינו, זרקתי את הקונדום בחזרה למגירה.
לאחר שגמרנו נפלתי על גופו של רובין. האקט היה יותר טריקי ממה שציפיתי לפני שהתחלנו. הכל היה יותר רגיש, נדרש ממני מאמץ אמיתי לא להגיע מהר מידי לנקודת היעד, ובמקביל לא לעשות איתו עדיין אהבה.
"זה היה נפלא." הוא מלמל בקול. הנהנתי בהסכמה ועטפתי אותו בין זרועותיי. שמחתי שהצלחתי לגרום לו להרגיש טוב, כבר התחלתי לחשוש שאין לי עוד טריקים בשרוול.
שכבנו מכורבלים בשתיקה זמן מה עד שרובין קטע את השקט; "אני חייב מקלחת." הכריז. לא רציתי שהוא ילך, רציתי להישאר לנצח בעננה החלומית בה נחנו. כמעט ולא הורדתי את ידיי ממנו אבל לא התחשק לי לריב. במקום זה גנבתי לו נשיקה קטנה לפני שהוא קם באיטיות.
הוא אסף את התחתונים שלו -לא מפספס את ההזדמנות לזרוק עלי את שלי- ויצא מהחדר.
___
לאחר שהדלת נסגרה אחריו לבשתי את פריט הלבוש שנזרק עלי באנחה כבדה. באופן מאוד מוזר הרגשתי לפתע כל כך בודד וריקני, כאילו רובין לקח איתו חלק ממני וטס לקצה השני של העולם. רציתי שהוא יחזור למיטה להתכרבל איתי, להסניף את הריח שלו ולהתעלם מהתחושה הדביקה של הגופים שלנו.
הפלאפון שלי שנח על השידה הרחוקה בחדר השמיע צליל רטט. קמתי מהמיטה, שלפתי סיגריה מהחפיסה ובמקביל נטלתי את הפלאפון שלי ממקומו. התקדמתי אל החלון. הצמדתי את הסיגריה הכבר דלוקה אל שפתי, והבטתי בטלפון. על המסך צוין כי התקבל מייל חדש בתיבת הדואר שלי.
נכנסתי בסקרנות למייל שהיה עם נמען לא מוכר. הוא הכיל מספר קבציי וידיאו, תמונות וקטעי קול. הסתכלתי על הקבצים מבולבל, התמונה הראשית בכל הסרטונים הייתה מסך שחור והתמונות הראו שיש ללחוץ עליהן כדי לראות את תוכנן.
החלטתי ללחוץ על אחד קטעי הקול.
"אתה מנסה להשתכר?" שאל קול גברי שנשמע מעט מוזר, לא הבנתי מה הקשר ביני לבינו.
ואז שמעתי את הקול השני. "כן, כנראה." זה היה הקול של רובין ללא כל צל של ספק, לא הבנתי למה הגיעה אלי הקלטה שלו. "היחידי שהזדיינתי איתו בלי אלכוהול זה מייקל, אני לא רוצה לתת לך את אותה הפריווילגיה." מצמצתי בבלבול מספר פעמים וניסיתי לעבד את מה ששמעתי. תהיתי לעצמי אם לא זיהיתי נכון את הקול.
לקחתי שאיפה עמוקה מהסיגריה ניסיתי להרגיע את עצמי. הוצאתי את העשן באיטיות, זה לא היה הזמן להמציא לעצמי כל מיני סיפורים כנראה הבנתי לא נכון.
המשכתי להקשיב להקלטה השניה שהתחילה בבכי של רובין. "א-אני הרבה דברים. ב-באמת. אני אנט-אנטיפת, א-אני שו-שונא את רוב הילדים, אני לא-לא יודע להיות חבר. אבל... אף-אף פעם לא-לא ידעתי ש-ש-שאני בוגד." הרגשתי את הראש שלי מתחיל להסתחרר, עשן הסיגריה חנק אותי והיא נפלה מהיד שלי לתחתית הבניין. סירבתי להאמין שזה היה הקול של הגבר שבדיוק התקלח במקלחת שלי.
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני מדמיין אבל אז הפעלתי את קטע הקול השלישי: "השתגעת? מייקל מגיע אלי בצהריים. חוץ מזה, מה אתה צריך אותי לארוחת בוקר? השגת את הזיון שרצית."
סירבתי להאמין למה שהמוח שלי התחיל לעבד, אולי זה לא באמת הקול של רובין אחרי הכל משהו היה טיפה מוזר בסאונד. החלטתי להפעיל את קטע הקול האחרון בתקווה שהוא האחד שיוכיח לאוזניים שלי שהן טועות.
"רובין, אני רק רוצה להזכיר לך שאתה זה שתמיד בא לפה, אתה חושב שאני טיפש? שאני לא יודע מה הייתה המטרה האמיתית שלך?" הקול המוזר נשמע. "אתה נתת לי לנשק אותך, נתת לי לזיין אותך, לא דחפת אותי ולא אמרת לי אף פעם לא אחרי שזה התחיל."
"כן, אני בגדתי במייקל מבלי לחשוב, אולי הייתי עושה את זה שוב." לא יכולתי כבר להתכחש, זה היה רובין.
נשכתי כל כך חזק את השפה שלי בזמן שהאצבעות המטופשות שלי לחצו על אחד קטעי הווידיאו. הסרטון התנגן ויכולתי לראות בבירור את רובין נדפק, לא יכולתי לראות את הפנים של הגבר אבל זה לא היה אני. שאר הסרטונים היו זהים לאותו אחד. בתמונות המצורפות יכולתי לראות חלקים מתוך הסרטון עם הדגשה של התאריכים, אלו הציגו בברור שדובר על תקופה בה כבר היינו ביחד.
בהיתי באוויר לפני שהנחתי את הפלאפון בצד. באופן כמעט רובוטי לבשתי מכנס טרנינג אפור שתאם למצב רוח שלי. לקחתי בחזרה את הפלאפון שלי והתקדמתי באיטיות לסלון. התיישבתי על הספה, היא כבר לא העניקה לי את התחושה הטובה שהעניקה זמן קצר קודם לכן.
הקשבתי שוב ושוב להקלטות כמו איזה מזוכיסט, חרטתי כל מילה ומילה מהן והן פגעו בחזה שלי כחצים.
שמעתי ברקע את דלת החדר שלי נפתחת באופן מעומעם "מייקל." בן זוגי שהיה אמור לספק לי תשובות שאל. שמעתי את צעדיו מתקרבים לכיווני אך זה הרגיש כאדם ההולך מחוץ לדירה. שיחקתי עם הפלאפון בין ידיי, הכל הרגיש מעורפל ולא אמיתי. קיוותי שהכל היה סיוט בהמשכים, כזה שמתעוררים ממנו ואומרים תודה שהוא לא באמת קרה.
"מייקי?" שמעתי את קולו קרוב יותר אלי והרגשתי מגע בכתף שלי. "הכל טוב?" המגע שלו עורר אותי והחזיר אותי חזרה למציאות. לא, זה לא היה חלום הוא באמת עשה את זה.
הרמתי את ראשי והסתכלתי בעיניו באופן חדור. ניסיתי לקרוא אותו, ניסיתי להעניק לעצמי תירוצים: אולי זה היה פוטושופ, אולי ההקלטות היו איזשהו עיוות משהו בהן באמת נשמע מוזר, זאת אומרת איך הוא יגיד בקלילות שהוא בוגד ללא שום רעד בקולו?
"למה?" שאלתי בקול בעיקר את עצמי ובכך שברתי את השתיקה.
"מה קרה מייקל? המשפחה שלך בסדר?" שאל. לא הבנתי מה המשפחה שלי קשורה לעניין, ניסיתי להמשיך לקרוא אותו תוך שאני מייצר את השתיקה שכל כך שנאתי. הוא המשיך לעמוד לצידי מבלי לומר מילה.
"למה אני הייתי צריך לגלות את זה מאדם אחר ולא ממך?" פלטתי לבסוף הפעם באמת מדבר אליו.
"מ-מה?" הוא גמגם ושמעתי אותו בולע את רוקו. באותו רגע קיבלתי את התשובות שלי: זה לא היה פוטושופ, זאת לא הייתה עריכת קול. כל מה שראיתי וכל מה ששמעתי היה אמת לאמיתה.
"אתה בגדת בי." אמרתי את שלושת המילים שקיוויתי לעולם לא להגיד. כל ההתנהלות שלי בעולם פעלה מהפחד לחוות שיברון לב, שמישהו יעזוב אותי או יבגוד בי. לצערי כשאפשרתי למישהו גישה ללב שלי הוא הוכיח לי שצדקתי - לא ניתן לבטוח באנשים.
"א-איך גילית?" הוא שאל ללא ניסיון להכחיש או אפילו להתנצל.
"אז אתה מאשר את זה." מלמלתי לעצמי וקמתי. ברגע אחד הרגשתי שאני מתהפך במאה שמונים מעלות. "זה לא משנה איך!" הרמתי את הקול שלי. דמעות התחילו לפרוץ מהעיניים שלו, רציתי לצעוק עליו שהאחד שצריך לבכות הוא אני ולמעשה רציתי לעשות את זה. לצערי הייתה שאלה אחת שכרסמה בראשי ולא נתנה לי מנוח באותה העת. "מי זה היה?"
"א-אתה לא יודע?" שאל. "מי סיפר לך? איך יכול להיות שגילית לא ממני ואתה לא יודע מי זה?" הבנתי שהוא חושב שמי ששלח לי את הכל היה האחד שזיין אותו, אבל למה שהשותף לבגידה יספר את זה לבן הזוג שלו ומאיפה יהיו לו הפרטים שלי. הלב שלי החל להלום בעוצמה מטורפת מהמחשבה שאולי מדובר במישהו שאני מכיר.
"ראיתי את התמונות שהייתי צריך ושמעתי את מה שהייתי צריך כדי לקבל הוכחה. בסופו של דבר אתה זה שאישר לי את זה." יריתי לעברו. הוא נשך את השפה התחתונה שלו. בניגוד לבדרך כלל רציתי שימשיך לנשוך אותה כל כך חזק, עד זוב דם, שהוא ירגיש את אותו כאב שאני הרגשתי.
הרגליים שלי זזו לכיוונו. לא הבנתי למה, לא באמת רציתי להיות קרוב אליו. הוא זז אחורנית בתגובה והדם עזב את פניו שהלבינו. "מי זה היה רובין?!" הרמתי יותר חזק את הקול שלי והרגשתי את ידיי מתאגרפות. "נו?! מי זה היה?! מי זיין אותך?" צעקתי עליו. כל כך שנאתי את המילה 'להזדיין' אבל שיערתי לעצמי שכנראה רובין לא היה מי שחשבתי שהוא, הוא אחד שחושב רק ככה וכנראה באמת כל הניסיונות שלי לשקם אותו נועדו לכישלון חרוץ.
"לוקאס." הוא השיב בלחש את התשובה לה לא ציפיתי. שתקתי בזמן שניסיתי לעכל את התשובה שלו, למצוא לעצמי הסברים הגיוניים ללמה החבר הוותיק שלי יבגוד בי ככה. איך יתכן שלוקאס ינהל רומן עם בן הזוג שלי אם הוא כל הזמן מתלונן עליו. נזכרתי בתחושת הבטן הקודמת שאכן מדובר באדם שאני מכיר.
התעסקתי לרגע בפלאפון שלי, שבתי לאותן תמונות שנלקחו ישירות מהסיוטים שלי כדי למצוא רמז כלשהו. ואז זה קרה, זיהיתי באחת התמונות סימנים שהסגירו כי אכן מדובר בביתו של לוקאס. "אתה הזדיינת עם לוקאס?" שאלתי באופן פחות זועם.
"כ-כן" קולו נשבר באמצע התשובה. הדמעות זלגו מעיניו בעוד ששלי שוב איימו לפרוץ אבל הייתי חייב להמשיך לקבל תשובות, זה לא היה זמן להישבר. "כמה זמן זה נמשך?" שאלתי, חוזר לטון הכועס יותר שלי.
"ח-חודש וחצי בערך." גמגם. הרגשתי כל כך מטומטם באותו הרגע. חודש וחצי חשבתי שרובין מתרחק ממני כי אני עושה משהו לא בסדר, כשבעצם הוא הלך מאחורי הגב שלי עם לוקאס. "ל-לא התכוונתי. הוא התחיל איתי עוד ביום בו פגשנו אותו בבר. אני נשבע לך, אני דחיתי אותו, באמת."
כן, לוקאס גרם לי להיפרד מבני ובנות זוג שלי בעבר, הוא תמיד שכנע אותי שמשהו בהם לא בסדר אבל לפני כן אף אחד או אחת מהן לא בגדו בי איתו. לפחות כך האמנתי. התחלתי לחוש ספק בנוגע לכך.
שתקתי וניסיתי לעבד את המידע החדש שספגתי בחצי שעה האחרונה. שלפתע הרגשתי מגע בזרוע שלי, נרתעתי ממנו. "שלא תעז לגעת בי." רשפתי בכעס.
"מייקי." בניגוד לבדרך כלל רציתי להקיא מהשימוש שלו בכינוי שלי, נייטווינג אף פעם לא היה עושה לי את זה. אבל נייטווינג כבר לא היה קיים יותר. הוא כבר לא היה בן שתיים עשרה.
"אל תקרא לי ככה." אמרתי בקור. הדמעות החלו לעקצץ בעיניי, לא רציתי לתת לו לראות אותי נשבר. "אני רוצה שתצא לי מהבית." קבעתי לבסוף. הייתי חייב להיות לבד וכמה שיותר מהר.
"מייקל." הוא לחש בין הדמעות שלו.
"שמעת אותי?!" צרחתי. "תעוף מפה! אני לא רוצה לראות אותך!"
הוא נעל את נעליו ולקח את התיק שלו מהכיסא. "א-אני באמת מצטער מייקל." הוא פלט בקול חנוק רגע לפני שהוא פתח את הדלת.
"לך." כבר התחלתי להתחנן. מבלי מילה מיותרת נוספת הוא עזב את הדירה שלי והשאיר אותי לבד.
___
כל הבדיחות הכריכות הדקות בחיוך שלך יש אהבה,
הכדור שזרקתי לסל כמעט ונכנס כמה חבל.
___
רעש הדלת שנסגרה הדהד ברחבי הבית מאחורי האקס הטרי שלי. הדמעות פרצו את המחסומים שלהן: תחילה ירדה דמעה עדינה אחת, בעקבותיה זלגה אחת נוספת עד שלבסוף הרגשתי את הלחיים שלי נרטבות לחלוטין.
"למה? למה נתתי למישהו לעבור את ההגנות שלי?" שאלתי את עצמי בקול אבל לא הצלחתי למצוא תשובה לטעות שלי. ניגשתי למטבח ומזגתי לעצמי כוס וויסקי נקי, לשם שינוי הייתי חייב אלכוהול כדי לשכוח. נשענתי על השיש של המטבח ולגמתי מהכוס באיטיות, כאשר הגעתי לתחתית מזגתי לעצמי אחת נוספת והתקדמתי לסלון עם הבקבוק.
התיישבתי על הספה והמשכתי לשתות באיטיות. שקעתי למחשבות על האירועים האחרונים שקרו בדירה. ידעתי שכל כך אהבתי את רובין, נלחמתי להגן על המערכת יחסים הזאת אז איפה לעזאזל הכל התקלקל? מה היה בלוקאס שגבר עלי?
כל כך הרבה שאלות הציפו את הראש שלי ולא ידעתי לאיזו מהן אני יותר רוצה לקבל תשובה: איפה הכל נהרס? למה שהחבר הוותיק שלי יעשה לי דבר כזה? מהשאלות האלו התחלתי לתהות לגבי המהלכים של לוקאס: למה שהוא ירצה את החבר שלי או למה שהוא יתחיל איתו עוד ברגע שהם נפגשו. יכול להיות שהוא גם כן זיהה אותו? למה הוא לא אמר לי כלום? מה אם הוא גם היה דלוק על רובין עוד כשהיינו צעירים? ויותר גרוע, יכול להיות שהיה ביניהם משהו שאף אחד מהם לא סיפר לי?
המערבולת האינסופית שהתפתחה בראשי נקטעה לפתע בגלל צלצול טלפון, זיהיתי אותו בתור האחד ששמתי לרובין. הרמתי בהיסוס את הטלפון שלי משולחן הקפה שבסלון, על צג המסך כמובן נפרשה התמונה האהובה עלי ביותר של רובין. בדרך כלל התמונה הזאת השרתה עלי תחושה של אושר ושלווה, אך הפעם לא יכולתי להנאות ממנה.
הנחתי את כוס הוויסקי על השולחן והסתכלתי על המילה 'נייטווינג' בהיסוס. לבסוף לקחתי נשימה עמוקה, עניתי לשיחה בהחלטה שאם רובין ירצה לנסות להסביר אני אתן לו. "מה אתה רוצה?" עניתי בכעס מהול בייאוש, אחרי הכל לא הצלחתי להיפטר מהתחושות שלי. כרגיל הייתה שתיקה מהצד השני והדם שלי החל לבעבע בכעס, לא הבנתי למה הוא התקשר בשביל לשתוק. ואז נשמעו צחקוקים משונים. "רובין?" שאלתי תוך שאני תוהה לעצמי אם הוא שיכור.
"למה התאהבתי בך?" לבסוף רובין דיבר, תחילה לא הייתי בטוח אם אלי או שנלחץ לו בטעות. "למה מכל האנשים הייתי חייב לתת לך להיכנס לי ללב כל כך חזק?" למרות הכעס שלי הלב שלי החל לדפוק בחוזקה. הקול שלו היה מעומעם כך שהבנתי שהטלפון בטעות נלחץ לו, תהיתי לעצמי במי הוא התאהב אם בי או בלוקאס. הצמדתי את הטלפון יותר חזק לאוזן שלי בניסיון לשמוע אותו הכי טוב שניתן.
"היי מייקי!" הוא קרא בצחקוק שהרגיש נטול מהומור מבלי לדעת שאני מקשיב לכל מילה שיוצאת מהפה שלו. "נחש מה אני עושה? אני שותה וודקה! כן, כן את המשקה שאני שונא. לא טעים לי ואני עושה את זה רק כדי לשכוח ממך." נשכתי את השפה התחתונה שלי בכאב.
דבר לא נשמע זמן מה מהצד השני עד שרובין דיבר שוב; "לעזאזל, אני צריך אותך עכשיו מייקי. אני כל כך צריך אותך." שתיקה. כן, הוא דיבר עלי, הוא התאהב בי ואני סילקתי אותו לפני שיכל להסביר. "מעניין אם אתה חושב עלי עכשיו גם, אם גם אתה מתחיל לשתות כמוני כמו אידיוט ומתעלם מהעקרונות שלך." הוא לא טעה, דחקתי אותו לפינה בה הוא נשבר מול אלכוהול ואני בדיוק כמותו סיימתי מספר כוסות וויסקי.
זה הספיק לי. ניתקתי את השיחה והנחתי את הפלאפון בצד תוך נשיפה מרוגזת. "אידיוט." מלמלתי לעצמי. העפתי מבט על הכוס וויסקי החצי ריקה לצידי וסיימתי אותה בלגימה. "לעזאזל איתך אידיוט, אני כל כך אוהב אותך." מלמלתי לעצמי ונעמדתי. הנחתי את הכוס בכיור. "אני לא יכול להשאיר אותך לבד כשאתה ככה." המשכתי לדבר לעצמי תוך שאני לוקח את מפתחות האופנוע שלו, יצאתי מהדירה מעט שיכור והבנתי שכנראה אצטרך לתפוס מונית.
___
גשם חזק קשה לי לראות אפילו שעיני פקוחות.
נוסע הלילה לבד לצפון כי בא לי לברוח.
___
יצאתי מהבניין אחרי שקיבלתי את החלטה - אני השיכור הייתי צריך להגיע לרובין הגם כן שיכור. אהבתי אותו עם כל נים ונים בגופי, הייתי מוכן להתמודד עם ההשלכות של כל מה שעובר עלינו, לחזור והלחם על זה בשביל שנינו ולבדוק אם יש לי שותף למאבק.
הייתי כל כך מרוכז במחשבות שלי, במה שאני אגיד ומה הוא אולי יגיד לי בחזרה. דמיינתי כל כך הרבה סיטואציות אבל סיטואציה אחת לא דמיינתי: להיתקל בדרך באדם האחרון שציפית להיתקל בו, האחד שהיה אחראי על הכל – לוקאס.
"מייקל." הוא קרא בשמי וגרם לי להתנתק מהמחשבות שלי.
הסתכלתי עליו בגועל. לוקאס היה החבר הוותיק שלי, בין האנשים היחידים שסמכתי עליהם והבגידה שלו הייתה כמו סכין בגב. הוא ידע על הרגשות החזקים שלי כלפי רובין -לא כמו פליקס כמובן- ובכל זאת למרות הבקשות החוזרות שלי החליט לדפוק לי גם את מערכת היחסים הזאת. הפעם הוא גם לקח את זה לרמת האקסטרים וכבר לא יכולתי להכחיש את זה.
"אני לא רוצה לראות אותך." אמרתי בכעס תוך כדי שאני משתדל לשמור על קור הרוח שלי.
"הי, תקשיב לי רק רגע אחד." לוקאס ניסה להתחיל להסביר את עצמו.
ביני לבין עצמי תהיתי לרגע כמה זמן לקח לו להבין שאני אדע שזה הוא. לא הספקתי לשקוע יותר מידי במחשבה הזאת כי איבדתי את עשתונותיי. "ממש לא." קבעתי בכעס. "איך העזת לעשות לי את זה?!" הרמתי את הקול שלי. "אני רגיל שאתה מסכסך ביני לבין בני זוג אחרים שלי, קיבלתי את זה כי הם אחרי הכל לא היו משהו באמת רציני. אבל הפעם הגזמת!" התחלתי לצעוק עליו. "חשבתי שאת רובין אתה מקבל בשבילי, אבל מסתבר שקיבלת אותו יותר מידי טוב!!!" צרחתי עליו כל כך חזק עד שהגרון התחיל לכאוב לי. לא היה לי אכפת מה השעה, מי שומע, ושהאדם שעומד מולי הוא חברי הוותיק - חברים לא מתנהגים ככה.
"מייקל זה לא בדיוק מה שאתה חושב תראה-" הוא הניח יד על הכתף שלי. זאת הייתה הטעות השנייה שלו באותו הערב. הראשונה הייתה לבוא אלי ובכך לאשר את החשד שלי שהוא שלח אלי את הכל.
מבלי לחשוב יותר מידי העפתי לו אגרוף ישר לפנים, ולמרות שהוא יכל להתגונן די בקלות הוא אפילו לא ניסה. הפלתי אותו למדרכה והכנסתי לו עוד אגרוף בצד השני ועוד שלוש לבטן. למרות שמבחינת מסת שריר לוקאס שחי בחדר הכושר ניצח אותי הוא לא נאבק לרגע.
"מייקל." הוא אמר בקול שבאופן מפתיע הצליח להישאר יציב. "בבקשה תיתן לי לדבר."
למזלו לא הייתי אדם אלים מטבעי, לא נהגתי ללכת מכות כמעט אף פעם, גם לא כשהייתי צעיר. הפעמים היחידות בהן נאלצתי להשתמש בידיים שלי הייתה כשנאלצתי להתגונן או לשמור על כבודם של בני או בנות הזוג שלי. קמתי ממנו, זזתי אחורנית והסתכלתי עליו נעמד באיטיות.
השתיקה שררה בינינו. היא הייתה יותר מורגשת מכל שתיקה שקיבלתי מצד רובין. השתיקה החלה לדמם, היא הרגישה כמו דקירות סכין רבות בגבי שסובבו ביחד בתיאום מושלם ומדויק.
"אני באמת לא רציתי לפגוע בך מייקל, אתה האדם הכי חשוב לי בעולם." לוקאס אמר לבסוף. "אתה אפילו לא יודע כמה."
רציתי לצרוח עליו שוב. נאלצתי לנשוך את הלשון שלי כדי להתפקח ולא להרים אבן ולדפוק לו אותה בראש, למרות שהמחשבה הזו קסמה לי.
"כן? אז אם כך למה עשית את זה?!" לא יכולתי להתאפק והרמתי עליו שוב את הקול שלי. למרות זאת לא הגעתי לגובה הצרחה הקודמת שבאה לפני האגרופים, ידעתי שלצרוח ילהיט אותי שוב וישכנע אותי שהפנים של לוקאס יראו יותר טוב עם הלסת שלו תזוז לצד השני.
"הוא פשוט לא ראוי לך." הוא השיב את התרוץ הקבוע שלו.
"אה לא? אז הוא ראוי לך?" רשפתי בזעם.
"לא" הוא השיב בקצרה ואם מבט מעט מזועזע שהפתיע אותי.
לא האמנתי למשמע אוזניי, הוא באמת אמר שרובין לא ראוי? רציתי לצרוח עליו שרובין ראוי לכל דבר, ושאם הוא לא חושב ככה הוא לא מחובר למציאות. ואז הבנתי שהוא אמר שרובין לא ראוי לו.
"אז אם הוא לא ראוי לך למה החלטת במשך לנהל איתו רומן? לבגוד באמון שלי במשך חודש וחצי מזורגג?" שאלתי. "כן, רובין סיפר לי כמה זמן זה נמשך אז אל תנסה אפילו להכחיש." ציינתי.
"לא מצאתי דרך אחרת להרחיק אותו ממך." הוא השיב ללא בושה.
את הדבר הבא ששאלתי לא באמת רציתי לדעת אבל הייתי חייב לשאול. "עשית את אותו הדבר כבר בעבר?" הוא לא יצר איתי לרגע קשר עין. "אל תשקר לי." הייתי חייב תשובה, זה כבר היה עניין של אגו ובדיקת החברות שלנו.
הוא שתק רגע. "לא בדיוק ככה, אחרים לא נסחפו איתי למיטה כמה פעמים, ואלו שכן היו מספיק הגונים להיפרד ממך לאחר מכן." הוא היה כנה ולא אהבתי את זה, לא ידעתי אם בגלל שהוא קרא לרובין לא הגון או בגלל שהוא עשה את זה בעבר.
"למה לוקאס? למה כל כך חשוב לך להרחיק את כולם ממני?" שאלתי בייאוש.
הוא נשך את השפה התחתונה שלו. "אני מכיר אותך הכי טוב." הוא אמר מה שלא היה נכון באמת כי פליקס היה האחד שהכיר אותי הכי טוב. "אני יודע מה ראוי לך."
הרגשתי כבר ייואש מההליכה הקבועה שלנו במעגלים. "כן לוקאס?" שאלתי. "אז אולי תאיר את עיניי. מי כן ראוי לי לדעתך?" המשכתי לשאול. הוא שתק. "נו?! אם החלטת להפריד אותי מאהבת חיי אולי תגיד לי מי כן ראוי לי!" חזרתי לצרוח.
"אני! אוקי?!" הוא צרח עלי בחזרה.
קפאתי, זאת לא הייתה אופציה שציפיתי לה.
"מ-מה?" שאלתי בלחש ולא רק כי כבר כאב לי הגרון.
"אני מאוהב בך מייקל, אוקי?! כבר שתיים עשרה שנים בערך. בבקשה תיתן לי הזדמנות, אני האחד שמכיר אותך, אני הייתי איתך כל השנים בבקשה אל תלך אליו. אני באמת מצטער אבל בבקשה תסתכל עלי ככה פעם אחת בחיים שלך." הוא סיים את הווידוי שלו.
הרגשתי שאני לא זוכר איך לחזור לדבר.