היי אהובים שלי!
לפני שאנחנו מתחילים את הפרק. מזכירה שכל הפרקים הבאים יעלו פעם בשבועיים במקום פעם בשבוע, הסיבה היא שפרק אחד הוא כמו שתיים אז לוקח לי יותר זמן (הפרק הזה היה כמעט 30 עמודים...)
אני באופן אישי די אוהבת את הסאגה הזאת
הקדשה ישנה שהייתה ואני לא משנה אותה (😉) אני ממש רוצה להקדיש את הפרק ל Flower__kid תודה על כל התגובות שלך עוד מתחילת הספר, הן תמיד מעודדות אותי לכתוב עוד, רציתי עוד את הפרק הקודם להקדיש לך אבל החלטתי שעדיף פרק אחר 😁❤
הפרק הזה לא מדורג 18+ אבל שימו לב למי שלא מעוניין בקטעי ה18+ יש חלק שהוא ממש על הגבול (אומנם לא מתעסק לעומק באממ.... תהליכים.)
אני מקווה שממש תאהבו את הפרק הזה כמו שאני אוהבת אותו כי הוא בין האהובים עלי.
אם אהבתם הכוכב כרגיל מאוד ישמח שתלחצו עליו ⭐, ואל תשכחו לעקוב אחרי לעדכונים.
אוהבת המון
Shiny 🧡
_______________________________________
המוזיקה הדהדה באוזניי זמן מה, המקום היה שטוף באורות צבעוניים ומסביב היו אנשים יפים רבים. למרות זאת עיניי היו מקובעות רק על גבר יפה אחד שבהה בי כבר זמן רב. לפני שהתקדמתי הוא עבר לבהות באוויר. חייכתי לעצמי כאשר התקרבתי לשולחן שלו והזזתי מעט את הכיסא לאחור.
"זה היה מהיר." הוא הרים את ראשו. "מה, הוא כבר גמר?" האחר שאל יוצא מהבועה שלו. הוא הפנה את מבטו אלי ונראה מופתע. כנראה שהוא ציפה לראות מולו את החברה שישבה איתו קודם לכן. כמובן שהייתי שונה במרחק שנות אור בשביל להידמות לה, ולא רק בגלל שהייתי גבר.
"אפשר לעזור?" שאלתי עם חיוך פלרטטני בניסיון לעקוץ אותו מעט בהתגרות ולא להתפקע מצחוק.
הוא השתתק לרגע ורוקן כוס שוט שהייתה על השולחן שלו לצד מספר כוסות ריקות. "לעזור לי?" הוא שאל בהרמת גבה. "אני חושב שזאת צריכה להיות השורה שלי."
"אתה זה שמסתכל עלי כל הלילה." עניתי בביטחון שסיגלתי לעצמי היטב במהלך השנים.
הוא סרק את פניי זמן מה ונראה שקו המחשבה שלו ברח לרגע. הייתי מרוצה, זה אמר שהייתי בכיוון הנכון. "אתה יפה." הוא הודה לבסוף. זה כבר לא היה חדש עבורי, הרבה אהבו לציין את היופי שלי בפניי.
"תודה, אני יודע." חייכתי אליו. "גם אתה." החמאתי לו בחזרה.
"שקרן." הוא צחק. גבתי התרוממה מעט מעלה בהפתעה. לא יכולתי להאמין שמולי יושב אחד הגברים היפים שראיתי והוא לא מודע ליופי של עצמו. הוא אף פעם לא הסתכל במראה? סרקתי אותו היטב, הוא היה יפיפה: השיער השחור המתולתל והמעט מבולגן שלו, העיניים הירקרקות והמושכות שלו, ומספר נקודות חן שעיטרו את פניו.
"בטח ככה אתה מתחיל עם כולן." הוא ניסה לעקוץ אותי. הופתעתי מבחירת המילה שלו - כולן. זה היה משונה בהתחשב בעובדה שהיינו בבר של הומואים. צחקתי באופן משועשע מהעקיצה הכושלת שלו.
"אולי." החלטתי לקחת סיכון ולשתף פעולה עם המשחק שלו ושלחתי לו חיוך שובב. "אומר שלא תסכים לרקוד איתי?"
הוא הסתכל מסביב מבולבל. "זה בר לא מועדון, אף אחד לא רוקד פה." הוא השיב במבוכה.
"אתה שוחה עם הזרם?" שאלתי מתגרה. "זה אף פעם לא מקדם לשום מקום, תלך נגדו ותזרום איתי." לא חיכיתי לתשובה וכבר משכתי אותו איתי, לפי הבעת פניו שיערתי לעצמי שהוא לא יסכים לרקוד איתי במהירות. האמת היא שלא רציתי לתת לו הזדמנות לחשוב יותר מידי, רציתי לגרום לרגש שלו להתעורר ברגע ולהגיב במקום הראש.
הובלתי אותו לאמצע הרחבה והתחלתי לרקוד. לא היה לי אכפת מי מסתכל לכיוון שלנו, שזה בר ולא רוקדים בו במיוחד, העיקר שהייתי עם הגבר היפה ההוא. בסופו של דבר הוא הצטרף אלי - תחילה מהוסס אך לבסוף השתחרר.
כשהרגליים שלנו כבר התעייפו הלכנו לשבת. עזרתי לו להגיע לשולחן שלו אחרי שכמעט ונפל בגלל השפעת האלכוהול.
הוא החל לסרוק את המקום עם עיניו ולפתע צחק.
"מה יש?" שאלתי. בכנות, התשובה לא באמת עניינה אותי אבל רציתי לתת לו סיבה לדבר.
"אני יכול להתערב איתך שזאת הפעם הראשונה והאחרונה בה זוג הטרוסקסואלי הזדיין פה." השיב וסימן עם ראשו על הבחורה השחורה שישבה איתו קודם לכן. היא בדיוק התקדמה עם גבר אחר מחוץ לשירותים.
עד אותו הרגע לא הייתי בתוך אם היא בחורה, מה יש להן כבר לחפש בשירותים עם גבר בבר הומואים? "הא היא בחורה?" שאלתי.
הוא חייך. "כן, היא נקבה ביולוגית, שגררה את החבר ההומו שלה לבר כי הרי אם הוא הומו הוא חייב לאהוב מסיבות." גיחכתי. זה היה ברור באופן די מובהק שהוא לא הסטראוטיפ המטופש של ה'הומו חובב המסיבות', ונראה שהוא לא מרוצה מהתווית שהודבקה עליו רק בגללו נטייתו המינית.
לאחר שתיקה קצרה החלטתי שהגיעה הזמן לשאול את הגבר היפה את השאלה החשובה שהייתה לי. "אגב, איך קוראים לך?" שאלתי בנונשלנטית.
הוא השפיל את עיניו מטה, תהיתי לעצמי אם הוא שוב נבוך. "רובין." השיב. "כמו רובין הוד." הוסיף מהר. הסתכלתי עליו בספקנות.
"מייקל." עניתי בחיוך.
לאחר שיחה שכנעתי אותו ללכת איתי הביתה. ליד הדלת, רגע לפני שיצאנו, תפסתי את עיניו של פליקס. הוא הסתכל עלי והנהן בהבנה, הרי בסופו של דבר הוא זה שסידר לי את מסיבת יום ההולדת העשרים וארבע שלי באותו הבר.
___
התארגנתי למסיבת יום ההולדת העשרים וארבע שלי תוך כדי שאני שורק לעצמי באושר. בחרתי את בגדיי היפים ביותר, כמובן שבגלל המגוון זה לא היה פשוט, למרות שהייתי מאושר הרגשתי לא רגוע. לרגע אומלל קטן שקלתי להרכיב בגד מכל הצעיפים שלי, אך זה לא נראה לי מכבד מידי בשבילם. כמעט ואפילו לקחתי חליפה שלוקאס הכריח אותי לקנות.
את שם הבר אליו תכננתי לצאת קיבלתי רק באותו היום מפליקס, הוא ערך עבורי מעקב סודי ויסודי כפי שרק הוא היה יכל. לא פעם מצאתי את עצמי אומר לו שאם הוא לא היה פסיכולוג הוא יכל לקבל מקום נחמד בבולשת. הוא כמובן תמיד גיחך ודחה את הרעיון, לא הייתה לו כוונה לחזור לעבוד עם המשטרה.
"מישהו פה נראה לוהט." מייגן - השותפה שלי שעברה מול החדר הפתוח הכריזה. זרקתי אליה חיוך מרוצה, היה לה טעם טוב כך שהייתי בטוח במה שבחרתי. "אז, איפה אתם עומדים לחגוג את היום הולדת שלך?" שאלה.
"איזשהו בר הומואים חדש." השבתי לה בהתרגשות. "לא משהו מיוחד האמת."
"לא מיוחד ועדיין אתה מתרגש כמו ילד?" שאלה בהרמת גבה.
"המשקאות אמורים להיות טעימים." עניתי. "ברמן שלמד איתי בקורס עובד שם. אני חושב שכשאני אפתח את הבר שלי אני אנסה לקחת אותו."
"קודם כל עסקים כתמיד." היא אמרה בגיחוך קל. "אולי תתרכז בלחגוג במקום ותשים את העבודה במקום שני לשם שינוי?" הטיפה לי.
חייכתי אליה. "אם ככה, יש מצב שלא תהי היום בדירה כשאני חוזר?" ביקשתי וגייסתי לקול שלי כמה שיותר קסם.
"מתכנן לחזור עם בחור?" שאלה בגיחוך.
"יש פעם שאני לא חוזר עם בחור?" שאלתי. כמובן שהתשובה הייתה כן, לא חזרתי עם אף אחד במשך חצי שנה, לא אחד שהיא ידעה עליו בכל אופן.
היא משכה בכתפייה. "כן, כשאתה חוזר עם בחורה." עקצה אותי.
"חה."
"בכל מקרה כבר תקופה לא שמעתי סיפורי סקס חדשים של מייקל. אז כן, למה לא." ציינה. הסיבה הייתה שהייתי רק עם בחור אחד, בחור שהיא לא ידעה עליו. "אני אשן אצל אחותי, אתכרבל עם אבר." השותפה אמרה והמשיכה לחדרה.
"תודה." קראתי אחריה.
יצאתי מהחדר, נעלתי את נעליי, לקחתי את המפתחות לאופנוע שלי ויצאתי. ידעתי שכנראה אחזור במונית ואקלל את הבחירה הזאת, אבל משהו אמר לי לקחת את האופנוע בכל מקרה. חניתי בחניון של הבר וחיכיתי לחבריי. הם הגיעו לאחר כמה דקות, חלקו איתי חיבוקים ואיחוליי יום הולדת קלילים. הודיתי להם בנימוס והתחלנו לעשות את דרכנו פנימה.
השתרכתי מאחור. לאחר שווידאתי שגם לוקאס נכנס פנימה תפסתי לפני דלת הכניסה את חברי הג'ינג'י. הוא הסתכל עלי ישירות בעיניים עם עיניו הכחולות, חודר איתן לנשמתי.
המבט שלו תמיד שידר לי שאין צורך במילים אבל הייתי חייב בכל זאת לשאול; "אתה בטוח שזה זה, נכון?" גופי התמלא בזרמי חשמל קטנטנים שעוררו כל נים בגופי. "שום דבר לא בוטל? זה עדיין תקף?"
מבלי להגיד מילה הג'ינג'י הוציא את הפלאפון שלו. "כן." הוא השיב במילה אחת. נתתי בו אמון מלא. "הם כאן." הוסיף למרות שהוא ידע שאני מבין.
נכנסו פנימה. מילאתי את ריאותיי במלוא האוויר כך שאם ארגיש מחנק הן יהיו לי לעזר. אך שחררתי אותו במהירות כאשר המוח שלי הבין ברגע שאין זה הגיוני.
כל כך קיוויתי שזה זה. שזה הרגע. עשיתי וויתורים על דברים אחרים בשביל זה, וכנראה שלא היה בעולם משהו שרציתי יותר מזה.
נכנסתי פנימה, עיניי סורקות במהירות מרבית את המקום. ניסיתי לא להיות חשוד מידי, ההתרגשות מילאה את בית החזה שלי והסיחה את דעתי. לא יכולתי אפילו להנות מהאווירה ולחקור אותה כראוי כפי שנהגתי לעשות בברים שונים שהייתי בהם.
ואז בזווית העין ראיתי אותו. הגבר שפעם העניק לי כל כך הרבה, שהיה לי לחבר אמת, לכתף תומכת. אותו הגבר בעל השיער השחור כפחם שאהבתי כל כך, הודיתי למי שלא היה שקובע את הגורל שהוא לא שינה את הצבע לעומתי. אותו הגבר אשר עייני כמובן לא החמיצו את אותן עיניים בצבע ירוק-כחול שהחולצה שלבש שינתה טיפה את גוונן.
אותו הגבר שגיליתי לפני זמן לא רב שנמצא בלוס אנג'לס.
אותו הגבר שגיליתי כארבע שנים קודם לכן שהוא יצא מהארון.
אותו הגבר ממנו ברחתי.
גם מבעד לשינוי המראה שלו: חוסר המשקפיים, הגשר ופצעי הבגרות זיהיתי אותו. ידעתי שגם אם ימקמו אותו על ספר של איפה וולדו, אני הזהה אותו ללא בעיה.
למרות השנים, למרות המרחק, ידעתי שזה הוא.
רובין.
___
"טוב, אני חושב שאני אאלץ להשאיר פה את האופנוע שלי." מלמלתי לעצמי כשהיינו בחוץ. הגנבתי מבט לאופנוע שלי, ידעתי מראש שאני אאלץ להשאיר אותו לבדו בחנייה ולמרות זאת הרגשתי צביטה בלב. "אני כבר אאסוף אותו מחר." משכתי בכתפיי.
"אז יש לך אופנוע?" שאל בחיוך. "מגניב."
"אוהב אופנועים?" שאלתי וחפנתי בחוסר איפוק את ישבנו. הג'ינס היה צמוד ולא השאיר מקום רב לדמיון. "נהדר, אז יש לי עוד נקודה אצלך." גיחכתי.
תפסתי לנו מונית, עזרתי לרובין להיכנס פנימה בזהירות.
במהלך הנסיעה התעלמנו לחלוטין מקיומו של הנהג, התמזמזנו כל הדרך לדירה שלי. השפתיים שלו היו כל כך נעימות ומתוקות. משהו בראש שלי לא הצליח לעכל שאני באמת מנשק אותו, יכולתי לנשק אותן לנצח אם רק היו נותנים לי. סוף סוף המונית עצרה מול הבניין שלי. משכתי אחרי את רובין השיכור, אני לעומתו הקפדתי לא לשתות יותר מידי, רציתי לזכור את הלילה הזה לפרטי פרטים, ידעתי שאני אבלה אותו איתו.
בשנייה בה היינו בתוך חלל הדירה הצמדתי אותו עם הגב לקיר הצמוד הדלת, לא רציתי לבזבז אף לא רגע אחד. הצמדתי אותו עם יד אחת ועם השניה משכתי אותו אלי מהגב התחתון. רציתי להרגיש כל פיסה מגופו ומעורו המושלם, תוך שאני מזכיר לעצמי שאסור לי להבהיל אותו בטעות, למרות שהוא לא נראה מהטיפוסים שנבהלים.
רפרפתי עם שפתיי על צווארו והסנפתי מעט את ריחו אל אפי. "אתה מריח נפלא." לחשתי באוזן שלו לפני שעברתי אל השפתיים שלו ודחפתי את לשוני לפיו ללא התראה. הוא לא נרתע מהמגע שלי, להפך – הוא עטף אותי עם ידיו וניסה להצמיד אותי אליו אף יותר. מספר צלילי התענגות נפלטו מפיו והעבירו זרמים חשמליים ישירות למפשעה שלי. הרגשתי את גופו מצטמרר.
רציתי להסניף אותו שוב. חששתי שזה יראה וירגיש לו מוזר מידי אז הסוויתי את הפעולה עם נשיקות, נשיכות ומציצות לצווארו. נשמתי את הריח שלו לריאותיי, היה לו מין ריח של ווניל וקרם שיער בניחוח נעים. לא הצלחתי לשים את האצבע שלי על איזה ריח בדיוק, כנראה שאם היו מבקשים ממני לתאר פשוט הייתי קורא לזה 'ריח נייטוינג'.
למרות שמשהו בי רצה להנאות מהרגע, לנצל כל רגע קטן בו ולחרוט בראש שלי כל דבר הגוף לקח פיקוד. הגוף שלי היה צמא מידי למגע של רובין, הוא רצה את הכל במיידיות. הרגשתי את הרצון לקחת צעד קדימה עם הנגיעות הולך ומתגבר והחלטתי לא להיאבק בו יותר, אחרי הכל חיכיתי לזה יותר מידי זמן. הצמדתי את הירך שלי למפשעה שלו, התחלתי לשפשף איתה את האזור שכבר היה קשה. הוא החל לרעוד בעונג בין ידיי, לגנוח את שמי ולהתחנן. הייתי רגיל שאני משפיע באופן כזה על גברים ונשים כאחד, אך כשזה היה רובין שהוצמד אלי, רובין שגנח את שמי ללא שליטה והתחנן לעוד רובין בו התגריתי ושאלתי אותו אם הוא לא יגמור רק מהמגע העדין. זה היה שונה, זה היה בעל חשיבות רבה יותר ומשהו עמוק בתוכי תהה אם אצליח לבצע את מה שרציתי כראוי.
חזרתי לנשק אותו באגרסיביות, והוא החזיר לי באותה הצורה. התחלתי להפשיט אותו, תוך שאני מפתח שנאה עזה לקיומם של בגדים בעולם. בחנתי את גופו נטול החולצה, הוא היה כל כך יפה. כל מה שרציתי לעשות זה לצבוט את עצמי ולבדוק אם אני לא מתעורר, לדעת שהפעם זה אמיתי ולא עוד זיכרון או פנטזיה. המשכתי להפשיט אותו, רציתי לראות כמה שיותר חלקי עור חשופים שלו, לראות שוב את מה שראיתי בעבר.
לאחר שעינגתי אותו באמצעות פי חזרתי לנשק אותו. מבט מופתע נפרש על פניו, התחלתי לחשוש שיכול להיות שהוא למעשה עדיין בתול. אם זה היה נכון זה היה משנה את כל המצב. לא שהתנגדתי להיות הראשון שלו, למעשה הייתי אפילו אוהב את זה. אבל בשום פנים ואופן לא כשהוא שיכור, בתולים לא אמורים להילקח בשכרות. שלי נלקחו כך והצטערתי על זה.
ניתקתי את שפתיי משלו. "אתה לא בתול, נכון?" בדקתי בזהירות.
"לא, אני לא."
נשמתי בהקלה. "יופי, דאגתי לרגע." שבתי לחייך ונישקתי את צווארו. "מה העמדה שלך? למעלה או למטה?" הרגשתי את קצב הלב שלו מאיץ, קיוויתי שהוא לא שם לב לדרך בה שלי התחרפן. למעשה הלב שלי לא נרגע מהרגע שראיתי אותו בבר, כשהתיישבתי לידו התחלתי לחשוש שאני עלול לחטוף התקף לב מרוב התרגשות.
"ל-לא משנה לי." השיב. רציתי להרים גבה, הייתה לי תחושה שהתשובה שלו תהיה פסיבי מוחלט. אבל אחרי הכל נפלתי מידי פעם למחשבה סטיגמתית בגללה סטוצים לפעמים לא יצאו לי לפועל. את רובין שמולי לא ממש הכרתי כך שהוא יכל להיות אפילו דום במועדון בי די אס אם, קיוויתי שהוא לא זה לא ממש היה הקינק שלי.
"נהדר." ממלמלתי באוזנו לפני שלקחתי את התנוך לפה, מלקק ומוצץ אותו. גניחה חלשה נמלטה מפיו. גיחכתי באופן מרוצה.
"אתה?" הוא שאל.
"אני למעלה." עניתי. למרות שבשבילו הייתי מוכן להתהפך אם היה מבקש. אבל שוב. לא כשהוא שיכור.
"תוכל רק להיות בכל זאת טיפה עדין איתי, עבר זמן מאז הפעם האחרונה." הוא ביקש במעט מבוכה שהמיסה לי את הלב.
כמובן שגם ככה תכננתי לעשות אותו בעדינות, גם אם הוא היה שיכור אני לא הייתי. רציתי לקבל את הפעם הראשונה שלי איתו בצורה הטובה ביותר. "אין בעיה מותק." לחשתי.
חזרתי לנשק אותו בנשיקות אף יותר לוהטות מקודמתן. בין הנשיקות הוא נפטר מבגדיי ומלמל; "כל כך יפה." כשהמילים האלו באו מהפה שלו הייתה להן משמעות שונה משל אחרים, כאילו הן התגלגלו במנגינה יפיפייה כך שהרגשתי כאילו לא שמעתי אותם מעולם לפני כן.
העברתי לו אצבע על השפה התחתונה ונשכתי את שלי. "אולי תכניס אותי קצת לאווירה?" הצעתי. הוא בהה בי לרגע והיה נדמה שהוא מתחיל לעופף. כשהמבט שלו התפקס הסתכלתי עליו בהרמת גבה. הוא בלע את הרוק שלו, התחלתי לחשוש שהוא לא רוצה את זה, אך הוא הנהן. לאחר מכן הוא ירד על הברכיים שלו ועינג אותי. כשהרגשתי שאני מתקרב לשיא עצרתי אותו, לא רציתי לתת לזה להיגמר.
הובלתי אותו לקדמת הספה שבמרכז הסלון, השענתי אותו עליה והכנתי אותו. הוא היה צר וזה מצא חן בעיניי, הפעם האחרונה שהיה לי מישהו צר הייתה עם- ניערתי את ראשי מהמחשבה. לא יכולתי לחשוב עליו כשאני עם מישהו אחר, בטח לא עם רובין.
כשהוא הרגיש לי מספיק מוכן לקחתי את הקונדום בשבילי. עצרתי לרגע ונזכרתי באיום של מייגן: 'אם אי פעם תעז ללכלך לי את הספה בזמן סקס בדירה, אני הוריד לך את שתי הביצים. אעיף אחת דרך החלון ועם השנייה הכין לגברת מוריס תה.' משכתי אחד נוסף כדי להקדים תרופה למכה. קרעתי את העטיפה. "היא תהרוג אותי אם לא." ממלמלתי והלבשתי לו אותו.
התחלתי לעשות אותו בעדינות אך לאחר שנתן לי אישור הגברתי את הקצב ועשיתי כפי שביקש. כשסיימנו המשכנו לעבור על שאר הבית.
לבסוף הוא נרדם מאפיסת כוחות. כיסיתי אותו בשמיכה כמו שצריך עם חיוך מרוצה. הסתכלתי על פניו הרגועות והיפיפיות, הוא דמה למלאך והרגשתי לרגע שאני לא יכול לנשום. הוא לא היה הראשון שישנתי איתו אחרי לילה של סקס, אבל הוא היה הראשון שריגש אותי באופן שלא היה ניתן לתיאור במילים.
"אתה תהיה שלי." לחשתי ונשקתי לאחורי אוזנו. הסתכלתי עליו עוד מספר שניות עד שהרגשתי שזה מעט מטריד. הנחתי את ראשי על הכרית, עצמתי עיניים ושקעתי לשינה עמוקה.
___
השינה החלה לעזוב אותי, פקחתי את עיניי באיטיות ומתחתי את גופי. מישהו ישן לצידי. ההבנה הכתה בי - הלילה הקודם לא היה חלום. סובבתי את הראש אל הגבר לידי שעדיין היה שקוע בשינה עמוקה. לא הייתי רגיל להתעורר לפני הפרטנרים שלי אבל שמחתי שזה קרה. הסתכלתי לרגע על השיער המבולגן שלו בחיוך, שכחתי את התחושה של להתעורר לצידו אחרי השנים הרבות בנפרד. משכתי את היד שלי בעדינות מתחתית ראשו, השתדלתי מאוד לא להעיר אותו אבל למזלי הוא ישן כמו בול עץ. ירדתי מהמיטה ומשכתי מכנס טרנינג מהארון.
יצאתי מהחדר, סידרתי את הבלגן של הבגדים שלי, את שלו החלטתי להשאיר פזורים. ניגשתי לחדר המקלחת וצחצחתי את שיניי. לאחר מכן חזרתי לחדר עם כוס מים וכדור אדוויל אותם הנחתי על השידה לצידו. הכנתי לעצמי קפה והתיישבתי לשתות אותו ברוגע.
עברה דקה ועוד דקה וכך עברו להן עשר דקות בהן סיימתי את הקפה שלי – הוא עוד לא התעורר. התחלתי לתהות לעצמי אם כדאי כבר להזמין עבורו אמבולנס. ניגשתי למטבח לשטוף את הכוס כשסוף סוף שמעתי צלילי התעוררות מחדר השינה. הנחתי את כוס הקפה שלי בעמדת הייבוש שלה וחזרתי לחדר לנייטווינג.
נכנסתי פנימה והסתכלתי עליו, הוא כנראה לא שם לב לנוכחות שלי. הוא שפשף את עיניו בצורה די חמודה, החלטתי לחרוט אותה בזיכרוני כדי להיזכר בה לאחר מכן. עיניו הירקרקות החלו להיפתח מעט, הוא הבחין במה שהמתין לו על השידה. הוא הסתכל על הכדור זמן ממושך לפני שלקח אותו לפה ולגם מהמים.
"שיערתי לעצמי שתתעורר עם כאב ראש ואממ... כאבים נוספים." אמרתי ואז הסתכלתי עליו בדאגה. "איך הגוף שלך?" הוא לא הסתכל עלי, עיניו היו מקובעות על מנורת הלילה הכחולה שעל השידה שלי.
"הגוף שלי בסדר." הוא ענה לבסוף. נשמתי בהקלה, המבט על הפנים שלו גרם לי לחשוש שאפשרתי להתרגשות שלי לקחת יותר מידי שליטה בלילה הקודם, לא הייתה לי שום התנגדות לטפל בו, להפך, אבל לא רציתי שיסבול בגלל הגעגועים שלי.
סוף כל סוף הוא הרים את עיניו אלי. ברגע בו עיניי פגשו בעיניו הלב שלי החסיר פעימה. הזכרתי לעצמי בראש שוב ושוב שאני לא יכול להיראות מחשיד. ידעתי לשחק את עצמי רגוע במצבים שנלחצתי בהם -מיומנות ותרגול של שנים- אבל מול רובין זה היה קשה. חייכתי אליו, קיוויתי שהוא לא מצליח לראות דרך המסכה שלי את המחשבות שהתרוצצו בראש כנמלים קטנות.
הוא בהה בי בשתיקה כמה שניות, הוא נראה יותר מתוח ממני. הוא נאחז בסדינים שלי וידיו החל מעט לרעוד. הבטן שלי התהפכה. מה אם הוא לא הולך עם גברים לבית שלהם כשהוא שיכור? מה אם יש לו חבר והוא לא שלט במעשים שלו בגלל האלכוהול? "ת-תודה על הכדור." הוא גמגם.
המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ לי בראש, החלטתי לשנות נושא. "איך קוראים לך שוב?" שאלתי. החלטתי שכדאי להמשיך את המשחק של הלילה הקודם. לא רציתי להטריד אותו בזה שאני יודע מי הוא לפרטי פרטים, רציתי לספר לו מי אני רק אחרי שאהיה בטוח שהכל מתקדם איתו חלק. אחרי הכל, השנים עברו ולמרות זאת המצב בינינו לא נגמר הכי חלק, כל כך שנאתי את עצמי על כך. הוא כנראה מחק אותי לחלוטין מהזיכרון שלו כי בערב הקודם הוא לא זיהה אותי וכך גם באותו הבוקר כשהוא כבר היה פיקח.
"רובין." הוא ענה אחרי שתיקה שגרמה לי לחשוב שאולי הוא לא התפקס על עצמו לגמרי.
התיישבתי לידו על המיטה והחלטתי לקחת צעד אחד נועז מהידע הישן שלי. "כמו של באטמן?" שאלתי בגיחוך. בערב הקודם הוא אמר 'רובין הוד', זאת לא הייתה הסיבה האמיתית.
"כן." הוא השיב. הוא חזר להסתכל לצד, רציתי ללכוד שוב את מבטו, התגעגעתי לעיניים האלו. "אמא שלי אהבה את הקומיקסים," סיפר את מה שכבר ידעתי. תוך כדי ההסבר שלו על השם של אחותו סיפרתי את אותו הדבר לעצמי בראש מילה במילה, הרי הכרתי את הסיפור היטב.
שנינו התחלנו לצחוק לאחר שהוסיף שאמא שלו רצתה לקרוא לאחותו 'הארלי קווין' בתור שם ראשון עם מקף. הצחוק שלו שהשתלב עם שלי בהרמוניה טבעית החזיר אותי שנים אחורה: ברגע אחד התחושה שלחה אותי לבניין הישן עם הפינה שסידרנו לעצמנו מתחת למדרגות, הישיבה על הפופים הצבעוניים וכוסות המיץ שאמא שלו דאגה לתת לנו.
"אז..." החל לדבר לאחר שתיקה ארוכה. "אתה מייקל, נכון?" חיוך קטן עלה על שפתיי. התחלתי לתהות לעצמי בהתלהבות אם הוא כן זוכר אותי. ניסיתי לשמור על קור רוח כמה שיותר. "אני לא זוכר יותר מידי מאתמול, אולי תשלים לי."
חייכתי כדי להסתיר את האכזבה שלי. הוא לא זיהה אותי, אבל לפחות זכר את השם. "כן אני מייקל, יופי של זיכרון." הוא נד בראשו לשלילה והצביע על תעודת הברמנים שלי שנשאה את השם שלי. הוא אפילו לא זכר את השם מאתמול. "הא." קיוויתי שהצלחתי להשאיר את המסכה עלי, הרגשתי שהיא מתפוררת באיטיות וחושפת את תחושת האגרוף בבטן שחוויתי. לא שהגיע לי משהו יותר טוב ממנה. "עין טובה." מלמלתי.
"אז? מה היה אתמול בלילה? איך הגענו לפה?" שאל בשנית.
"הא נכון. האמת שגם אני לא זוכר יותר מידי." שיקרתי. "יותר מידי אלכוהול." גיחכתי. "יצאתי עם חברים שלי לחגוג את יום הולדת העשרים וארבע שלי." העמדתי פנים שאני מנסה להיזכר.
"הו, מזל טוב." הוא בירך כדרך אגב. בעבר הוא נהג לאהוב את היום הולדת שלי יותר ממני, אבל עכשיו הוא שכח.
למרות זאת שמחתי לשמוע אותו מברך אותי לאחר שנים בקול ולא דרך הברכה הישנה שהייתי קורא כל שנה מחדש. "תודה." חייכתי ונאבקתי בכל חלק בי שרצה לחבק אותו בחוזקה לחזה שלי. "בכל אופן, תפסת את העיניים שלי אז הייתי חייב לגשת לדבר איתך כמובן." פלרטטתי איתו. "שתינו ביחד, המון. רקדנו, התמזמזו ואתה יודע למען הטאקט הבסיסי באנו אלי." סיכמתי. הוא הנהן בהבנה.
לפתע הוא החל להסתכל מסביב, הבנתי שהוא מחפש את הבגדים. בלעתי את החיוך הזדוני שלי. "הם בסלון." צחקקתי. "השותפה שלי לא ישנה פה הלילה אז הרשנו לעצמנו לעבור על כל הדירה." חייכתי. נזכרתי ברגעי הערב הקודם: על הספה, הרצפה, שולחן האוכל ובמיטה שלי. אלו היו בין הרגעים הטובים בחיי.
לשמחתי זכיתי לראות אותו מסמיק כך שזה היה מצב של ניצחון כפול עבורי להיזכר ולהזכיר את הלילה. "יופי." הוא מלמל בשקט.
"לעזאזל העדשות!" הוא קרא לפתע בבהלה. "הבטחתי לעצמי לא לישון איתן שוב והנה עשיתי את זה." הוא מלמל בכעס.
צחקתי, מאז ומתמיד הייתה לו נטייה להתרגז על עצמו, הוא לא השתנה אפילו לא מעט. "ואוו זה היה-" בחנתי את עיניו כדי לוודא שהן לא אדומות. "תראה, לישון עם עדשות מידי פעם זה לא כזה נורא, במיוחד אם אתה רואה עכשיו, אז תירגע." גיחכתי.
"לא, אתה לא מבין." הוא הסביר ונראה אף יותר מתוח. "אני כבר הגעתי פעם למיון בגלל עדשה שנתקעה בעין שלי."
עצרתי גיחוך מלדמיין אותו נלחץ ומלחיץ את עצמו יותר מרגע לרגע בדרכו למיון. "תעבור למשקפיים." הצעתי. "אתה בטח סקסי איתם." כבר ידעתי את זה כמובן, זכרתי שהיו לו משקפיים כל כך יפות בצעירותנו, הוא פיתח לי את המשיכה לאנשים עם משקפיים. הוא עדיין נראה מתוח. "אתה באמת דואג?" שאלתי. הוא הנהן. "רוצה שאני אסתכל אם הן במקום?" הצעתי. "למרות ששוב, אתה רואה אז אני חושב שזה אומר שהכל תקין."
הוא נשך את השפה התחתונה. נאבקתי עם כל חלק בגופי לא לשחרר אותה מההתעללות שהיא חוותה." או-אוקי."
חייכתי והנחתי את ידיי על פניו. הן היו רותחות והעבירו לי חום שמילא אותי עד אפס מקום. בחנתי את עיניו לעומק, לא באמת בדקתי את העדשה -ידעתי שהיא כבר בסדר- רציתי פשוט להביט מקרוב בעיניו ולצרוב אותם לזיכרוני. "הכל נראה תקין. ההבחנה היחידה שלי היא, שהעיניים שלך מהממות ואתה חייב להפסיק לנשוך את השפה התחתונה שלך." לא יכולתי להתאפק מלומר זאת. התרחקתי. "אתה עוד עשוי לפצוע את עצמך וחבל."
"אני צריך את הבגדים שלי." הודיע, כנראה ניסה לשנות נושא.
"אמרתי לך, הם בסלון." הזכרתי. חיכיתי לרגע בוא הוא יקום לקחת אותם ויחשוף את הישבן שלו מולי.
הוא השפיל את ראשו במבוכה. "א-אני ערום."
"נכון כי הם בסל-" הסתכלתי עליו זמן ממושך, יכול להיות שהוא לא רוצה שאני אראה אותו ערום? "אתה לא רוצה שאני אראה אותך ערום? ממתי נהיית בישן?" שאלתי בצחקוק שניסיתי לבלוע. גם אם רובין מתבייש להיות ערום לידי לעומת פעם זה לא היה אמור לשנות בהתחשב בלילה הקודם. "ראיתי הכל כבר אתמול אתה יודע. וגם נגעתי בזה." לא התאפקתי והעברתי אצבע על החזה החשוף שלו.
הוא נרתע אחורנית, התגעגעתי לנייטווינג שנשאר צמוד למגע שלי. "א-אפילו בשירותים ציבורים אני לא משתין ליד כולם."
לא הבנתי את הסיבה, אומנם איבר המין שלו לא היה בממדים מרשימים אך גם לא מתחת לממוצע אם זאת הייתה הבעיה. רציתי לחבק אותו, לא רציתי לדמיין אפילו מה הוא עבר שהביא אותו למצב הזה. נאנחתי בכבדות ועצמתי את עיניי. "קדימה, לך תביא אותם." התכוונתי לבחון את הגוף שלו למרות זאת, אבל אם יכולתי לפחות לחסוך לו את תחושת המבוכה התכוונתי לעשות את זה. שמעתי אותו קם ומתחיל ללכת לכיוון הדלת. פקחתי את עיניי בסתר כדי לבחון את הישבן שלו, אחרי הכל ידוע שתמיד הגיבור בסרט נשבר ומציץ וחכמים ממני הודו בכך.
לאחר מספר רגעיים שמעתי את צעדין בשנית, עצמתי במהירות שוב את עיניי. הייתה לי תחושה שהוא כבר היה בחדר אך הוא לא אמר מילה. "אתה יכול לפקוח עיניים." אמר. פקחתי במהירות בשביל לראות אותו לובש את החולצה מהערב הקודם.
"אגב, ראיתי את התחתונים בסלון." הגנבתי מבט לא נשלט למפשעה שלו. "אהבתי את ההדפס עליהם." די שמחתי לדעת שהוא עדיין אוהב את ספיידרמן כמו פעם, למרות זאת הופתעתי לראות את הזוג המתמזמז של דדפול וספיידרמן במקום בו היה אמור להיות ישבנו.
"עשיתי את ההדפסה במיוחד." השיב וחיוך רחב נפש על שפתיו. "אני אוהב את ספיידי ווויד." עיניו נצצו באושר, זה היה מקסים בעיניי.
"שיערתי לעצמי." גיחכתי, איזו עוד סיבה יש למקם אותם מתמזמזים על הישבן. "הן יושבות עליך נהדר ממה שאני זוכר." החמאתי לו. העיניים שלנו נלכדו אחת בשניה. נהניתי להסתכל בעיניו כשהוא היה נבוך, לצערי הוא סובב את הראש.
"תגיד, אם יורשה לי לשאול." התחלתי לשאול בהיסוס. "כמה זמן עבר מאז שהזדיינת? כאילו לפני אתמול בלילה."
"כשהיית ילד ההורים שלך הפילו אותך על הראש והטאקט שלך נפגע?" שאל ברוגז. החזקתי את עצמי מלענות שבשביל שיפילו אותך צריך להרים אותם קודם, הייתה לי תחושה שהוא לא יבין את הבדיחה. הוא שתק והתחיל להרהר לעצמו בשקט. "ואוו, חצי שנה." הוא לחש לעצמו.
"חצי שנה?!" פלטתי בהפתעה, אני לפעמים לא הייתי מחזיק שבוע בלי.
הוא סיים להתלבש. "טוב, אני מניח שאני אלך." הוא מלמל במבוכה. הוא הסתובב אל דלת החדר בכוונה לעזוב. הרגשתי את הדם מבעבע בי ברגע. לא יכולתי להרשות לו לעזוב באופן כזה, לאבד אותו בשנית. הפעם אני אלחם עליו, זה לא שינה לי שמטרת האיחוד שלנו הייתה שונה בהתחלה. תפסתי את פרק כף היד שלו וסובבתי אותו אלי. נצמדנו חזה אל חזה, אחזתי בפניו והצמדתי את שפתי לשלו. ניסיתי להעמיק את הנשיקה אך פיו נשאר סגור.
הוא הדף אותי. התחלתי לחשוש שעשיתי משהו לא נכון. ואז הוא אמר את מה שלא ציפיתי לשמוע בכלל; "ל-לא צחצחתי שיניים." הוא לא התחרט על הערב הקודם.
חיוך רחב עלה על פניי והתחלתי לגחך. "אתה חמוד."
הוא הרים גבה כאילו סיפרתי לו שהשמיים ירוקים והשמש ורודה. "אני, חמוד?" הנהנתי. "לא."
"כן אתה כן." התעקשתי. "זה בסדר, אני אוהב בחורים ביישנים." תפסתי בישבן שלו. גערתי בעצמי, זה כבר היה מוגזם, הייתי צריך להתחיל לרסן את עצמי.
ואז הוא אמר את הדבר שהחלטתי לדאוג שהוא יתחרט עליו "אני לא ביישן ולא חמוד." קבע ברוגז. "ז-זה פשוט שהגיינת פה זה חשוב!" הוא הוריד את ידיי ממנו.
הרמתי גבה. "טוב, אם אתה רוצה כבר ללכת הביתה בשביל." לקחתי פאוזה קטנה וחייכתי בערמומיות "לצחצח שיניים." גיחכתי. "אני אקח אותך."
הוא ניסה להתנגד אבל בסוף שכנעתי אותו. לצערי הנסיעה הייתה שקטה מידי. לא ידעתי על מה לדבר איתו. אומנם את נייטווינג הכרתי כמו כף היד שלי, עד שיכולתי לדעת מה הוא יגיד לפני שהוא יפתח את הפה. אבל את נייטווינג הבוקר, רובין, לא. כן רציתי להכיר.
"היי, מר הגיינת פה." אמרתי כשהגענו לכתובת המבוקשת. "אני מצפה לטלפון ממך."
"איך אתה מצפה שאנ-" התחלת לשאול.
"-הכנסתי את המספר שלי כשישנת." קטעתי את דבריו. "אתה ישן כמו גולם שתדע לך קל לגנוב לך טביעת אצבע." אולי אחרי הכל כן יכולתי קצת לקרוא את מחשבותיו.
הוא יצא מהרכב ואני נסעתי לפני שמצא תשובה מתוחכמת.
___
נכנסתי חזרה לדירה שלי ושל מייגן. סגרתי את הדלת אחריי וחלצתי נעליים תוך שאני קורא; "מותק, אני פה."
"אני בחדר." השיבה. "בוא תראה את התסרוקת החדשה שלי."
הקשבתי לה במיידיות. זה היה החוק לשותפות בריאה: תמיד לציית לשותפה וזה אף פעם לא ההפך. הגעתי לפתח החדר שלה והסתכלתי עליה בהפתעה. לרגע קצר כמעט ולא זיהיתי אותה.
"ואוו. זה ממש שונה." אומנם השיער שלה נותר עם אותם בקבוקים קבועים -מתנה שבנות המשפחה שלה קיבלו מאמא שלהן- אך השיער שהגיע עד המותן שלה בפעם האחרונה שראיתי אותה, כעט הגיע לה קצת מתחת לכתפיים. והבלונד הפלטינה של שיערה השתנה לגוון חום בהיר עם מעט גוונים כהים.
היא חייכה אלי. "אני אקח את זה בתור מחמאה." השיבה. "רציתי קצת שינוי ותאמין לי זה האחד העדיף." היא בהתה רגע באוויר. "אתה לא רוצה לראות את הכחול ניאון שאבר רצתה שאני אבחר."
"אבר בדרך כלל יודעת מה היא אומרת." הגנתי עליה בגיחוך. עם כל האהבה שהייתה לי למייגן הגברת היחידה בשבילה הייתי מוריד את הירח הייתה האחיינית שלה - אבר. היא הייתה חכמה לגילה באופן יוצא דופן, תמיד בחרה להגן על עצמה לבד ובגלל זה רצתה ללמוד קראטה וחוץ מזה היא הייתה מתוקה אמיתית.
מייגן גלגלה את עיניה. "יש פה ריח חזק של סקס." ציינה לאחר שתיקה.
חיוך ענק ולא רצוני נפרש על שפתיי. "כי עשיתי פה הרבה ממנו במשך כל הלילה." התגאיתי.
"שוויצר." סיננה והתיישבה על המיטה שלה. "איך היה?"
"רוצה לראות תמונה של הבחור?" הצעתי בגיחוך מבלי לענות.
"אממ אוקי." השיבה בנונשלנטיות.
חייכתי לעצמי ויצאתי מהחדר שלה. שמעתי אותה שואלת אחרי לאן אני הולך. נכנסתי לחדר שלי, ושלפתי מהמגירה הנעולה תמונה ישנה שלי ושל רובין מגיל שלוש עשרה. חזרתי לחדר של מייגן. "אני רק רוצה להזהיר שזאת תמונה ישנה." אמרתי מנסה להסתיר את הבדיחה הפנימית שלי.
"ואוו סטאר." היא אמרה מופתעת. "אתה הדפסת תמונה של הבחור? זה מטרי-" היא עצרה כאשר הושטתי לה את התמונה והיא הבינה. "ש-שכבת עם רובין?" פלטה לבסוף הרבה יותר מופתעת.
חייכתי חיוך ניצחון. "פליקס מצא אותו בשבילי."
היא חייכה חיוך גדול ומשכה אותי לשבת לידה. "מה אמרת לו? מה הוא אמר לך? איך היה המפגש?" היא ירתה עלי את השאלות שלה. " אני משערת לעצמי שטוב אם אתה מחייך וגם לפי ה... הריח."
נאנחתי וחייכתי אליה טיפה בעצב. "הוא לא זיהה אותי." נשמתי עמוק. "אבל אל תדאגי, הוא יהיה שלי." קבעתי.
"יהיה שלך? מה? על מה אתה מדבר?" שאלה. "חשבתי שתמיד רצית רק סגירת מעגל לא... לא ללכת על כל הקופה." שתקתי, זה היה נכון אבל הלילה הקודם והבוקר שינו את רצונותיי.
"טוב." קמתי מהמיטה. "יש לי עבודה שהבאתי הביתה, אני צריך לשבת לעשות אותה." החלטתי לנסות להתחמק לפני שתתחקר אותי יותר לעומק. הסתובבתי לכיוון הדלת.
"אני לא מבינה למה אתה עובד בסופי שבוע." השותפה שלי נתנה לנושא להשתנות.
"תראי. אם אני רוצה להיות מסוגל להחזיק עסק משלי כדאי לי ללמוד איך זה עובד. תואר בעסקים ותעודת ברמנים לא לגמרי יספיקו לי כרגע, אני צריך ניסיון." היא הנהנה בהבנה ואני עברתי לשבת מול מחשב במשרד הקטן שבדירה שלנו.
אחרי כמה שעות בהן עבדתי נשמעה דפיקה בדלת הבית. "אני פותחת." מייגן קראה וניגשה לדלת.
"היי." מייגן בירכה את האורחים.
"תודה שאת עושה את זה." שמעתי הקול של אחותה, חייכתי לעצמי חיוך קטן כשהבנתי באיזו אחות מדובר.
"סטאר בבית?" הקול השמח של אבר נשמע.
"כן, אבל הוא עובד." מייגן רמזה לאבר לא להפריע לי.
"אני רק אתן לו חיבוק גדול ונשיקה!" היא קבע בעליזות. תוך רגע שמעתי את הצעדים המהירים שלה מתקרבים לחדר בו ישבתי. הדלת נפתחה. "דוד סטאר!" היא קראה. כמו תמיד שמחתי שאני סטאר ולא סקאר. "אני לא מפריעה, רק נותנת חיבוק ונשיקה." היא הודיעה במהירות את מה שהבטיחה קודם לכן לדודתה. פרשתי את ידיי לקראתה והיא קפצה ביניהן.
"אתה תשב לאכול איתנו ארוחת ערב, נכון?" שאלה אותי בתמימות.
"ברור." השבתי ופרעתי את שיערה.
מייגן נכנסה לחדר לבושה רק בחולצת טישירט פשוטה שלי שהיא "הלוואתה" ממני. חשבתי על כך שהלוואי שזאת הייתה הלוואה, הלוואות חוזרות בדרך כלל עם ריבית ואני בינתיים איבדתי ארבע חולצות שאהבתי. "טוב אבר, בואי לא נפריע לסטאר." היא חייכה אלי בהתנצלות ומשכה את הילדה מהחדר.
בערב ישבנו שלושתנו לאכול את הארוחה עליה מייגן ואבר עמלו. מייגן בישלה מדהים, זה לא היה חדש בשביל טבחית מצליחה באזור של הוליווד. היא השקיעה המון אהבה באוכל שלה וקיוויתי שיום אחד תפתח מסעדה משלה, הרי לשנינו היה חלום של לפתוח מקום משלנו יום אחד.
"אז מה אתה מתכנן לעשות איתו?" המבוגרת ביניהן שאלה אותי.
"אני אקווה שהוא יתקשר אלי. אם זה יקרה אני אציע לו לצאת איתי, וכשאני אהיה מוכן אני אספר לו מי אני." השבתי בכנות. "אני לא רוצה להסתיר את זה ממנו."
"מה קרה?" אבר שלא אהבה את זה שהיא מחוץ לשיחה שאלה.
חייכתי אליה. "יש לי בעיות בנים." עניתי.
היא הנהנה בהבנה. "זה לא כיף." קבעה. מייגן ואני התחלנו לצחוק בתגובה.
___
ישבתי במשרד שלי. הגב שלי נתפס מעומס העבודה, בתחילת היום מר הרבט נכנס למשרד והניח מולי ערמות של מסמכים שרצה שאני אעבור עליהם. הפלאפון שלי צלצל. למרות שהייתה לי תחושה שזאת לא השיחה שאני מייחל לה קפצתי בשמחה.
שלפתי את הפלאפון ונאנחתי כשראיתי על המסך את התמונה של בעל המספר – שון. שון היה צעיר בן שמונה עשרה איתו הייתה לי מערכת יחסים מבלבלת של חצי שנה. הבנתי שסינון של שבועיים היה כנראה מעל ומעבר, הייתי צריך לענות לשיחה ולדבר איתו. הבעיה הייתה שהוא סירב בתוקף לקבל את ההודעה שלי של: 'זה נגמר, אני מצטער'.
כשהכרתי את שון והמערכת יחסים שלנו התפתחה לכיוון מיני, התחלתי לחשוב שהוא האחד שיצליח לעזור לי להתגבר על רובין. לצערי טעיתי ובגדול. כשכבר חשבתי שהמצב מגיע לשם ורציתי להציע לו להפוך את זה לרשמי, באמת לנסות לחשוף את המערכת יחסים שלנו. אבל אז פליקס הגיע עם חדשות – חדשות על רובין, הוא הצליח לעלות על עקבותיו כבלש פרטי. זה היה הרגע בו הבנתי ששום דבר לא יוכל להחליף אותו, לא משנה כמה ניסיתי. רציתי את רובין, לא את שון. הייתה לי תחושה שלמען ההגינות אני צריך לסיים את העניין עם שון כדי לחזר אחרי רובין, למרות שבדרך כלל לא היה לי אכפת לרקוד על שתי חתונות במקביל.
נתתי לשיחה לעבור למענה הקולי. התחלתי להבין שאם אני רוצה לסיים את הזה באופן ברור עדינות לא תהיה מועילה במקרה. פחדתי שאם אני אהיה חד הוא יגיע למקומות לא נכונים אבל כנראה שגם לא הייתה לי ברירה. חצי שנה זה לא דבר שבא בקלות.
___
שבוע לאחר שנכנסתי לתפקיד הסמנכ"ל נשלחתי לעשות ביקורת בחנויות שלנו. נכנסתי לחנות בלוס אנג'לס והייתי מעט לחוץ, לא רציתי לאפשר למנהל החנות או העובדים לראות שאני לא בקיא לחלוטין בעסקה, פחדתי לאבד את הקידום שלי שעבדתי קשה כדי להשיג אותו.
נכנסתי לחנות הגדולה ביותר שלנו וניגשתי לעובד שהיה מאחורי הקופה. "שלום, אני מייקל. אתה המנהל?" שאלתי.
"לא, אני האחראי משמרת. איך אני יכול לעזור?" שאל.
"באתי לעשות ביקורת לחנות, איפה המנהל?" לא רציתי להגיד לו שאני הסמנכ"ל אבל גם ביקורת הייתה מילה מלחיצה כנראה.
"כן, בטח." הבחור נראה בתחילת שנות העשרים שלו בדומה לי, למרות זאת הייתי במעמד גבוה יותר משלו והייתי צריך לשדר את זה.
הוא ביקש מאחד העובדים להחליף אותו מאחורי הקופה והתחיל לעשות לי סיבוב בחנות. הוא ענה לי על כל השאלות ללא בעיה, כנראה שהוא עבד תקופה נאה בחנות לפני שקודם.
"פה יש לנו את כלי הכתיבה המתקדמים בשוק כמו שאתה יכול לראו-" המשפט שלו נקטע מצליל חזק של 'טראח'. סובבנו את ראשנו בו זמנית לכיוון הצליל. ראיתי בחור צעיר משוטח על הרצפה וקלסרים מפוזרים סביבו.
"נו באמת שון. לא שוב." המוכר מלמל לעצמו אך יכולתי לשמוע.
מיהרתי לצעיר ועזרתי לו לקום, היד שלו הרגישה מאוד רזה בכף היד שלי. "אתה בסדר?" שאלתי בדאגה. הוא נראה חיוור, הפנים שלו נראו רזות ולמרות זאת הוא לבש בגדים רחבים מידי. הבטן שלי התחילה להתהפך בהבנה למצב.
"כ-כן אני קצת מגושם." הוא התנצל במבוכה.
"אני מצטער, הוא חדש פה. הסולמות שלנו יציבים, אנחנו לא מסכנים את העובדים שלנו. תגיד לו שזה לא קורא בדרך כלל, שון." המוכר נראה מתוח.
חייכתי בהבנה. "הכל טוב, בוא ניתן לו מים ונסיים את הביקורת להיום." הצעתי. המנהל משמרת הלך להביא לו מים. בינתיים עזרתי לצעיר לשבת במקום יותר נוח. על ראשו הייתה רעמת תלתלים ג'ינג'ים, ועל אפו נחו משקפיים עגולים. לא יכולתי שלא להיזכר ברובין למרות שהתלתלים שלו היו שחורים כפחם.
"אתה בטוח שאתה בסדר?" שאלתי. "לא נפצעת?"
"כן, הכל בסדר, לא הייתי כל כך גבוה." רציתי להתבדח איתו ולהגיד שבהתחשב בגובה שלו כנראה כל דבר זה גבוה, אבל זה לא נראה לי מתאים.
האחראי חזר עם כוס מים והושיט אותה לשון שלגם ממנה לאט. המשכתי להסתכל עליו זמן מה. "אני מוציא אותו להפסקה של חצי שעה." קבעתי לאחר שסיים את הכוס. האחראי משמרת נראה מהוסס. "אל תדאג, יש לך אישור מהסמנכ"ל בשביל זה." הוא לא הגיב וניצלתי את ההזדמנות. למשוך את שון מחוץ לחנות.
הצעיר הסתכל עלי מבולבל. "א-אדוני אני צריך להמשיך לעבוד." הוא מלמל במבוכה.
"לא, אתה צריך להכניס קצת אוכל לגוף שלך. זה על חשבון הבוס שלך אז תחייך." חייכתי אליו. לחייו נהיו מעט אדומות והוא השפיל את עיניו מטה. לאחר לא מעט שכנועים הוא הסכים לאכול איתי. התיישבנו באחד מבתי הקפה במתחם, וסעדנו ביחד ארוחת בוקר מושקעת למרות שהשעה הייתה רחוקה מהבוקר.
לאחר זמן ממושך שישבנו בשתיקה לצד השולחן החלטתי לערער את המצב. "אני יכול לשאול אותך שאלה אישית?" שאלתי.
"או-אוקי" הוא לא ממש יצר איתי קשר עין כאשר השיב.
ידעתי שמה שאני עומד לשאול יהיה חסר טאקט אבל רציתי לדעת. "אתה נמשך לגברים, נכון?" שאלתי.
"ל-לא למה שתחשוב דבר כזה?" הוא ניסה להכחיש.
עצרתי גיחוך. כל אחד שהיה מסתכל עליו מהצד יכל לדעת, עיניו לא תרו מהמלצר שלנו שהיה כבר בצד השני של בית הקפה והאופן בו הסתכל עליו היה ברור ביותר. "אני ביסקסואל אז הגיידאר שלי נפלא בסך הכל." לא רציתי להגיד לו שהוא "נתפס על חם", הייתה לי תחושה שלהראות לו שאני חלק מהמצב שלו יקל עליו. הוא שתק והשפיל את עיניו מטה, נראה שצדקתי והוא מתבייש בעצמו. זה היה עצוב לראות את זה. הוא לא ענה, לא יכולתי להשאיר את המצב כפי שהוא. "תראה, אני אתן לך את המספר שלי. כל פעם כשתרצה לפרוק אתה מוזמן להתקשר אלי." אומנם לא הייתי יועץ מוצלח כמו פליקס אבל קיוויתי שאני אוכל לעזור קצת לילד. נתתי לו את הכרטיס ביקור שלי. רק באותו הרגע הוא הבין שאני באמת הבוס שלו, הוא התחיל לגמגם התנצלויות על הנזק שעשה. גיחכתי והרגעתי אותו.
חשבתי שאני לא באמת אשמע ממנו שוב אבל כבר באותו היום הוא התקשר אלי. הוא התחיל לפרוק לי, השיחות נמשכו במשך חודש. בכל שיחה הוא הזכיר לי יותר ויותר את רובין וגרם לי להתגעגע אליו, בגלל זה התחלתי למצוא בו נחמה והתחלתי לשקוע. אפשרתי לעצמי לשקוע יותר מידי עמוק עד שלקחתי את בתוליו. הרגשתי אשם על מה עשיתי, התביישתי לספר למייגן או לפליקס את הטעות שלי והחלטתי להסתיר את המערכת יחסים הלא ברורה שלנו.
חשבתי שאני אוכל להיות איתו, להתכחש לעובדה שאני רוצה אותו רק כי הוא מזכיר לי אדם אחר, לשכוח שרובין נמצא באזור שלי אבל לא ידעתי בדיוק איפה. אבל כאשר קיבלתי מידע חדש ומדויק על רובין האמת הכתה אותי בפנים. שון הוא לא רובין, אני רוצה את המקור. תחליף כבר לא הצליח לעשות את העבודה ולהשלים את החלל שיש לי בלב.
___
הטלפון שוב צלצל עם תמונתו של שון. לקחתי נשימה עמוקה כדי לנסות לשמור על קור רוח. עניתי לשיחה. "אל תוציא מילה, אנחנו לא נדבר בטלפון. תפגוש אותי בNY קפה בשעה חמש בערך." ניתקתי לפני שהוא יגיד משהו שיגרום לי להתחרט.
אף פעם לא היה לי באמת אכפת מהאנשים ששכבתי איתם אחרי שזה נגמר, לרוב גם לא הייתי זוכר את השם שלהם אחרי זה אבל שון היה שונה. זה לא היה כמו מייגן שהפכה לאחת החברות הכי טובות שלי, זה היה קצת יותר רגשי באופן שלא יכולתי לשים עליו את האצבע.
הטלפון שלי שוב צלצל, נאנחתי ושמחתי שאין לי פגישות באותו הרגע שהרטט היה מפריע להן. ראיתי את שמו של לוקאס על מסך הפלאפון שלי וחייכתי לעצמי. אהבתי את לוקאס, הוא היה חבר טוב וותיק אבל הוא היה זבל ולא הכחיש את זה. קיוויתי שהוא יכניס אותי לאווירה שהייתי צריך לקראת השיחה עם שון.
"היי לוקי." אמרתי כשעניתי.
"אז פיטרתי את המזכירה שלי." אמר ישירות לאחר שעניתי. "אתה יודע, זאת שדפקת. בעבודה שלה. במשרד של הבוס שלה. על השולחן שלו. כשהוס שלה הוא אני." הוא הזכיר לי. בכל הזדמנות שהייתה לו הוא הזכיר מה שעשיתי לו בתור נקמה בזמן שיבש אותי במשרד שלו. ההמתנה הייתה משעממת, המזכירה יפיפייה והשולחן המשרדי מפתה.
גיחכתי. "על מה אתה מתלונן? היא הייתה יותר חרוצה אחרי זה. טוב היא הייתה גם ממש חרוצה תוך כדי, יכלה לעשות כמה דברים בו זמנית."
"איכס." שמעתי אותו ממלמל מהקו השני.
"היא ידעה שזה היה סטוץ ולא התבכיינה לך שהחבר המניאק שלך זיין אותה וזרק. אז מה אתה מתלונן?"
"אוי תסתום את הפה. בכל מקרה פיטרתי אותה כי היא מטומטמת." קבע. "ביקשתי ממנה לצלם לי משהו אחד והיא הולכת ומצלמת משהו אחר. עשיתי מטוס מאחד הניירות הלא נכונים, כתבתי עליו שהיא מפוטרת והטסתי את זה למצח שלה. זה היה ממש מצחיק."
זה היה אפילו יותר נמוך ממה שחשבתי שהוא מסוגל. "אתה מניאק, אתה יודע?" שאלתי.
"תראה גומז," השיב. "כאשר מישהו מפריע לך בחיים אתה לא צריך להשאיר אותו לצידך רק כי אתה נחמד, או כי הוא נחמד. אתה צריך להיפטר ממנו ואז יהיה לך יותר טוב."
זה היה מרושע, לא ידעתי איך להגיב. מצד שני ידעתי שאני עומד לעשות משהו דומה למישהו שכן אכפת לי ממנו. "טוב, רצית משהו מיוחד?" שאלתי.
"הא, כן נכון. אתה אני ובקבוק וויסקי אצלי בבית? מה אתה אומר?" הוא הציע לי ושמעתי את החיוך בקולו.
"כן אפשר לגמרי." השבתי. "אפשר גם להזמין את פליקס, הוא לא עובד מחר. מה אתה אומר?" הצעתי. לא ראיתי את החבר הכי טוב שלי מאז היום הולדת שלי.
"כן... אפשרי." לוקאס מלמל במעט אכזבה.
"קרה משהו עם פליקס?" שאלתי בדאגה.
"לא מה פתאום." שמעתי רעש של דלת נפתחת מהצד השני של הקו. "טוב גומז נדבר הפגישה שלי הגיע." הוא ניתק.
___
לצערי השעה חמש הגיעה. יצאתי מהמשרד שלי במהירות לפני שמר הרבט יתפוס אותי וייתן לי משימה נוספת, אומנם עמדתי לשבור לילד את הלב אבל זה לא אומר שהייתי צריך להבריז לו. עליתי על האופנוע ונסעתי למקום המפגש שקבעתי עם שון. חניתי בכניסה לבית קפה והתקדמתי אל עבר המארחת, סימנתי על שון שהמתין בשולחן הקבוע שלנו ועברתי אותה. שון ישב ושיחק עם אצבעותיו תוך כדי בהייה באוויר. למזלי השולחן מוקם באזור החיצוני הקדמי של הבית קפה, יכולתי להתחמק משם במהירות.
נשכתי את השפה התחתונה שלי. ידעתי שאני עומד לגרום לעיניים הגדולות והכחולות להתמלא בדמעות, שנאתי לראות אותו בוכה וההבנה שזה עומד לקרות בגללי גרמה לבטן שלי להתהפך. התיישבתי מולו בשתיקה.
הוא הרים את ראשו כשהוא שם לב לנוכחותי. "מייקי." הוא לחש. המשקפיים שלו החליקו מעט קדימה כפי שקרה כאשר היה לחוץ, הוא דחף אותן חזרה למקומן.
נשמתי עמוק. "בוא נעשה את זה חד וחלק." מלמלתי. "אני לא רוצה להמשיך את מה שלא היה בינינו יותר." לא הייתי טיפש, ידעתי מה היה בינינו גם אם הכחשתי את זה – הוא היה החבר שלי באופן לא רשמי. המשכתי לשכנע את עצמי בכוח שאני צריך לפגוע בו, לפגוע כמה שיותר. שון צריך לפתח אלי שנאה, להתגבר עלי ולהמשיך אלא.
" ל-למה?" הוא שאל והדמעה הראשונה החליקה מאחורי עדשת המשקפיים. כיווצתי אגרוף מתחת לשולחן, היה לי אסור לנגב לו את העיניים לא משנה כמה רציתי. זה עמד להיות יותר קשה ומכוער יותר ממה שחשבתי, הייתי חייב להיות נוקשה ולסיים זאת כמו שצריך. ידעתי שאם הוא לא ישנא אותי הוא לא ידע להתמודד לבד, הוא יבוא אחריי וזה יעשה לו יותר נזק. קיוויתי עמוק בפנים שאני לא טועה. גם אם ידעתי להגיד לאנשים את המילים הנכונות כדי לקבל את מה שאני רוצה לא הייתי פליקס, לא ידעתי תמיד להגיד את המילים הנכונות בשביל אותו האדם כך שיבין מבלי להיפגע.
"כי ככה אמרתי." קבעתי ונעמדתי. רציתי לברוח משם, לא יכולתי להישאר לצידו ולתת לו תקווה כלשהי. "אל תתקשר אלי ואל תכתוב לי, מבחינתי אנחנו לא מכירים יותר." אמרתי את המילים הכי קשות שיכולתי לעלות על הדעת שלי והתחלתי להתרחק משם. שמעתי את הכיסא שלו זז והוא תפס בידי עם ידיו החלשות. נשכתי חזק את הלשון שלי, לא יכולתי לחזור בי יותר.
"אני אעשה כל מה שתרצה, רק אל תעזוב אותי בבקשה." הוא הרים מעט את קולו והתחנן.
שנאתי את עצמי לפני שפתחתי את הפה אבל הרגשתי שכבר לא נותרה לי ברירה אחרת. ידעתי מה אני צריך לצעוק עליו באמת וגם ידעתי את ההשלכות. "אתה פשוט חתיכת פתטי. מה לא ברור בתעזוב אותי בשקט כבר?" משכתי את ידי ממנו, ניסיתי לא לעשות את זה באגרסיביות כדי לא לפגוע בידיים שלו שהיו גם ככה חלשות.
למה אתה חייב להיות כזה מניאק?" הקול שלו רעד. הדמעות המשיכו לרדת במורד פניו ויצרו שבילים דקים ורטובים שהכאיבו לי.
"אני לא מניאק, אני כנה ואתה צריך לקבל את זה." אמרתי, ונופפתי את ידי מולו. אבל הייתי מניאק והתשובה היחידה הייתה שכי מצאתי את מי שבאמת רציתי ותחליף כבר לא מתאים לי, אבל זה יכל להיות יותר נוראי.
"אתה לא. אני לא פתטי. אני אוהב אותך מה הופך אותי לפתטי בזה?" זה היה הדבר האחרון שרציתי לשמוע.
"תפסיק לבכות כבר." דרשתי. אימצתי לקולי טון קשוח כדי שלא ישמע שאני מתחנן. "אתה מביך את עצמך." הסתכלתי לצדדים כאילו משהו ברחוב יציל אותי מהמצב בזמן שהוא בכה.
"ח-חשבבבב-תי ש-ש-שאתה אוהב אותי גם." הוא אמר לבסוף בקושי נושם. זה אולי היה נכון, אבל זה כבר לא היה משנה.
גלגלתי את עיניי למרות שכל מה שרציתי היה לחבק אותו ולהתנצל שיש לי מישהו שאני רוצה יותר ממנו. "די שון לך מכאן." לאחר רגע החלטתי בעצם אני האחד שרוצה לברוח משם. "יודע מה, אני אלך." הסתלקתי משם כמה שיותר מהר.
רגשות האשם כרסמו בי, שנאתי את עצמי באותו הרגע על זה שפגעתי בשון. התנחמתי בעובדה שעמדתי לבלות את הערב עם חברים שלי ושפליקס יהיה שם וישמור שאני לא אעשה דברים מטופשים כשאני שיכור.
___
בסוף השבוע הכרחתי את עצמו לשקוע עמוק בעבודה. לא רציתי לחשוב על רובין שלא מתקשר אלי בחזרה, על שון שאולי שברתי לו את הלב לחינם, ועל בקבוק הוויסקי שבמטבח שאם הייתי מרוקן אותו מהמתח פליקס היה מתאכזב ממני.
למרות שכמעט והתקרבתי ללהצליח לרמות את עצמי הייתה בחורה אחת שלא הצלחתי לרמות – מייגן. היא הכירה היטב את רמת המסירות שלי לעבודה אבל הבינה שמשהו לא כשורה. היא כמובן לא ידעה מה עובר עלי מעצם העובדה הקטנה שהיא לא ידעה על שון, אם פליקס לא ידע היא בטח לא ידעה. הרגשתי כל כך אידיוט שלא סיפרתי לאף אחד מהם עליו.
אבל מלכתחילה ידעתי שכל הסיפור עם שון היה טעות. בהתחלה לא התכוונתי לראות בו משהו רומנטי, זה אפילו לא עלה לי לראש. זה פשוט קרה לפני שיכולתי לעצור את עצמי, הראש שלי הפסיק לתפקד באופן הגיוני, הדם זרם לכיוון אחר ולמספר רגעים הוא היה האדם השני שהצליח לתפוס כמעט חצי מהמחשבות שלי – רובין עדיין תפס יותר. לא התכוונתי מעולם להתחיל מערכת יחסים, ובטח שלא איתו, וכשזה קרה ושקלתי לקבל את זה זה התערער.
דלת המשרד שלי נפתחה בקולניות ואחריה נשמעו צעדים. "אז ככה." מייגן פתחה בהכרזה. "אני לא יודעת מה יש לך, אבל זה מוגזם אפילו בשבילך." משהו בי התפלא שהיא החזיקה את עצמה עד ראשון בצהריים לעשות זאת.
"מה את רוצה?" שאלתי וסובבתי אליה את הראש. עיניי כבר שרפו מקריאת ההזמנות וטבלאות האקסל שחלפו לי אל מול העיניים.
"קדימה, זמן להזיז את התחת מחוץ לחדר הזה. ראשון היום! אתה צריך לנוח." היא אחזה ביד שלי והתחילה למשוך אותי מהכיסא. "יש לך את כל השבוע כדי להתעסק בשטויות של העובדה, עכשיו אתה צריך להתעסק בשטויות אחרות איתי, כמו לראות סרט." הייתי מותש מידי בשביל להתנגד ואפשרתי לה לעשות כרצונה.
תוך חצי שעה היינו מכורבלים על הספה, בינינו הייתה קערת פופקורן חמאה והטלוויזיה דלקה על: 'זכרי אותי לנצח'. כשהסרט נגמר חיבקתי אותה חזק אלי עד שהדמעות שלה נרגעו. לא הצלחתי להבין למה היא ראתה את הסרטים האלו שוב ושוב אם כל פעם מחדש היא סיימה אותם בוכה.
כשהיא סוף כל סוף נרגעה הטלפון שלי צלצל. הושטתי את היד אליו והתפללתי בכל חלק אפשרי בגוף שלי שזה לא שון. חיוך ענק נפרש על שפתיי וליבי החסיר פעימה - על המסך נכתב 'נייטווינג'.
"הוא מתקשר אלי." לחששתי לעצמי. "אחרי שבוע הוא סוף סוף מתקשר אלי!" הכרזתי באושר.
מייגן הסתכלה עלי בתמיהה. "מי?"
"רובין." השבתי בקצרה. נשמתי עמוק כדי להרגיע את ההתרגשות שלי ועניתי לשיחה. "הלו?" הייתה שתיקה אבל בחרתי להמתין.
"ה-היי." הוא השיב בגמגום.
החלטתי שזה זמן טוב להתגרות בו. "כן, מי זה?"
שמעתי נשימה עמוקה מהצד השני. "הו שלום מר חושב שהוא הסטוץ הכי טוב שלי." הוא עקץ אותי. גיחכתי. עד אותו הרגע שכחתי ששמרתי את עצמי תחת השם ההוא בפלאפון שלו. "לפרוץ לפלאפון שלי כדי לשמור את המספר המטופש שלך כן, אבל לשמור את שלי בחזרה לא?" הוא המשיך "לא יכולת לפחות לשמור אותו באופן שאני אצליח למצוא?" הוא כמובן לא היה צריך לדעת שאת המספר שלו כבר היה לי, תודה לפליקס והיכולות שלו שפחדתי לשאול לגביהן.
"היי מר הגיינת פה." אמרתי בגיחוך את הכינוי החדש שלו אותו התחלתי לחבב כמעט כמו ה'נייטווינג'.
"אז זיכרון טוב של קול או שלא לכולם אתה נותן את המספר שלך אחרי לילה אחד?" הוא המשיך באותה ציניות שהצחיקה אותי.
החלטתי להתגרות בו בחזרה. "אז למה התקשרת מר לישון עם עדשות יביא אותי למיון?" המשכתי בקו העקיצה שהיה עדיף מלספר שהקול שלו ליווה את החלומות שלי בלילות האחרונים.
הוא השתתק לרגע, כנראה ניסה למצוא עקיצה שתתעלה עלי. "טוב טוב, למה נתת לי את המספר מר גנב טביעות אצבע?" שאל.
זה היה גרוע. "עלוב." גיחכתי. "כדי שתתקשר אלי כמובן." השבתי את הברור מאליו. "ואני שמח שעשית את זה." הייתי מוצף באושר כך שאפילו לא יכולתי לתאר לו כמה שמחתי לשמוע אותו. ברגע אחד ניצוץ תקווה נדלק בי, רציתי לראות אותו. "רוצה לבוא אלי?" שאלתי.
"בשביל מה?" הוא שאל חצי בתמימות.
הבנתי שלהגיד לו 'סתם כדי לבלות ביחד וכדי שאני אוכל לראות אותך' אחרי לילה של סטוץ אחד יהיה כנראה מטריד. החלטתי שעדיף ללכת בכיוון שהוא ציפה לו. "אתה יודע." השבתי בהתגרות.
"מצטער, אני לא מעוניין לקפוץ איתך למיטה מר הסטוץ הכי טוב שהיה לי ואני לא זוכר אותו." הוא השיב מאפשר לי פתח מעניין להתגרות בו.
"לא זוכר? טוב אין לנו ברירה אחרת, צריך להזכיר לך." אמרתי בתמימות וגיחכתי. "בטוח שאתה לא רוצה לבוא?" שאלתי עם שביב תקווה אחרון.
"אני לא כזה." השיב. שמחתי לשמוע את זה למרות ששבוע קודם לכן הוא לחלוטין היה כזה.
ניסיתי לחשוב ביני לבין עצמי באיזו גישה ללכת לפני שדיברתי. "טוב, אז אם אני רוצה לראות אותך שוב אתה לא יכול לבוא אלי?" שאלתי לבסוף.
"אני לא חושב שתשאיר את הבגדים עלי." השיב.
זה היה כנראה די נכון, גם אם זאת לא הייתה המטרה העיקרית. גיחכתי. "אני רוצה להבטיח לך שהם יישארו אבל אתה כנראה צודק." הודיתי ונאנחתי. "אני בהחלט רוצה את תחתון הדדפול הזה." למרות שהתגרתי הייתי כנה.
בתשובה הוא פלט; "איזה מהם?"
"הו ואוו." נקרעתי מצחוק. " אני עדיין רוצה לראות אותך שוב." עניתי כשהצחוק שלי נרגע.
"טוב, מה אתה מציע?" חייכתי לעצמי, הצלחתי לעשות את הצעד הראשון במסלול שנפרש בדרכי.
חשבתי לרגע. הייתה לי תחושה שאם אני אגיד לו שאני מציע לקחת אותו אלי ולא לתת לו ללכת אף פעם זה יהיה מטריד מידי. כנראה שכדאי להתחיל בדייט ראשון ולקוות שהוא ירצה בעצמו להישאר איתי לנצח. הצעתי לו ללכת לראות סרט בקולנוע בוטיק קטן שהכרתי, זכרתי שעמד להיות בו מרתון סרטי מארוול שמייגן ואני התלהבנו ממנו.
בהמשך השיחה הוא הבטיח להביא לי חולצה מתאימה למאורע, במידה והוא ימצא אחת שתתאים לי בארון שלו. "טוב הגיינת פה, אני אעדכן אותך ביום ובשעה תשמור על עצמך, יפה." ניתקתי את השיחה במהירות לפני שיספיק להגיב לברכה שלי.
"מייגן, את זוכרת את המודעה שראינו על מרתון מארוול?" שאלתי את השותפה שלי שכבר הספיקה להתחמק למטבח.
"כן." היא קראה לי בחזרה. "תבדוק בשיחות שלנו, שלחתי לך אותה אז."
"תודה."
פתחתי את הקישור למודעה. בדקתי מתי יש סרט של דדפול וכתבתי לרובין כפי שהבטחתי לו. דאגתי לציין את האופנוע שלי שהוא התלהב ממנו, הייתי מוכן לזכות בנקודות איפה שהן רק יינתנו לי. התכתבתי איתו מעט ואז הנחתי את הפלאפון לצידי וחייכתי לעצמי באושר.
המחשבה על דייט ראשון עם רובין גרמה לחלקים בגוף שלי שהיו רדומים להתעורר. הרגשתי שחזרתי מספר שנים אחורה, שוב הייתי נער מאוהב וטיפש. אחרי הכל, רובין לא היה בשבילי סתם מישהו.
___
לגמתי לגימה ארוכה מבקבוק הוודקה שהיה לידי, הוא היה כבר חצי ריק לאחר שעבר בין הידיים של כל הנוכחים. הריאה שלי כבר הייתה מעורפלת. באוויר נשמעו צליליי הצרצרים, הצחקוקים של חבריי וצליל הבקבוק שהסתובב במרכז המעגל.
"הוו מייקי, תורך!" איידן הכריז. הורדתי את בקבוק הוודקה מהיד שלי. ראיתי שהחלק הקדמי של הבקבוק הריק במרכז מופנה אלי, בעוד שהחלק האחורי מופנה לכיוונו של איידן. איידן אהב את המשחק, הוא תמיד נתן לכולם משימות מסובכות ותהיתי לעצמי מה הוא יעולל לי.
"טוב חובה למייקי!" כמה מחבריי השיכורים קראו בשמחה וצחקו. צחקתי יחד איתם בניסיון להסתיר את החשש שלי שהצליח לבצבץ מעט מאחורי מסך הוודקה. חיכיתי למשימה הכל כך נוראית שהם תכננו להטיל עלי.
"אני יודע!" איידן הכריז וחיוך ערמומי נפרש על שפתיו. זה היה יותר מהיר ממה שחשבתי. "חובה עליך לתת נשיקה ללוקאס!"
הסתכלתי עליהם מבולבל, לא הבנתי מה העניין הגדול. נשקתי ללחיו של חברי הטוב, לא שזאת הייתה הפעם הראשונה. כולם מסביב התחילו לצחוק.
"ממש לא ככה." איידן הסביר. "ככה." אמר. הוא הסתובב לפליקס, משך אותו אליו בחוזקה מחולצתו ונשק לשפתיו. לחייו של פליקס שהיו כבר אדומות מהאלכוהול החלו להאדים אף יותר, הוא ניסה להזיז את איידן, איידן לחש לו משהו באוזן וחזר לנשק אותו. תוך רגע הנשיקה שלהם התעמקה באותו אופן בו נהגתי לנשק את יאנה.
לאחר זמן -שהרגיש לכולנו יותר מידי ארוך- אחד מהחברים שלי השתעל כדי לקבל תשומת לב. "הוא קיבל הדגמה, עכשיו תנו לבצע את המשימה." הוא אמר להם בגיחוך. הם התנתקו. איידן החל לצחקק ופליקס אני את מצחו על הכתף של איידן תוך שהוא מצחקק במבוכה.
הסתכלתי על לוקאס מהוסס, הבטן שלי החלה להתהפך. "אתה בסדר עם זה?" שאלתי. הוא משך בכתפיו בחוסר אכפתיות. "טוב, על החיים ועל המוות" הכרזתי לפני שמשכתי אותו אלי כפי שנהגתי לעשות עם יאנה. נישקתי את שפתיו, הן לא היו שונות משפתיים של בת. מחשבה חלפה בראשי ותהתה מה רובין היה חושב על זה אם הוא היה איתנו. הלשון של לוקאס החלה לעבור על השפה התחתונה שלי.
המשכתי לחשוב על רובין בזמן שהיד של לוקאס אחזה בעורף שלי. זה יכל להיות מעניין אם היו נותנים לי לנשק את רובין, יכולנו אחר כך לדבר על זה ו-. כיוון המחשבה שלי התחיל להיות מוזר אז החלטתי לנסות להתרכז בנשיקה. פתחתי את הפה שלי והצמדתי את הלשון שלי לשל לוקאס שנכנסה פנימה.
הבריחה מהמחשבות המוזרות שהחלו למלא את הראש שלי בלבלה אותי. רציתי לתת ללוקאס לשלוט לרגע בנשיקה ולנסות להבין אותן. איזו סיבה הייתה לרובין לצוץ לי בראש באמצע משחק חובות שיכור? למה דווקא כשהשפתיים של לוקאס על שלי והלשון שלו חוקרת לי כל חלק בפה. הלב שלי החל להגביר את הקצב שלו עד שהתחלתי לפחד שאני עלול לחטוף התקף לב. קיוויתי שזה בדמיון שלי ושאני לא המצא את עצמי בבית חולים, לא יכולתי לתת להורים שלי לגלות שהשתכרתי ואם רובין יגלה... שוב רובין.
הנשיקה שלי ושל לוקאס התנתקה לאחר זמן מה. במהלך רובה הייתי מנותק לחלוטין, אבל השפתיים שלי שהרגישו רטובות ונפוחות גרמו לי לשער שהיא הייתה כנראה מעט סוערת. אפילו עם יאנה לא הגעתי למצב כזה. ניסיתי להיזכר אם שלה כן היו נפוחות, ואולי פשוט ככה בנים מנשקים.
במשך שארית הערב הייתי שקט. ניהלתי מאבק פנימי עם עצמי בין הרצון לחשוב על רובין - לנסות להבין למה הוא צץ לפתע בראשי, במיוחד כשהייתי עם החבר'ה שלי בפארק ושיכור. אלו היו הרגעים בהם ניסיתי להדחיק אותו מהמחשבות שלי לחלוטין, כאילו אם הוא יהיה רחוק מהן הוא באמת ישמר מהמקום אליו הרשתי לעצמי להגיע.
נזכרתי שרובין רצה שאני אבוא לישון אצלו באותו הערב, דחיתי אותו כמו אידיוט בטענה שאני נפגש עם חברים, ידעתי שזה העציב אותו. זה לא היה שקר אבל גם ידעתי שאין לו ממש מישהו אחר. הבעיה הייתה שלא רציתי שרובין יסתובב עם האנשים האלו. תמיד הצדקתי את עצמי ביני לבין עצמי ומיינתי את הסיבות מהטוב לרע.
ראשית לא רציתי שרובין ידע שאני שותה ומעשן, או יותר גרוע יתפתה לעשות כמוני. רובין היה מאז ומתמיד ילד טוב ואהבתי את זה בו מאוד. להורים שלו כן היה אכפת, ההורים שלו לא השאירו לידו אלכוהול או סיגריות בבית, ההורים שלו לא השאירו אותו לבד שעות וסמכו עליו שילך לישון ולהתקלח בזמן, ההורים שלו דאגו לו.
שנית, לא יכולתי לדמיין מצב בו מישהו שיכיר את רובין כמו שצריך לא יתאהב בו ברגע. הוא היה חבר אמת, אכפתי, טוב יפה- הרשימה שלי נקטעה לרגע ניערתי את הראש, לא הבנתי את ההקשר של יפה לרשימה, זה לא פקטור בחברות.
החלטתי להתעלם מהבעיה ברשימה ולעבור לסיבה השלישית -האחת ממנה נמנעתי- למרות כל הדברים הטובים ברובין לא חשבתי שחבריי יהיו מוכנים לתת לו צ'אנס. ידעתי שחלקם לא מחבבים אותו במיוחד. הם חשבו שהוא מוזר, חנון ולפעמים הבדיחה של היום. פחדתי שהם לא יתנו הזדמנות להכיר אותו כמו שצריך וכך גם ידחו אותי. זאת הייתה סיבה אנוכית וידעתי את זה.
מגע על כתפיי החזיר אותי למציאות. "למה אתה מתבודד ושותק?" לוקאס שאל וחיבק את כתפיי עם ידו. "מה יש? צריך עוד נשיקה? אתה היפיפייה הנרדמת רק במקום לישון אתה אילם?" הוא התגרה בי.
"מאוד מצחיק." מלמלתי בציניות.
"לא ברצינות, גומז מה יש? מאז הנשיקה אתה שותק." הסתכלתי עליו. "אוי לא. אל תגיד לי שאתה מאוהב בי או משהו כזה." הוא התגרה בי בגיחוך תוך שהוא מרים גבה.
הרגשתי שהלב שלי ניתר כאשר הוא אמר 'מאוהב'. לא הבנתי למה המילה הזאת כל כך הקפיצה אותי.
הוא המשיך להתגרות בי. לא הגבתי לשטויות שלו ובסופו של דבר הוא עזב אותי להמשך הערב תוך שהוא מודיע לכולם ש'גומז מקולקל כי הוא התאהב בי ואיידן אשם'.
למחרת, היה יום שבת. לשמחתי גרתי בארצות הברית כך שהסוף שבוע שלי נמשך גם על שבת וראשון, יכולתי לפצות את נייטווינג על הלילה בו לא ישנתי איתו. הבעיה הייתה שכל פעם מחדש שהתכוונתי לפצות אותו לא הצלחתי להתעורר בבוקר, אותו הבוקר לא היה שונה מקודמיו כמובן. לפי התכנון שלנו הייתי אמור להגיע אליו בשעה תשע בבוקר, אבל התעוררתי עם ההנגאובר מטורף ששלח אותי חזרה לישון.
התעוררתי שוב כאשר השעון הצביע על כך שכבר צהרים. "לעזאזל." קיללתי בשקט. ידעתי ששחור השיער הולך להטיף לי מוסר כמו תמיד. איחורים היו דבר לא חדש מצידי, כל פעם מחדש הוא היה מתפרע וכועס כמו תלתליו.
דחפתי לתיק קטן כמה דברים נחוצים, צחצחתי שיניים ויצאתי מהבית לכיוון הקומה בה רובין גר. נקשתי על הדלת שלוש פעמים באיטיות.
"הו! טוב שהוא נזכר באמת." שמעתי אותו מקטר מעבר לדלת וגיחכתי לעצמי. הוא פתח את הדלת. "חיכיתי לך המון זמן." הוא כעס ושילב את ידיו על החזה שלו. שיערו השחור פרוע כתמיד ולגופו מכנס טרנינג בלבד.
"היי." חייכתי בהתנצלות את אותו החיוך שבדרך כלל גרם לו לסלוח לי. "נרדמתי." מלמלתי ונכנסתי פנימה.
"אתה יודע מה? זה ממש לא יפה." הוא התחיל לכעוס ולהטיף לי כמו תמיד. הכרתי כבר את הנאום בעל פה, החלטתי שבמקום לשנן את השורות בראש שלי אני התעסק בנוף – ברובין. באותו רגע הבנתי למה יפה נכנס לרשימה, הרי היה לו מקום מכובד בה. רובין באמת היה יפיפה לחייו המאדימות מעט ברוגז, עיניו הירוקות נוצצות ומביעות את כל הרגש של הנאום, ותלתליו השחורים והפרועים מקשטים את פניו וראשו כמו הכתר לו הוא ראוי.
התקרבתי אליו עד שהפנים שלנו היו במרחק של סנטימטרים ספורים אחד מהשני. רציתי לנשק אותו. למזלי רגע לפני שעשיתי את המהלך קול פנימי בראש שלי עצר אותי. הבנתי שהוא כנראה לא יראה את זה בעין יפה, שהחבר הכי טוב שלו ועוד בן לוקח את הנשיקה הראשונה שלו. זה כנראה לא היה בסדר העדיפויות שלו.
"מ-מייקי?" הוא גמגם ולחייו נהיו אדומות אף יותר ומבטו נראה מבולבל.
"אני מצטער נייטווינג." אמרתי ללא היסוס ונשקתי ללחיו. "לא התכוונתי להדאיג אותך." הוא נאנח וחייך אלי כתמיד.
את שאר היום העברנו ביחד באכילת שטויות וצפייה בסדרות חסרות פואנטה אמיתית. לבסוף כאשר היינו מותשים פרשנו לחדרו לישון.
התכסינו תחת אותה שמיכת פוך. שכבתי על הצד כדי להסתכל עליו בעוד הוא שכב על הגב ובהה בתקרה. "תגיד? למה נפרדת מיאנה?" שאל לפתע.
משכתי בכתפיי. "חשבתי שבגלל שהיא התחילה להסתובב יותר מידי עם אמיל ושאני מקנא. מישהו סיפר לי שהוא ראה אותם מתנשקים, אבל לא באמת הייתה הוכחה וגם לא שאלתי אותה לגבי זה. החלטתי פשוט שדי." שיתפתי. "כנראה כי התרחקנו וזה הרגיש כבר מזויף מידי להיות איתה."
"הבנתי." הוא מלמל לאחר כמה זמן. "אני לא אהבתי אותה." הוסיף.
מיתנתי את הצחוק המתגלגל שלי לגיחוך. זה לא היה סוד, נייטווינג למעשה אף פעם לא ניסה להסתיר את זה לרגע וציין בפניי בכל הזדמנות כמה מעצבנת היא. "אני יודע. גם היא לא אהבה אותך." תמיד חשבתי שלפחות היחסים ביניהם הדדים. הוא גיחך, כנראה שהוא כבר ידע את זה בעצמו.
"טוב." הוא פיהק פיהוק רחב. "לילה טוב מייקי" הוא מלמל. הוא שם את שתי כפות ידיו מתחת לראשו ככרית, עצם את עיניו וזמן קצר לאחר מכן נרדם.
הזמן עבר ועומתו לא הצלחתי להירדם. יכולתי לשמוע כבר את השעון מתקתק, את הרוח שורקת בחוץ ומנדנדת את פעמוני הרוח מחוץ לחלון, את נשימותיו העמוקות של רובין שישן לצידי ואת המיטה החורקת מעט מכל סיבוב שלו.
הוא הסתובב עם פניו אלי ומבטי נתקע עליהן. עיניי שכבר התרגלו היטב לחושך יכלו לראות אותו בפרטים די ברורים: מספר תלתלים נופלים על מצחו ודמו בעיניי לצמח מטפס ויפיפה, נקודות החן שעל פניו נראו ככוכבים יותר יפים מאלו שהיו מחוץ לחלון, ושפתיו שהיו מעט מפוסקות היו כסולם לכל הטוב הזה.
נשכתי קלות את השפה התחתונה שלי כשעברה בראשי המחשבה על לנשק אותו. הלב שלי החל להאיץ כמו מטורף כשדמיינתי את הסיטואציה עם לוקאס כשבמקומו היה רובין. דמיינתי איך הפעם אני לוקח שליטה על הנשיקה בלי חשש, מצמיד אותו אלי ממותניו ומדריך אותו בנשיקה הראשונה שלו.
תוך כדי שאני שקוע במחשבות ומבלי לשים יותר מידי לב השפתיים שלי לפתע היו על השפתיים העדינות של רובין. לא הבנתי איך הגעתי למקום הזה, איך הצלחתי להיסחף עם המחשבות אבל לא הצלחתי לעצור את עצמי מלגבות נשיקה קטנה. להפתעתי הרגשתי שהוא מנשק אותי נשיקה קלה בחזרה. התרחקתי ממנו בבהלה כשהבנתי מה קרה ופקחתי את עיניי. הוא עדיין ישן.
בלעתי את הרוק שלי.
אותו הלילה היה הרגע בו הגוף שלי והתת מודע שלי הבינו שאני מאוהב ברובין. אני הבנתי את זה בעצמי יותר מאוחר.
___
התנתקתי מהזיכרון הקצר. "בסופו של דבר הייתי לפחות הנשיקה הראשונה שלך, חבל שהיא נלקחה באופן לא אתי." נאנחתי וחייכתי לעצמי כשהבנתי שמאותו הרגע כל הנשיקות איתו קיבלו ויקבלו אישור.
___
יום שלישי הגיע, יום הדייט שלי עם רובין, כמעט והפרחתי זיקוקים לאוויר באותו הבוקר. במשך היום לא הייתי מרוכז בשום פגישה שנוכחתי בה או בטפסים שהייתי צריך לקרוא. גופי היה בפגישות, עיניי עברו על המסמך, אוזניי שמעו את מה שאמרו לי אבל התודעה שלי הפליגה למרחקים. למרות שהסוף שבוע הקודם היה מבאס הודיתי עליו. הצלחתי לקדם משימות בלו"ז שלי ככה שחוסר ריכוז ביום אחד לא ייצר לי עיקוב.
"טוק טוק טוק." שמעתי את קולו של מר הרבט המנהל שלי.
הרמתי את ראשי וראיתי אותו עומד בכניסה למשרד שלי. הוא נשען על הדלת והחליפה הכחולה הכהה שלו התקמטה מעט. "קווין." בירכתי אותו עם שמו.
"אני צריך שביום רביעי בערב תמלא מקום במקומי."
נשכתי את הלשון שלי, זה היה היום הקבוע בו מייגן אספה את אבר והביאה אותה אלינו. עברה תקופה מאז הפעם האחרונה שהייתי נוכח ביום רביעי של אבר כי הוא ביקש ממני להחליף אותו. "קרה משהו?" שאלתי. כבר ידעתי את התשובה בעל פה, הוא אפילו לא טרח להחליף אותה.
"עניינים אישיים." הוא השיב כרגיל. ידעתי שזה היה שקר, הוא לא היה מעוניין ללכת לישיבות האלו והחליט להשתמש בי. כרגיל בלעתי את הרוגז שלי בנוגע לכך. שלחתי אליו חיוך כריזמטי, כזה ששידר כי הכל כרגיל. ידעתי שיום אחד אני אנהל עסק משלי, שעצם העובדה שהוא קידם אותי לתפקיד כזה והוא מוכן ללמד אותי כל כך הרבה זה לא מובן מאליו.
"רוצה לראות את הדוחות שעבדתי עליהם?" שאלתי אותו.
הוא התקרב והקיף את השולחן הרחב שלי. "תראה." פתחתי מולו את טבלת האקסל. הוא התבונן בה מקרוב והסתיר לי את חצי המסך עם הקרחת שלו עליה נותרו מספר שיערות לבנות. "חסר פה הטור של ה-" מלמל.
"טור E." השלמתי אותו. "כן אני יודע, אני אשלח לך את הדוח. אם תסתכל על החישובים שלי, אתה תראה שזה מיותר ואנחנו סתם מוציאים כסף. התייעצתי על זה גם עם קרוליין ועוד מישהו."
הוא הנהן וחייך חיוך מרוצה. "נפלא. ידעתי שלקדם אותך ממנהל חנות היה רעיון נפלא." קרא בשמחה. הייתי מרוצה שאני מוכיח את המעמד שלי.
הוא הציץ בשעון שלו. "טוב, יש לי פגישה עם בעל חברת ההובלה שלנו אז אני צריך לצאת." הודיע ויצא ממשרדי.
הצצתי אל השעון, השעה הייתה רק שתיים בצהריים. "אני רוצה הביתה." מלמלתי לעצמי. רציתי כבר לראות את נייטווינג, והרגשתי שכנראה עד שאני אראה אותו אני לא אוכל לחשוב על שום דבר אחר. חזרתי לנסות לעבוד למרות שהבנתי שכבר אין ממש טעם בכך.
___
בשניה בה השעון אראה עשרה לשש קמתי במהירות, אספתי את החפצים שלי והסתלקתי. מיהרתי לחניה, עליתי על האופנוע שלי וטסתי איתו לדירה שלי. ידעתי שאם מייגן הייתה נוסעת איתי היא הייתה מחבקת בחוזקה את מותניי, צורחת עלי כל הדרך שאני משוגע ושאני אהרוג את שנינו. פליקס היה כנראה גוער בי ודורש שאני אתן לו את הרישיון שלי עד להודעה חדשה.
נכנסתי לדירה בשעה שש ועשרים והזדרזתי ללכת להתארגן. למזלי הייתי אדם מאורגן מטבעי, -למרות שהשותפה שלי נהגה לקרוא לי מבולגן- הייתי נוהג לסדר את דברי יום לפני כך שהגעתי ולא היו לי דברים רבים לעשות. התקלחתי בחמש דקות, סידרתי את השיער שלי והייתי מוכן ליציאה בשש ארבעים. חייכתי כשראיתי את השעה.
מרחק הנסיעה מהדירה שלי למקום מגוריו של רובין לקח כרבע שעה. בעבר כשהיינו חברים הייתי מאחר כרוני. למעשה זה אפילו לא היה איחור כרוני אלא יותר לכיוון של עצלנות כרונית, הייתי רואה את השעון ופשוט מתעצל לזוז. מסיבה שאף פעם לא הייתה לי ברורה הייתי מנסה לדחות לפעמים את הפגישה.
הבנתי שיש לי הזדמנות לפתוח עם רובין דף חדש לחלוטין ובמקום לאחר להקדים. לקחתי את המפתחות לאופנוע שלי, שמתי את הקסדה הנוספת במקום המיועד לה ונסעתי לכיוונו. הצלחתי להגיע לבניין שש דקות לפני הזמן שקבענו, רציתי לטפוח לי על השכם. משהו בי רצה לספר לו מי אני בשניה בה יגיע כדי שיתרשם גם כן על ההקדמה שלי.
ירדתי מהאופנוע שלי, הוצאתי את הפלאפון שלי מכיס מכנסיי, נשענתי על האופנוע והתקשרתי לנייטווינג.
"הלו?" הוא ענה ונשמע מעט מופתע.
"אני כבר בחוץ." הודעתי בעליזות.
"הקדמת!" קרא בהפתעה.
גיחכתי. "כן, קורה. תרד אם אתה מוכן, אני מחכה."
"אוקי, כבר יורד." הוא השיב וניתק.
"לא אתה לא." מלמלתי לעצמי. "אמרת שאתה לא עושה איתי עדיין שום דבר מיני עדיין." הודיתי בלב שהוא ניתק ולא שמע את הבדיחה הגרועה שלי שהייתי פולט גם אם היינו עדיין בשיחה.
הוא יצא מהבניין והתחיל להתקרב לכיווני. תחילה הייתי בטוח שהוא מחייך אך רגע לאחר מכן החיוך לא היה במקומו, כנראה שדמיינתי. הוא היה לבוש בחולצה עליה היה הדפס של דדפול וספיידרמן בסיטואציה אינטימית. הבנתי שכנראה הם יקבלו יותר אקשן ממני באותו הלילה. קיללתי בלב כשראיתי כמה צמודים המכנסיים שלו, נשכתי בסתר את השפה התחתונה שלי בתוך הפה וקינאתי בספיידרמן ודדפול שעל החולצה.
"היי הגיינת פה." בירכתי אותו בחיוך ונשקתי במהירות ללחי שלו.
הוא גלגל עיניים, אף פעם לא תיארתי לעצמי שאני כל כך התגעגע לגלגולי עיניים שלו שתמיד קיוויתי שייעלמו. "רובין." הוא תיקן ברוגז.
"הגיינת פה יותר הולם אותך." הוא קבעתי בגיחוך למרות שנייטווינג הללם אותו יותר מכל כינוי..
הוא גלגל את עיניו בשנית והושיט לי חולצה. "הבטחות צריך לקיים, לא?" אמר.
"הו מגניב." קראתי. פשטתי את החולצה שלי. חייכתי לעצמי כשראיתי שהוא כנראה מאבד את הריכוז שלו ובוהה בקוביות הבטן שלי ללא בושה. "אז לא ללבוש חולצה?" שאלתי בגיחוך. הוא הרים אלי מבט מבולבל. "אתה בוהה." הסברתי.
הוא סובב את הראש שלו ממני במהירות. למרות זאת לא פספסתי את לחייו שהחלו להאדים, מצאתי את ההתנהגות שלו חמודה מאוד. "לא אני לא." הוא שיקר ברוגז. "תשים כבר את החולצה המזדיינת."
"כרצונך." השבתי בגיחוך ולקחתי את החולצה מידיו. "אגב, אתה יכול להסתכל אתה יודע. כבר ראית יותר ממני בלי חולצה." הוא הזכרתי ולשם שינוי לא התכוונתי ביני לבין עצמי רק לילדות.
לבשתי את החולצה. "שניסע?" שאלתי והושטתי לו את הקסדה הנוספת שלי. הוא לקח אותה ממני בהיסוס, ולא פספסתי את הדרך המאוד עדינה בה הוא שם אותה על הראש. שיערתי לעצמי שהוא סידר במשך זמן רב את התסרוקת שלו ולא רצה לקלקל אותה. הוא תמיד נהג להתלונן שהשיער שלו לא מסתדר אף פעם, מידי פעם הוא גם העלה את הרעיון של לגלח את הראש. גם אחרי שנים לא הבנתי את הכוונה שלו, השיער שלו היה הכי יפה כשהוא היה מתעורר איתו מבולגן בבוקר.
התיישבתי על האופנוע וסימנתי לו לשבת מאחוריי. "תחבק לי את המותניים." אמרתי, זה לא היה יותר מידי הכרחי, אבל רציתי להרגיש את הידיים שלו מקיפות אותי. הוא ציית והתחלתי לנסוע.
תמיד אהבתי לנסוע על האופנוע שלי, אבל הנסיעה הזאת הייתה יוצאת דופן. החיבוק של נייטווינג הפך אותה לשונה, למיוחדת יותר. אבל לצערי לכל דבר טוב יש סוף וכך גם לאותה הנסיעה.
הגענו לבית הקפה. החניתי את האופנוע במקום המיועד, ירדתי ממנו ועזרתי לרובין. לקחתי ממנו את הקסדה וקשרתי אותה ואת האחת שעל ראשי על האופנוע. ניגשתי חזרה אליו והקפתי את מותנו עם ידי הימנית. להפתעתי הוא הזיז אותי. "צמוד מידי." מלמל והושיט לי יד במקום.
לא הייתי רגיל להידחות בידי הדייטים שלי. הרגשתי שחלק באגו שלי נשבר, אבל זה היה נייטווינג אז החלטתי לקחת את העניין בהומור. "כיתה ו'." מלמלתי אבל בכל זאת אחזתי אותה. עדיין רציתי להרגיש אותו. הוא גיחך ונכנסנו פנימה.
נכנסנו לתוך האולם הקטנטן של המקום. תמיד אהבתי את האינטימיות שלו, זה הזכיר לי צפייה בסרטים בקולנוע הביתי אצל לוקאס כשהיינו ילדים. לפני שנכנסנו קניתי לנו קצת נשנושים בכניסה, הרי הדרך הכי טובה לליבו של כל אדם היא באמצעות אוכל, לא?
לאחר שהסרט נגמר חזרנו לחלל המסעדה. רובין היה באקסטזה מטורפת. מהרגע שיצאנו וגם לאחר שישבנו לצד השולחן הוא דיבר על הסרט בהתלהבות. הוא חשף בפני כל מיני עובדות שהוא קרא על מאחורי הקלעים, על הקומיקס ועל ראיין רינולדס. הרגשתי שאני יכול לשבת ולהקשיב לו לנצח. לא הייתי מופתע לגבי הידע שלו, זה היה ברור כשמש כמה הוא אהב את דדפול, יכולתי גם להישבע ששמעתי אותו אומר אומידדפול במקום אומיגאד מספר פעמים.
הוא הציג בפני ידע רחב שגרם לי לשער שהוא עובד בתחום המשחק או הקולנוע כפי שתמיד רצה.
"ואוו אתה יודע הרבה על עבודה קולנועית." ציינתי בפניו כדי לברר במה באמת הוא עוסק מבין כל התחומים הרחבים של הקולנוע והבמה. "אתה עובד בזה?"
הוא נאנח אנחה עמוקה והשפיל את ראשו. זה לא היה סימן טוב. "לא, אני מוקדן בחברת ביטוח."
הרמתי גבה בתגובה. מכל הדברים שיכולתי לדמיין אותו עושה בחייו זה לא נכלל אפילו בתחתית האופציות. למעשה הייתי יכול להאמין ביותר קלות אם הוא היה מספר לי שהוא ממלצר. "לא מתאים לך." קבעתי והוא גיחך. הייתי קצת מאוכזב מהבחירה שלו, למה הוא לא הלך בעקבות החלום שלו כפי שתמיד עודדתי אותו לעשות. "זה מה שאתה באמת רוצה לעשות?" ניסיתי לתחקר.
"מה פתאום." הגיב במהירות והסתכל עלי כאילו החלקתי על הראש. "מי ירצה להיות מוקדן בחברת ביטוח כל שארית חייו?"
"אז למה?" שאלתי והבטתי ישירות בעיניו הירקרקות במבט שממנו הוא אף פעם לא הצליח לברוח. הייתי חייב תשובות כדי להבין מה שורש הבעיה.
"האמת..." הוא השתהה במקצת. "אני רוצה להיות שחקן." הוא הודה במה שאני ידעתי. "אבל זה תחום קשוח ומאוד תחרותי. אין לי מה שצריך בשביל להצליח שם, כריזמה או מראה. אין לי סיכוי בזה אז חבל על האנרגיה." הוא נאנח ושיחק באוכל עם המזלג שלו.
הרגשתי צביטה כואבת בלב מלשמוע אותו מדבר באופן כזה על עצמו. רציתי לקום, להתיישב לצידו לחבק אותו בחוזק. לומר לו שהכל יהיה טוב, שהוא מיוחד בצורה שלו. שמראה יש לו בהחלט והגיע הזמן שיחזיר את המשקפיים כדי לשים לזה לב לבד. אך לא יכולתי.
הושטתי את היד וליטפתי את הלחי שלו בעדינות עם אצבעותיי. "אל תהיה כזה פסימי רובין. אני בטוח שאתה יותר טוב מכל מה שאתה חושב על עצמך." אמרתי בכנות. תמיד הערצתי את יכולת המשחק שלו. הייתה לו יכולת בין רגע להיכנס לדמות ללא שום קשר למה שעבר או עובר עליו באותו הרגע. "חוץ מזה, אם זה חלום צריך להשקיע בו את כל האנרגיה הנדרשת." הוספתי.
"תודה שאתה מאמין בי," הוא השיב והוריד את היד שלי. "אבל אתה לא מכיר אותי עדיין כדי לדעת."
נשכתי את הלשון שלי. מבחינתו זה היה נכון לחלוטין, הוא לא ידע את האמת. הזכות לדבר נשללה ממני לפני הרבה שנים כשקיבלתי את ההחלטה הטיפשית שלי. הסתכלתי עליו זמן מה וניסיתי למצוא תשובה הולמת. "אתה כנראה צודק."
המשכנו לאכול בשתיקה, שקעתי במחשבות על העבר ועל איך הרסתי הכל. בסוף השקט עצבן אותי, החלטתי שאני לא יכול להמשיך להיות תקוע מאחור. התחלתי לספר לו על עצמי להכיר לו את מי שאני היום – את העבר אני לא יכול לתקן, את העתיד אני יכול לקבוע.
שיתפתי אותו בחלום שלי לפתוח בר ולמצוא לו קונספט מגניב, אחד שלא יעלם מהראש של הלקוחות בקלות. זה היה החלום שלי במשך שנים: לפתוח מקום חם ומקבל לכל מי שצריך לפרוק מעצמו, מקום בו חברים יוכלו להיפגש ביחד, מקום משפחתי. בסופו של דבר זאת הייתה המשמעות של ברים – לא אלכוהול, חברים והנאה.
בסוף הדייט החזרתי אותו לבניין שלו. לצערי הוא לא אפשר לי ללוות אותו לדלת. הוא החזיר לי את הקסדה ונאנחתי. רציתי לנשק אותו אז שלפתי את המהלך הכי מוכר בספר: העברתי לו את אגודל על השפה התחתונה אך הוא הוריד אותו. הרגשתי אכזבה מטפסת בקרבי.
"תדבר איתי אם תהיה מעוניין להיפגש שוב." הוא אמר ובכך ביטל מעט את האכזבה שלי וגרם לי לחייך.
"תצפה להודעה ממני עוד היום." נשקתי במהירות ללחי שלו, עליתי על האופנוע שלי ונסעתי משם. ולמרות המהירות לא פספסתי את הפנים של נייטווינג שהיו סמוקות.