הי אהובים שלי!
בפעם הראשונה שהפרק הזה עלה הגעתי ל2K צפיות ובכיתי מהתרגשות. אז החלטתי להשאיר את התודה לכל מי שקורא. רק בזכותכם אני מצליחה להמשיך לכתוב את הסיפור. זה עדיין רלוונטי, אתם לחלוטין מדרבנים אותי בשכתוב הזה
air BNB- מאפשר להשכיר לאחרים ומאחרים דירות כשנמצאים בחו"ל וגם בארץ
השיר שמלווה את הפרק הוא ערב אבוד של גידי גוב. אם השיר הזה לא מתאר את היחסים של רובין ומייקל לפעמים אני לא יודעת מה כן 🤣
אם אהבתם הכוכב כרגיל מאוד ישמח שתלחצו עליו ⭐, ואל תשכחו לעקוב אחרי לעדכונים.
אוהבת המון
Shiny 🧡
__________________________________________
כל היום אני כמו משוגע
מתקשר אלייך את לא עונה
הנה עוד ערב אבוד
___
למרות המאמץ המרגש של רוברט לרומם את רוחי, תוך מספר שעות חזרתי להיות מדוכדך בגלל האודישן. כמובן שבנוגע למצב הזוגי -יותר נכון המשולש- שלי לא הפסקתי להרגיש רע אף לא לרגע אחד.
למרות שהייתי בתחתית עד כי הרגשתי שנדרסתי בידי שתי משיאות זבל הגעתי למוקד כבר יום לאחר האודישן. ההחלטה הזו תוך זמן קצר התגלתה כשגויה לחלוטין: השיחות היו נוראיות, הרגשתי שהאנשים מדברים עלי והראש שלי הסתחרר. לבסוף ניגשתי לאחראי המשמרת שלי, אמרתי לו שאני חולה והלכתי הביתה. כל זה מבלי להחליף מילה עם ברוק באותו היום.
הגעתי לדירה שלי, נעלתי את הדלת שלה, את דלת החדר שלי ונפלתי על המיטה עם הפנים ישירות לכרית. הטלפון שלי החל לצלצל כהרגלו ואני בחרתי להתייחס אליו כאל זבוב טרדן. רציתי להיות לבד - רציתי שקט מוחלט.
במשך שלושה ימים בהם הסתגרתי בבית האנשים המעטים שסביבי ניסו להשיג אותי:
ברוק, דפקה לי על הדלת מספר פעמים לאחר שהתעלמתי מהשיחות וההודעות שלה. "קדימה רובין אני רק רוצה לדעת אם אתה חיי." היא התחננה מבעד לדלת. "לא ענית לי אתמול לשאלה של למה הלכת באמצע העבודה, ואתה לא עונה לי היום." היא המשיכה לדפוק. "בבקשה מותק, תפתח לי." יום לאחר מכן כשהיא באה שוב לדירה שלי ריחמתי עליה, השחלתי לה פתק מתחת לדלת בו כתבתי – 'כן, אני חי. אני רוצה להיות לבד, אני אדבר איתך כשיתחשק לי לדבר עם מישהו'. הרגשתי רע שנפנפתי אותה באופן הזה אך היה לי נדמה שהיא מבינה, היא לא באה יום לאחר מכן.
לעומתה עם מייקל היה יתר קשה להתמודד. הוא באה לדירה שלי כבר באותו היום בו חזרתי מהעבודה, לא עניתי לו מהאודישן וזה כנראה הספיק לו כדי לבדוק לשלומי. ביום הראשון הדפיקות היו מנומסות, עדינות והקריאות מהצד השני נשמעו דואגות.
"רובין, לא אמרת לי איך היה באודישן." הוא קרא לאחר שכנראה שמע רחש מתוך הדירה.
לאחר מכן הוא ניסה לפתוח את הדלת עם המפתח שלו, כשגילה שהדלת נעולה מבפנים הוא התחיל לאבד את זה. הוא המשיך לבוא במשך יומיים ולהרעיד לי את הדלת בדפיקות, שמחתי שהאיום שלו על להוציא את הדלת ממקומה לא מתממש.
ביום השלישי בו הוא בא הטונים שלו היו פחות עדינים. הוא היה בין התחננות לדרישה ממני לפתוח את הדלת. שיערתי לעצמי שהוא כנראה דואג בדומה לברוק אז החלטתי לנסות ולתת לו את אותו היחס. השחלתי לו פתק בדומה לאחד של ברוק בתקווה שזה יגרום לו ללכת.
מהצד השני השתררה שתיקה, כזאת שגרמה לבטן לי להתחיל להתהפך.
"תגיד לי, אתה צוחק עלי?" הוא קרא בכעס מהצד השני. צליל קריעת הנייר נשמע. "אני סתם מישהו מהרחוב שאתה שולח לי פתק כמו ילד קטן?" הוא החל להתעצבן. בלעתי את הרוק שלי, לראות או לשמוע את מייקל מתעצבן היה מחזה נדיר. "תפתח לי את הדלת אני רוצה לראות אותך." הוא התחנן.
"בבקשה מייקל אני רוצה להיות לבד." התחננתי לבסוף. הקול שלי היה חורק בגלל השעות הרבות בהן לא דיברתי.
"מה קרה לקול שלך?" הוא שאל בדאגה. "בכית?" שתקתי. "רובין!" הוא קרא בקול.
"לא, אבל אני כן מדוכא." הודיתי. התיישבתי ליד הדלת ונשענתי עליה.
"מה קרה יפה שלי?"
"אתה גרמת לי ללכת לאודישן המטופש ההוא והבכתי את עצמי למוות." הדמעות החלו לגלוש מעיניי. "אז בבקשה, אם אכפת לך ממני ואתה לא רוצה שאני אגיד שטויות שאני אתחרט עליהן, תן לי להיות לבד. אני אגיד לך כשאני ארצה לדבר."
לאחר חצי שעה נוספת בה הוא ניסה לשכנע אותי לתת לו להיכנס הוא הלך.
ביום השלישי להסתגרות שלי הגיע האורח אליו לא התכוננתי נפשית. שלוש דפיקות עדינות נשמעו על הדלת שלי. הסתכלתי לכיוונה מבולבל ממקומי על הספה - לא קמתי לפתוח. הדפיקה לא הרגישה בהולה או מתחננת בדומה לדפיקות האחרונות ששמעתי מכיוונה באותם ימים. התחלתי לתהות לעצמי אם אלו השכנים שצריכים משהו, הם לא נהגו כל כך לבוא לדפוק על דלת ביתי.
ואז נשמע קול מהצד השני, קול שהקפיא אותי; "תראה, אם לא תפתח לי את הדלת אני פשוט אכנס, זאת ממש לא בעיה בשבילי. אני לא בן הזוג שלך שאם רק תגיד לו ללכת הוא ילך בקלות, הוא מוותר בקלות." לוקאס. נשכתי את הלשון שלי, רציתי להגיד לו שזה לא נכון, שפשוט מייקל מכבד את הגבולות שלי. הבטן שלי החלה לכאוב. "אני גם יותר עשיר ממנו להזכירך כך שלמרות שבטח נעלת מבפנים ומפתח המאסטר שלי לא יהיה יעיל, אני אבקש שיעקרו את הדלת שלך מהמקום וכמובן שלך לא באמת יהיה מה לעשות עם זה." הוא הוסיף בגיחוך.
פחדתי שמה שהוא אומר הוא אמת, קמתי לאט מהספה והתקדמתי לדלת. הדלת הייתה במרחק כמה מטרים מהספה שלי, אך בכל צעד וצעד שעשיתי לעברה הרגשתי כאילו אני הולך בשביל מפותל וארוך או על גשר רעוע. לבסוף הגעתי אליה, הרמתי באיטיות את ידי לידית, כמעט וקפצתי מהמגע הקריר שלה. נשמתי עמוק ופתחתי אותה.
בפתח לוקאס המתין. הוא היה לבוש באחת החליפות היוקרתיות שלו בצבע כחול כהה ומתחתיה הייתה עניבה בצבע בורדו, שיערו היה משוך לאחור ללא שיערה קופצת אחת -מה שכמובן לא היה ניתן לומר עלי- וחיוך מרוצה מרוח על שפתיו.
"נחמד לעשות את זה ככה בנימוס, נכון?" שאל כפי שמדברים עם ילד קטן.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי את החבר הכי טוב של בן הזוג שלי. הצצתי אל השעון. "השעה אפילו עוד לא אחת בצהריים אתה לא אמור לעבו-" הוא השתיק אותי בנשיקה, תוך כדי הוא נכנס פנימה וסגר את הדלת עם הרגל. לא ציפיתי שהשפתיים שלו ייצמדו לשלי. הגוף שלי התאבן ברגע.
הוא ניתק את השפתיים שלנו. "חבר שלך בכה לי שאתה מדוכא ולא מדבר איתו, הוא חושב שאתה עדיין מסנן אותי אז אין לו בעיה לפרוק לי." הסתכלתי בעיניו לרגע אחד, הרגשתי את האשמה ממלאה כל חלק בגופי מקצות תלתלי הפרועים ועד קצות ציפורניי רגליי. "אבל אני לעומתו..." הוא אמר בחיוך מושך את המשפט. "יודע בדיוק איך להרגיע אותך." הוא הסתובב לדלת ונעל אותה. הרגשתי את רגליי מתחילות לרעוד יותר מצמיד לא רציתי את זה. "בוא." הוא מלמל ומשך אותי מהיד לכיוון חדר השינה.
"א-אין לי מצב רוח להזדיין לוקאס." גמגמתי -איתו אף פעם לא היה לי מצב רוח- משכתי חזרה את היד אלי באמצע המסדרון כשהצלחתי לחזור לנוע.
הוא הסתובב להסתכל עלי בהרמת גבה. "אוקי... אז בוא נלך לדבר בחדר שלך." הוא תפס אותי שוב מהיד ונכנס איתי לחדר השינה. הוא התיישב על המיטה, אני זוכר שבערפול הוא גרם לי לשבת לידו. "אז הפעם אני אוותר לך, אבל תצטרך לספר לי מה קרה באודישן שבגלל זה אתה כל כך מדוכדך."
"מ-מה אכפת לך?" כיווצתי את היד שלי לאגרוף, שנאתי להראות חולשה ליד לוקאס.
"מייקל רוצה לדעת, בסך הכל מברר בשבילו."
נשכתי את השפה התחתונה. "אני לא מבין אותך לפעמים." מלמלתי. "אתה שונא את מייקל, מתחרה בו או שאכפת לך ממנו? למה אתה ממשיך להיטפל אלי?"
הוא שתק. המסכה שלו התקלפה, כל כך רציתי להיות מסוגל לקרוא מה הוא מסתיר מתחת לפני השטח. הוא מקנא במייקל אבל מנסה להסתיר את זה?
המסכה חזרה. "אני לא מבין אותך לפעמים. אתה רוצה אותו בחזרה בתור חבר, בן זוג או שאתה רוצה אותי?" שתקתי והוא חייך. "אתה שוכב איתי אבל עדיין איתו, אתה לא פותח לו את הדלת אבל לי כן, אתה לא רוצה לאכזב אותו אבל לא מספר לו איך היה לך באודישן."
שתקתי. לא רציתי לדבר על האודישן עם אף אחד ובטח שלא איתו. לא רציתי לספר לו איך הבכתי את עצמי, לא רציתי לספר לו שאני כועס טיפה על מייקל ששכנע אותי, כנראה ידעתי שהוא יינצל את הכעס שלי למייקל לטובתו למרות שהוא גם ככה תמיד עשה את זה.
לבסוף פלטתי את הדבר היחידי שידעתי שיוכל להשתיק אותו, למרות שידעתי שאני אשנא את עצמי על זה. "יודע מה? תזיין." פלטתי.
הוא כמובן לא התמהמה יותר מידי ועשה זאת בשמחה. בכיתי בשקט במשך כל האקט.
לאחר שלוקאס הלך הרגשתי יותר רע עם עצמי מבדרך כלל. תמיד הענשתי את עצמי בסקס עם לוקאס, לא ידעתי למה לפתע לקחתי את אותו אחד כל כך קשה. הבנתי שלנסות לדכא את עצמי יותר בניסיון לשכוח מהאודישן, ולספק את הצורך שלי להרס נפשי לא עזר לי במיוחד.
___
כל הלילה, מתהפך במיטה
כל הלילה, לא ישן לדקה
כל הלילה, סופר מאות של כבשים
את לא מטלפנת
___
בערב, שלוש שעות לאחר שלוקאס הלך החלטתי להתקשר למייקל. הרגשתי שקשה לי לנשום עד שאני צריך לשמוע את הקול שלו באופן נואש.
"רובין!" הוא קרא בשמחה כשהוא ענה. "אני כל כך שמח שהתקשרת אלי!" הלב שלי התחיל לדפוק במהירות, כל כך התגעגעתי לשמוע את הקול שלו לא עצבני, לא מתחנן לא עצוב.
"בכיתי באודישן." אמרתי לו לפני שהוא שאל. "אני בטוח שנכשלתי באופן כל כך מביך." התחלתי לבכות בדומה לאופן בו בכיתי באותו אודישן. "הם בטח אפילו לא יטרחו להתקשר אלי."
"רובי, יפה שלי. תנשום, אל תהיה כל כך קשה עם עצמך מבלי לחכות ולראות. אולי אתה טועה והכל טוב." הוא ניסה לעודד אותי.
"אני לא חושב ככה." ניגבתי את עיניי.
"אתה רוצה אולי חיבוק חזק? אולי זה יעודד אותך." הוא הציע.
"אולי." אמרתי יותר לעצמי מאשר לו.
הייתה שתיקה מהצד השני עד שהוא דיבר שוב; "יופי, אז תפתח את הדלת בבקשה." אמר בעדינות. "אני צריך לאהוב אותך קצת." הוא הוסיף אף יותר בעדינות.
"א-אתה ליד הבית שלי?" שאלתי מופתע והסתכלתי על המצעים המלוכלכים שעל המיטה שלי.
"כן." הוא השיב.
"דקה אני בא." מלמלתי וניתקתי. העפתי את המצעים שלי מהמיטה במהירות, דחפתי אותם לסל הכביסה וליד המיטה הנחתי מצעים חדשים כדי להראות שהייתי באמצע. הודיתי בליבי על כך שלפחות התקלחתי לפני כן. מיהרתי לדלת כדי שמייקל לא יחשוד לגבי העיקוב שלי.
"היי." הגבר שלי אמר לי בחיוך לאחר שפתחתי את הדלת.
"ה-היי." השבתי לו מרגיש את לחיי סמוקות ללא סיבה ואת ליבי מאיץ.
הוא עטף אותי בזרועותיו, וסגר את הדלת מאחוריו עם הרגל. נזכרתי באופן שבו לוקאס נכנס לדירה שלי קודם לכן, הכניסה הייתה כביכול דומה אבל התחושה שונה לחלוטין.
"לוקאס כתב לי שהוא דיבר איתך." מייקל הסביר. נאלצתי להשתמש בכל הכוחות שלי בשביל להרים חזרה את הלסת שלי מעלה לאחר שנשמטה בהפתעה. למה שלוקאס יעזור למייקל? "הוא אמר לי שטיפה נרגעת ואם אני רוצה לראות אותך זה הזמן, כנראה שהוא צדק." הוא חייך. "בכל אופן הבאתי אוכל." הנהנתי בשתיקה. הוא שחרר אותי מהחיבוק והתקדם למטבח. "אני שמח שחזרתם לדבר." הוא לא היה כל כך מרוצה אם הוא היה יודע מה הדיבור כלל. הוא סידר לנו את האוכל בצלחות והביא לנו לשולחן.
ישבנו ואכלנו בשתיקה. "תראה." הוא התחיל לדבר כשהוא סיים לאכול. "ידוע על הרבה שחקנים שהאודישנים הראשונים שלהם לא היו טובים. הם תמיד אומרים שמה שחשוב זה איך היית באודישן עצמו, לא מה שהיה לפני או אחרי." הוא עבר לשבת לידי וחיבק אותי אליו. "אם שיחקת טוב את הקטע שלך התקבלת בלי קשר לאם בכית קודם או לא." בעל נקודת החן אמר וליטף את ראשי. "יותר מזה, אם היית במצב לא טוב ונכנסת ישר לדמות אני חושב שזאת תהיה נקודה בשבילך." הוא נשק לעיניי בעדינות. "עכשיו די להיות פסימי כל כך הרבה, הגיע הזמן שתתחיל להאמין בעצמך לפחות עשירית כמו שאני מאמין."
"אתה יותר מידי טוב אלי." לחשתי לו.
"אין יותר מידי טוב באהבה." הוא השיב לי בחיוך ונשק לשפתיי. רציתי לומר לו שהוא כל כך קיטשי, אבל הייתי צריך את הקיטשיות שלו באותו הרגע. למעשה הערכתי אותה יותר מתמיד.
סידרנו את הצלחות, הלכנו לחדר השינה שלי בו הוא עזר לי לשים מצעים חדשים על המיטה, התארגנו לשינה, נכנסו למיטה ונרדמנו מכורבלים.
___
לא יודע מה לעשות עם עצמי
אם לקום או להשאר לידי
הנה עוד ערב אבוד
___
כמעט ולא החלפתי מילה עם ברוק ושון במשך שבועיים. אומנם חזרתי לעבודה, ראיתי את ברוק כל יום, בכל הפסקה היא התקשרה לשון ושמה אותו על רמקול אך אני ישבתי בשקט. במשך השבועיים האלו עוד לא קיבלתי תשובה לגבי האודישן, תחושת הבטן שלי שלא יחזרו אלי בכלל הלכה והתחזקה.
ברוק ואני ישבנו במקום הקבוע שלנו, כהרגלי באותה תקופה בהייתי באוויר בעוד היא ושון דיברו.
"עדיין לא מגיב?" שמעתי את שון שואל את ברוק.
"לא, אני לא יודעת מה יהיה איתו." היא השיבה באנחה. רציתי לענות לה שגם אני לא יודע מה יהיה איתי. "בייב." היא פנתה אלי. "אולי תדבר קצת איתי ועם ווניל ברי."
סובבתי את ראשי אליה. "אני באמת מצטער חבר'ה, אני באמת בלי מצב רוח אתם לא אשמים."
"אתה אולי מוכן לפחות להגיד לנו מה בדיוק קרה?" שון שאל. "שוב לוקאס?"
החלטתי שהגיע הזמן לספר להם, לא ממש רציתי שיחשבו שלוקאס שולט בכל עולמי. נשמתי עמוק. "אז ככה. מייקל סידר לי אודישן בבית ספר למשחק לפני שבועיים." סיפרתי. "בכיתי להם על הבמה מהרגע שהגעתי לשם, כל כך הבכתי את עצמי אמרתי להם כמו אידיוט שאני לא רוצה להיות שם. בסוף אחת הבוחנות נאלצה לשכנע אותי לנסות להיבחן, אני בטוח שנכשלתי." הכיתי את ראשי בשולחן. "אני פתטי."
"בייב." ברוק מלמלה וחיבקה לי את המותן. שון מצידו שתק.
"טוב, קוקי, רובין שעוד נמצא לך כינוי ראוי, אני מצטער אבל יש לי פגישה קבוצתית אחרונה." שון אמר. "אני יוצא מפה בערב, פליקס אמר שהוא יבדוק איך אני יכול לעמוד חזרה על הרגליים שלי בלי המשפחה שלי. ניסיתי להגיד לו שזה לא באמת משנה, הם אף פעם לא באמת היו נוכחים חוץ מעזרה כספית והם השאירו לי קצת כסף." הוא מלמל את הסוף בחוסר נוחות.
נפרדנו ממנו וביקשנו שידבר איתנו כשיוכל. הוא ניתק את השיחה.
"טוב, בוא נחזור פנימה." ברוק אמרה וקיפלה את הדברים שלה. הנהנתי בהסכמה. עקבתי אחריה לכיוון הכניסה עם ראש מושפל, הגענו לדלתות הכניסה למוקד כשהטלפון שלי צלצל עם מספר לא ידוע. "תתקדמי, אני תכף בא." אמרתי לה.
"הלו?" עניתי בשאלה ונעמדתי במקומי.
"שלום, אני מדברת עם רובין רייט?" שאל קול נשי מתנגן.
"כן... מי שואלת?" שאלתי מבולבל, לא הייתי יותר מידי רגיל להיות מהצד השני של הקו ולדבר עם נותני שירות.
"שלום, מדברת לאונה (Leona) אני מתקשרת אליך מאוסטנדה." אמרה האישה. רגליי הרגישו כבדות כאילו לפתע חיברו אליהן משקולות של מאה קילו. הרגשתי שאני לא מצליח להחזיק את עצמי כראוי, ניגשתי במהירות לספסל ברזל עם הכריות האדומות שהיה בסמוך אלי כדי לא ליפול. יכולתי לשמוע את דפיקות הלב שלי, הן נשמע כל כך חזק באוזניי עד שקולה היה מעומעם. "עשית אצלנו אודישן." האישה שהזדהתה כלואנה המשיכה.
"כ-כן, אני יודע." גמגמתי. הייתה שתיקה, העיניים שלי החלו לעקצץ.
"אני חייבת להגיד לך שיש לך יכולת מדהימה לנתק בין האתה שמשחק לבין האתה שאתה מציג על הבמה." האישה אמרה. קדימה אישה דברי, תגידי לי שנכשלתי כדי שאמשיך בחיי בשקט. חשבתי לעצמי תוך שאני מחזיק את עצמי בכוח מלצעוק זאת. "וזה מה שממש התרשמתי ממנו באודישן שלך, חוץ מזה שנכנסת נהדר לדמות ובנית אותה." היא המשיכה.
נשמתי עמוק, ליקקתי את שפתיי שהתייבשו.
"בדרך כלל אנחנו הבוחנים לא מתקשרים להגיד למועמדים שלנו כשהם עוברים. אבל רציתי להגיד לך באופן אישי שאני מצפה להתחיל ללמד אותך, ושצדקתי שאמרתי לך לא לוותר ולהבחן בכל זאת."
"טוב תודה, בכל זאת שהתקשרת." אמרתי בעצב ואז עצרתי. שתקתי רגע אחד. ברגע השני התחלתי להבין מה שנאמר לי. וברגע השלישי הגבתי; "רגע, מה?!" קראתי בהפתעה מוחלטת וכמעט צעקתי. כמה אנשים שעברו מולי ושבו מההפסקה שלהם הסתכלו עלי בבלבול. "א-אני עברתי?!" שאלתי מוודה ששמעתי נכון.
היא צחקה, "כן, עברת מר רייט." היא אמרה בצורה ישירה והחיוך ניכר בקולה.
דמעות החלו לרדת מעיניי - דמעות אושר לשם שינוי. כל הלחץ שאפף אותי תקופה פג ונעלם כלא היה, הוצפתי בתחושת הקלה שלא ניתנת לתיאור, תחושה עילאית ומסחררת. "את לא צוחקת עלי?" שאלתי ברצינות.
הצחוק שלה גבר. "לא מר רייט, אתה עברת ובהצלחה רבה מאוד." חייכתי לעצמי. "המזכירות תשלח לך מייל עם הפרטים הדרושים ואני מחכה לפגוש אותך."
"תודה לואנה." קראתי בשמחה.
"הו שמח, ככה יותר טוב." היא אמרה וללא גינונים נוספים ניתקה את השיחה.
ראיתי את השעה ומיהרתי חזרה לתוך המוקד, הפעם מחויך. שמתי לב שברוק מסתכלת עלי, היא כנראה ראתה שאני מחייך כי חיוך עלה במהירות על שפתייה גם כן.
בסוף היום ברוק ניגשה אלי עם חיוך מרוצה מרוח על פניה. "סוף סוף אתה מחייך." היא אמרה בשמחה.
הסתכלתי עליה. "בזכות הטלפון שקיבלתי קודם." אמרתי לה.
"כן?" היא שאלה בזמן שנעמדתי. תליתי את התיק שלי על הכתף והתחלתי להתקדם ליציאה. היא הלכה אחרי במהירות. "נו רובין?" שאלה.
יצאנו מהבניין, ניסיתי לסדר לעצמי את הראש, עדיין לא עיכלתי בדיוק מה שקרה. הרגשתי כאילו כשנכנסתי חזרה לאזור הטלפונים מישהו לחץ למוח שלי עצור, ובכך מנע ממנו לעכל את השיחה. וברגע שיצאנו כפתור ההפעל נלחץ ולכן הראש שלי המשיך מהיכן שעצר.
"מה היה עם הטלפון שקיבלת קודם?" ברוק שאלה.
"התקבלתי." אמרתי בקול לראשונה.
"מה? על מה אתה מדבר?" היא שאלה ואז נעמדה במקומה, מאפשרת לי להתקדם כמה צעדים לבד. נעצרתי גם כן והסתובבתי אליה. "א-את האודישן?" שאלה בהתפלאות. חייכתי אליה בחזרה והנהנתי. היא צרחה בהתלהבות.
רק כאשר היא צרחה התחלתי לעכל את זה באמת. "הו מי דדפול, אני לא מאמין!" קראתי וידי עפה לפי בתדהמה. הסתכלתי עליה בעיניים גדולות. "ברוק אני עברתי!"
היא חיבקה אותי חזק. "אני כל כך שמחה בשבילך!" היא התלהבה.
קפצנו במקום מעלה ומטה בהתלהבות בזמן שהתחבקנו, כמו ילדות בנות ארבע עשרה בהופעה של ג'סטין ביבר, או מה שלא יהיה שילדות בנות ארבע עשרה מתלהבות ממנו היום.
"צריך להגיד לשון." היא אמרה באושר.
הנהנתי. "אני אתקשר אליו כשאני אגיע הביתה, הוא בטח עכשיו עסוק באריזות."
"אתה כנראה צודק, קדימה בוא נלך."
___
שון סיים את הפגישה הקבוצתית האחרונה שלו בחיוך. אחרי חודשיים וחצי שהמכון היה לו כמו בית הוא סוף סוף זכה לצאת משם ולחזור לביתו ולחייו. הוא קצת חשש ממה שמצפה לו בדירה לאחר שהוא נתן לברוק אישור להשכיר אותה ב*air BNB, הוא קיווה שהדיירים האקראיים היו נחמדים מספיק לדירה הקטנה שלו.
עברו כשבועיים מאז שפליקס נישק אותו. במשך יומיים לאחר הנשיקה המצב ביניהם היה מעט מביך, פליקס לא דיבר איתו בנוגע אליה, ושון חשש שהוא יעלה בפניו את עצם העובדה שהוא לא דחף אותו כך שהוא לא העלה את העניין בעצמו. לשמחתו לאחר אותם יומיים המצב שב לקדמותו. הוא גם לא סיפר עליה לשני חבריו וקיווה שהם לא יגלו בדרך כלשהי.
המתולתל הלך במסדרונות שהפכו לו למוכרים. הוא ידע שהוא פוסע מהפגישה לחדרו בפעם האחרונה, שמאותו הרגע גם כאשר יבוא לאותה פגישה קבוצתית דו חודשית הוא ישוב לביתו ולא לאותו החדר. הוא פתח את הדלת של חדר מספר שש עשרה, החדר בו התגורר עד אותו היום. לשמחתו פליקס כבר עזר לו לארוז את חפציו במזוודה שלו בערב הקודם. הוא הסתכל על החדר הקטן באנחה, הוא לא חשב שהוא יצא ממכון השיקום כל כך מהר, וירגיש כל כך הרבה געגועים עוד לפני שיצא מפתחו.
הטלפון שלו צלצל, צג המסך הציג תמונה מגוחכת של רובין שברוק שלחה לו. שון חייך לעצמו, הוא ידע שאם רובין מתקשר אליו כנראה שהמצב הצליח להשתפר בזמן הקצר, עבר זמן מאז שרובין התקשר אליו מיוזמתו.
"היי." שון אמר בקול שמח ומתנגן לאחר שענה לשיחה.
"היי, אתה כבר אחרי הפגישה הקבוצתית?" רובין נשמע שמח באופן מפתיע.
"כן, בדיוק ליד המזוודות הכבר ארוזות שלי." המתולתל אמר בשמחה.
"אתה נשמע שמח." שון ציין באופן מרוצה.
"כן." רובין השיב. "התקשרו אלי היום מאוסטנדה, הבית ספר למשחק." הוא המשיך. "עברתי את האודישן שלי."
שון שתק וניסה לעכל את המילים של רובין. "אתה הולך ללמוד משחק?" שאל בהתלהבות.
"כן!" הוא קרא באושר.
"אני כל כך שמח בשבילך." הצעיר ביניהם אמר בכנות.
"אני עדיין לא מצליח לעכל את זה." רובין הודה בשמחה. "עכשיו אני מרגיש חרא רק בגלל המצב עם מייקל ולוקאס." הוא המשיך באותה השמחה.
זה שעשע את שון שהחזיק צחקוק שידע שאינו מתאים לאותו הרגע. "אז סיפרת למייקל שעברת?" שון שאל.
" עוד לא. הוא אמר שהוא עובד היום עד ממש מאוחר, אני לא רוצה להפריע לו." רובין נשמע לשון לפתע שוב עצוב. הוא הרגיש רע שהוא גרם לתחושה הזו לחזור אל חברו.
"מה יש?" הצעיר שאל.
"אני מתגעגע אליו." רובין השיב. "לא ראיתי אותו כבר כמה זמן והוא חסר לי." הוא נאנח. "ראיתי יותר את לוקאס ממנו, זה לא צריך להיות ככה. אני שונא את לוקאס, אחרי לוקאס אני מאבד חלקים מהיום שלי."
שון בחר לשתוק וגם רובין שתק.
דפיקה חלשה נשמעה על הדלת הפתוחה. שון הסתובב והסתכל על המדריך הג'ינג'י שליווה אותו במכון, ועמד להמשיך ללוות אותו גם מחוצה לו. הוא סימן לו רגע אחד עם השפתיים ועם האצבעות. פליקס הנהן בתגובה.
"שומע רובין, אני אדבר איתך אחר כך. פליקס פה ואני צריך ללכת לחתום על מסמכים ולצאת." שון אמר. הוא לא רצה לייבש את הג'ינג'י בכניסה לחדר, למרות שבחלק אחורי בראש שלו הוא נהנה להסתכל עליו ממתין.
"אוקי, נדבר." רובין השיב ושניהם ניתקו.
"אתה מוכן?" פליקס שאל את המשתחרר.
"כן." הוא השיב בחיוך והסתכל על המזוודות הארוזות שלו. "אני לא מאמין." אמר. הוא הרגיש כאילו הוא היה בתוך חלום.
"גם אני לא." הגבוה ביניהם חייך. "אני זוכר את היום שרק הגעת לפה." המדריך אמר בחיוך ושון השפיל מעט את ראשו במבוכה. הם עמדו שם לרגע רק מחייכים חיוך קטן אחד לשני.
"בוא." פליקס אמר ומשך את המזוודה הגדולה יותר של שון. "נלך לחתום לך על המסמכים ואני אקח אותך הביתה." הוא כביכול הציע אך גם קבע. שון הנהן בהסכמה, הוא לא היה בטוח אם בגלל שהוא הרגיש שאין לו ברירה אחרת או כי הוא רצה. כשדובר בפליקס הוא הרגיש מעט מבולבל. שון תפס את המזוודה השנייה שלו. המדריך פתח את הדלת ואפשר למשתקם לצאת לפניו.
הם הלכו במסדרונות המכון והגיעו לעמדת הקבלה. "היי מגי." פליקס בירך את המזכירה המחויכת שישבה בקבלה. הוא הושיט לה מסמכים. "שון סמית' משתחרר היום. אני צריך בשבילו לחתום על מסמכים שהוא שיחרר את עצמו, ויש פה את ההמלצות שלי, ושל מייבלין." אמר.
הם התעסקו במסמכים וניירות שונים. שון חתם על דף אחד ועוד אחד. הוא הרגיש לפתע תחושה נהדרת זורמת בגופו, כאילו בעת החתימה על המסמכים הוא חותם על הבטחה לעצמו לחיים טובים ובריאים יותר.
"טוב, זהו." פליקס אמר בגיחוך. "אתה לא צריך לחתום על השולחן." הוסיף.
הצעיר הסתכל בבלבול על פליקס ואז על השולחן. הוא הניח במבוכה את העט שבידו על השולחן לאחר שהבין שחתם עליו את שמו. "א-אלו היו המון מסמכים." שון מלמל במבוכה.
פליקס צחק ופרע את שיערות ראשו. "תחכה פה." פליקס הוראה, תפס את המזוודה הגדולה והלך לכיוון דלתות הכניסה של המכון. שון ישב והמתין לו במקום. פליקס שב לאחר מספר דקות ותפס את המזוודה השנייה של שון. "קדימה ווניל ברי." אמר בגיחוך "בוא נזוז."
שון גלגל את עיניו מהשימוש של פליקס בכינוי ונעמד. "בוא מנדרינה." השיב. הוא נתן לפליקס לקחת את המזוודה שלו ללא שום התנגדות והלך בעקבותיו.
הם הגיעו לרכב שתיים על ארבע ניסאן קשקאי בצבע אדום. פליקס פתח את תא המטען, המזוודה הגדולה של שון כבר הייתה מונחת שם, הוא הכניס את השנייה. הקטן המתין לו, כאשר פליקס הבחין שהוא ממתין הוא ניגש לדלת של הנוסע במושב לצד הנהג ופתח אותה עבורו עם המפתח. שון חייך ונכנס מבעד לדלת שזזה עבורו והתיישב במקום. המדריך הקיף את הרכב, נכנס במקום הנהג והתחיל את הנסיעה לכתובת ששון נתן לו.
הם הגיעו לבניין בו שון התגורר, הוא יצא מהרכב והסתכל על המבנה בו נמצא ביתו. הוא נשך את שפתו התחתונה והסתכל לכיוון חלון דירתו בהיסוס.
"מה קרה?" פליקס שאל בדאגה.
"פעם אחרונה שהייתי פה התעלפתי. אני אפילו לא ארזתי את המזוודות קוק-ברוק ורובין עשו את זה בשבילי." הוא נאנח. "לפני שאושפזתי פה ההורים שלי ניתקו איתי את הקשר, ואז הם לא באו כשהייתי בבית החולים." הוא השפיל את הראש. "אני לא חשבתי שאני אחשוב עליהם כשאני אבוא לפה."
"וניל." פליקס אמר בעדינות וניגב דמעות שירדו מעיניו של שון. "לא חייבים להיכנס עדיין, אפשר ללכת לאכול ולעשות סיבוב במקום." הגבוה ניסה לעודד אותו.
"ל-לא זה בסדר." שון גמגם. ידיו של פליקס ליטפו את פניו בעדינות רבה.
לקח לשון רגע להבין את הסיטואציה של הקרבה הפיזית של שניהם: גופם היה קרוב בכמה סנטימטרים בודדים, הגבוה רכן אליו כדי להסתכל בעיניו הכחולות והגדולות כך שפניהם היו אף יותר צמודות. שון נשך את שפתו התחתונה לרגע והשפיל את עיניו. לאחר מכן הוא הרים אותן שוב לכיוון פליקס שלא שיחרר את פניו והמשיך להחזיק אותן בין ידיו.
הייתה שתיקה ולפתע שפתיהם נצמדו. שון החליט להאמין שפליקס היה זה שהצמיד אותן, אזור שקט בראשו ידע שפליקס לא טיפש וידע מי באמת ביצע את הפעולה. שפתיהם התחככו בעדינות אחת בשנייה, הם החליפו נשיקות עדינות כמו של ילדים בני שתיים עשרה או שלוש עשרה. ידיו של פליקס לא זזו משון, להפך ידו הימנית החליקה לצווארו והצמידה אותו אליו. לאחר רגע פליקס לקח יוזמה והעביר את לשונו בעדינות על שפתיו של יוזם הנשיקה האמיתי, שון נתן לו גישה לפיו החמים. הנשיקה נקטעה רגע קצר לאחר מכן.
שון התרחק מעט מהגבר השני והשפיל את עיניו מטה במבוכה, הוא החליט שגם אם יראו לו סרטון שיוכיח אחרת הוא יטען שהוא לא האחד שיזם את אותו המגע. "א-אממ..." הוא גמגם וניסה לחפש מילים מתאימות לסיטואציה אליה נקלע.
"תצא איתי." פליקס ביקש לפתע מפתיע את הצעיר וגורם לעיניו להיפער ולגדול אף יותר.
"ל-לצאת איתך?" הוא גמגם במבוכה מוודה אם שמע נכון.
"כן. אני כבר לא המדריך שלך, לא בדיוק בכל אופן." הגבר השיב. "אבל חיכיתי כמה זמן לבקש את זה ממך, אז תצא איתי."
שון שתק, הוא לא ידע איך לענות. הוא לא ידע מה אפשר לענות בסיטואציה כזאת, הוא לא ידע אפילו מה דעתו על הנשיקה. לאחר הנשיקה הראשונה שלו עם מייקל הוא ידע מה הוא רוצה, הוא רצה את מייקל. אבל מייקל גם היה הנשיקה הראשונה שלו באופן כללי ובסופו של דבר הייתה לכך השפעה.
"פלי-" הוא התחיל לנסות להסביר את הבלבול שלו אך הוא שמע לפתע רעש מהבניין. הרעש הסיח את דעתו וגרם לו להרים את ראשו, הוא היה בטוח שלמרות הראות הלקויה שלו וזיכרונו המעורפל האור בדירתו שמוקמה בקומה הרביעית היה כבוי קודם לכן. "מה זה?" הוא שאל בהפתעה והתקדם לעבר דלתות הבניין במהירות. פליקס הלך במהירות בעקבותיו.
לדלת ביתו של שון, דלת אשר עליה נכתב המספר עשרים ואחת בצבעי זהב. שון הצמיד את האוזן שלו לדלת. הוא לא טעה, היה מישהו בפנים.
"שון, מה יש?" פליקס שאל.
מבלי להשיב לו שון שלף את הפלאפון שלו מכיס מכנסיו וחייג לברוק.
"היי וניל." היא בירכה אותו והחיוך היה ברור בקולה.
"יש לי אנשים בבית?" שון שאל בבלבול. ברוק שתקה. "קוקי?" שון בדק אם השיחה לא נותקה - היא לא.
"א-אני מצטערת כל כך בייב." היא קראה בבהלה. "שכחתי מהם לחלוטין, הם הזמינו את הדירה לשבוע. סליחה הייתי קצת מבולבלת ולא בדקתי."
"לעזאזל." שון פלט.
"מה קרה?" פליקס שאל בדאגה.
"יש לי תיירים בדירה לשבוע הקרוב" שון הסביר.
"רוצה לבוא לישון אצלי?" האחר הציע בחיוך. שון שתק, הוא הרגיש מובך מהשאלה במיוחד בהתחשב בסיטואציה של שניהם שנקטעה באמצע.
"מה הוא אמר?" ברוק שאלה מצידו השני של הקו.
"הוא הציע לי להתארח אצלו." שון השיב והשתדל לא לפגוש את עיניו של האחר.
"אוי זה נהדר!" ברוק קראה בשמחה. "יהיה לך טוב שהמדריך שלך עדיין יהיה קצת צמוד אליך." היא אמרה. שון תהה לעצמו איך היא הייתה מגיבה אם היא הייתה יודעת על הנשיקה, לאחר מחשבה קלה הוא שיערה שהיא הייתה מדרבנת אותו אף יותר ללכת לפליקס.
"זה לא נתון לדיון וניל, אני לא אתן לך לישון על ספסל. " פליקס קבע. "יש לי חדר אורחים, תוכל להשתמש בו ללא בעיה, תהיה לך פרטיות." הוסיף. "קדימה, בוא." הוא תפס את כף ידו של שון ומשך אותו חזרה מחוץ לבניין.
"קו-קוקי אני אדבר איתך." שון מלמל וניתק את השיחה. הוא הסתכל על פליקס. "אני לא רוצה להכביד עליך."
"אתה לא מכביד." פליקס חייך. "תכביד עלי אם אני אדאג."
שון ניסה להמשיך להתנגד, אך לאחר כשעה מצא את עצמו שוכב על המיטה בחדר אורחים של פליקס. המארח כבר הספיק לעשות לו הדרכה בבית, סידר לו מצעים נקיים על המיטה ונתן לו מגבת.
הוא בהה בתקרה, הוא לא החזיר תשובה לפליקס ופליקס בחר לא ללחוץ עליו באותו הרגע. הטלפון הנייד שלו נח ליד האוזן שלו, הוא השמיע את צלצול ההמתנה בזמן שהוא חיכה שברוק תחבר את רובין לשיחת הוועידה שלהם.
___
"אוקי וניל ברי, כולנו פה." ברוק אמרה לשון אחרי שהיא חיברה אותי לשיחה. "אז רובין, עכשיו אפשר לומר לך רישמית." היא החלה לומר חגיגית.
"מזל טוב רובין!" שניהם קראו בשמחה. חייכתי לעצמי חיוך קטן.
"וכמובן שגם..." היא המשיכה באותה החגיגות.
"מזל טוב שון על השחרור מהמכון!" קראנו ביחד כפי שתכננו.
"תודה" הצעיר אמר והיה ניתן לשמוע את החיוך בקולו, "רק חבל שלא יכולתי לחזור הביתה בשביל זה." הוא עקץ את ברוק בגיחוך.
"נו אמרתי לך שאני מצטערת." האישה קראה בחוסר נעימות, שון ואני צחקנו בתגובה.
"אבל פליקס נחמד, לא?" שאלתי את שון. "נחמד מצידו שהוא נתן לך לישון אצלו עכשיו שבוע, זה לא ברור מאליו."
שון לא השיב כמה שניות. "כן..." השיב בהיסוס. משהו בקולו נשמע כמסתיר דבר מה נוסף.
"הוא לא באמת נחמד אליך?" ברוק שאלה באופן מאיים שהבהיר לשנינו שהיא תרסק לפירורים עצמות של מי שיפגע במי שיקר לה.
"ז-זה לא זה." שון מלמל במבוכה.
"אז מה זה?" שאלתי בחשדנות את הבחור הנבוך.
שתיקה.
"שון!" ברוק קראה. "תספר לנו מה קרה." שמעתי אותו נושם עמוק. "קדימה..." ברוק זירזה אותו כהרגלה.
"קוקי תני לו רגע." ניסיתי להרגיע אותה קצת למרות שגם אני רציתי שהוא כבר ידבר.
"טוב, אז ככה." שון התחיל לומר. "פליקס נישק אותי לפני כמה זמן ו-"
שון לא הספיק לסיים את המשפט לפני שברוק צעקה בקול. "מה?!" וכמעט הרסה לשנינו את עור התוף. "פליקס? המדריך שלך? נישק אותך?!" האישה בדקה אם היא שמעה נכון וגרמה לנו לאבד את יכולת השמיעה.
"כן." שון אישר. "בכל מקרה," הוא מיהר לומר לפני שהיא תפתח שוב את פיה. "היום נישקת- זאת אומרת הוא נישק אותי ואז הציע לי לצאת." הוא המשיך לספר. "ולפני שהספקתי לדחות אותו גילינו שיש לי עדיין אנשים בבית-"
הוא שוב נקטע. "מה זאת אומרת לפני שדחית אותו, אידיוט?!" ברוק קראה בהתלהמות.
"אני לא יכול להיות איתו." הצעיר ניסה להתגונן,
"למה לא?" תמכתי בברוק לשם שינוי. לא ממש חשבתי על שניהם בתור זוג, אומנם בפעם הראשונה שפגשתי את פליקס עברה לי מחשבה קצרצרה על כך, אך כשהרעיון היה מונח אל נגד עיניי הוא נשמע לי מדהים. נכון, פליקס היה גדול משון כמעט בעשור והוא היה הפסיכולוג שלו, אבל משהו בו היה מתאים לשון במדויק.
"כי-כי הוא המדריך שלי, אני בקושי מכיר אותו, ו-והוא החבר הכי טוב של מייקל." את החלק האחרון הוא מלמל במעט יותר מבוכה.
"אני מרגיש שאתה מחפש תירוצים." השבתי.
"א-אני לא." שון גמגם.
"תגיד." הקול הנשי אמר מעבר לקו ברוגע מפתיע. "כשאתה לצידו, מה אתה מרגיש?" היא שאלה. "תענה בכנות בבקשה ובלי לחשוב יותר מידי."
שון נאנח. "כואבת לי הבטן כאילו אני צריך ממש דחוף לשירותים. הידיים שלי מזיעות, במיוחד הכפות ידיים, שזה מוזר ממש. הגרון שלי יבש, ולא משנה כמה מים אני שותה. והכל מבולבל לי בראש, כאילו אני איזה ילד שרק לומד מה ההבדל בין ימין לשמאל." הוא השיב בכנות מוחלטת.
"אתה נדלקת עליו, על גבול מאוהב בו." ברוק קבעה.
"אני לא יודע ברוק, אולי אני כן נמשך אבל-"
לא המשכתי להקשיב להמשך השיחה, השיחה הקצרה של שניהם גרמה לבטן שלי להתחיל להתהפך. אני הכרתי את התחושה הזאת שנהגתי בעיקר לתאר כ'פרפרים מקיימים בתוך גופי אורך חיים שלם' ממאוד קרוב. ידעתי על היובש בגרון, הזיעה, שיערתי לעצמי שאולי הצבע האדום גם מתמקם על פניו ברגעים שהוא מרגיש ככה. והכי חשוב תחושת החלום, כאילו הדברים לא אמיתיים כי הם פשוט טובים מידי.
"אני אוהב אותו." אמרתי לפתע, קוטע את המשך השיחה שלא כל כך הקשבתי לה.
"מה?" השניים שאלו ביחד בבלבול, לא מבינים את הפתאומיות שלי.
עיכלתי את מה שאני אומר. "א-אני אוהב את מייקל." אמרתי לראשונה. "אני רוצה עתיד איתו, אני רוצה זוגיות נורמאלית. אני לא רוצה שקרים, אני לא רוצה צד שלישי, אני רק רוצה את מייקל ולהיות שלו ושהוא יהיה שלי." נתתי למילים לגלוש מפי כמו ילדים בני שלוש שהרשו להם להתגלש במגלשה הגדולה והמסולסלת.
שניהם שתקו.
"אני ממש מצטער שון שקטעתי את השיחה." התנצלתי. "אתה צריך להסכים לפליקס, הוא כל כך טוב לך, אכפת לו ובכללי הוא אדם ממש נפלא. תן לו הזדמנות לתקן אותך, לתקן את כל הכוויות הכאבים, תן לו להאכיל אותך באהבה." דיברתי בכנות ומהלב.
"ואוו!" ברוק קראה בהתפלאות. "אתה באמת מאוהב, אף פעם לא שמעתי אותך מדבר... ככה." שתקתי, היא כנראה צדקה.
"אני הולך עכשיו לסיים את החרא הזה עם לוקאס אחת ולתמיד." קבעתי. "אבל לצערי אני צריך השגחה, מישהו שיגרור אותי משם לפני שיקרה משהו שאני לא רוצה. אחר כך אני אלך למייקל, אני אתוודה על מי אני, אני אספר לו סוף סוף את שם המשפחה שלי, אני אספר לו על מה שעשיתי עם לוקאס." נשמתי עמוק. "אני אספר על הנקמה שתכננתי, אני אתנצל על הכל ואולי, רק אולי הוא יהיה מוכן לקבל אותי."
"אוי מתוק שלי." ברוק קראה באהבה. "אני אבוא איתך" היא התנדבה באופן ישיר. "וניל, אני מסכימה עם רובין. אתה צריך להסכים לו, מה כבר יקרה? במקסימום תאכל אוכל בחינם. בתור אחד שחזר לאכול לאחרונה אתה צריך להתחיל להעריך את משמעות האוכל בחינם."
שלושתנו צחקנו בשקט ולבסוף ניתקנו את השיחה.
ברוק ואני קבענו מקום מפגש, התארגנתי ויצאתי לפגוש אותה. המחשבה על הסיטואציה שלי דוחה מישהו שמתעניין בי ועוד את לוקאס הייתה לי מוזרה.
לוקאס מאז ומתמיד היה מציק לי, כשהייתי קטן הייתה לי תחושה תמידית שהמטרה שלו הייתה להרחיק אותי ממייקל. כמובן שהוא אחד מהאנשים שאני תמיד האשמתי בהתרחקות של מייקל ממני בסופו של דבר.
___
"אוף! אני לא רוצה." התבכיינתי לאחר שאמא שלי העבירה את מייקל ואותי לראשונה את שערי בית הספר. השמיים היו בהירים והציפורים צייצו, אבל בשבילי זה לא היה יום כל כך טוב כפי שהצטייר.
"מה אתה לא רוצה?" היא שאלה בזמן שצעדה איתנו אל עבר מדרגות הכניסה למבנה.
"לא רוצה להיות פה, אני רוצה חזרה לגן." הכרזתי עדיין מתבכיין.
מייקל צחקק. "אני בטוח שגם פה יהיה לנו כיף." הוא ניסה לעודד אותי. הוא אחז את היד שלי ושילב את אצבעותינו.
"הווו! אתם כל כך חמודים!" אמא שלי קראה ושכחה שאנחנו צריכים להמשיך להתקדם לעבר הכיתות החדשות שלנו. היא שלפה את המצלמה שהביאה איתה לתיעוד יומנו הראשון ביסודי, היא כיוונה לעברנו את העדשה והחלה להקליק באופן נחרץ.
מייקל שמאז ומתמיד אהב להצטלם -ותמיד נראה נפלא בכל תמונה- נתן לה לקחת את התמונה הראשונה שלנו אוחזים ידיים, לאחר מכן הוא התחיל לעשות לכיוונה פרצופים מצחיקים. צחקתי מהם והחלטתי להצטרף אליו.
"עכשיו לתמונה האחרונה! תיתנו אחד לשני חיבוק גדול גדול." אמא שלי ביקשה. לא היה צריך לבקש מאיתנו פעמיים, מיד התחבקנו חזק.
"אני לא רוצה להיות בכיתה שונה משלך." לחשתי בעצב לאוזנו של חברי הטוב ביותר.
הוא ליטף את ראשי בתגובה כפי שנהג לעשות כשהייתי עצוב. "עדיין ניפגש בכל ההפסקות, ואנחנו הולכים ביחד הביתה. ההורים שלי טסים שוב בחמישי אז אני אשן אצלכם עד שני וזאת בטוח לא הפעם האחרונה." הוא ניסה לעודד אותי וכמובן שזה הצליח לו - זה תמיד הצליח.
"טוב חבר'ה, אני צריכה להגיע בעצמי לעבודה היום." אמא שלי אמרה כאילו היא לא האחת שעצרה אותנו בשביל התמונות. "בואו נמצא לכם את הכיתות." הזכירה את סיבת הבאתנו לבניין החדש. התקדמנו איתה במהירות עד שהגענו למסדרון בו היו שתי דלתות בצבע טוריקיז.
"שלום כיתה א'." אמא שלי הקריאה לנו בשמחה. "תעמדו מתחת לזה, אני רוצה לצלם אותכם." ביקשה בחיוך. נעמדנו איפה שהיא ביקשה. ידו של מייקל עטפה את הכתפיים שלי בחיבוק. היא שלפה שוב את המצלמה וצילמה אותנו.
"אני צריך להיכנס פנימה, אתם מפריעים." ילד שבדיוק הגיע אמר לנו. הסתכלתי על הילד, השיער שלו היה בצבע שחור קצוץ ועיניו החומות שידרו אווירה לא נינוחה.
"למה שלא תצטרף אליהם לתמונה?" אמא שלי הציעה בחיוך. ידעתי שאם אני הייתי מדבר באופן כזה אמא שלי הייתה מעירה לי על הגסות, תהיתי לעצמי איפה אמא שלו ולמה היא לא מחנכת אותו. "אלו רובין ומייקל." היא הציגה אותנו. "הם גם מתחילים את היום הראשון בלימודים."
הילד הסתכל עליה ונראה מבולבל ומהוסס.
"בוא." מייקל הציע לו בחיוך וסימן עם ידו שלא חיבקה אותי שיתקרב אליו. השני הסתכל עליו רגע ולבסוף נעמד מצידו השני. מייקל המרוצה חיבק גם את הכתף שלו בדומה לאופן בו הוא חיבק אותי. לעומת מייקל ואמא שלי לא הייתי מרוצה במיוחד על הזר שפלש לסביבה הפרטית שלי.
"טוב בנים." המלווה שלנו הכריזה כשהתמונות הספיקו לה. "אני צריכה לזוז." היא נשקה לשנינו למצח. "תהנו, אבא יבוא לאסוף אותכם." אמרה. שנינו הנהנו בהבנה.
"טוב אני אכנס לשם." הילד החדש אמר במין מבוכה שהייתה שונה מהאופן שדיבר קודם לכן. הוא פנה לכיתה שכבר לא חסמנו את הדרך אליה.
"מגניב!" מייקל קרא בשמחה. "אתה איתי בכיתה." הוא חייך אליו. "איך קוראים לך?" שאל.
"לוקאס דניס, כמו דניס תעשיות ודניס בע"מ." הוא השיב בגאווה ומבלי לומר דבר נוסף נכנס לכיתה.
"אני לא אוהב אותו." הודעתי למייקל מבלי לטרוח לבדוק אם הלוקאס ההוא נכנס לכיתה.
"למה?" חברי שאל בסקרנות.
"כי הוא איתך בכיתה ואני לא." ניפחתי את לחיי ברוגז. מייקל צחקק. "חוץ מזה... יש בו משהו, אני לא יודע מה, אבל הוא גורם לי להרגיש לא בנוח."
"זה סתם הלחץ שלך נייטוינג." הילד בעל נקודת החן אמר ונשק ללחי שלי. "אני אראה אותך בהפסקה." הוא הוסיף בחיוך ונכנס לכיתה.
מאותו היום לוקאס הפך להיות חלק כמעט בלתי נפרד ממייקל, בייחוד בבית הספר. התחושה הרעה שקיבלתי מכיוונו רק הלכה וגברה, כל פעם כשהייתי לצידו הרגשתי אותה והיא גרמה לבטן שלי להתהפך בחוסר נוחות.
הוא אהב לעקוץ אותי כשהיינו עם מייקל ובמהלך השנים העקיצות שלו הלכו והתחכמו – מייקל אף פעם לא שם לב לכך. כל פעם מחדש הוא ניסה למשוך את מייקל להתרחק ממני, בהמשך הוא היה משדל אותו לכך באמצעות שאר החברים שלהם.
כשהייתי לבד עם הילד ההוא הוא היה מתנהג אלי באלימות שנראתה לא מכוונת לעין, ודאג לציין בפני כמה אני בעייתי לחבר הכי טוב שלי. הוא היה יורד עלי באופן ישיר בעזרת נקודות החולשה שהוא זיהה אצלי במהלך השנים, הוא ידע לדייק אותן כמו פינצטה.
הוא היה האדם הראשון ששנאתי.
___
"רובי!" המתולתלת קראה בשמי ונופפה כאשר ראתה אותי באופק. התקדמתי לעברה, היא כבר עמדה במקום בו קבענו להיפגש - ליד הבניין של לוקאס. התקרבתי אליה, היא הסתכלה עלי רגע לפני שחיבקה אותי חזק כל כך עד שלא יכולתי להכניס אוויר לריאותיי.
"א-את חונקת אותי." ניסיתי להיאבק בה בקול חנוק.
היא שיחררה אותי בגיחוך. "אני יודעת שאתה לחוץ אבל זה יעשה לך טוב, תאמין לי." היא עודדה אותי בחיוך. "הפעם אני באמת בטוחה בזה."
"אני יודע, אני חייב להתחיל עם מייקל בצורה נקייה. להכיר מחדש, ואולי הוא יתאהב גם ברובין רייט ולא רק בסתם רובין מהסטוץ בבר."
היא הנהנה בחיוך. נכנסו לבניין בו כבר הייתי מוכר כך שלא הייתה בעיה עם השומר. הגענו למעלית ולחצתי על כפתור הזימון. כף רגלי קיפצה במתח על הרצפה בזמן שהמתנתי שהמעלית תגיע. "איך נעשה את זה?" שאלתי. לא באמת חשבתי על הכל עד הסוף, "אני רק רוצה תשגיחי עלי, לא שתהי נוכחת בשיחה." המעלית בדיוק הגיעה, נכנסנו פנימה ולחצתי על מספר הקומה.
"אני אחכה בחדר המדרגות." הציעה. "אני אתן לך חמש דקות. לא פחות ולא יותר, אני אשים טיימר מהרגע שהוא יפתח את הדלת וכשהטיימר ייגמר אני אדפוק עליה ואקרא לך."
"אוקי." הסכמתי ונשכתי את השפה התחתונה שלי.
הדלתות הכסופות נפתחו מולנו, סימנתי לברוק עם האצבע איפה להמתין והיא ניגשה לשם. נשמתי עמוק ודפקתי על הדלת ארבע דפיקות קצרות ורצופות.
"רגע." שמעתי את קולו של לוקאס מהצד השני.
הדלת נפתחה לרווחה. "הו, היי רובין." הגבר אמר בחיוך. הוא היה לבוש במכנסיי טרנינג בלבד, מגבת נחה על צווארו, ומשיערו הכהה טפטפו מספר טיפות. זאת כנראה הייתה הפעם הראשונה שלא ראיתי אותו לבוש לפחות בחלקי חליפה – ערום כמובן שלא נחשב.
"לא ציפיתי לראות אותך היום, הכל טוב?" לוקאס שאל ואפשר לי להיכנס פנימה. הדלת נסגרה מאחורינו. הטיימר התחיל לעבוד. לטיימר היו מספר יתרונות בשבילי באותו הרגע: ראשית ידעתי שהזמן שלי קצוב וקצר ולא הייתי צריך להילחץ, דבר שני הוא שמר שאני לא אסחף ולבסוף הוא הכריח אותי להגיע ישירות לעיקר.
"לא באתי ליותר מידי זמן." הודעתי לו באופן ישיר.
הוא גיחך. "נו, מה חדש?" שאל בזלזול. ידעתי מאיפה זה הגיע, כל פעם ניסיתי לבוא ולדבר אך מצאתי את עצמי תוך רגע ערום על המיטה שלו.
"אני רציני." התעקשתי בכל הרצינות והכנות שיכולתי לגייס באותו רגע. "אנחנו צריכים לדבר לוקאס, וברצינות." קבעתי.
הוא התיישב על הכיסא שהוצמד לשולחן האוכל והסתכל עלי. "טוב, נשמע אותך."
עדיין עמדתי, לא הייתה לי כוונה לשבת ולהרגיש בנוח לכן נדדתי עם ראשי בשלילה כאשר הציע בפני את הכיסא שלצידו. "אני רוצה לסיים את זה." הודעתי עם כל האומץ שהצלחתי לאגור בתוכי.
"עם מה?" הוא שאל אותי בהתגרות.
"עם הכל. עם ההודעות שאתה שולח לי, עם השיחות-" אמרתי את הדברים שהיו לי פשוטים יותר. נשמתי עמוק. "עם ה-הזיונים." הצלחתי להוסיף. "זה לא בסדר, במיוחד כשמייקל החבר הכי טוב שלך."
"רובין, אני רק רוצה להזכיר לך שאתה זה שתמיד בא לפה, אתה חושב שאני טיפש? שאני לא יודע מה הייתה המטרה האמיתית שלך?" חיוך מתנשא עלה על פניו אך עיניו שידרו מתיחות. "אתה נתת לי לנשק אותך, נתת לי לזיין אותך, לא דחפת אותי ולא אמרת לי אף פעם לא אחרי שזה התחיל." הרגשתי מובך מהתשובה שלו.
"כן, אני בגדתי במייקל מבלי לחשוב, אולי הייתי עושה את זה שוב." לא יכולתי להסכים איתו על החלק של 'לא התנגדתי' למרות שזה היה לפני שהוא נכנס לתוכי או נישק אותי. "אבל אני אוהב אותו. כמו שכבר אמרתי לך, אני יוצא איתו, לא איתך. אני אוהב אותו ואני לא מוכן להמשיך לפגוע בו מאחורי הגב שלו יותר." סיימתי את הנאום שלי.
"אתה אוהב אותו?" הוא שאל והצלחתי לראות את כף ידו מתאגרפת לפני שהסתיר אותה מאחוריי גבו.
"כן." הקול שלי רעד מעט, אבל בחרתי להגיד את התשובה במילים מאשר להנהן לכיוונו.
הוא קם מהכיסא ופסע לכיווני. הוא תפס אותי בחוזקה מפרק כף היד ומשך אותי אליו. "אתה מדבר שטויות רובין, אתה לא אוהב אותו." הוא החזיק את הסנטר שלי והרים את פני אליו. "לא כדאי לך גם כי ברגע שתגיד לו את זה הוא ישתעמם ויעזוב."
הלב שלי פעם בחוזקה, התחלתי לקפוא והרגשתי שאני לא יכול לנשום. עד שדפיקות נשמעו על הדלת. לוקאס עשה פרצוף. "לא עכשיו." הוא אמר לכיוונה. "אני עסוק."
הדפיקות המשיכו והחזירו אותי לעצמי, בלעתי את הרוק שלי. "רובין, עברו חמש דקות." ברוק הכריזה מהצד השני של הדלת. "אתה יוצא משם עכשיו." קבעה.
בעל העיניים החומות הסתכל עלי מבולבל. "אמרתי לך שאני בא לפה רק לדבר ולזמן קצר." הזכרתי לו. הזזתי אותו ממני, ידעתי -יותר נכון קיוויתי- שהוא לא יעז לעשות משהו כשהוא יודע שמישהו מקשיב מהצד השני של הדלת. "זה נגמר לוקאס. אל תכתוב לי, אל תתקשר אלי, אל תבוא אלי. אני יודע שאתה חבר שלו אז לצערי אנחנו ניפגש, אבל אני דורש ממך שתשמור ממני מרחק." סיכמתי את דבריי. ניגשתי לדלת הכניסה לבית. "שלום לוקאס." לחצתי על הידית, משכתי אותה לכיווני ויצאתי משם. ברוק הספיקה להעניק לו את ה-מבט המגונן לפני שהדלת נסגרה מאחורי.
"אני גאה בך." חברתי הטובה אמרה בכנות.
"עכשיו אני אלך למייקל. תודה שבאת לפה בשביל זה." הודיתי. "אני צריך לסיים לתקן הכל."
היא הנהנה בהבנה. "אני יודעת."
ירדנו מטה ללובי, ביציאה היא איחלה לי בהצלחה וכל אחד מאיתנו פנה לדרכו.