היי חברים!
שימו לב שקראתם את כל החלקים של פרק 16 לפני הקריאה! האחרון התפרסם ביום שני והראשון בשבת! הם ממש ממש חשובים~~
מקווה שתהנוD:
~~~
האל עדו - הוא אהב נשים.
אנחה ארוכה נפלטה מבין שפתיו ואל האוויר הקר.
ההיגיון אמר שאהב אותן נואשות, אפילו.
נושא את עיניו למעלה, השמים נראו כמו שמיכת צמר חיוורת ומזמינה, שובל של חיוורון שנקטע בחדות, בעקבות העצים החדים למראה. הם היו מאוגדים במה שנראה כמו קבוצה צפופה ועוקצנית של עלטה נטולת כל עידון.
הוא אהב את המראה שלהן, את ההתנהגות שלהן, את המניירות העדינות שהרכיבו את הישויות הייחודיות שלהן. בידיעה והיכרות מלאה עם המין הגברי המכוער, המלוכלך והתוקפני, נשים היו כל כך רכות ומזמינות ומדהימות. כל כך מעט שלא לאהוב. כלומר, אם היה צריך לחשוב על דבר אחד בהן שלא אהב, היה צריך לחשוב הרבה וקשה...
הלבן הכמעט ושמיימי למראה שציפה את הרצפה, מעלים ביסודיות כל פיסה של אדמה בוסרית וכעורה, רק קרא לתשומת לבו. הוא ממש והתחנן שישים לב אליו ועדיין - מבטו הכחול נותר מרוכז על זוג השערים הגדולים, הפרושים בפניו; פתוחים לרווחה.
מעולם דבר לא נראה כל כך מזמין בעיניו.
מה שכן, לצערו הרב, אם לכל חוק הייתה חריגה אחת ובודדה, נבדל אחד בים של שגרה... הוא כבר פגש בה. אם נאלץ להצביע על אישה אחת מבין כולן, לא היה מתקשה כלל. אישה אחת שגרמה לאפלה להתפשט בתוכו. אישה אחת שגרמה לו להתחרט על הרגע בו עיניהם נפגשו. אישה שיכל לומר היטב... שהרסה את חייו.
פולט החוצה נשימה ארוכה הוא חש אז את התחושה המרירה ההיא בתוכו. תחושה מכוערת וקודרת שהזכירה לו ימים של אובדן ואבל, ימים של חרטה וסליחה שמעולם לא הגיעה. כישלון בלתי ניתן לתיקון.
הזיכרונות האלו... הם מעולם לא כשלו להעלות בו מרירות וגועל.
"בל שלי היא פרח בהתגלמותו." אמר ברוך, מתחת לנשימתו, כמעט בינו לבין עצמו. עננה בהירה נפלטה משפתיו ואל העולם.
כי האישה המדוברת? היא, במקרה, הייתה הדבר היחיד השנוא עליו ביותר בעולם.
"מסייה הנרי." העיר אז לומייר, לצידו. "נראה שיש לך בעיה."
אז למה נאלץ לחשוב עליה ככה, פתאום? זה אפילו לא היה הוגן. הנרי צמצם את עיניו למול משב רוח חזק וחולף. רגליו התאזנו על השלג הגבשושי. "בעיה?" שאל בהיסח הדעת, מצטמרר למול הקור ההודף מנגדו.
מזווית עינו, ראה איך האש שאחזה בלומייר כבתה באחת. "לא... לא נורא." מלמל המשרת בתגובה.
הקול המגומגם של לומייר הותיר מאחוריו דממה נוקשה, ויחד עם הקור העז, כבר צייר חיוך תמים על פניו של הנרי. האנושי אז בהה לתוך האופק. מסתכל על הים הלבן למולו, במחשבותיו היו זכרונות רבים של ימים מושלגים ולילות מושלגים אף יותר. רגעים בהם הים כאילו איים לקפוא מסביב לדופן הספינה שלהם. סערות אלימות וגלים שהצליחו לגלוש על הסיפון.
הפעם האחרונה שזכר את הספינה מחליקה לתוך נמל רעמה אז בראשו, והוא ידע בדיוק למה.
הנרי המהם בינו לבין עצמו, מושך את ידו האחת מכיסו ומניח אותה על פניו הקפואות לרגע אחד מהיר. הוא הניח למגע להפשיר את פניו לרגע או שניים, ידו השנייה והקפואה נפרשת ומתכווצת מסביב לקצה מקל ההליכה שלו בניסיון לאגור קצת חום מהתנועה.
"כדאי שניכנס?" שאל ברוך.
"...ניכנס?" השיב לומייר בבלבול.
הנרי פשוט מצמץ. כאילו לא הייתה דאגה אחת בראשו, סב על עקביו במהירות. שני צעדים וכבר היה בתוך גבולות הטירה.
הקור היה מפכח אחרי כל השעות הארוכות שטמן בחובו הלילה נטול השינה, מספיק כדי לעורר את הנרי במידת מה - אבל עיניו נותרו כבדות ומעקצצות. אפילו עוד יותר כשפסע במסדרונות, מרגיש איך גופו נאבק על חום בעודו נכנס עמוק יותר ויותר לתוך תחומי האגף המזרחי.
ואולי היה בזה קצת יותר, אפילו, חשב לעצמו הנרי שעה שהתקדם. פעימות כאב הדפו מנגד לגפיו על כל אורכן. מקשיב לנקישות המתכת העקשניות של לומייר על גבי הרצפה מרופדת השטיחים, מלוות בנקישות העץ של רגלו השלישית, יכל רק לחשוב שאלו היו שעות מתישות לגופו ונשמתו יחדיו - הריצה מהיער ואל הטירה ואז שוב, אל היער בחזרה.
המטלה שהיה היצור...
הלב שלו התכווץ והנרי נעצר במקומו, בנקישה אחת חדה ורועמת של מקל העץ על הרצפה.
מחשבותיו שבו אל הדמות הגדולה, המדממת בתוך השלג. המבט המזוגג והאטום שנישא לעבר העלטה שבמרומים. הוא עדיין יכל להרגיש את הצמרמורת זולגת במורד עמוד השדרה שלו ברגעים הבודדים של שלווה מוחלטת שעטפה את המפלץ.
היצור? הימאי לא היה בטוח שהוא היה האחראי.
לא כמוהו, לפחות.
"אתה חושב הרבה." העיר לומייר, מעלים את הערפל מסביב לראשו ומחזיר אל עיניו את העולם פעם אחת נוספת.
הנרי אסף שוב את הצבעים והמראות מסביבו במהרה, הפנה אל הלה מבט מחוייך וגיחך בתגובה. הוא ידע כמה רציני יכל להיראות כשחשב... והמחשבה על איך נראה בהיסח הדעת דקרה את אחורי ראשו. "אולי יותר מידי." העיר בבדיחה, לפני ששב והוסיף להתהלך קדימה.
ובזמן שהחיוך נשר באיטיות מעל לפניו, מותיר מאחור פרצוף נעול אך מחוייך במידת מה - הוא דאג להזכיר לעצמו את זה במחשבותיו - ראשו הבוגדני שב ונדד אל אישה אחת ארורה.
לבו ננעל. הצעדים שלו הפכו נוקשים ומהירים על גבי האדום הבלתי נגמר.
הוא רצה ללכת, ללכת מהר, ללכת עד שישיל את הזיכרונות מעליו כמו נשל סדוק ויבש. הוא יכל להרגיש את הזיכרונות מוהלים את דמו ברעל, עושים את דרכיו מגפיו וסוגרים אט אט את דרכם לתוך לבו. הוא הלך מהר גם אם הרגליים והידיים כבר כאבו מהמאמץ, גם אם מקל ההליכה שלו בקושי הצליח לעמוד בקצב וגם אם - ואז נעצר באחת, מול דלת אחת.
נושא את עיניו מעלה, הוא יכל פשוט להסתכל מבלי לעשות מעבר, לרגע או שניים. הוא שמע את לומייר סוגר את הפער ביניהם. לפני שיקרה דבר, ינק נשימה מהירה לריאותיו לפני שלפת את הידית ודחף את הדלת, מרגיש אותה נכנעת למרותו וחושפת בפניו את חדר השינה.
נשיפה קצרה נפלטה משפתיו ואל האוויר. חיוך קטן נמתח על שפתיו.
אולי משהו קטן בתוכו קצת נפל.
זהו, אמר לעצמו.
"עדיין ער, אה?"
שתי עיניים חדות וכהות ננעלו עליו.
ידו החליקה מהידית ורגליו נעו כאילו מעצמן, באיטיות יחסית, לתוך החדר האפלולי. למרות הוילונות המוגפים, קרני השמש זלגו לתוך החדר, מקפצות על רצפת השיש בדרכן לעבר המיטה. מכותרת בשני משרתים בלבד - מצד אחד העגלה ומהשני קוגסוורת' הניצב בצייתנות - נראתה בודדה וריקה... למרות שבין השמיכות והכריות, פרוש גפיים על גביה, היה יצור ענקי.
היצור היה כבר מוכר להנרי די והותר מצד אחד, אך מהשני, לראות אותו במצב כזה היה כמעט שגוי. הוא היה שכוב על המיטה - דבר שגרם לו להיראות כל כך מוזר... אולי אפילו פגיע. השמיכות היו מכווצות לצידו, לכדור אחד גדול, וכתוצאה המגננה היחידה של גופו הייתה השכבה העבה של הפרווה הכהה שכיסתה אותו מכל עבר.
למען האמת, היא נראתה כמו די והותר בשבילו... אחרי הכל, הצורה בה התרווח במקומו לא הותירה מקום לפרשנות - הקור לא הטריח אותו; גפיו הארוכים השתלשלו מעל למיטה, טובלים בתוך ערימות הבד המוכתם בדם שלבטח קרע מעל לפצעיו החשופים. חתכים ארוכים ניכרו לאורך זרועותיו, רגליו, ואחד אפילו על חזהו הרחב. הם היו עמוקים למראה, אבל משום מה לא מדממים עוד.
הנרי המהם בינו לבין עצמו, בוהה לכמה רגעים לפני שמבטו נדד הצידה, לעבר העגלה. לפי הכיסוי שניצב על גביה, היה ברור מה היה מתחת למטפחת הענקית והגבשושית.
"אני רואה שהאוכל פה." העיר לאיטו, מניח למבטו לשוב אל זה של היצור. "רעב?"
המפלץ שאף אוויר לתוך ריאותיו במה שנשמע כמו אנקה כבדה. "אני לא רעב." מלמל, קולו נע וגס מהרגיל.
"מים?"
הוא לא מצמץ. "אני יכול לשתות בעצמי."
הנרי הנהן בינו לבין עצמו לפני שמבטו שב לנוע מסביב. מזווית עינו, היה בטוח שהצליח לראות שהמפלץ עשה כדמותו.
שקט.
אי נוחות נשלפה משניהם ומילאה את האוויר מסביב. הימאי הותיק המעיט לחוש מועקה, אבל עתה היא פעמה יחד עם ליבו, שולחת גרורות חנוקות לכל גופו. כמה שנא להרגיש ככה, לא היו מספיק מילים בשפה הצרפתית כדי לתאר.
הוא שמע קול בוקע מכיוונו של המפלץ. ממש כמו כחכוח גרוני ומוזר וחייתי. גומע את רוקו, הוא התכונן - אבל מילים לא עקבו, עם זאת.
לעזאזל, חשב לעצמו. הוא הניח שזאת הייתה המטלה שלו.
מתי עיניו מצאו את נעליו, הוא לא היה בטוח, אבל הוא הרגיש כאילו נאלץ להילחם במשקל של צי שלם כדי להרים אותן מעל לרצפה ולמצוא, אז, את אלה של היצור. העובדה שהשחור מצא את דמותו קודם כמעט ועקץ את גאוותו, אבל זה לא שינה דבר, אמר לעצמו. "אני בטוח שאתה מכיר אותי כאדם עם מחשבות רבות." פתח האנושי.
מבלי להתיק את מבטו משלו; "נכון." השיב המפלץ.
"אז." הנרי מילא את חזהו באוויר. "יש משהו שחוזר על עצמו בראש שלי כל הזמן הזה." הוסיף, מרגיש את הדממות בין דבריו רועמות בראשו. הוא היה כל כך מודע לשקט, לדממה שלמולו. למה שהרגיש כמו עשרות זוגות עיניים שנשאו אליו ברגע אחד שכזה. "ואני לא יכול להשתיק אותו."
היצור פשוט שתק.
גופו היה כמו כוורת. הוא לא ידע למה היה כך, הוא לא ידע למה הרגיש כמו שהרגיש אז רק מלהישיר מבט אל המפלץ, למה המחשבה של מה שעמד לשאול מתחה משהו בתוכו עד שיכל רק להתייצב למולו בחוסר מעש... אבל כנראה היה צריך לקבל את זה, חשב לעצמו.
"למה הצלת אותי, שק פשפשים?"
לכמה רגעים, אף אחד לא אמר שום דבר. היעדר הקיום הרגיש כל כך רועש ומרטיט ונע, הנרי אפילו לא יכל להסביר את זה.
"מה אתה חושב?"
"ניסיתי לחשוב על זה." אמר הנרי, בכנות. כי אם היה דבר אחד טוב בשבילו זה היה זה. ועדיין, עדיין לא הצליח להבין למה נכשל. הוא חשב כל כך טוב, כל כך מצויין. אולי אלה היו כל השעות העייפות, אולי זאת הייתה הדאגה המהדהדת בתוכו על בל, אולי אפילו האישה... משהו מהם שבטח הסיח את דעתו, כי... הוא יכל פשוט למשוך בכתפיו בתבוסה. "אני אובד עצות."
הוא היה עייף והוא היה מותש והוא היה מרוקן. משום מה, הלילה האחרון הותיר אותו כמו קליפה מרוקנת שכזאת. מוחו היה כריק אחד גדול שבתוכו. עיניו צרבו וראשו פעם בכאב וכל חלק וחלק בגופו בער מתשישות ומאמץ.
...אבל הייתה לו תחושה, תחושה עזה מאוד, שללא תשובה הוא לא עמד להצליח לישון.
"אין טעם לענות על זה, אז."
הוא מצמץ בהפתעה, קולט כמעט ובאיחור את דבריו של המפלץ. "מה?" שאל באטימות. הפה שלו נפתח רק בקושי כדי למחות. "לא, אתה - "
" - תענה לי קודם ואשקול לענות לך בתורי." ספק המילים ספק הנהמות השקטות קטעו את הנרי באחת. המבט למולו כאילו ניצת בלהבה משתקת שנורתה לעבר הנרי בחצים. למרות שהיצור התעורר לפני מה שהרגיש כמו דקות ספורות, זה הרגיש כאילו ברר את האפשרויות שלו במשך שעות על גבי שעות. "שנינו יודעים בזכות מי הגעתי לפה."
"שאלתי קודם." ניסה להתעקש, אבל המילים יצאו מפיו של הנרי כרפות וחלשות לעומת ההחלטיות הגדולה של המפלץ.
משהו הבהב מאחורי העיניים הכהות. "זה לא משנה, נכון?"
היצור אמנם נראה כמו דף חלק וריק, אבל זאת לא הייתה השאלה היחידה שהוא שאל, ושניהם ידעו את זה.
השאלה האמיתית הדהדה ביניהם, מתעלה על כל המחשבות האחרות שהדהדו ברחבי החדר לפני אותו הרגע הזה.
תחילה, הרגיש דברים נעים בתוכו, נרקמים לתוך סערה אחת גדולה וחסרת כיוון. הוא לא ידע מה לומר ואיך לומר ומה לעשות ומה - הכל. לא היה שום כיוון ושום קו מחשבה בעולם כולו... אבל אז הוא פשוט פתח את פיו, פשוט פתח את פיו ודיבר: "אני לא מחבב אותך, כדור פרווה." אמר בכנות, כנות אחת גדולה. לא ממצמץ אפילו לעומת המבט שפגש בשלו. "למעשה, כבר אמרתי בבוטות כמה אני שונא אותך. אתה יכול לשכוח מכל מחשבה שאומרת שעשיתי את זה מחיבה או אהדה."
היצור נותר אטום מנגדו. "מכאן מגיעה השאלה." אמר, קולו נשמע מחוספס מהרגיל לאוזניו של הנרי.
"תוכל לומר שאני אדם של המילה שלו." השיב ביובש.
"...חשבתי שאתה אדם שלא מתבייש מהאמת." ירה המפלץ.
לכמה רגעים, עיניו של הנרי פשוט התרחבו בהפתעה. הוא יכל רק להסתכל על הפרצוף הישר של החיה ולהבין... שהתשובה השגורה על שפתיו שלו הייתה... שקר. כמה זמן עבר מאז ששיקר בעזות מצח שכזו? תהה לעצמו שעה שהשפיל את עיניו מטה.
זה היה ערבוב של הפתעה, גועל עצמי, עייפות ואולי אפילו... כניעה. "כן... זה נכון." מלמל ברוך. חיוך קטן התפשט על שפתיו כששב והרים את עיניו, סוגר אותן על אלה של היצור. "אבל כמו עכשיו... אני לא תמיד משלים איתה."
היצור שתק מנגדו.
לצידי גופו, ידיו נסגרו לאגרופים - אחת מסביב לאוויר, ואחרת מסביב למקל ההליכה שלו. "אני שונא אותך." הוא אמר. מבלי להסס. מבלי למצמץ. מבלי לשקר. "אני ממש ממש שונא אותך. כל כך שונא אותך." שב ואמר למול הפרצוף הלא משתנה של היצור, ולקח נשימה עמוקה לקרבו בעודו שב ופתח את פיו: "אבל יש... אישה."
היצור שב ובחן אותו.
"...אתה יודע מה זאת משפחה בלי אמא, כדור פרווה?"
"כן." נהימה קטנה כאילו מילאה את העולם. לראשונה זה מה שהרגיש כמו נצח, שוב שיניו החדות של המפלץ נחשפו כששב ודיבר לאיטו; "כן, אני יודע."
הנרי רק יכל להסתכל עליו, לכמה רגעים. הוא לא ידע מה לחשוב על זה מצד שני. מצד אחד זה הרגיש כמעט ודוחה מידי, מעורר רחמים אפילו... ומהצד השני זה גרם למשהו בתוכו להידלק, לכעוס. "אז אתה יודע שזאת משפחה מפורקת." היה כל מה שיכל להשיב.
היצור לא ענה.
והיצור אולי לא ענה אבל המבט שלו אמר בדיוק את מה שהיה צריך לדעת:
כן. כן, הוא ידע.
ידו החופשייה של הנרי פתאום לפתה את קולר חולצתו. לרגע אחד, זה כאילו החזה שלו היה מרוקן וחנוק. "כשראיתי את בל שלי שוב, אתה יודע איך הרגשתי? יכולתי - יכולתי לנשום שוב. יכולתי לראות שוב. ידעתי שהיא בסדר והייתי שלם." רק מלהזכיר אותה הוא הרגיש איך פניו התעוותו. זה היה שילוב של צער ואהבה ודאגה וחרטה על ההחלטה שהובילה אותו לעמוד שם, למול היצור, ולא בבית המוכר, למול אחותו הקטנה. "אני אוהב אותם יותר מכל דבר אחר בעולם כולו, אתה מבין. אחרי שהיא נעלמה הם הפכו השמש והכוכבים שלי. האוויר שאני מכניס לריאות שלי. הלב הארור שלי." לעזאזל, הוא אפילו לא ידע איך לשים אותם במילים שיסבירו בדיוק כמה הם אמרו בשבילו. הוא יכל להמשיך שעות. הוא יכל להסביר אותם ימים ולילות. לתאר את הרגעים האחרונים שראה כל אחד מהם. להרגיש איך החדשות על הזקן שלו הכו בו יותר מכל... עיניו נעצמו חזק חזק פתאום וגבותיו התכווצו מאוד. "ואתה... אתה לקחת את המשפחה הזאת. את השמש והכוכבים. את האוויר. הלב..." עיניו נפקחו שוב ופגשו תהומות עצומות של שחור. עווית כעורה חלפה על פניו, הוא יכל להרגיש את זה. "פירקת אותם. את כולם. לא פעם אחת, לא פעמיים... עכשיו, איתי, זאת הפעם השלישי - לעזאזל, אחרי הלילה האחרון אתה אפילו יכול לומר שזאת הרביעית." גיחוך נפלט מבין שפתיו אבל זה לא היה מצחיק ואף אחד בחדר מלבדו לא העז לנסות ולצחוק. מן הסתם, החיוך המיניאטורי שפרח על שפתיו נמחה כעבור שנייה מהירה. הוא יכל רק להסתכל על המפלץ השכוב על המיטה, על הפצעים הפתוחים שהותיר בעודו נלחם בשבילו... ולא להרגיש שום חרטה על אף אחת מהמילים שיצאו מפיו. "כשראיתי אותם לאחרונה העיניים שלהם היו רדופות. הם היו מלאים בפחד וסיוטים." הוא אמר, והכל כל כך התלהט בתוכו, מלובה יותר ויותר מרגע לרגע. "ואני ואתה שנינו יודעים בגלל מי."
הוא לא ידע אם זה הרגיז אותו שהמפלץ לא נע, או שהוא קיבל את זה בברכה.
זה הרגיש כאילו נשם אש לתוכו. "אז למה - למה אני פה אחרי הכל? אני מסתכל לתוכי ואני - אני לא בטוח שאני אפילו יודע." אמר ברוך, כאילו מילותיו היו שיר אהבה מלטף. אצבעותיו נסגרו אפילו יותר מסביב לבד חולצתו. "אני אפילו לא חושב שאני רוצה להעז ולדעת באמת. אם להיות כן, אני מפחד כל כך לגלות שזה לא היה שווה את זה." ידיו כאילו נתלשה ממקומה והדפה על חזהו. היה פתאום כל כך קשה לנשום. ריאותיו הלכו והתכווצו. "אבל פתאום זה מרגיש כאילו אני יורק על הקבר שלה, ומתחשק לי להקיא."
האם זאת הייתה עווית של כאב אז, על הפנים החייתיות של המפלץ, או שמה פשוט תנועה עייפה ותו לא?
הנרי הניע את ראשו כרדוף. אחוז בחוסר שינה וחוסר שלווה וחוסר רוגע. אחוז בחרטה ודאגה וכאב. "חשבתי קודם. כשעוד היית מעולף. חשבתי פשוט לאסוף את פיליפ ואת עצמי ולזוז ואז הייתה מחשבה אחרת בראש שלי, קול אחר ממזמן שאמר לי משהו אחר. משפט ששינה את חיי." הוא היה מקרצף אותו מקירות מוחו אם רק היה יכול. "אני מנסה לשכוח אותו אבל מאז שפגשתי אותך המשפט ההוא חוזר על עצמו בראש שלי כל הזמן." והוא יכל רק לתהות, בסופו של דבר. "אולי זה זה?"
הנרי הרגיש כל כך מפוזר ומבולגן. זה כאילו מאות קולות בראשו דיברו בו זמנית וכולם, ללא ספק, היו אחוזים בשנאה. שנאה כלפיו. שנאה כלפי המפלץ. כלפי הטירה. כלפי הקירות הארורים שסגרו עליו וריתקו אותו למקומו. כלפי ההחלטה הטיפשית שהחליט. כלפי המוסר הארור שהותיר אותו מקובע למקומו ועתה, כשהמפלץ היה ער וכנראה מתפקד די והותר, לא עמד להותיר לו שום פתח, לא משנה מה נעשה ומה יעשה.
אחרי כל זה... הנרי יכל לסגור את השלשלאות על גפיו בעצמו.
"אני פשוט ממש שונא אותך. כל כך..." מניד בראשו שוב ושוב, הוא כמעט ולא יכל לאחוז בהכל ביחד. ברתיעה והסלידה והתיעוב. "...כל כך כל כך שונא אותך, זה מגעיל אותי שאני יכול להרגיש כל כך הרבה שנאה."
הוא נשם. הוא נשם אבל שום דבר לא נכנס.
"אני יודע." השיב המפלץ, רפה ואדיש, כל ישותו כאילו נעולה מאחורי דלתות סגורות. "אני יודע שאתה שונא אותי."
הנרי שמע את ליבו באוזניו.
"אז זאת הייתה התשובה שלי." אמר בשקט. "אין לי עוד עניין במה שהיה לך לומר, מסייה חיה." וכבר, סב על עקביו. הוא לקח עוד נשימה אחת גדולה. "תחלים מהר, בבקשה. זה על המצפון שלי."
הוא לקח צעד אחד ו - "הנ -" הוא נעצר. " - הנרי."
ראשו פנה אחורנית בחדות. המבט על פניו של המפלץ נראה פתאום כמו קשת של רגשות שאת כולם לא יכל לתפוס כהלכה. "מה?"
"אני..."
עווית חלפה שוב על פניו של זה ושוב הותירה מאחוריה את הדף הריק.
"...לא," נשף המפלץ, מבט בלתי קריא עומד מאחורי עיניו. "לא, עדיף שתלך."
הנרי עשה כפי שאמר.