חברים, בבקשה בבקשה שימו לב שקראתם את שני הפרקים הקודמים בקפידה לפני הפרק הזה, תודה!3>
הפרק הראשון מהשלושה התפרסם בשבת, והשני אתמול~
למי שכן קרא - קריאה נעימהD:
~~~
הימים הפכו לשבועות שהפכו לחודשים שהפכו לשנים.
בתוך טירוף נוראי וזעזוע, בתוך צללים כעורים של דמויות ללא זהות, הייתה אז מציאות חדשה, כך למד.
חורף לחורף, קיץ לקיץ.
חיים שהיו ואינם.
אהבת אמת שלא הייתה יותר מחלום רחוק.
הקור בער והחום הקפיא והעולם סב ונע ורק הוא היה שם, מוקף בדמויות רבות רבות שכולן הסתכלו עליו בידיעה והבנה. כולן קראו לתוכו בידיעה. מאות אם לא אלפי זוגות של עיניים קטנות, נחרצות ומרושעות שידעו את כל נשמתו על אותותיה.
עתה לעיני כולם.
עם החורפים החולפים, העוקבים בזה אחר זה, הוא נותר במקומו, קפוא בזמן. מת בין ימים ולילות, נבלע בין שמש לכוכבים. הוא התאדה לאיטו לתוך התרדמת הצפויה, יודע ומבין ומקבל, אולי אפילו בברכה, את מפלתו הכעורה והמתקרבת.
עוד רגע, והוא יהיה בן עשרים.
הוא התחיל לתקוע את ראשו מחוץ לחלון השבור, מסתכל על השער ומעבר, כמהה לימים בהם היער העצום, שחצץ בין הטירה לבין העולם, לא היה כה עצום. השתוקק לימים בהם היה מוקף בדמויות שלא קראו לתוך נשמתו.
עשרים שנה לחייו, ידע שאלה היו חודשים... כמעט וצחק כל פעם שחשב על אהבת אמת.
הקיץ הותיר אותו במקומו, בחלון.
החודשים הלכו ונטפו לאטם, מייסרים אותו.
ואז, לילה אחד, זה היה.
וזה נמצא אז בטרקלין התחתון ונשא אליו זוג עיניים מבועת.
לילות גורליים תמיד הרטיטו את המפלץ. לילות שהרכיבו את השרשרת של חייו בעזרת הגורל שמעולם לא חייך אליו. ובעודו השפיל את מבטו לעבר הזר המזוקן שהתיישב בכורסה המוכרת שלו, המלך לשעבר יכל רק להיזכר בלילה גורלי אחר, לפני מה שהרגיש כמו מאות שנים.
לגבר, שהסתכל עליו בבעתה, היה עור ופנים ושורות שיניים ישרות.
שנאה שטפה אותו מחדש.
הגבר, לבטח, חש מגע מנגד לאצבעותיו העירומות.
ובאותו הלילה, התאים ראו אורח לראשונה זה זמן רב מאוד.
כמה רצה להתקרב אל היצור החדש שאכלס את הטירה שלו, כמה שפחד. מה יכל לדעת האיש, מה רצה לראות ולמה בא - כל אלה היו מחשבות שחגו בראשו ימים ולילות עד שדמות קטנה ודקיקה ניצבה בפניו לילה גורלי אחד נוסף.
נערה אחת צעירה פרשה את ידיה בפני אביה ודרשה שיקח אותה במקומו.
התא לא נותר בודד והטירה הפכה עסוקה אפילו יותר. הימים הצטברו יחדיו ועמם גברה כמות הזמן שהתיישב לו, מחוץ לתאים, תוהה אם להיכנס, לשם שינוי. תוהה באחורי ראשו אם אולי הוא נרפא בשנים החולפות. אם השנאה הגדולה שלו... אליהן...
אבל למען האמת, איתה, בתא ההוא, הוא ידע שזה כבר לא באמת היה עניין של שנאה, לפני כל השנים האלה. הוא ידע שזה היה עניין אחר, מכוער יותר. עמוק יותר. אבל אולי... העז לחשוב לעצמו ברגעים האלה, נושא את עיניו לעבר דלת העץ הגדולה שבפתח, אולי היה אפשר לרפא אותו? לרפא בדרכים שהמכשפה לא העזה לדמיין?
אולי ההגעה של הצעירה הזאת, לטירתו, באה בדיוק כדי לתקן את מה שחשב שלעולם לא יעלם?
אבל הכל הגיע לכדי גבר אחד שהיה בפני השער והוכיח לו שוב שכל התקווה מתה ממזמן. כמו תמיד לאישה היה איש, הם באו בזוגות ו - טוב, אולי הוא היה אחיה אבל למרות התחושה ההיא, שנבנתה בתוך קרביו של המפלץ, הוא ידע הכל בדיוק.
התרגשות טיפשית ובוגדנית אמנם ניסתה למלא אותו, אבל הוא סירב להניח לה. אכזבות היו הדבר היחיד שבאו לחייו מבחירה, וזה לא היה מקרה יוצא מן הכלל. גבר נאה לא היה שונה; גבר צעיר, שראה לראשונה זה שנים... זה היה מספיק, חשב לעצמו בעודו השפיל את עיניו לעבר הדמות. הוא יכל להרגיש את הזעם מאחורי העיניים הבהירות, הבוהקות בחשכה. בעצם, זה אפילו לא היה זעם; זאת הייתה שנאה.
הוא ידע שהיה המפלצת, אז למה בכלל לנסות?
והוא לא ידע מה הגבר אמר או עשה שהכעיס אותו אבל לפני שהאנושי לשעבר הבין צווארו של זה כבר נמצא בין כפות ידיו העצומות. עד אותו הרגע, מעולם לא חשב שיעשה דבר שכזה במו ידיו. מעולם לא חשב שיצליח פשוט להדק את אצבעותיו עוד ועוד עד שיראה את החיים זולגים מעיניו של אחר - אבל האצבעות שלו התהדקו והתהדקו.
לא מהר, לא מספיק כדי למלוק את צווארו של הגבר, אבל בכוונה אחת ברורה לראות אותו מתפתל ו -
זה לא מרגיש כמו הזדמנות מבוזבזת? הוא תהה...
קולות חנוקים מילאו את האוויר.
זה לא הוא, משליך את הסיכוי האחרון שלו?
ואז העיניים הכבות פתאום היו כל כך חיות שזה כמעט והפחיד אותו, וכבר, רגל פגשה בפניו. אדם לא ידע אם זאת הייתה התרשמות או הפתעה או אולי מקום כלשהו בתוכו שלא באמת רצה... אבל הגבר שוב היה על הרצפה והוא הסתכל עליו.
שתי עיניים ריקות, מלאות בנוזלים כאובים.
כחולות. כמו ספיר.
כל מחשבה תקנית נעלמה וכבר הגבר נתלש מהרצפה ונזרק לצד השני של החדר.
הוא התקדם שוב, לעבר הדמות הפתטית והנרעדת על הרצפה. מילים יצאו מפיו וגופו נע אבל הוא לא ידע שום דבר חוץ מהרגע בו הגבר שוב היה תלוי באוויר והמפלץ היה מוכן. בן המלוכה לשעבר היה מוכן לקחת אותו ואז -
"זה..." שאלה אחת וחרישית עשתה את דרכה לאוזניו. עד אותו הרגע, בקושי הקשיב לגבר, אבל פתאום, עם פניהם אלה למול אלה, עם פנים כל כך אנושיות למול שלו בפעם הראשונה זה כל כך הרבה זמן, כל תשומת הלב שלו... "חייב להיות פה?" שאל זה, פניו מלאות בכאב שכזה שהקפיא את אדם במקומו. "זה חייב להיות מול אחותי?"
למפלץ היו את כל הסיבות לרמוס אותו ולשנוא אותו ולהרוג אותו. היו לו את כל הסיבות להרוס. לשבור. לפרק. היו לו את כל הסיבות שבעולם לעשות את זה שם, ממש מול אחותו של הגבר הזה. אבל אז משהו חדר לתודעתו.
הוא ידע את זה כל הזמן אבל אז, עם פניו מול הפנים החבוטות והכאובות של הגבר, הוכה מכל באפשרות שאולי זה לא היה כל כך חסר תקווה אחרי הכל. אולי עוד היה בפניו עתיד ואפשרות. אולי, רק אולי... הגעת עכשיו? חשב לעצמו בכעס הולך וגובר, מסתכל על היצור חסר האונים בין אצבעותיו. עכשיו כשמאוחר מידי. עכשיו כשאין לי סיכוי.
בקרביו זה היה ערבוב של בערה זועמת ופרפרים מלאי תקווה, מחשבות סותרות שמילאו את מוחו ועיניו וישותו.
עכשיו כשאני לא זוכר עוד את עצמי.
ומה אם היה לו... סיכוי?
אז הוא אמר לגבר כן. הוא אמר לגבר כן כי באותו הרגע, הסתכל על פניו של מי שיכל להיות המציל שלו.
ולמרות ששחרר את אחותו כבקשתו ולמרות שטיפל בפצעיו, המציל שלו קמל מיום ליום עד שקרס יום אחד לצד שולחן האוכל, דם זולג מנחיריו. ואלה היו מחשבות רבות וסותרות בתוכו שהובילו אותו, את הגבר ושורה של משרתים בחזרה אל אחד מהחדרים הצדדיים באגף המערבי.
הגבר רעד, קודח וחולני למראה. אדם, שפנה מחוץ לחדר יחד עם רבי משרתיו וספל אחד, רעד יותר.
מתחת לפרווה כנראה נראה אפילו יותר חולני למראה, יותר ויותר עד הרגע בו נכנס לתוך הטרקלין הישן.
לכמה רגעים, הניח לעצמו לספוג את החדר. את אורו הורוד הגדול. את הנוכחות הקסומה הגדולה... ואז, כנידון להורג, נע קדימה. גפיו הפכו כבדות יותר עם כל פעולה, וכשאדם הניח את משרתיו לצד הורד ומשך את מכסה הזכוכית מעליו, חשו כמו משקלם של הרים וגבעות, היישר על זרועותיו.
למרגלות הורד היו כבר קבוצות-קבוצות של עלים יבשים וישנים שנשרו עוד ועוד, אבל אלה לא היו העיקר. כשרבי משרתיו נשאו לעברו מבטים מלאי חלחלה, כולם ידעו מה התכוון לעשות, שם.
כמה חודשים לפה ולשם... מה עוד הם אמרו בשלב שכזה?
המבטים צרבו כהוגן.
"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה, אדון?" שאל קוגסוורת' לאיטו. "יכולים להיות אחרים."
אדם הסתכל באריכות על הורד, מרגיש את הכל שוקע בתוכו. "אם אהרוג אותו..." סינן אז הקול המכוער, ונדם באחת.
עיניו הושפלו אז, לרגליו.
הדממה צלצלה באוזניו, רועמת הרבה יותר מהמלחמה בין לבו ומוחו. היגיון ורגש שכתרו אחד את השני.
"שלושה." אמר הקול שבתוכו בידיעה. הוא לא ידע מאיפה היא הגיעה - כנראה, איפשהו, מהחלק של המכשפה שנותר במקומו. "שלושה אמורים לעזור."
לומייר הנהן לפקודת אדונו.
המפלץ בלע בנוקשות.
הפמוט נטל שלושה עלים, כפקודת אדונו.
ואז, כמובן, גופו של אדם בגד בו.
זה לא מנע מלומייר לפעול בהתאם, כפקודת אדונו.
"בין אם האדון שלנו ימות או לא," אמר זה לשעון המטוטלת אז, כשחשב שאדם לא שמע מעל לקולות ההקאה האלימים שהדהדו בין הקירות; תערובת של עצמות ובשר לא מעוכל מהולים בשלולית של דם סמיך היישר מתוכו, כתם ענקי שכנראה יהיה בלתי אפשרי להסיר מהרצפה. "הוא למד לקח חשוב מהמכשפה, ואתה לא יכול לקחת את זה ממנו, קוגסוורת'."
אדם היה אומר שהוא לא למד כלום, אבל לא היה בו כוח. איכשהו הצליח להקים את עצמו ולמשות את האנושי היישר מהמוות, לראות איך הנוזלים ירדו במורד גרונו וגרמו לגופו לשוב ולזוז. איכשהו הוא הצליח לומר לו, אז, לזכור את זה.
לזכור שלו הוא נתן יותר משנתן לכל אחד אחר בעולם.
נתן יותר משנתן לכל אחד אחר בעולם... ולא התחרט על זה.
הוא הקיא דם במשך שלושה ימים רצופים, אבל זה לא היה מספיק טוב כדי לגרום לאנושי להפסיק למות. כמו ציפור שיר כלואה האח הנאמן היה מתרוצץ בכלובו, וממש כמו מלכו הישן, היה נושא את עיניו בכמיהה לעבר האופק, יום ביומו.
הוא לא הצליח להביא את עצמו לשחרר. וככל שהימים חלפו, כך זה היה יותר בלתי אפשרי. מצד אחד ראה את הדמות המוכרת והבטוחה קורסת אט אט תחת קירות הטירה הסוגרות - ומצד שני, לא רצה לקרוס לבדו עד סוף ימיו.
ממילא... זה היה זמן קצר.
זה פשוט שסוף כל סוף היה משב אוויר צח בריאותיו. פשוט שזה היה... סוף כל סוף. אז - אז אולי עוד קצת... ואולי זה לא היה רק זה. אולי זאת שוב הייתה התקווה הבוגדנית והארורה ההיא שנולדה ומתה בתוכו להנאתה. אולי זאת הייתה התקווה שניסתה הכל, רק בשבילו.
אולי התקווה הזאת מילאה את עולמו קצת יותר מידי.
אבל הנרי... הנרי היה תקווה. הנרי היה תקווה חיה ובוערת ונושמת. ואיך הוא לא יכל להיות? התגלמות של כל מה שנעדר מהטירה כבר שנים; מרד וחיים ו...אהבה.
כל כך הרבה אהבה שזה כמעט הפיל אותו מרגליו.
הנרי אהב לפתוח בשיחות ארוכות ממש עם עצמו ועם החפצים שבארמון. הנרי אהב לצאת אל הגינה גם בקור מקפיא ולהסתכל קדימה. הנרי אהב לפתוח את ימיו עם קמומיל מהביל, ששורף את הגרון.
הנרי אהב את המשפחה שלו - גם בימיו הגרועים ביותר בין ארבע קירות, מעולם לא שכח לציין כמה אהב את אחותו - והנרי הוא אהב את העיירה ואת צרפת ואת היבשות השכנות והוא אהב את - העולם כולו! הנרי אהב את הים ואהב ספינות ואת התחושה של הגלים מטלטלים אותה מתחתיו. הוא אהב סבאט ואת התחושה של הרגליים שלו נעות בחופשיות מתחתיו - והוא אהב את החופש. אהב את החופש כל כך הרבה שזה כמעט הרג אותו, ממש כמו שאחותו כמעט הרגה אותו.
לצערו, הנרי אהב הרבה מהרבה. אהב כל כך, שהמפלץ ידע שלא היה לו מקום לעוד אהבה.
במיוחד לא אחת מספיקה בשבילו.
הוא אף פעם לא הצליח לומר נואש באמת, עם זאת. לא עד הסוף - גם אם הסוס אז, הסוס של הנרי... גם אם לא היה לו ספק מה האנושי ינסה לעשות איתו אם רק יוכל. גם אם ברגע שאחותו הופיעה, ברגע שעיניו של הנרי שבו לבערה מלאה, לא היה ספק אחד קלוש בלבו של אדם.
הוא לא הלך לישון בלילה ההוא. הוא חיכה לרגע שהשערים יפתחו באלימות - וכשזה קרה, הוא לא ידע למה נע. חלק בו פשוט תכנן לצפות בדמות המתרחקת, אבל חלק אחר פשוט דחף אותו. לזוז. לנוע. לעשות. להילחם. משהו. אינסטינקט הישרדותי בתוכו שרצה - חלק בוער בתוכו שאולי, טיפשי ככל שזה נשמע, רק רצה להיפרד.
זה הוביל אותו לשכב בשמיכה לבנה ארגמנית עם שתי עיניים לעבר השחקים האפלים. ואיך הנרי זרק את עצמו מעל לגופו הקרוע והמשוסף... הא, זה היה טוב, חשב לעצמו לעומת המשקל הפעוט מעליו. לא היה אכפת לו למות אז, באותו הרגע בדיוק... חשב לרגע בלבד. באמת שלא היה אכפת לו... אם לא היה המבט שעמד מאחורי העיניים של האנושי, ששב וניער אותו.
זוג עיניים כחולות שהבזיקו בחשכה ומילאו אותו בריכוז. זוג עיניים שהחזיק אותו גם כשהאנושי משך את מבטו מעלה והעיף מבט מסביב. גבותיו היו מכווצות בריכוז רב ועיניו כהות מ... טוב, הוא לא התיימר להבין מה היה באמת מאחורי עיניו של הנרי.
הוא פשוט קיבל את זה שהיה שם ברגעים האלה ולא יותר, מרגיש את התקווה שבתוכו עולה על גדותיה וחסר יכולת לרסן אותה. ברגע הזה, מרגיש מגע כל כך רך מנגדו, היה קרוב מכל ללהאמין. הוא שנא להאמין.
נשימותיו היו כבדות ופתטיות, חייתיות יותר מכפי שהיו בדרך כלל. סמיכות. הוא נשמע כמו חיה פצועה ומיוסרת - ואולי כך היה, אחרי כל השנים האלה... למען האמת, הוא לא הרגיש ככה, לא ממש - כלומר, היה כאב, כאב מאוד חד שהציף אותו מכל עבר... אבל ברגעים כאלה הוא הרגיש מאוד בן אדם.
כל כך שברירי.
לבו אמנם התכווץ, אבל אדם לא אמר כלום כשהנרי הרפה ממנו לבסוף, אחרי מה שהרגיש כמו נצח מהיר מידי, ופנה ממנו והלאה מבלי לומר מילה אחת נוספת. עיניו עקבו אחרי כל תנועה עד הרגע שהאנושי ניגש אל סוסו.
וזה לא כאב כשהוא זעק בכאב כשהנרי עלה על הסוס שלו, לופת את רגלו בחוזקה.
הוא פשוט הפסיק לזוז.
זה לא כאב כשהסוס פנה משם והלאה, בלי מבט אחד אחרון מכיוונו של הנרי.
הוא פשוט הפסיק לנשום.
זה לא כאב כשהדמות המוכרת נבלעה לתוך החשכה לתוך הלילה.
הלב שלו פשוט הפסיק לפעום.
זה לא כאב בכלל. בדיוק מה שהוא היה עושה בעצמו, לו היה במקומו. כן, חשב לעצמו בישנוניות, מניח לעיניו להשתהות רק עוד רגע נוסף על הנקודה בה הנרי נעלם לפני שנעו הלאה, לעבר השמים השחורים. נשימה כבדה וחייתית מוצאת את דרכה לריאותיו. היה יכול להיות נחמד, למות, בדיוק כאן.
היה קצת מצער לדעת שהוא כנראה לא.
אבל החשכה התחלפה באורו של הירח וכשעיניו נסגרו ונפקחו אחרי מה שהרגיש כמו שנייה רק כדי להתוודע לתפאורה אחרת לגמרי, מילה אחת נפלטה מפיו אל העולם כמעט באחת: "הנ...רי."
האנושי צחק מנגדו, אבל היה משהו חלול בצחוק שלו. עיניו הכחולות קרעו את דרכן אל על רקע השמים השחורים, הוא נראה כל כך... עצוב. "השתמשת בשם שלי." אמר בחיוך גדול ורחב וריק. ולרגע, כשאדם בחן אותו בשתי עיניים רחבות, הרגיש את הרקע נקלט אל מבטו - שערים. שני שערים גדולים ומוכרים נמצאו ממש מאחורי הנרי. והוא... בדיוק שם. "משהו קרה, מסייה חיה?"
עדיין כאן.
עיניו של אדם בהו אז בפניו של הגבר למולו.
הגבר, שמילא פתאום את לבו, נעץ מבט חד בחזרה.
מילה אחת ליוותה אותו בדרכו בחזרה אל חשכה מוחלטת; "ל...מה?"