הנרי הסתכל על אחותו, הישובה לצידו.
על כסאה, היא נראתה כמו הילדה שהכיר כל השנים האלו; אותה דמות עם השיער הצבוע בדבש, העיניים הענבריות והחיוך הרך. אותה הילדה שהכיר מאז שהגיחה אל העולם, עוד בזמנים אחרים לחלוטין, כשהנרי אפילו לא הגיע למותניו של אביהם.
הילדה הזאת... שאהבה את הכחול של השמים. שהעריצה את אביה בעיוורון, תמהוני ומוזר ככל שיכל להיות. שאגרה במוחה מגירות-מגירות וכולן מלאות בדפים של ספרים נפלאים שהחזיקה קרוב ללבה.
ילדה שעתה גדלה והפכה לאישה.
אבל...
"גסטון?" שאל שוב, לא מאמין. ראשו נע אנה ואנה בחוסר הבנה. הוא לא ידע כמה פעמים שאל את אותה השאלה הזאת, רק השם התמוהה עם סימן שאלה בסופו... אבל שוב, זה כל מה שיכל לעשות.
ולעומתו, אחותו החכמה, הילדה הטובה והנפלאה, הנהנה לאישור. "כן." אמרה.
הנרי לא ידע כמה זמן עבר מאז שבישרה את החדשות, אבל עדיין לא הצליח להאמין. תחילה, היה משוכנע שזאת הייתה בדיחה נלעגת - אבל אחותו מעולם לא הייתה הטיפוס. אחותו לעולם לא הייתה עושה לו את זה. אחותו מעולם לא ניצלה את האהבה והדאגה של הנרי בשביל בדיחה זולה.
אז עדיין... איך אחותו העדינה, החכמה והמוצלחת... עם פרא האדם שהיה גסטון ארבלנד...
שומו שמיים.
"את עומדת להינשא לגסטון?" שב ושאל. "הוא ביקש ואת הסכמת?"
אחותו שבה והנהנה ברצינות. "כן."
הנרי סקר את פניה ארוכות וידע, ידע היטב, שמשהו לא היה הגיוני. לא רק שאחותו אמרה שהיא מעוניינת - לא, שהיא מתחתנת עם פרא האדם הזה, אלא שהיא החליטה את זה אחרי שסירבה להצעותיו של זה פעם אחר פעם. הוא עקב בזהירות אחרי ההבעה שלה, אטומה בצורה בלתי הגיונית, ופלט נשיפה נרעדת בעודו נשא יד אל פניו וצבט את גשר אפו. "אלוהיי..." נשף. בין כה וכה, בין אם הדבר יעשה או לא - והנרי יכל להישבע, הוא היה עשוי לזרוק את אחותו בחזרה אל התא עד שיוודא שלא הטילו עליה כישוף לפני שיניח לה ללכת בלב שלם - זאת הייתה מכה לא צפויה.
אלוהיו, פרא אדם שכזה. עם אחותו! אחותו הקטנה והעדינה והטובה!
"אה - אני יודעת מה אתה חושב עליו." אמרה אחותו ברכות. והנרי, כביכול שרוע בכיסאו בניחותא, הקשיב ועקב בזהירות, לכל פעם בו טון קולה חרק קצת. כל פעם שרגש החליק מבעד לעיניה - מסגיר בעיקר סוג של... עצבות? לעזאזל, חשב לעצמו הנרי. הוא היה בטוח שהצליח להשתלט על הבעתו כהלכה, אבל ניסה להקפיד על כך - לא הייתה לו כוונה לפגוע בה מבלי משים. "אבל, אה, הוא האיש הכי מוצלח בעיירה." הוסיפה אחותו הטובה. אחותו הטובה שמעולם לא הייתה מעוניינת ב'איש הכי מוצלח בעיירה' קודם לכן. "הוא אמיד, הוא אהוב והוא... הוא..."
הנרי הקשיב למילים שיצאו מפיה של אחותו, מהנהן שוב ושוב כל פעם שדיברה, ממתין למילים הנוספות כשאלה נעלמו לתוך האוויר והותירו מאחור רק שקט ואת שתי עיניה הנבונות, נעוצות לעברו. "...כן?" שאל אז.
האחים החליפו מבטים, והנרי הרגיש את זה. הוא הרגיש אש מדגדגת מנגד לקצות אצבעותיו, ומיהר למשוך את עצמו אל ישיבה יציבה בתגובה. הוא רצה להתפצח. הוא רצה להתפוצץ. היחס של גסטון אליה השתנה רק כשהשניים הגיעו לנעוריהם, וזה היה ברור למה - ברור מאליו אפילו לבל עצמה.
אז למה...
"למה אתה מסתכל עלי ככה, הנרי?"
"שום סיבה בכלל." השיב, עדיין מסתכל עליה מבלי לדעת מה לומר. בראשו היו כל כך הרבה מחשבות סותרות, הוא אפילו לא הצליח לתעל אותן למילים. באותו הרגע, הפך מודע כל כך לסביבה של חדר האוכל. למרחב הכמעט ונקי מסביבם. ללומייר שניצב בפינת החדר כדי לתת להם פרטיות - ולמשרתים נוספים שבבירור התחבאו מאחורי הדלתות הגדולות.
לפני שהבין כבר, ידו הייתה בין אלה של בל. "הנרי..." אמרה אחותו.
וכשמבטיהם הצטלבו, ידע לראשונה מה לומר. "אהובתי... בין ימים ויבשות פגשתי אנשים מעטים מאוד שהיו חכמים יותר ממך." אמר ברכות, לוחץ קלות את אחת מידיה בתגובה. אחותו נראתה כל כך סתורה מנגדו. למה היא נראתה ככה? למה זה קרה כך מלכתחילה? "כמוני, את יודעת שאת חכמה יותר ממני. אין לי כוונה להיות טיפש ולפקפק בשיקול דעתך, חלילה... אבל בפעם האחרונה ששמעתי, את לא רצית להיות האישה הקטנה של גסטון."
משהו חלף מאחורי עיניה של אחותו, אבל הוא נעלם לפני שהספיק לתפוס אותו. "טוב..."
הנרי המתין לרגע, שניים ואפילו שלושה, אבל כשנראה שלא היה לה עוד מה לומר, המשיך ודיבר: "את ידעת שברגע שתתחתנו את תהפכי לתנור של ילדים משובשים, מגושמים וטיפשים בדיוק כמותו. שהרי, אישה הגונה באשר היא לא יכולה לעמוד באותו קנה עם מפלץ מופרע שכמותו." הוסיף ואמר. הכל הרגיש כל כך מרוחק ממנו, כמעט מתוך כישוף. הוא לא האמין שאחותו... הוא יכל רק לשוב ולהניד בראשו לשלילה. הוא יכל לעשות כמעט הכל בשביל שאחותו תהיה מאושרת, אבל לעצור אותה... הוא כן יכל לעשות את זה, אבל לא מבלי לפגוע בה. הוא... הוא היה חייב לפתור את זה במילים והיגיון. "אלה לא הדברים ששמעתי אותך אומרת בעבר? מילה במילה?"
לכמה רגעים, השתהתה. אי אז, עם זאת, הנידה בראשה לשלילה.
"כל זה בעבר, זה לא משנה." השיבה, אבל הנרי ידע שזה לא היה נכון. הנרי הכיר את אחותו טוב יותר מזה. הנרי ידע טוב יותר שההבדל בינה לבין גסטון היה גדול, עצום. הוא לא יכל לתת לה לעשות את הטעות הזאת. לא כזאת שתשפיע על כל חייה. "שיניתי את דעתי ו...אנחנו נתחתן בכל מקרה."
"באמת?" שאל הנרי.
היא הנהנה, הבעת פניה רצינית ומוחלטת. "באמת."
הנרי יכל רק להסתכל על אחותו ולהרגיש איך המחשבות בתוכו נעו בסיבובים מהירים, שהלכו והאיצו. טעם מר הלך וגבר בפיו. הוא שנא את זה. שנא את זה כל כך. שנא לא להבין. שנא להרגיש מבולבל. שנא להרגיש אבוד. והוא... הוא באמת לא ידע מה קרה בזמן שנעדר, אבל לא משנה כמה הסתכל לתוך עיניה, הן נראו נעולות בפניו, והוא שנא את זה.
וכמה רגעים של מחשבה רצינית השאירו לו ברירה אחת... "תעני לי על שאלה אחת, אז?"
לקחו לה רגע או שניים, אבל היא הנהנה. ועדיין, הנרי ראה את זה; הבזק של חוסר ביטחון מאחורי עיניה.
והוא ידע שעשה את הדבר הנכון כששאל: "את רוצה להתחתן איתו?"
השאלה בבירור הכתה במקום הנכון כשעווית חלפה על פניה העדינות של אחותו. היא נתפסה לא מוכנה, ויכלה רק למצמץ בבלבול. "אני..." מלמלה, המילים מחליקות ברישול, כמו חמאה על לשונה. "...אני פשוט..."
ואז המילים התאדו לכדי שקט.
האח הגדול הזדקף אפילו יותר במקומו, עתה לוחץ את ידיה של בל - שאיימו להחליק ממנו - בשלו. פניו היו קרובות לאלה של בל, מספיק כדי שיוכל לראות את השתקפותו בעיניה הכמעט ו...מימיות של אחותו. ולמה היא הייתה ככה, יכל רק לשאול את עצמו. בפנים הרגיש לחץ בלתי יאומן, לחץ שדחף אותו להאמין - אפילו יותר - שהדברים לא היו כהלכה. "...את רוצה להתחתן איתו, בל?"
אחותו לקחה נשימה עמוקה שהתנגנה על פניו שלו, "כן." נשפה חרש.
ואולי היא חשבה שהצליחה, הצליחה לגרום לו להאמין... אבל הנרי ראה והרגיש אותו; את הרעד בגופה. "אל תשקרי ותצפי שאפול בפח, בל. לא אני." אמר ברוך, משחרר את ידיה, במחווה כמעט ומאוכזבת. "אני מכיר אותך טוב יותר מכל אדם אחר בעולם."
ואז הנה הוא היה, גל של כאב ששטף את פניה, גורם להן להתכווץ בצער. ופתאום, היא תפסה את כתפיו ורכנה קדימה באחת, משפילה את ראשה, גורמת לפיו של אחיה להיפער לרווחה שעה שווילונות של שיער דבשי נפלו והסתירו את פניה ממנו. "אני - אני חייבת, הנרי." נשפה חרש, באנקה חלושה. אצבעותיה התכווצו מסביבו בחוזקה. "אני צריכה."
"מה זה אמור להביע?" שאל הנרי, מזועזע בעודו בחן את דמותה הרועדת של אחותו. היא נראתה כל כך קטנה אז, מנגדו. כל כך אבודה... ידיו מיהר אל ראשה, מנסות להבריש - אם כי לשווא - את מפל השיערות מעל לפניה. "אני לא יודע למה את אומרת את זה, אבל את בהחלט לא האחת שרוצה להינשא לגסטון. ואם את לא רוצה, אז - "
" - אתה לא מבין. אני חייבת, הנרי." וכשמבטה של בל שוב מצא את שלו, הוא היה תערובת של הכל. של תבוסה ושל ושל כאב ושל עקשנות ושל חוכמה. הוא היה כל מה שבל הייתה ויותר. הקול שלה היה יציב, במידת מה, אבל הטון שלו... הוא הסגיר הכל. "אני לא יכולה. אבא - אבא זקן כבר, הנרי." היא הנידה בראשה לשלילה, פניה מתעוותות בצער לפני שראשה שב והושפל, נשען על חזהו. "ובלעדיך... לצערי כל אישה צריכה גבר בחייה."
ומעולם הנרי לא ראה אותה ככה. הוא יכל רק להסתכל עליה ולהרגיש איך תדהמה שוטפת אותו בגלים עצומים.
"המילים האלה לא יוצאות מהפה של בל העקשנית והאמיצה שלי." אמר כלא מאמין... לא, הוא ידע שזה לא היה נכון. "מה קרה? מי גרם לך לשנות את דעתך?" שאל, מרגיש איך בטנו נקשרת לכדי קשר אחד גדול. "למה את נראית כל כך עצובה, אהובה?"
בל שתקה אז, במקומה. היא נשמה, נשימות רדודות שהפכו מהירות מרגע לרגע.
"אני - אני לא - לא יכולה - "
ידיו עלו, חולפות בשיערותיה, מצמידות את דמותה הנרעדת לעברו. "מה קרה, בל?"
המחשבות של הנרי לא שקטו לרגע.
"אני לא רוצה לומר." אמרה חרש.
הלב של הנרי פעם בגרונו.
"אל תעשי לי את זה, בל. בבקשה."
אחיזתה של בל התחזקה ונלחשה לחלופין. "אבל מה אעשה? מה אם אומר לך? מה יקרה?" שאלה, מנידה בראשה מנגד לבד חולצתו, בבירור חלוקה בדעתה. קולה היה עמום, נבלע בתוך הבד שלבש. "עדיף שלא - שלא תדע. זה יהיה טוב יותר בשבילך. עשיתי די והותר צרו - אתה פה בגללי."
הוא נשם בכבדות, מתחיל לחבר אט אט את התשובה השלמה. "את יודעת שזה לא נכון." אמר הנרי בביטחון. "ולמה לך לספר לי? טוב..." הוא הושיט את ידו אל פניה, חופן את סנטרה ומושך אותו קלות כלפי מעלה, כדי שעיניה יוכלו שוב לפגוש בשלו. הוא נתקל אז בשכבת נוזלים שבבירור העפילה על ראייתה. "לפחות אז תוכלי להסביר לי למה את נראית ככה."
בל משכה באפה בחדות, אבל לא הסיטה את מבטה הצידה.
עווית נוספת חלפה על פניה, הופכת את הבעתה אפלה. "אני - " נשפה חרש. " - הוא לקח את אבא והוא לכד אותו במוסד של מונסייר ד'ארק, הנרי." אמרה, קולה צרוד במידת מה אבל יציב. "הוא לא ישוחרר עד שאנשא לו."
עיניו של הנרי נקרעו לרווחה. "מה?"
אבל בל רק שתקה והניחה לאחיה לעכל את החדשות. ואז, בוהה בפניה היפות של אחותו, הנרי הבין הכל. מזדעזע מתחתית קרביו, הוא הרגיש את הכל מתחבר ביחד בתוך ראשו ומצופה בשכבה עבה וסמיכה של טינה רועמת."הוא לא יכול - !"
" - הוא יכול, הנרי." קולה הרגוע של אחותו, מאידך, אמנם היה קצת שברירי - אבל נטול רגש. ואז הנרי הבין הכל: הוא היה נטול רגש כי היא כבר קיבלה עליה את הבשורה. ובולע את מבטה התהומי של בל בעיניו, החליט אז שהוא עמד לפשוט את עורו של גסטון. הו, כמה עמד לצחוק בזמן שיעשה את זה. "'מאוריס הזקן והמשוגע'. זה לא היה... זה לא היה קשה בכלל."
הנרי הבין שהניד בראשו לשלילה שוב ושוב רק כשהרגיש סחרחורת מזעזעת את ראשו. הוא הרים יד אחת אל מצחו, משפשף אותו בזעזוע. "אלוהיי."
"עכשיו בלעדיך שם..." ובל המשיכה, והנרי הרגיש את עצמו מתכווץ בזעזוע לנוכח הקול שהפך שבור עם כל רגע חולף. זה מה שקרה כשהוא עזב אותה לבד. זה מה שקרה כשהוא אכזב אותה ואת אבא. זה מה שקרה כשהוא נכשל והזניח את עצמו ואת כולם מסביבו. "...זה היה כל כך קל בשבילו לפנות את אבא מהדרך. ועכשיו - אני חייבת להינשא לו. והכל בגלל - בגלל המקום הארור הזה."
הכישלון בער בתוך הנרי יותר מכל. צריבה מרירה ומכוערת.
"אני לא רוצה, הנרי. אני - לא רוצה להתחתן איתו." הכאב עתה היה כל כך ברור בקולה. הוא חמק בגלים לא רצוניים מתוכה. "אני - אני רק חושבת שהוא יגע בי ואני - אני פ-שוט - "
הנרי התמלא בחלחלה אף הוא, והוא מיהר ותפס בכתפיה, חזק חזק. זה לא שינה מה הוא הרגיש. זה לא שינה מה הוא חשב. " - אהובה... אין אפילו טעם שתחשבי על זה." אמר, כמעט מתוך יאוש. המילים נפלטו מבין שפתיו בקול נסער ומביך. "אני אדאג לעצור את זה. אני מבטיח."
היא הנידה בראשה לביטול. "איך? איתך פה..."
"אני אדאג לזה."
"אין - אין זמן." והנרי תהה אם זה היה הרגע בו דמותו של אחיה הנאבק לאוויר השתלשלה מידיו העצומות של היצור... הרגע בו בל הפסיקה להאמין. הרגע בו כל התקווה שלה נכבתה. בו עיניה התמלאו בשחור. בל שלו, בל שלו אף פעם לא... לא הפסיקה להאמין. ועדיין, כשנעץ מבט בעיניה, היא השיבה מבט מלא תבוסה לעומתו. "אין זמן, הנרי. אנחנו פשוט צריכים לקבל את זה."
אבל אולי הוא היה צריך שהיא תכבה כדי שהוא ידלק. באותו הרגע, ידע הנרי, היה מלא בבהירות שאין כמותה. "מתי?"
"עוד - " היא מעדה בלשונה. כל כך לא מתאים לה. " - עוד שבועיים. מתחת לירח המלא, כמו שהמשפחה שלו... שלי..."
ולעומת ההבעה האבודה שהתפשטה על פניה, הנרי יכל רק להרגיש את עצמו מתכווץ. "אל תעשי את זה לעצמך, יפתי." נשף בעדינות, מושיט את ידיו, מלפף אותן מסביבה עד שהרגיש כאילו יכל לשוב ולהגן עליה מכל הרע שבעולם. הוא אזר כל טיפת ביטחון שבתוכו כדי להוציא אותה החוצה כשאמר לה: "ואל תדאגי בכלל. אל תדאגי בשום פנים ואופן."
והוא חיבק אותה, חיבק אותה חזק חזק. חיבק חזק עד שהיא נכנעה ונשברה לבכי על כתפו והתרפקה לתוכו. היא נתלתה בו חזק חזק אף היא, ממלמלת פה ושם משהו על מה שחשבה אז, כשהאמינה שהוא מת.
בשלב מסוים לבל כבר היה לא נוח אז היא הצמידה את כסאה לשלו והם ישבו ככה, לצד שולחן האוכל. מדברים פה ושם, אבל יותר מוצאים את עצמם, בסוג של שתיקה שלווה, עם הידיעות תלויות מעל לראשם. הם נשארו ככה די הרבה זמן. הדבר הבא ששבר אותם זה מזו היה ריחה המוכר של ארוחת הצהריים והתחושה המבעיתה שהמפלץ יצטרף אליהם.
הוא לא.
בשעות החולפות פשוט התנחמו זה בזו. יותר מאשר לדסקס בצרותיהם, העדיפו לשבת זה לצד זו ולא יותר. זה היה מנחם, זה היה מוכר, זה היה בית.
זאת הייתה בל.
הנרי לא ידע מתי נרדם. זה לא היה מקום אידיאלי להירדם; על הכיסאות השייכים לשולחן העץ שבפניהם, שרוע לצידה של אחותו... אבל זה הרגיש מוכר מספיק. טוב מספיק. בדיעבד, יכל לומר שמעולם לא נרדם כל כך מהר.
השינה הייתה קצרה, אבל מתוקה. די והותר בשבילו. הוא שקע לתוך אפלה מנחמת. החלום שלו היה מקורקע במידה מוזרה, מלא במראות מוכרים של חופש ובית, מספיק קרובים כדי שירגיש אותם מברישים מנגד לאצבעותיו, מספיק רחוקים כדי שיפקח את עיניו בכמיהה.
חדר האוכל כמעט שטף אותו בבלבול. לקחו לו כמה רגעים - והרבה מצמוצים כאובים - כדי להבין שהאורות בפנים, שהיו טבעיים קודם לכן, עתה הגיעו מהפמוטים שנמצאו בתוכו. כשמצא את החלונות, נגלה אליו מראה שחור מוחלט. שחור מספיק כדי שאלה יראו כמו פיסה מהפרווה של המפלץ - זה, כמובן, עד שמצא את הירח החצוי, נסתר בין עננים כבדים.
כשקול קרע את עיניו לרווחה, ראשו נורה מעל לכתפה של בל הישנה לצידו. לא היה מדובר ביותר מרשרוש, אבל הנרי הרגיש אותו בקרביו, וידע בדיוק למי היה שייך - וכפי שחשב, הנה הוא היה, מפלץ גדול ותהומי על פתח הדלת, פרוותו הכהה סמיכה כזפת ועיניו חלולות שעה שלכדו את שלו. "הגיע הזמן." היה כל מה שאמר.
הנרי נאנח וכחכח קלות בגרונו לפני שפנה אל אחותו. לבל לקחו כמה רגעים להתעורר, אבל היא התעשתה על עצמה במהרה למולו. כשבישר לה את החדשות, הבעה אפלה התפשטה על פניה.
היא קמה בעקבותיו מבלי להתווכח.
הדרך חזרה הייתה קצרה ומדכדכת במידה שווה. אצבעותיו של הנרי היו מלופפות מסביב לאלה של בל שעה שהצעדים שלהם הדהדו בין הקירות. דמותו של החיה שם, צועדת יחד איתם, הורגשה היטב בקרב שני האחים המתוחים.
וכבר הם היו במפתן הדלת. כל כך מהר, הנרי אפילו לא חשב שהספיק למצמץ.
עם הגב שלה מסובב לעבר הדלתות הפתוחות, על רקע השלג המקפיא, הנרי ראה אז את דמותה של אחותו ואמר לעצמו לאחוז בה ככל האפשר. לזכור כל פרט. לזכור כל חלקיק. איך הרוח ניגנה בשיערותיה. איך לחייה האדימו מנגד לקור שחדר פנימה. איך גם מבעד לחשכה שכזו, רק עם אלומת אור פעוטה מכיוונו של לומייר, העיניים שלה עדיין נישאו לעברו בהערצה כה ברורה.
"את צריכה לקחת את פיליפ איתך." אמר אחיה הגדול.
היא שתקה למולו, רק נושאת את עיניה לעברו, כאילו חשבה את מה שבדיוק חשב בעצמו.
"לא." אמרה בל. "אני לא צריכה."
"אבל - "
ואז בל משכה את עצמה אל קצות אצבעותיה ונצמדה אליו באחת, ובעודה עטפה את צווארו בזרועותיה, לחשה: " - אם אתה רוצה שפיליפ יהיה בבעלותי, תביא אותו בעצמך. טוב?" והיא החליקה ממנו, מדביקה נשיקה מהירה על לחיו בדרכה בחזרה ליציבות. וכבר, יכל לראות את פניה הטובות למולו. אותות הבכי והעייפות עדיין ניכרו, אבל היה חיוך שם, חיוך של הכלה ושל רוך. "אני יודעת שאתה יכול. המפלץ הזה..." אמרה חרש, חופנת את לחיו בידה, אצבעותיה מרפרפות על עורו. "...הוא לא יהיה הסוף שלך. נכון?"
לכמה רגעים, הנרי הסתכל על אחותו, כמוכה הלם. לכמה רגעים, הכל בו שתק. שתק כי... כי היא תמיד ידעה בדיוק, בנקודתיות, מה היה צריך ממנה.
לא היה לו אכפת שהיצור היה עשוי לשמוע. גם לה לא.
חיוך גדול נפרש על שפתיו, חום אדיר מילא את קרביו. זאת הייתה רגיעה שלא הייתה כמותה בעולם. פתאום, בל כן האמינה בו. בל... הזכירה לו למה היה מסוגל. עם הרגל הטיפשית לצידו או לא. "בוודאי שלא, יפתי."
חיוכה של בל גדל אף הוא, במיוחד כשהדביק נשיקת פרידה אוהבת אחרונה למצחה.
היה קשה באופן כמעט בלתי אפשרי לשחרר אותה באותו הרגע, אבל לעומת המבטים המקיפים של המשרתים והיצור יחדיו, עשה כן.
לומייר היה זה שניגש לעבר בל.
"בואי איתי, מדמואזל."
בל העיפה לעבר הנרי מבט זהיר ועם חיוך אחד אחרון, עקבה אחרי לומייר. אורו ליווה אותם שעה שהתהלכו - או לגבי לומייר, קפצצו - על גבי שלג גבשושי וניגשו אל הכרכרה המוכנה מראש - אם כי נטולת הנהג. עיניו של הנרי סקרו בדאגה את התהליך - מהרגע בו בל צעדה לתוך הכרכרה ועד הרגע בו נופפה לו לאחרונה לפני שרגלי העץ של זו התחילו לנוע וכבר - הכרכרה השיגה תאוצה.
היא יצאה לדרך.
"הכל בסדר?" הנרי שמע את הקול של המפלץ איפשהו באחורי ראשו.
"זה חום?" מלמל הנרי, עוקב אחרי הכרכרה בעודה עשתה את דרכה לעבר השערים. עם כל סיבוב של הגלגלים, כך לבו שקע יותר. "זאת הסיבה שהיית כל כך נחמד היום?" שאל בחדות, מרשה לעצמו לגנוב מבט חד לעבר היצור - המפלץ לא נראה מוטרד יותר מידי מדבריו. "אתה מרגיש כרגיל, אבל מתנהג מוזר."
"גם אתה מתנהג מוזר." השיב זה, לא טורח להכחיש את חשדותיו.
הא, חשב לעצמו הנרי. הוא הפנה את ראשו קדימה, בדיוק בזמן כדי לראות את השערים נסגרים מאחורי הכרכרה. זאת הייתה בעיטה אלימה מצידם, כזאת כמעט מוחלטת.
היא גרמה להתכווצות נוראה בקרבו.
התכווצות שגדלה וגדלה עד שהכרכרה נעלמה לחלוטין, לתוך האפלה של היער.
"אתה נראה כאילו אתה עומד לבכות."
הנרי גיחך. "אני? לבכות?" שאל בבוז, ממצמץ בכוח את הנוזלים האפשריים מעיניו. "ניסיון יפה."
הנרי לא ידע למה הם המשיכו לעמוד שם. הם בהחלט לא המתינו ללומייר, אבל הם פשוט הוסיפו ועמדו מנגד לרוח הקשה. משקיפים לעבר השמיים. לעבר הירח הכמעט ומכוסה. לעבר הכוכבים הדלים שחמקו מבעד לעננים הסמיכים.
"התגעגעת אליה, נכון?"
"כמובן." זאת לא הייתה שאלה שנאלץ לחשוב עליה. "היא אחותי הנפלאה." שב ואמר, מחייך קלות עם התחושה השוקעת בחזהו. "כשנעדרתי מעבר לים, היה קל. הסכנה לחיי הייתה גדולה בהרבה, אבל התגמול היה גדול מכל."
דבריו של הנרי שקעו ביניהם.
"אני מצטער." אמר היצור, גורם למבטו התמוהה לנוע באחת לעברו. הוא נראה אטום כבדרך כלל... אבל הנרי לא יכל שלא לפעור את פיו בחוסר אמונה. "אני מצטער שאני עושה את זה לך, אבל אין לי ברירה."
ואז התדהמה נמחתה מעליו באחת והותירה מאחוריה רק טינה. "אני לא מתיימר להבין את הלך המחשבה מאחורי הפעולות שלך, מסייה חיה... אבל אם היה משהו אחד שלמדתי בין הימים ליבשות הוא שתמיד יש ברירה." אמר לאיטו, כולא את עיניו נטולות-האשמה של אדון הטירה בשלו. "ככה החיים עובדים."
הנרי, שפנה משם ברגע שסיים את דבריו הנחרצים, לא הצטרף לארוחת הערב. במקום, מצא את עצמו במיטתו, בוהה בתקרה בריקנות. משרתים באו וקראו לו, אבל וויתרו במהרה והותירו צלחת לצד מיטתו. צלחת שסירב לגעת בה.
השעות נטפו להן בזו אחר זו. שעות בהן שכב בין השמיכות, חשב וחיכה. שעות בהן ראשו היה מלא במחשבות סוערות וידיעות ברורות. שעות בהן הכין את ראשו ואת נפשו ואולי גם את רגלו הימנית חסרת התועלת.
כי כשהירח נתלה במלואו במרכז השמים, פסע מעל למיטתו.
איך מצא את דרכו אל האורווה מבלי למשוך תשומת לב, הנרי לא ידע. הוא השתדל להמעיט בשימוש במקל ההליכה, ועדיין. איך פסע מבעד לדלתות. איך חלף במסדרונות מבלי להעיר נשמה חיה אחת... לא היה לו מושג.
אבל זה היה בסדר.
הוא ניגש במהירות לעבר התא של פיליפ, שהעיף לעברו מבט ארוך ויודע שעה שפתח את דלת העץ ו - ואז היא הייתה. אלומת אור אחת, ברורה, שהגיעה כמעט משום מקום.
"מסייה הנרי." אמר הפמוט לעומתו.
הלב של האנושי נפל, ממלא את הקירות מסביבם בשקט מוחלט..
הנרי שאף נשימה עמוקה לקרבו. "אני לא יכול להישאר." אמר.
מבטו הבררני של לומייר לא הרפה משלו, נועל את שריריו של הנרי. אם היה צריך, חשב לעצמו האנושי בצער... הוא היה מוכן לכל. "לא הייתי מייעץ לך את זה, מסייה."
"שמעת אותה." אמר הנרי. ובשיניים חשוקות, טרח להוסיף ולחדד באזהרה ברורה: "העתיד של אחותי תלוי בזה, ואני לא עומד לתת לאף אחד לעצור אותי."
"אני מודע." השיב רב המשרתים, רגוע לעומת הסערה שבהנרי... ואז נע הצידה. "אני מודע ולכן... לא אעצור אותך."