הנרי התמתח במושבו, אנחה כבדה נפלטת מבין שפתיו שעה שהטה את ראשו אחורנית.
השמש חדרה מבעד לחלונות העצומים, שוטפת את פנים החדר בזהב ומבשרת על יום יפה ושטוף בלבן. יום שבדרך כלל יגרום להנרי לחייך בהנאה... אלמלא היה שם.
ובאמת, הוא היה אוהב את הכל כך כך... אילו רק היו נסיבות אחרות בפניו. הוא אהב את מזג האוויר, הוא אהב את המשרתים וזה היה חדר מרהיב, חדר האוכל בטירת היצור. הוא נראה יותר מבריק ומרשים כל פעם מחדש, ועדיין...
האנושי בלע אנחה נוספת, מפנה את מבטו הריקני מהחלונות המבריקים וקדימה; בינו ובין היצור העצום חצץ שולחן האוכל העתה ריק, מותיר מאחוריו מפה ארוכה וסגולה עשויה מבד משיי למראה ושני ספלים צייתנים על גביה, כל אחד מהם בצד אחר של השולחן, מול בעלים אחרים.
עיניו הבהירות התמקדו, אז, בספל התה שלו. הנוזל עדיין היה חם, בבירור - גם אלמלא היה לוגם ממנו לפני רגעים ספורים, סליל של אדים עדיין ריחף מעל לפני הקרמיקה - ולמרות זאת, ידע הנרי, התה עמד להסתיים בקרוב... וכך גם התירוץ שלו להישאר בנוכחות היצור.
ידו עלתה בהיסח הדעת אל הלסת שלו, משתהה לרגע מנגד לעור החשוף בו נתקלה. הוא כנראה היה זקוק לכמה ימים כדי לשוב ולהתרגל לעור החשוף על פניו. הקירות מסביב בהחלט לא עמדו להשפיע על מצב הטיפוח שלו, החליט אתמול... כמובן, זה לא אמר שהוא התמודד היטב עם הידיעה שהספיק לגדל ולגלח זקן שלם בעת שהותו בין הקירות הלוחצים. זקן שנטף מעל לפניו. זקן שהתעבה זאת תקופה ארוכה בת שני ירחים מלאים.
חודשיים. תקופת זמן ארוכה שאפילו לא הכילה ניסיון בריחה, שהרי, הרגליים שלו עדיין הוכיחו את עצמן כחסרות תועלת במידה מחרידה... או יותר נכון, רגלו הימנית והדומיננטית.
הימאי העדיף לקחת את הדרך העקיפה ולהימנע מלחשוב על כך.
עיניו סקרו שוב את ספל התה. הוא מתקרר, ידע הנרי. ולמרות זאת, לא עשה שום תנועה בכוונה לשתות אותו. מצידו השני של השולחן, היצור משום מה לא עשה כן אף הוא. אבל הנרי הניח לעצמו לשקול את העובדה שהיצור הוריד את תכולת הספל שלו באחת, וכל המתנה נוספת הייתה אדיבותו כמארח. כשיסיים, חשב לעצמו הנרי, לבטח המפלץ ישוב אל האגף המערבי ויתקע את ראשו מחוץ לחלון כמו כלב שמחכה נואש לבעליו. מפעם לפעם, כשהיו לו מספיק כוחות לצאת החוצה, הנרי היה רואה אותו שם; הראש תקוע החוצה, עיניו משקיפות אל היער הרחוק בגעגועים ובכמיהה כאילו הייתה תקופה בה מעולם לא היה, תקופה בה היה משהו אחר במקומו.
הנרי תהה לעיתים מה ראה, אבל הניח שזה כלל את הרס המין האנושי.
והיה היצור... ואז האנושי... כמותו, הנרי עמד לעשות את אותו הדבר: לא הרבה. כי מה הנרי כבר היה עושה מלבד מלהסתובב עד שעייף? לא יותר מידי. הוא היה נואש מהיום עוד לפני ארוחת הצהריים, ישן בעקבות הארוחה השנייה של היום כדי להתעורר לקראת ארוחת הערב ולשוב אל השינה כשזו הסתיימה. רק בלילות חלם. בעיירה, היה חולם על יבשות אחרות ורגעים נפלאים בין הגלים, אבל בטירה חלם על העיירה. חלם על אחותו ועל אביו ועל החיים שלו. על עבודה קשה אך מתגמלת. על אנשים ששנא אך רצה לראות... ואז היה פוקח את עיניו, ושוב היה בבוקר. בבקרים היה, מפעם לפעם, מפנטז על אפשרויות בריחה, אבל... עד מהרה כבר הפך מותש. מותש מחששות ודאגות שאכלו אותו מבפנים. מותש משנאה שאכלה אותו מבפנים. מותש מאכזבה וגעגועים ואהבה... ומקווה יותר מכל בעולם שבזכות האהבה, שזרקה אותו לתוך כלוב הזהב הזה, היה תגמול בשבילו. אי שם בעתיד.
והוא היה מותש.
מותש כל כך.
ואז באה ארוחת הצהריים.
ובחייו, הוא באמת לא אהב את המחשבה על הרגע בו שוב יהיה לבדו - גם אם בנוכחות המשרתים, שמשום מה העריכו את היצור, עובדה שהייתה נשגבת מבינתו של הנרי במידה משמעותית.
ועדיין, זה לא היה העיקר. לא. העיקר היה להסתובב בטירה הגדולה ללא מנוח... במקומות החדשים שכבר סקר פעם אחר פעם שכבר הפכו מייגעים בעיניו, במסדרונות הבלתי נגמרים שרק גרמו לרגלו החלשה לרעוד מתחתיו בחוסר שליטה, בחדרים שחזרו על עצמם, אחד אחרי השני.
בגרם המדרגות למרגלות האגף המערבי, שתמיד היה המקום בו היצור מנע ממנו להתקדם.
הנרי נאנח שוב, מרים יד אחת אל פניו ומשפשף את עיניו הסגורות. "אה, אני כל כך משועמם. אין שום דבר לעשות במקום הזה." מלמל חרש, ספק לעצמו וספק אל היצור למולו - שכמובן, ניחן בשמיעה מצוינת. כשפקח אז את עיניו, יכל לראות היטב שהיצור התנהג אל המילים ממש כאילו כוונו אליו מלכתחילה. לכן, החליט להפנות אותן לעברו: "אתה מבין, כדור פרווה, אני חושב שלמדתי אותו על קנקנו, פחות או יותר. הוא די צפוי. חוזר על עצמו רבות. כלומר, אלמלא אנחנו מדברים על האגף המערבי, משם אין לי זכרונות רבים." כמובן, ברגע בו שתי המילים ה'אסורות', המבט הכמעט ותמים של היצור התכהה באחת והמלתעות האדירות שבפיו נחשפו כהלכה. לא שזה השפיע על האנושי, שכבר היה קורבן של המחווה באופן כמעט ושוטף לאורך החודשיים האחרונים. בשבילו, הפכה שקולה למצמוץ עיניים פשוט, והוא ביטל אותה בניפוף שולי של ידו. רגיל כל כך. "ועדיין... הוא כל כך חוזר על עצמו. כל כך צפוי. כל כך... מלבני! כל פעם מחדש אני תוהה לעצמי איך לא איבדת את דעתך - אה!" ניצוץ של מחשבה מענגת חלפה בראשו ופיו של הנרי נפער אז, כמחווה מעושה לכל דבר. לפחות זה לא אבד לו, חשב לעצמו לעומת מבטו המבולבל של היצור למולו. הוא ידע שעיניו היו שקועות בגולגלתו ושהשרירים שלו אמנם היו שם אך נלעגים לעומת אלה שהיו בעבר, הוא ידע שנראה שברירי ורדוף כי הוא ראה את האיש הזה כל פעם שהסתכל במראה אבל זה היה עונג קטן שכזה, שהיצור לא יכל לקחת לו. "זה מסביר כל כך הרבה דברים." אמר אז, כמעט בהתפלאות מוגזמת.
הבעתו המשתוממת של החיה נמסה לכדי בוז מוחלט. "אל תקפוץ למסקנות, בור." נשף ברוגז, שפתיו קפוצות יחדיו. "יש לי את השיטות שלי להשתעשע."
הנרי חייך. "לאיים על המשרתים, כן."
גרגור מזהיר עשה את דרכו מחוץ לשפתיו של זה. "אני לא מאיים עליהם!" קרא בתוקפנות כזו שגרמה למשרתיו הרבים להשתנק מסביב לשולחן.
האנושי הנהן אז, המבט המפוקפק על פניו מדבר בפני עצמו.
או, ואילו היצור בפניו היה אנושי... הנרי חייך לעצמו, מדושן למול היצור הזועם בבירור. העיניים יורות הגיצים, הגוף הדרוך... החיוך שלו רק התרחב. מתחת לפרווה הזאת, חשב לעצמו הנרי, הוא בטח בער לחלוטין!
ואז הרוגז נעלם מעל לפניו של היצור וההבעה המסתורית על פניו גרמה להנרי לכווץ את גבותיו. הממ, חשב לעצמו האנושי, משהו לא... משהו היה מסופק שם, חשב לעצמו, עוקב אחרי הצורה בה השפתיים נמשכו מעל לניבים. הן חשפו את מה שנראה כמעט כמו גיחוך מלא בוז כשהיצור נשף: "...אני נוטה לטפח את הקיסמים שלי." העיר זה.
להנרי, הממצמץ באטימות, לקחו כמה רגעים להבין שהיצור קרא לו 'משרת' בעקיפין. ולמרות הכבוד שרכש אל הכלים המכושפים... "תמות, שק פשפשים טיפש." ירק, בצורה הגונה של משוב אינטליגנטי. ניתן לציין, הוא היה קצת מופתע מהתגובה החדה של היצור.
היצור, עדיין מדושן מעבר למילים, נחר בבוז.
הנרי גלגל את עיניו, נוטל את ספל התה שלו ומרים אותו אל שפתיו... ברוגז קל. הו, חשב לעצמו שעה ששאריות המשקה החמימות עשו את דרכן במורד גרונו, המפלץ היה כל כך מרוצה מעצמו.
כמובן, כשהניח את הספל בחזרה במקומו, כבר כל הטינה שחש נעלמה והסיבה המרכזית לשנוא את המפלץ למולו חזרה להיות החטיפה של כל משפחתו, החוויה לקראת המוות וכל שאר הדברים הנוראיים שהלה עשה לו שהובילו אותו למקום הזה בדיוק, אומלל בנבכי טירה עצומה ועשירה, עם כל העושר שרק יכל לרצות ולרדוף בחייו בין הגלים.
הוא הניד קלות בראשו לעומת היצור - שבאותו הרגע החליף מבטים עם שני רבי המשרתים שלו - כפרידה מנומסת שגרתית - כל כך שגרתית, הוא שנא אותה - והושיט את ידו לעבר מקל ההליכה שלו - "אה - קיסם."
הנרי עצר באחת, מכווץ את עיניו העייפות למול היצור.
הפמוט, שעתה היה ממש לצידו, כחכח לעומת היצור, יורה לעבר אדונו מבט מזהיר.
היצור גלגל את עיניו, מרים את מבטו ממשרתו ואל הנרי. הימאי הותיק לא היה צריך לחשוב אפילו כדי להבין שמשהו קרה, והרגשה מוזרה התפשטה בתוכו. זה היה רע? זה היה טוב? זה לא שינה, כי זה היה חדש. "בור." אמר, קצת יותר ברוך.
הפמוט כחכח שוב, באזהרה גוברת שהנרי לא היה מצליח לפספס.
הנרי מצמץ באטימות, משהו בתוכו נדרך באזהרה.
היצור גלגל את עיניו. "אתה."
הפמוט נאנח.
בן האנוש לקח כמה רגעים. עיניו תהו הלוך ושוב על גבי שני רבי המשרתים החשודים למראה לפני שמצאו את דרכן שוב אל המפלץ. המפלץ אמנם לא נראה עוד מפחיד בעיניו, אבל בחייו, הנרי היה זקוק לדחיפה של אומץ לפני שפתח את פיו: "...כן, שק פשפשים?"
החיה השתהה לרגע.
הנרי ליחך את שפתיו באי נוחות.
"יש משהו..." היצור פתח לאיטו.
הנרי ממש קיווה שהגוף הדרוך שלו לא הסגיר לגמרי את העובדה שפתאום הרגיש לחץ הולך וגובר נבנה בתוכו. משהו חדש! הוא צווח מבפנים. משהו שונה! משהו אחר! משהו! כל דבר!
"משהו שאתה תשמח לראות." סיכם.
הנרי מצמץ בהפתעה. תשמח? "הממ?" שאל בבלבול. מתוכו הוא צרח וגעש ועלה באש והתמלא בכפור אבל הוא לא יכל. הוא היה צריך להישאר שקול. אמנם הכל בתוכו התקהה עם הימים החולפים אבל עדיין היה משהו בתוכו שהיה ונותר, מוכן לשיוף בכל רגע נתון. "מה זה?"
היצור לא ענה, ומהפנים שלו, הנרי לא הצליח לקרוא כלום.
כמה מחשבות כוללות חלפו בראשו, מחשבות ש...הרגישו לא הגיוניות במיוחד. מחשבות כמו התחושה שהוא הלך וקמל עם הימים החולפים. התחושה ההולכת והגוברת שצרחה עליו לקחת את עצמו בידיים ולשוב לעצמו למרות שרגלו סירבה להחלים כהלכה. התחושה שהוא לא יכל לשאת עוד בדאגה וגעגועים ורצון כל כך בסיסי ומשמעותי לחופש. "זאת... מתנה?" שאל כלא מאמין.
היצור התמהמה לכמה רגעים מייגעים מאוד שגרמו ללבו של הנרי להאיץ בחשש הולך וגובר. "...אפשר לקרוא לזה ככה." זה אמר לבסוף, לאחר היסוס קל.
האינסטינקט הראשוני של הנרי היה להאמין לו, למעשה. לא היה לו שמץ של מושג למה, אבל הלב שלו פשוט נרגע לרגע אחד פשוט... אבל אז מחשבה אפלה חלפה בראשו: אבל מה אם זה היה משהו נורא? נורא ואיום? ולפני שהנרי אפילו הניח לעצמו לחשוב ולעצור את המילים מלהיפלט החוצה, כבר - "...זאת הגופה של בל?"
היצור נחר בבוז באחת, בבירור מופתע לחלוטין מהלך המחשבה של האנושי למולו. תגובה שקצת הרגיעה את הנרי, למרות הלחץ הממשי בתוכו. "כמובן שלא."
הנרי הנושף בהקלה, שלרגע חשב אולי לקחת את התשאול הלאה בקצת יותר חן... לא הצליח להשתלט על הרצון הבוער שלו לדעת: "...זאת גופה?"
היצור הניע בראשו בחוסר אמונה. "זאת לא גופה. של אף אחד." אמר, נשמע כל כך מופתע מההנחה עצמה שהנרי אפילו לא הניח לעצמו לחשוב שהוא משקר. "אף אחד לא נפצע. אף אחד לא נפגע. אף אחד לא מת."
לבו עדיין האיץ אז לכמה רגעים, מחשבות וזכרונות על זמנים מעבר לים קבעו את עצמם קצת יותר מידי לתוך בשרו ורוחו. שלא לדבר על ניסיון העבר שלו עם היצור עצמו. "לא גופה, בסדר." הרהר הנרי לאיטו, קולו נשמע קצת בוסרי מרוב הקלה מפעימה. "וזה לא מערב את בל בשום צורה?" היצור הניד בראשו לשלילה, והנרי החניק נשיפת הקלה. "אז... מה זה?"
נראה כאילו השאלה כיבתה משהו במוחו של היצור. למפלץ לקחו כמה רגעים ארוכים מאוד של חשיבה לפני שמלמל לאיטו: "כדאי שתשתה קודם."
הנרי כיווץ את גבותיו. הוא לא הבין בדיוק, אבל היה משהו מאחורי עיניו של זה. אולי... חוסר ביטחון?
האדון לא השיב לשאלה שהאנושי לא שאל. "מדאם פוטס?" ספק שאל ספק הורה, אבל התוצאה הייתה זהה: כבר הספל היה מלא שוב בנוזל מהביל למדי. נראה שהוא אסף את עצמו בחזרה שעה שהחווה על הנרי ביד עצומה אחת ואמר: "תשתה עוד כוס ואראה לך."
עיניו של הנרי נדדו לעבר הכוס המלאה לפני ששבו אל היצור. "אבל אני לא רוצה לשתות."
המפלץ לא מצמץ. "תשתה."
הנרי הניד בראשו בבלבול, אבל הבין אז שהסבלנות שאכלה אותו מבפנים לא יכלה לסבול דיחוי. "...בסדר." מלמל, לוקח נשימה ארוכה לפני שהרים את הספל בנחישות לא צפויה ונשף על הנוזלים החמים. מחשבה אחת מילאה את ראשו: מה זה? מה זה מה זה מה זה? ואולי בזכות המחשבה, או שיש יאמרו, השאלה, הוא הצליח להטות את הספל מנגד לפיו... ולא לעצור.
הנוזלים החמים להחריד מילאו את פיו וצרבו את לשונו וגרונו אבל בן האנוש היה כה אחוז בעקשנות וסקרנות, והוא מיהר ודחף את המחאה הצידה. זאת הייתה פעם ראשונה זה זמן מה שפתאום לא היה כלוא בין ארבע קירות, פעם ראשונה זה זמן מה שהרגיש דחף כל כך משמעותי לזוז. הוא שמע אולי קולות מתנגדים שם ברקע, אבל התעלם מהם הרבה אחרי הרגע בו משך את הספל הריק מעל לשפתיו. "חם חם חם." נשף בכאב, מניח את הספל בחזרה למולו בעודו שואף אוויר דרך פיו, מנסה לצנן את החום העצום שפתאום הפך מודע להיותו בפיו. זה לא עזר במיוחד, אז במהרה פתח את פיו ונופף בידו בניסיון לצנן את לשונו - בעיקר, בין כמה חלקים אחרים - שהייתה על הסף בין כאב לחוסר כאב. הוא עיווה את פניו. "אוו," מלמל, נשמע כאילו הפה שלו הפך כבד מרוב חום. או, עם כל המוגבלויות שכבר אגר לעצמו מהרגע בו פסע לתוך גבולות הטירה, כבדות לשון כנראה הייתה האחרונה המתוכננת ברשימה. "חם יותר משחשבתי."
למזלו, כוס מים קרירים הגיעה לאמתחתו והיא אמנם לא טיפלה במצב, אבל היא גם לא החמירה אותו. המים המרעננים היו כמו ברכה מנגד לחלקים השרופים והכבדים בפיו וכשהניח את הכוס על השולחן למולו, כבר נשף ברווחה. הפה שלו עדיין כאב, אבל לא במידה לא הגיונית.
ואז הוא ראה את המבט האטום של היצור מהצד השני של השולחן.
"אתה אידיוט." אמר.
הנרי חייך. בהתעלמות מוחלטת מדברי החיה, שאל: "זה טוב עכשיו?"
היצור גלגל את עיניו לעומתו לפני שנעמד באנחה. "איפה המעיל שלו?"
"המעיל שלי?" אבל הנרי בקושי שאל וכבר שלושה מטאטאים דחפו אותו לעמידה ומשכו עליו מעיל צבוע אינדיגו ומקושט באבנטים זהובים וכפתורים זהובים אף יותר לאורך שוליו. הבד שלו היה רך אך בנוי, והוא תמיד - תמיד תמיד תמיד, זאת מילה כזאת שזה מכבר הדהדה בין אוזניו - עזר להגן על הנרי כהלכה מפני הטבע חסר הרחמים כל פעם בה מצא את עצמו בגינת הטירה.
ניתן לציין, הנרי, שהסתכל על המעיל הכבר מוכר שלו בבלבול - הכל קרה כל כך מהר, באמת - הרגיש רגשות סותרים במחשבה שהם עמדו לצאת החוצה כדי לקבל את ה...מתנה שלו. מה זה כבר יכל להיות, חשב לעצמו שוב ושוב בעודו עקב אחרי היצור, שניווט אותו במהרה בעקבותיו.
בפעמים הנדירות בהם הלכו ביחד - הנרי זכר אולי מקרה אחד ומוזר בו ניסה היצור לפתח שיחה, ואחד אחר ומוזר אפילו יותר בו הנרי אפילו לא הבין את מטרתו של החיה בשיחה - המפלץ לעיתים הלך באיטיות כדי להניח להנרי להדביק אותו, אבל עתה הנרי כבר שלט לחלוטין במקל, ויכל לנוע במהירות מספיקה כדי להציב את עצמו לצד היצור בקצב הליכה מהיר ומספק. אמנם הכאב ברגלו הימנית עדיין היה שם, אבל הוא לא ממש הורגש לעומת התחושה הטורדנית בפיו בשילוב עם הסקרנות ההולכת והגוברת.
בעוד היצור הכבד והגדול ירד בחינניות (בהשוואה) במדרגות, הנרי, שעשה זאת בסרבול, לא יכל שלא להסתכל על דלתות הכניסה בבלבול. הוא ירד במהירות וחוסר תשומת לב, לא מפחד לפול ולפגוע בעצמו, רק מודע למשהו אחד - היצור מנווט אותו החוצה.
ולמה הוא מנווט אותו החוצה?
הנרי פלט נשיפה נרעדת קלות שעה שירד מהמדרגות ואל הרצפה היציבה, פוסע עתה אחרי היצור באיטיות הולכת וגוברת. לעומתו, המפלץ הלך ביציבות ובקלות.
לצאת... היצור לא תכנן לשחרר אותו, נכון?
ידו פתאום לא הרגישה יציבה כל כך מנגד למקל ההליכה.
לא, זה היה טיפשי, חשב הנרי לעצמו. הוא החיש את צעדיו וחשק את שיניו בביטול. זה לא היה נכון. איזו מן מחשבה טיפשית חצתה את ראשו! הוא לא יכל - לא. הוא הניד בראשו לשלילה בינו לבין עצמו ומיהר לזוז קדימה אפילו מהר יותר, מקל ההליכה שלו מתקתק ברצף מנגד לשיש.
ואז דלתות הכניסה נפתחו והרוח הלמה בהנרי; המעיל שלו התנועע על הגלים הבלתי נראים שלה, העור שלו קפא לעומתה ושיערו התבדר יחד איתה.
ובמקומו, ממש מאחורי דמותו הגדולה והיציבה של החיה, הוא ראה את השער. השער הגדול והמאוד נעול, בבירור. סגור ומיטלטל מנגד לרוח אבל נותר איתן, במקומו, למרות שהנרי הפיל אותו בבעיטה לילה חשוך אחד.
ואז היצור התקדם, והנרי קפא והסתכל עליו, מלווה אותו במבט כמעט ומזועזע שעה שזה - פנה שמאלה. כן, היצור פנה בחדות. פנייה כזאת שלא הותירה מקום לשאלה.
הנרי לא עמד לצאת היום.
למרות המילים שהקפיד לחשוב בראשו, הנרי לא יכל למנוע שקיעה של אכזבה בתוכו שעה שפנו הרחק משער הכניסה. הוא העניק לו עוד מבט אחרון לפני שפנה קדימה. כמובן, חשב לעצמו הנרי שעה שפנה בעקבותיו, מהרצפה היציבה ואל שכבת השלג שכיסתה את החצר. זה היה ברור.
ברור למדי.
אבל זה עדיין הותיר תחושה מרירה בקרבו, תחושה שלא יכל להשתלט עליה. תחושה שעמדה למנוע ממנו לישון בלילה... או עמדה לגרום לו להמשיך ולישון עד שעות מאוחרות אפילו יותר. שעות שהיו גורמות לקפטן לבעוט אותו מעל לערסל שלו ולומר לו שהוא בחיים לא יהיה יד ימינו.
הוא המשיך בכל מקרה. נע בזהירות. הנרי ידע שהשלג טופל על ידי המשרתים, אבל לנוכח העובדה שיכל ממש ולראות איך נקודות לבנות נחתו על נעליו, כתפיו, שרווליו, והוא הניח שגם על ראשו - הבין שהדרך לא יכלה להיות קלה להם לחלוטין. ובעודו פסע לתוך השקעים הארוכים שהותירו טביעות אגרופיו וכפות רגליו הענקיות של היצור בשלג, השתדל שלא להחליק בכל מאודו.
הוא לא היה בטוח לאן בדיוק הם הלכו. אולי היצור סוף כל סוף מאס ממנו והחליט להרוג אותו בחוץ כדי לא להפוך את חווית הניקוי קשה מידי בשביל השאר. אולי הוא רצה לקבור אותו בשלג. אולי הוא רצה... טוב, הנרי לא ידע, אבל היו הרבה מחשבות מוזרות שמילאו את ראשו. "לאן אנחנו הולכים?" מצא את עצמו שואל. הוא פתאום הרגיש כל כך חי וחם מנגד לקור המת שמסביב. כל כך בוער.
"אתה תראה." השיב היצור, לא טורח לפנות לעברו.
ואז היצור נע קצת, ובעודו הסתובב הוא נתן להנרי לראות אז חלק נוסף של הטירה. אחד חיצוני, אחד שהנרי לא ממש שם לב אליו בעבר. כמעט כמו בקתה קטנה וצדדית עם דלת עץ גדולה. זה היה מבנה גדול וכמעט ומוסתר בתוך הטירה.
"אה?" המהם לעצמו, ואז כחכח בגרונו ושאל בבירור: "מה זה?"
היצור לא התמהמה ולא הסתובב. הוא התקדם לעבר המבנה המלבני המוזר. "אתה תראה." אמר בשקט. "זה החלק היחידי מהאגף המערבי שאתה יכול לראות."
האנושי נעצר והשתהה במקומו לרגע; עוקב אחרי דמותו הנעה של החיה, ממוסגרת בשלג. הגלימה הארגמנית והשגרתית נעה בעקבות גופו הגדול על רקע של לבן שליטף את כל מה שבא עמו במגע. בין אם היה זה המבנה המלבני, בין אם אלה היו הגגות, בין אם העצים שבגינה ובין אם זו הייתה הפרווה של היצור. הנרי לא הבין למה, אבל הוא התמלא בתחושה מוזרה, בעודו עקב בעיניו אחרי דמותו של היצור.
אבל הוא זז לפני שהוסיף לחשוב על זה. האגף המערבי, חשב לעצמו בסקרנות. זה חלק מהאגף המערבי. הם לא נכנסו מבפנים כנראה כי היצור לא רצה שהוא יראה, הניח, מצטמרר מניגוד לגל נוסף של רוח קרה שדחפה אותו קדימה בדרכו.
ואז היצור נעצר.
ואז הנרי נעצר אף הוא.
הידיים הגדולות של היצור נמשכו מעל לרצפה, שלג כאילו ונשר מעל לפרווה, מתפורר כאילו היה גרגירים של חול. והנה כבר הכפות הגדולות פגשו בעץ, שחרק מנגד למגע אבל לא נכנע. הן היו כל כך גדולות, פרושות לרווחה, טלפיים מוצגים לראווה.
הנרי נשף קלות בעודו עקב אחרי המחווה, לא יודע אם להתרגש או לפחד.
ראשו הפרוותי של היצור נע אחורנית, זוג עיניים כהות ומוכרות פגשו באלה של הנרי. "אתה עשוי לכעוס." אמר.
הנרי כיווץ את גבותיו. קודם חשב שהוא היה עשוי לפחד, אחרי זה לשמוח, ועכשיו... "לכעוס?"
"אבל זה אמור להיות דבר טוב." הוסיף זה, כאילו לא שמע בכלל את השאלה של הנרי. "אני מניח. אם אכפת לך, בכלל."
בשלב הזה הנרי פשוט הסתכל עליו בבלבול.
היצור הסיט את ראשו הגדול קדימה באחת והדף מנגד לדלתות. הן נלחמו לרגע אחד לפני שנכנעו למרותו והתחילו לקרוס פנימה. הנרי ראה אז איך שבריר של אור הלך וגדל והציף את מה שנראה כמו חדר אורוות גדול ועשיר לשעבר. נקי אבל אפל ומלא בעמדות ריקות.
עיניו הכחולות של הנרי נעו בעקבות התאים מלאי החללים. "מה...? אני לא... מבי..." ואז העיניים שלו עצרו, והנרי השתנק. לפני שהבין, כבר דחק את דרכו מבעד לדלת ולחיה. הוא כמעט ושמט את מקל ההליכה שלו מרוב הפתעה, מוצא את עצמו רואה אז, צווארו מזדקר מחוץ לאחד התאים ממש... סוס עבודה בנוי היטב, חום זהוב בגופו עם פס לבן לאורך גשר אפו ורעמה בלונדינית חיוורת שסיכמה אותו כהלכה. "פיליפ?" מצא את עצמו שואל, ואז זוג עיניים כהות ונבונות פגשו בשלו.והכל קפא. ולפני שהבין, עזב לחלוטין את מקל ההליכה שלו ופחות או יותר זרק את עצמו אל התא. "אלוהים אדירים, פיליפ, זה אתה! אתה פה!"
הסוס פלט נחירה שלווה לעומתו, גורם להנרי לגחך. חיוך אדיר פתאום התפשט על פניו וידיו הושטו קדימה, לופתות בצווארו הגדול של פיליפ ככל יכולתו. הסוס הטה את ראשו מנגדו והנרי שמע את נשימותיו הכבדות והמרגיעות והרגיש את חום גופו המרגיע מנגדו. בעודו שאף את ריחו המוכר והביתי של פיליפ, מצורף לקש ו...טוב, צואה (זה היה בלתי נמנע באורווה, לצערו), הוא מצא את מחייך אפילו יותר.
אינספור תחושות מילאו אותו באחת. לבו האיץ ודמו שרק והכל בתוכו פתאום רק כל כך. הוא הרגיש תחושה כל כך מוכרת וישנה ואהובה מנגד לאצבעותיו ומציפה את דרכה משם ולתוך גופו ועבר כל כך הרבה זמן מאז שהרגיש את הבית רועם כל כך בעצמותיו כפי שעשה כן באותו הרגע.
הוא עצם את עיניו ונתן לעצמו פחות או יותר להתעטף בפיליפ. בתחושה המשכרת של המוכר והחומל והיודע. בתחושה המתוקה של ביטחון ורוגע ויציבות. בתחושה כזאת שיש אל חומל ואוהב שם למעלה שמשפיל את מבטו לעברו למרות ה...
הכל.
ואז עיניו נפקחו ופנו הצידה, לעבר המפלץ. פניו הנעולות של החיה לא אמרו הרבה, אבל הן השיבו אותו למקומו והתנפצו עליו כמו גלים של גאות אלימה. זה לא היה הבית. הוא לא עמד לקחת כמה צעדים כדי לשוב אל המבנה הצנוע הקטן שהיה מוכר לו כל כך. הוא לא עמד לפגוש את אבא או את בל אם רק יתקע את ראשו מחוץ לדלת ויקרא להם.
וזה כאב כל כך פתאום, מספיק כדי להעלים את החיוך מעל לפניו של הנרי.
ואז מחשבה אחת חצתה את ראשו, מחשבה אחת והגיונית מאוד: פיליפ לא היה אמור להיות שם. עיניו פנו לעבר הסוס לפני ששבו אל היצור. ידיו נעזרו בצווארו כדי שרגלו הימנית - שכאב שב אליה - תימנע מהרצפה. "מה הוא...?" שאל לאיטו.
"אחותך סירבה לעזוב אותך כמו שהיית, אז." הסביר המפלץ. "נאלצנו לקחת אותה באמצעים אחרים. היא לא הייתה כשירה לרכיבה."
האנושי עיווה קלות את פניו והשיב את מבטו לעבר הסוס, מלטף את צווארו באריכות. הוא שם לב שפיליפ הוברש כראוי, ושהבלורית שלו הייתה יותר קצרה משזכר לאחרונה, עכשיו כששם לב. כמעט בתספורת מלכותית. לפחות טיפלו בו, הניח. אבל הוא בטח היה מאוד בודד. וכמה מפוחד בטח היה כשראה את המשרתים לראשונה! והחיה, בכלל. האנושי ראה איך הסוס עדיין העיף מבטים נזהרים לעברו. "הו, הם זקוקים לך בחזרה, שם בבית..." ואז הנרי נאנח בכבדות וחייך שוב לעומתו, שוב זורק את עצמו על הסוס. "...על מי אני צוחק, פיליפ, אני כל כך שמח שאתה פה."
והוא שוב משך את עצמו אחורנית כדי לשוב ולבחון אותו ולהתיר לעצמו להרגיש שייך לרגע או שניים. הסוס נותר חכם כשהיה, והוא בבירור זיהה אותו והרגיש קצת רווח בסביבתו. הנרי הרגיש את זה.
והוא הרשה לעצמו לחייך קצת יותר. גם אם זה לא היה הכי טוב בעולם, זה היה פיל! "עשו לך תספורת, פיל. אתה נראה כל כך נאה!" הכריז לפני שהעביר את ידיו במורד הרעמה שלו. "הסוס הכי נאה בעולם. אלוהיי, כל הסוסות בחזרה בבית לא יוכלו להוריד ממך את המבט שלהן. סוס הרבעה שכמותך."
הסוס נחר מנגדו בחיבה.
"כן, כן, ילד טוב." אמר שעה שהסוס השעין את חוטמו מנגד לפניו, מגרד את צווארו בדיוק כפי שאהב. "אתה הילד הכי טוב מכולם." הוסיף, נשען לתוך החום המנחם שהיה הכי קרוב לבית. "אתה בטח דואג לאבא ולבל. שניהם בסדר, פיליפ, אני בטוח. וגם אני."
היה חמים ונעים אז, לשני רגעים בדיוק.
ואז היצור שב ודיבר: "אני לא צריך להסביר למה לקח כל כך הרבה זמן, נכון?"
הנרי, ששוב מצא את עצמו בוהה לתוך עיניו של זה, הניד בראשו לשלילה. לא. הוא לא היה. כל תשומת לבו פתאום מצאה את רגלו הימנית, שהייתה רפה על הרצפה.
הרגליים שלו הוכיחו את עצמן ככישלון. היצור לא היה צריך לפחד עוד שהנרי יברח, אחרי חודשיים של אישור כזה מוחלט ומשפיל. איך יוכל לרכב ככה הרחק מהיצור?
הגיוני. זה חסך לו טרחה, למפלץ.
הוא משך את עצמו אחורנית מהסוס שוב וחייך לעומתו. "בוא נוציא אותך מפה, אתה בטח רוצה לחלץ רגליים אחרי כל הזמן הזה פה!" הכריז, עושה את מיטבו כדי לא לפול בעודו פתח את המנעול ומשך את דלת התא אחורנית. "אני אצטרך את העזרה שלך קצת, פיל." הוסיף לפני שטפח קלות על גבו של פיליפ לאות התקדמות, שהסוס הצייתן קיבל כהלכה.
הנרי נע יחד איתו, מופתע כמה מהר פיליפ הסתגל לתנועות האיטיות שלו בעקבותיו וכמה בקלות עבד ביחד איתו. וכבר, עמד למול היצור יחד עם פיל, רגל אחת באוויר ויד אחת שעונה לחלוטין על הסוס שלו. הסוס הקצת מפוחד למראה שלו, שהשפיל את ראשו מנגד למפלץ.
הנרי שנא את הדחף האנושי הגובר בתוכו שכמעט והפיל גם את ראשו לאותו מקום מושפל לעומת היצור. דחף כל כך חזק שהכריח אותו להשאיר את ראשו יציב בחוזקה רבה.
ידיו נאלצו להתכווץ לכדי אגרופים לצדו.
"מסייה," אמר הנרי, בוחן את פנו התהומיות של היצור. "אתה נראה כל כך רציני."
היצור לקח כמה צעדים אחורנית. "אני לא." אמר לפני שסב על עקביו ופסע מחוץ לאורווה, נותן להנרי ולפיל את הפנאי להתקדם קצת, אם כי בסרבול.
ובעודו נע יחד עם פיל, מצא שחיוך טיפשי נמרח על פניו. זה אמנם... זה לא היה לגמרי כמו פעם, ועדיין... "אלוהיי, פיל. אני עדיין לא מאמין שזה לא חלום." אמר לסוס, מחוייך גם אם לא לגמרי מבפנים. זה הרגיש קצת רע, לראות חבר וותיק ולהרגיש כל כך חסר תועלת. להבין כמה הזניח את עצמו. להבין כמה אכזב את כולם...
אבל הוא התקדם קדימה בכל מקרה, וכבר הוא יצאו מהאורווה ואל השלג ומהרגע הראשון, הנרי כמעט והחליק, נאחז עתה בגבו של פיליפ - שנעצר בצייתנות - עם שתי ידיים. הוא התנשף בכבדות פתאום, לא יודע למה. היו אדים שיצאו מפיו אבל הם הרגישו נטולי מאמץ לא משנה כמה מאמץ משום מה הרגיש מבפנים. לעזאזל, הוא עמד יותר מידי ו -
התחושה המרירה מבפנים שלחה גרורות לכל עבר.
וזה פשוט צנח עליו. הכה אותו. שקע לתוכו. הכל בבת אחת בצורה דוחה ומרירה, וכבר נתלה שוב בסוס וקבר את ראשו לתוך צווארו, כאילו יכל להיעלם בתוכו. הוא לא בכה, הוא לא בכה אבל פתאום ממש ממש רצה. פתאום האצבעות שלו רעדו מנגד לצווארו.
פתאום הוא הרגיש לא זכאי לשום דבר בכלל. למה הגיע לו פיליפ, אם הוא אפילו לא ניסה להרוויח אותו? הוא אפילו לא הסתובב מספיק כדי לראות איפה היה כל הזמן הזה! איפה הנרי שהיה עושה את זה? איפה הנרי שהיה חוצה גבולות? לעזאזל, איפה הנרי שניסה לפסוע לתוך האגף המערבי והושלך אל השלג?
מה קרה לו?
ואז; "פשוט עם." הוא שמע את קולו של החיה, והוא קטע אותו ועצר את כתפיו הרועדות - מתי הן התחילו לרעוד? - ומשך את מבטו הצידה. היצור עמד, ממש כמה צעדים ממנו. ארבע גפיים שלו היו טמונות בתוך שכבה של שלג. הוא נראה נינוח למדי. "בוא לכאן."
גבותיו של הנרי התכווצו. הוא הפך מודע לצריבה בעיניו, שהלכה ונעלמה ככל שהוסיף והתמקד ביצור. "אה?"
"אני יודע מה אתה רוצה." זה אמר באטימות, מניע את ראשו כאילו זה היה מובן מאליו והנרי היה טיפש שלא הבין את זה. "בוא."
אבל הנרי יכל רק להסתכל עליו באטימות.
ולפני שהבין היצור היה ממש שם ו - "רג - אה!" והנרי כבר היה באוויר ואחוז בכפה שלו ולפני שהבין הוא כבר ישב, גבוה.
הלסת שלו כמעט נשמטה על הרצפה כשהבין שהוא מוקם באופן מושלם על הסוס. הרגל הימנית שלו שידרה לו גלי כאב אבל... הם היו כל כך שגרתיים ורגילים ומינוריים לעומת העובדה שפתאום, הנה הוא היה, על פיליפ. מאוזן כראוי אפילו ללא אוכף. ועבר כל כך הרבה זמן מאז שחש כל כך הרבה שליטה מציפה אותו מכל עבר וכל כך הרבה זמן מאז שהרגיש כל כך בנוח וכל כך כל כך הרבה זמן מאז שהרגיש כל כך שייך.
והוא פשוט הסתכל אז, למטה, על עיניו הכהות של היצור. מלא בפעימה והפתעה והלם.
"תוכל לרכב עליו בשטח הגן." אמר המפלץ מנגדו, מושך את צווארו גבוה ככל שיכל, למרות שלא הצליח לפגוש בקו העיניים של הנרי. הוא נראה כזה רציני, כזה מכווץ. למרות הפרווה הנרי יכל לראות כל קמט וקמט בפניו. "אם אראה אותך מתקרב יתר על המידה אל השער, אדאג שלא תוכל לעשות זאת שוב."
הנרי אחז ברעמתו של פיליפ ביד אחת והושיט את השנייה קדימה. ולפני שהבין, כבר אצבעו דקרה קמט אחד ומטריד מאוד בפרוותו של היצור. ממש שם, מעל העיניים. ולרגע הופתע אבל כבר לא ממש. "אתה צריך להפסיק לכווץ גבות ככה." אמר בחיוך. ופתאום החיוך הזה שטף אותו. החיוך הזה היה כל כך אמיתי שהנרי הרגיש אותו היישר מהקרביים. "זה לא כאילו יש לך כאלה ממילא."
הוא ציפה שהיד שלו תיסטר כל כך חזק שיפול מעל פיל - לפיכך האחיזה הפתטית ברעמה שלו - או אפילו מהלומה ישירה לפנים, אבל התגובה של היצור תפסה אותו בהפתעה: צעד אחד אחורנית שמשך את היצור מטווח נגיעה ישיר בשבילו וגרם ליד של הנרי לשוב למקומה על עורפו של פיליפ. "אתה חייב להפסיק לחייך ככה." השיב המפלץ.
"ממ?" שאל בבלבול. "למה לי?"
"זה טיפשי."
הנרי, שנותרה מחוייך לאורך כל השיחה, לא עמד להפריע לו עכשיו. פתאום הוא היה מלא בכל כך הרבה טוב, הוא לא יכל לתת להרגשה המתוקה הזאת להיעלם. כל כך הרבה ימים מדכדכים היו במקום הארור הזה, אבל פתאום, מרגיש חזק לראשונה זה הרבה מאוד זמן, הנרי הרגיש כל כך טוב! "החיים לא כאלה רציניים, שק פשפשים." אמר בהנאה, מתענג על פניו התהומיות של היצור. "תחייך קצת, זה הופך אותך שמח."
ולכמה רגעים, הם נותרו להחליף מבטים. זה היה הנרי המחויך מצד אחד והיצור התהומי מצד שני. בדיוק כהרגלם.
המפלץ נחר בבוז, מסיט את מבטו הכהה הצידה.
הנרי נשף קלות בשעשוע והזדקף כהלכה, מוודא שהוא יציב ככל האפשר על פיליפ. אלה היו נסיבות חדשות לרכב, ועבר זמן מה מאז שרכב ללא אוכף, אבל האמין שאם יעשה את זה כהלכה לא הייתה לו סיבה לחשוש. הוא בטח בפיליפ די והותר.
ואז מבטו שב אל היצור. שמשום מה, הסתכל עליו במשך כל הזמן הזה. ופתאום, הנרי חשב שאולי... ציפה לתודה. ציפה שהנרי ירכין את ראשו ויודה לו. ופתאום, ממקומו על הסוס, היה ביטחון חדש בתוכו שסירב לעשות כן בכל צורה שהיא. "למרות הסיפוק הגדול שבדבר..." אמר, מחווה קלות על פיליפ. "אין לי תוכניות לומר לך תודה, כדור פרווה. הייתי אומר שצר לי, אבל אני לא מרגיש שום צער בתגובה."
"זה בסדר." השיב המפלץ ברוגע. "זה לא מביא לי צער רב."
הנרי גלגל את עיניו בבוז.
"לפחות..." קולו של היצור השיב אותו לריכוז. "אתה שמח?"
החיוך נמחה מעל לשפתיו של הנרי. "מה?"
ובתהומיות זהה, היצור שב ושאל: "אתה שמח?"
הנרי מצמץ בתדהמה, לא בטוח שהוא שומע את מה שהוא שומע מכיוונו של היצור אטום הפנים. "אני..." הוא הניד בראשו כלא מאמין. "...מה?"
נהמה פתאומית נפלטה מבין שפתיו של היצור. "אני - " אמר, טון קולו נשמע פתאום בלתי קריא באופן כל כך קיצוני שהנרי פשוט הרגיש סחרחורת. " - אני הולך."
"מה?" היה כל מה שהאנושי יכל לשאול.
הנהמה, שבקעה מתחתית גרונו של היצור, עתה הייתה קשה יותר כשנפלטה עם דבריו: "אני הולך."
הנרי בהה.
"להתפנות." טרח להוסיף.
ולפני שהנרי יכל לומר משהו - לא שהוא יכל, עם הלסת שלו תלויה כל כך קרוב לאדמה - היצור סב על עקביו ופנה משם כל כך מהר שהנרי כבר לא מצמץ וראה איך הוא נעלם מאחורי הפנייה המקיפה.
זה הותיר את האנושי וסוסו שם, שניהם מסתכלים על הנקודה הריקה שהותיר כדור הפרווה השחור מאחוריו, הלומים לחלוטין. מניגוד לסוס, הנרי, שהבין את המילים שיצאו מהפה של המפלץ - אבל לא באמת הבין אותן, אם להיות כן - יכל רק להניד בראשו כלא מאמין, שוב ושוב.
"אה, ופשוט עם!" נשמעה קריאה פתאומית שכמעט והפילה את האנושי מעל לסוס שלו. וכבר, היצור שב וצץ לו שם, באותה הנקודה בה נעלם. הלב של הנרי החסיר פעימה באותו הרגע מרוב בהלה, וזה הותיר אותו להתנשף בחלחלה לעומת הדמות המבהילה. "אל תעשה שום דבר טיפשי." זה אמר באזהרה, מנופף לעבר הנרי באצבע בעלת קצה משונן. "אני מהיר יותר מהסוס הזה, פשוט עם. זכור את זה."
ואחרי מבט מזהיר אחרון הוא באמת סב על עקביו ופנה משם.
הנרי עקב אחרי הגב המתרחק של החיה, מבטו תמוהה לחלוטין.
לקחו לו כמה רגעים להתעשת על עצמו. כמה רגעים טובים מאוד. גם הסוס מתחתיו היה זקוק אליהם, כראוי. אבל לבסוף, הבין שזאת הייתה הזדמנות טובה, הזדמנות טובה שלא עמד לתת ליצור לבזבז בשבילו.
אז הוא נשען קדימה קלות.
"היי, פיל." אמר בחיוך. "זוכר את הפעם האחרונה שדהרנו ביחד?"
ואחרי שהזדקף, באות טפיחה קלה של רגלו הימנית - זאת הייתה חייבת להיות הימנית וזה לא שינה שזה כאב - הנרי יצא. תחילה לאט יותר, תחילה הוא ופיליפ נאו בחצר והעריצו את המראה המושלג, הנפלא והקסום שלה, את האזור המפליא שנצנץ מנגד לשמש הזורחת שהדפה את העננים הכהים הצידה, את הקור שנכנס לעצמות והיה כל כך מפכח ומשכר בו בזמן... ואז בהנרי גדל ביטחון.
ולפני שהבין, המהירות גדלה וגדלה וכבר הוא ופיליפ נעו כל כך מהר ברחבי הגינה, מפלסים את דרכם במיומנות בין מכשולים, מזנקים מעל למדרכות חלקלקות ומתכופפים כהלכה מתחת לענפים סוררים. הנרי הרגיש חום הולך וגובר מתבצר בלחייו ומעביר אותו מבפנים. הוא הרגיש את הקור הולם בתוכו ואת התנועה בתוך גופו. הוא הרגיש את רגלו צורחת כל כך שנוזלים עלו בעיניו אבל מבפנים הכל היה כל כך נפלא, כל כך חופשי, כל כך בהיר.
הכל היה כל כך רווח בפנים, והוא לא הותיר לעצמו לעצור.
ואלה יכלו להיות שניות ודקות ושעות ולא היה לו אכפת. הוא היה מוכן להיקבר תחת הרים של שלג לו רק יוכל להמשיך את זה עד הרגע האחרון. הגוף שלו, לראשונה זה הרבה זמן, היה בדיוק איפה שרצה שיהיה בדיוק איך שרצה שיהיה וזה לא היה משנה. דבר לא אמר ודבר לא שינה ואז עיניו מצאו את השער.
ואז הוא משך ברעמתו של פיליפ בחוזקה כזאת שפלטה מהסוס קול פתאומי ובלמה באחת את הדהרה שלהם. הלב המאיץ של הנרי עדיין הדהד באוזניו וחזהו עלה וירד בנשימות אדירות שהוציאו סלילים של אדי כפור ממנו ואל העולם.
והייתה אז דמות אחת. דמות אחת בכחול שמיים. שיער, דבש כשלו. היא ניצבה ממש שם, בכניסה. ראשה פנה הרחק ממנו, לרגע אחד.
אישה. אישה חיוורת, מבנה מוכר. מוכר כל כך שהרעיד את אצבעותיו השזורות ברעמתו של פיליפ.
ואז ראשה פנה אליו והלב שלו עצר והוא ראה אותה והנה היא הייתה, שם, חיזיון נאה בברדס הכחול שלה. זאת הייתה אחותו הנפלאה והיפהפייה והחיה; לחייה סמוקות מנגד לשלג ועיניה מבריקות כשנתקלו בשלו. והיא מילאה אותו בכל כך הרבה רגשות ומחשבות ולפני שהבין אז, קריאה פתאומית נפלטה מבין שפתיו ואל האוויר הקפוא: "בל!"