היי אהובים!
אז התמונה המצורפת היא של רובין הראשון בגרסה הנייטוינג, הכינוי שמייקל הדביק לרובין כאשר הם היו ילדים
אין לי יותר מידי מה להגיד היום 🤣 אז... לפרק!
אם אהבתם הכוכב מאוד ישמח שתלחצו עליו ⭐, ואל תשכחו לעקוב אחרי לעידכונים
ניפגש בפרק הבא
Shiny 🧡
____________________________________
אור השמש פגע בעפעפיו של בעל נקודת החן. הוא פקח את עיניי הזית שלו באיטיות ופלט צליל מחאה כאשר השמש פגעה בהן. היה לו חלום נהדר שהוא ממש קיווה שיהיה אמיתי. פרטי החלום כבר נהיו עמומים בראשו וכל מה שהוא זכר היה: חוף ים, הגבר שלא עוזב את ראשו ושמש מחממת - בהחלט לא השמש שהפריעה לו לישון.
הוא מתח את ידיו שנתקעו במשהו קשה. הוא שפשף את עיניו בבלבול, הידיים שלו אף פעם לא התנגשו כך בקיר. הוא כבר החל לתהות אם באמצע הלילה הוא הגיע לארץ הפלאות של אליס, אכל פטריה גדל וכעט המיטה לא תואמת עוד לגודלו. הוא סובב את ראשו לצד וראה מולו שידת טלוויזיה, הוא היה בסלון, אבל זה בהחלט לא היה הסלון שלו ושל השותפה שלו. מחשבותיו החלו להסתדר במקומם באיטיות ועזרו לו להיזכר שהוא כפה על רובין אירוח ללא ידיעתו. יותר חשוב, הוא נזכר שהוא צריך לדבר עם רובין על הבעיה בה הבחין בלילה הקודם.
הוא ירד באיטיות מהספה והלך יחף לחדר השירותים ומקלחת שזכר שראה בערב הקודם כאשר השכיב את רובין לישון. הוא גיחך לעצמו מהמחשבה שמר הגיינת פה לא יהיה מרוצה לגלות שלא צחצח את שיניו לפני שנרדם. הוא הרשה לעצמו להרגיש בבית וחיטט בארון הקטן שמתחת לכיור, חיוך ניצחון נפרש על פניו כאשר מצא מברשת שיניים חדשה. הוא צחצח את שיניו והניח את המברשת החדשה לצד המברשת של רובין, מחייך למראה שתי המברשות זו לצד זו.
לאחר ששטף את פניו וסידר את שערו הכסוף הוא פנה למטבח. בדרך הוא פשט את החולצה שלו שהסריחה מהבר של הלילה הקודם והניח אותה על מושב אחד הכיסאות בפינת אוכל. הוא פתח את המקרר ובניגוד לערב הקודם התעלם מכל המשקאות האלכוהולים בתוכו. הוא גיחך לאחר שהבין שהמקרר של רובין מכיל בעיקר ירקות. "ארנב." לחש לעצמו. הוא הוציא כמה ירקות והחל להכין סלט. לאחר חיטוט נוסף הוא הכין גם שני טוסטים עם גבינה צהובה, עגבנייה, זיתים ופסטו.
"כן." הוא אישר לעצמו בחיוך. "זאת החנופה הנכונה." הוא הסתכל לשעון - השעה הייתה תשע וחצי. הוא החליט לחכות לאחד עשרה עד שיעיר את בעל הבית שכנראה יתעורר עם ההנגאובר מטורף - שמגיע לו כמובן.
הוא ערך לשניהם את השולחן והכניס את הטוסטים לטוסטר העוד לא דלוק.
אחרי חיטוט שלישי בדירה בעלת שני החדרים מייקל מצא כדור נגד כאב ראש. הוא מזג מים קרירים לכוס והפעיל את הטוסטר. הוא החל להתקדם לחדרו של המארח הלא מודע בזמן שהבית החל להתמלא בריח של אוכל טעים.
___
השינה החלה לעזוב אותי. התגלגלתי על הצד ואימצתי לחזה שלי את הכרית, ריח נעים מילא את אפי והפה שלי החל להתמלא בריר. דלת חדר השינה שלי נפתחה והרגשתי את המזרון שוקע לצידי.
הראש שלי הסתחרר ולא זכרתי לגמרי את היום הקודם. "אמא איך הגעתי הביתה?" שאלתי את אמא שלי. פקחתי באיטיות את עיניי בשביל להסתכל על בעל נקודת החן, נבהלתי וקפצתי מעט אחורה, לחלוטין לא ציפיתי לראות את מייקל בבית שלי ובטח שלא בחדר השינה שלי.
"מ-מייקל מה אתה עושה פה?" שאלתי מבולבל. "הבאתי אותך אתמול, עכשיו שתה את הכדור ותצחצח שיניים. האוכל מחכה לך." הוא נשק למצח שלי ויצא מהחדר. "אידיוט." לחשתי ללב המפרפר שלי. בלעתי את הכדור עם שלוק גדול.
עברתי באיטיות למצב ישיבה ותפסתי את הראש שלי שלא הפסיק להסתובב. ירדתי לאט מהמיטה והחלקתי את הרגליים לתוך הכפכפים הכחולים שלי. התקדמתי לחדר המקלחת, הריח הנעים התחזק עם כל צעד וגרם לקיבה שלי לקרוא בקול.
מול הכיור הושטתי את היד שלי אל עבר מברשת השיניים שלי, הורדתי את המבט בהפתעה כשהרגשתי שהיא אינה לבד, ההפתעה התעצמה כאשר עיניי אכן אישרו לי שלצד המברשת הסגולה שלי הייתה מברשת ירוקה חדשה. "מה לעזאזל?" בסוף החלטתי להתעלם ממנה ולצחצח את שיניי. הקפדתי על כל שן ושן, עצרתי גיחוך כשנזכרתי בכינוי המטופש שמייקל נתן לי - הגיינת פה. החזרתי את המברשת שיניים שלי לצד המברשת החדשה בהחלטה שבינתיים אני אתן לו להנות מהספק. "ברוק תהיה מרוצה מההתקדמות הזו." מלמלתי לעצמי ויצאתי.
"אז אני מבין שהחלטת לקחת לי מברשת שינ-" נתקעתי כשראיתי את השולחן ערוך בקפידה. הוא כוסה במפת שולחן טורקיזית, עליה נחו שתי צלחות, בכל אחת מהן נח טוסט ממנו נזלה גבינה צהובה ומגרה ובמרכזו של השולחן הייתה קערת סלט ירקות. "ואוו!" פלטתי.
מייקל יצא מהמטבחון עם קנקן ובתוכו נוזל כתום – מיץ תפוזים ככל הנראה. "אהבת?" שאל והניח את הקנקן על השולחן. הנהנתי בהתרגשות. מבלי לחשוב יותר מידי הקפתי את פלג גופו העליון ונטול החולצה של מייקל בחוזקה. השענתי את הראש על החזה שלו והקשבתי לפעימות ליבו שהיו מהירות מאוד. הרגשתי את ידיו עוטפות אותי, מצמיד אותי אף יותר קרוב אליו ומעבירות לי חום לגוף. הרמתי את ראשי ועיניי התקבעו על שפתיו, הכרחתי את עצמי לנתק את המבט כשנזכרתי בדרך בה הוא שבר את שון. התרחקתי ממנו.
"א-אז הכנת אוכל." גמגמתי.
הוא חייך. "בוא תשב." הציע והזיז עבורי את אחד הכיסאות.
"אתה יכול להיות ג'נטלמן כשאתה רוצה, הא?" אמרתי והוא גיחך. התיישבתי הוא דחף את הכיסא שלי פנימה וניגש לכיסא שלצידי. "אז? חולצה זה דבר מיותר?" שאלתי.
הוא צחק. "היא מסריחה מאתמול אז היא שם." הוא הצביע על אחד הכיסאות שמולנו. הנהנתי בהבנה. "טוב, בתאבון." בירך בחיוך.
התחלתי לאכול מתענג על כל ביס וביס. "ואוו זה טעים." מלמלתי לעצמי וראיתי את פיו של הגבר שלצידי מתעקל לחיוך.
"אני שמח." השיב ולקח ביס מהטוסט שלו. הוא שם לנו סלט בצלחות ומזג מהמיץ לכוסות.
אכלנו בשתיקה כמה דקות, במקרה שלי לא הייתה לי גם ברירה אחרת הידיים שלי דאגו לחסום מהפה שלי אפשרות דיבור.
"אז הזמנת את עצמך לישון פה?" שאלתי בנונשלנטיות כשהגוף שלי החל להירגע מטירוף הרעב שלו. הוא רק חייך בתגובה. זזתי במקומי באי נוחות, הגנבתי מבט למקרר במחשבה על הבירה שבתוכו שיכלה לשחרר אותי מהמתח אבל אז נזכרתי שלא אמורים לשתות אלכוהול על הבוקר - במיוחד לא בהנגאובר.
"כועס?" הוא שאל עם חיוך שובב על שפתיו.
לא הצלחתי לעצור את החיוך שלי. "באופן מפתיע, לא." השבתי בכנות מוחלטת. החלטתי לנסות לדחוף את האומץ שלי קצת יותר קדימה ולעמוד במשימה שלי. "אולי פ-פעם הבאה-" שתקתי כשהאומץ התחיל לעזוב אותי.
הוא חייך אלי בעידוד. "אולי פעם הבאה...?"
"תו-תוכל לישון איתי" אמרתי לבסוף.
חיוכו התרחב. "אז תהיה פעם הבאה." מלמל בשקט.
המשכנו לאכול תוך כדי שאנחנו מדברים על נושא הבר מהערב הקודם ועל דם אמיתי שהתגלתה כסדרה ששנינו אהבנו וסיכמו לעשות לה ביחד מרתון. כשסיימנו לאכול הוא התחיל לפנות את הכלים למטבח. "אני אשטוף אותם." הודיע והלך. ברגע שהוא נעלם מעיניי לקחתי את הפלאפון שלי וכתבתי לברוק, ידעתי שאם לא אעשה את זה ההצגה שלי תיגמר סופית בכך שהיא תתלה אותי.
'אתמול הלכנו לבר עם נושא של דם אמיתי, היה ממש מגניב כדאי לך ללכת גם. איזה שני חברים שלו נדחפו, אחד מהם פעם היה מתבריין אלי שנאתי אותו... הקטע המוזר הוא שהוא נראה לי התחיל איתי בשירותים... שתיתי קצת יותר ממה שתכננתי אז הדרך חזרה הביתה מטושטשת לי, מייקל נשאר לישון פה. אל תדאגי, לא שכבנו.' בדקתי שההודעה בלי שגיאות ושלחתי אותה לברוק.
מייקל חזר לשולחן אך הפעם התיישב מולי. הוא הסתכל עלי באופן רציני שבלבל ושיתק אותי כאחד. "כמו שאמרתי לך," הוא פתח. "אני חולם יום אחד לפתוח בר." הנהנתי וניסיתי להבין לאן הוא חותר עם הפתיח שלו. "זה החלום הכי גדול שלי ואני רוצה להשקיע בו את כל כולי." הנהנתי בהבנה. "בשביל זה אני עושה סיבובים בכל מיני ברים פופולריים, חשבתי שהמחקרים שלי יוכלו להיות דייטים מעניינים."
כיווצתי את גבותיי בבלבול. "אוקי... אין לי בעיה ללכת איתך לברים." השבתי.
הייתי בטוח שהוא ממלמל בשקט; "כן זאת הבעיה כנראה." הרמתי גבה בשתיקה רציתי כבר שהוא יתחיל להסביר את עצמו במקום לבלבל לי את השכל. "תקשיב..." אמר ברצינות.
"אני מקשיב ולמען הכנות מייקל אתה מתחיל להפחיד אותי." הודיתי.
"אתמול..." נראה שהוא מנסה לסדר את המילים שלו, הוא תפס את שיערו ונאנח אנחה עמוקה.
"מה זה מייקל?" שאלתי ברוגז. "שפוך את זה כבר."
"יש לך בעיות שתיה?" שאל.
"מ-מה?" קראתי בהפתעה. "לא! מאיפה הבאת את זה בכלל?!" הרגשתי נעלב. אומנם ברוק כבר רמזה את זה לפני אבל ברוק הייתה חברה שלי תקופת זמן יחסית ארוכה ולא איזה בחור זר שיצא איתי רק לשני דייטים. "קראת לי הרגע אלכוהוליסט?!" הרמתי את הקול שלי.
"היית צריך לראות את עצמך מהצד אתמול." הוא קרא בהתגוננות. "הכל היה נחמד ורגוע ואז נכנסת לטרנס של שתיה." המשיך. "התחלת להזמין ערמות של שוטים ושלא תבין אותי לא נכון, זה לא הכסף הבעיה זה פשוט שאתה לא הצלחת לעמוד אחר כך והדאגת אותי." הוא נשם עמוק. "תראה, זה היה דייט ולא יציאה של ללכת ולדפוק את הראש. אני לא יודע מה הניסיון שלך עם דייטים אבל-"
"-סליחה?! אתה מבקר את חיי הדייטים שלי?" קטעתי אותו ברוגז והתחלתי להתגונן.
'סליחה באמת מר גומז שאין לי אור זרקורים בחיים שלי וקהל רב כמו שלך! סליחה שכל אדם שאי פעם התחברתי אליו נטש אותי! סליחה שתמיד התחברתי לאנשים שנהנו תמיד לנצל אותי! סליחה שלא יכולתי לסמוך שוב על אנשים אחרי שהלכת לחברים אחרים, אחרי שזלזלת בי אחרי שלקחת ממני כל רשת של ביטחון! באמת סליחה!'
רציתי לצעוק עליו את כל זה, להטיח את האמת בפרצוף המהמם והמטופש שלו אך לא יכולתי. במקום זה הדמעות התחילו לרדת מעיניי.
"רובין." לחש בדאגה ועבר לשבת לצידי. הוא הקיף את המותן שלי והצמיד את הראש שלי לכתף שלו. "אני לא שופט אותך, אני דואג לך." הסביר. הוא נאנח אנחה עמוקה. "בוא אני אספר לך משהו מאוד אישי עלי שלא הרבה יודעים."
הרמתי אליו את עיניי בסקרנות וניגבתי את הדמעות "מה?"
הוא לקח נשימה עמוקה והתחיל לספר. "כשהייתי צעיר, בן שניים עשר בערך," הסתכלתי עליו בסקרנות זה היה בערך הגיל בו הוא התחיל להתרחק ממני. "התחלתי לעשן ולשתות- טוב למען הכנות שתיתי מגיל אחד עשרה." הופתעתי, עד אותו הרגע לא ידעתי את זה. "עברתי כל מיני שטויות באותה תקופה עד שהרגשתי שהשליטה שלי בעצמי נעלמת." הוא השתתק. "יום אחד אני אספר לך לעומק מה בדיוק היה." נשכתי את השפה התחתונה שלי ברוגז. הוא תקע בי מבט ושחרר אותה. השפלתי את הראש שלי. "בכל אופן, לא סיפרתי את זה לחבר הכי טוב שלי."
הרמתי חזרה את עיניי אליו ובלעתי את הרוק שלי בקול. ידעתי שהוא מדבר עלי ותהיתי אם אני אוכל לקבל קצת תשובות. "ל-למה?" שאלתי בקול רועד. פחדתי לחשוף את עצמי אבל למזלי הוא כנראה חשב שזה מהדמעות.
"זה לא משנה כרגע." השיב. "כנראה שלו היה אכפת אבל הייתי אידיוט והעדפתי להרגיש שאני לבד. ההורים שלי כמעט ולא היו אף פעם בבית, החברים שלי היו אלו שעודדו אותי לעשות את הכל, הם אמרו שאלכוהול יעזור לי לברוח מהצרות ומההורים שלי. זה לא היה נכון. למזלי כשהייתי בן שש עשרה חבר ילדות שלי שניתק קשר הציל אותי." הוא חייך חיוך קורן. "פגשת אותו אתמול, הוא הג'ינג'י, פליקס. בכל אופן הוא היה בן תשע עשרה והרשה לעצמו לעשות לי שיחת נזיפה אם נוכל לקרוא לזה ככה בשורה התחתונה." הוא השפיל מעט את מבטו לרגע. "בכל אופן, הוא הודיע לי שהוא החליט להחזיר אותי למוטב ובזכותו אני איפה שאני היום."
הלכתי טיפה לאיבוד בשיחה שלו, בעיקר בגלל שהוא לא היה מוכן לחלוק איתי את כל הפרטים. אבל הרגשתי צביטה בלב על כך שאני לא הייתי האחד שעזר לו, שתמך בו בתקופה הקשה שלו אחרי הכל הוא היה החבר הכי טוב שלי וזה היה התפקיד שלי.
"אני פשוט לא רוצה שתהיה במקום שהייתי בו רובין." הוא ליטף את צד פניי בעדינות. "אז בבקשה, אם יש לך בעיה כזאתי תגיד לי ותן לי לעזור לך."
"א-אין לי." השבתי. "כן, יש לי בירות במקרר אבל אני בדרך כלל לא שותה כשאני לבד." לא העזתי להסתכל בעיניו.
"אז למה?" הוא שאל ברוך.
נשמתי עמוק, החלטתי שהגיע הזמן להתוודות מולו. "יש לי חרדה חברתית. קשה." הסברתי בקול חרשי, אף פעם לא הודיתי בזה בקול בפני אף אחד, אפילו לא בפני עצמי. "אני לחוץ מלהיות ליד אנשים חדשים, ליד יותר מידי אנשים או בכללי, אנשים." הסברתי. "ז-זה כמו שאדם עם קלסטרופוביה מרגיש שהקירות סוגרים עליו אני מרגיש שאנשים סוגרים עלי." המשכתי. "זאת בין הייתר הסיבה ללמה וויתרתי על החלום שלי. אין לי ביטחון עצמי, אנשים מלחיצים אותי ויותר מידי אכפת לי ממה שאומרים עלי."
הוא נאנח והידק את החיבוק שלו. "תודה שסיפרת לי את זה. אנחנו נעבוד על זה ביחד." לחש.
גלגלתי את עיניי והזזתי אותו ממני. "אז מה? אני הפרויקט שלך עכשיו?" שאלתי בקרירות, לא הייתי מוכן להיות פרויקט של עוד מישהו, ויקטור הספיק לי.
"לא." הוא חייך בכנות. "אני מחבב אותך, רובין. כנראה שקשה לך לחשוב שאני רציני כי כמה זמן אנחנו כבר מכירים? שבועיים?" שתקתי, זה היה נכון אלא אם כן מסתכלים על שנים רבות שהיו לפני כן. "אבל אתה בכל זאת חשוב לי, אני רוצה שתהיה מאושר."
"למה?" שאלתי. "אני לא מיוחד או חברותי. אתה לעומת זאת... עוד בערב שבו נפגשנו הייתה מוקף בחברים, איך זה עובד עם החרדה שלי? אתה נראה כמו אל יווני ואני נראה כמו גוש פחם עם עיניים ירוקות. אתה כריזמטי ואופטימי ואני פסימי עם כריזמה של צב."
הוא צחקק. "אתה חייב לפגוש את עצמך מהצד פעם אחת." הוא השיב. "חברים זה לא הכל בחיים, אני אולי מוקף בהרבה מהם אבל לא על כולם אני סומך. אל יווני? הגזמת טיפה וחוץ מזה גם אם היית נראה כמו גוש פחם, מה שאתה לא, העיניים שלך פשוט מדהימות ויכולות להפנט כל אחד. והכי חשוב, צבים זה דבר קסום אז אל תרד על צבים." את החלק האחרון הוא אמר ברצינות ששעשעה אותי וגרמה לחיוך להיפרש על שפתיי. לא ידעתי אפילו איך להגיב. "אל תרד על הבן זוג העתידי שלי." קבע והצמיד את שפתיו לשפתיי לנשיקה קלה. השארתי את עיניי פקוחות כשהוא אמר את זה, לא הצלחתי לעכל את כמות המידע שהוא זרק עלי.
"את הדייט הבא שלנו נעשה פה, מה אתה אומר?" הוא הציע בשינוי נושא חד. "אני אקנה אוכל או שאבשל ואביא לפה ככה תוכל להימנע מאנשים." שתקתי. "נתחיל לאט לאט לצאת למקומות פומביים ואם שוב נראה את חברים שלי אני אסלק אותם."
ההצעות שלו גרמו ללחיי להתחמם ולליבי להלום בחוזקה. "שתיתי בירה לפני שיצאתי לדייט שלנו." הודיתי בפניו. לפתע רציתי להיות איתו כמה שיותר כנה. "כשאני לחוץ אני פשוט לא רוצה להיות מפוקס מידי."
הוא הנהן בהבנה. "לפחות טעים לך?" הוא שאל. הסתכלתי עליו מבולבל. "לשתות אלכוהול לא כי טעים לך זה פשוט לא שווה את זה." הסביר.
"כן... זה טעים לי." השבתי באיטיות בלי הבנה מלאה. הוא חייך.
___
חצי שעה לאחר שנרגעתי מייקל הציע לחבר את המחשב שלי לטלוויזיה שבסלון, הפעלנו לנו לראות את הארי פוטר וחדר הסודות. ישבנו על הספה, הנחתי את הראש שלי על החזה של מייקל שסירב ללבוש את החולצה שלו והיד שלו עטפה את הכתפיים שלי. בדיוק כהגענו לחלק בו הניב של הבסיליסק נכנס לזרוע של הארי. קברתי את פניי בחזה של מייקל בשביל לא לראות את הסצנה.
בעל נקודת החן צחקק והידק את האחיזה סביבי. "זה אפילו לא סרט אימה." הוא התגרה בי.
"אני לא יכול לראות את החלק הזה עוד מאז שהייתי קטן." הודיתי ונזכרתי שגם פעם הוא היה צוחק עלי על זה.
"טוב זה נגמר, הוא דוקר את היומן." מייקל גיחך. שבתי להסתכל על המסך.
"אז... איזה בית אתה?" מייקל שאל לאחר שהסרט נגמר.
"אני מוגל." השבתי במרירות קלה.
"ואוו. אתה חייב להפסיק לזלזל בעצמך." השיב בגלגול עיניים. "אני גריפינדור" ציין בגאווה.
"לא מפתיע" גיחכתי.
"אז אתה יותר חנון ממה שאתה מראה." ציינתי בחיוך.
"אולי." הוא משך בכתפיו בנונשלנטיות ואז חיוך ערמומי נפרש על שפתיו. "אבל לי אין פוסטר ענק של דדפול מחזיק את ספיידרמן כמו כלה מול המיטה או תחתונים של שניהם בהדפסה אישית." התגרה בי.
הסמקתי קלות ."הי. אל תחשוב שלא ראיתי את הרגל שלך." התגוננתי.
הוא צחק בהבנה והסתכל על הקעקוע שהיה טבוע בצד החיצוני של רגלו השמאלית. בקעקוע הופיע דובי מהארי פוטר זורק באושר גרביים לאוויר ונכתב המשפט המפורסם שלו 'master gave dobby a sock dobby is free'
"אל תרד על הדובי שלי." הוא השיב באופן נפגע משוחק הוא שילב את ידיו על החזה שלו וניפח את לחייו. צחקתי. הוא החזיר לי חיוך. "הרבה יותר יפה לך מחייך." ציין והרגשתי את פניי מתלהטות.
הפלאפון שלי רטט בכיס שלי ללא הפסקה. "א-אני הולך לשירותים." הכרזתי וברחתי משם. נכנסתי לשירותים והוצאתי אותו מהכיס. הקבוצת וואטסאפ שברוק פתחה לשון לה ולי ביום הקודם וזכתה בשם 'הנוקמים' הייתה מוצפת בהודעות.
ההודעה הראשונה הייתה הודעה של ברוק: צילום מסך של מה ששלחתי לה בליווי של נזיפה; 'נו באמת גם לשון מגיע לדעת איך העניינים מתקדמים!'
'הוא הכיר לך את חברים שלו?' הצעיר בחבורה הגיב לצילום מסך בליווי אימוג'ים מופתעים.
'לא אתה לא רואה שהוא כתב שהם נדחפו?' ברוק ענתה לו.
'הא עכשיו הגיוני יותר...' שון השיב. 'הוא לא ניסה לשכב איתך?!' הוא הוסיף מופתע.
'הוא החליט כנראה להיות "ג'נטלמן" ' הבחורה בינינו הגיבה בליווי אימוג'י מגלגל עיניים.
סיימתי לקרוא את השיחה שלהם והתחלתי להגיב בדיוק כשברוק שלחה עוד הודעה. 'נו ומה עכשיו?!' ואז הוסיפה; 'הא יופי אתה מקליד, תקליד מהר.'
גלגלתי את עיניי והתחלתי לכתוב. 'החצוף הרשה לעצמו להרגיש בבית. הוא הכין לנו ארוחת בוקר חייב להודות שהיה טעים, אולי הייתי רעב.' שלחתי מחייך לעצמי חיוך קטן.
'כן... הוא אוהב להאכיל אנשים.' שון הגיב.
'בכל מקרה הוא אמר שהוא חושש שיש לי בעיית שתיה!' כתבתי ושוב התחלתי להתרגז מעט.
'כאילו אמרתי לך משהו על זה אבל תכלס אתה שותה רק איתי.' ברוק כתבה
'כן! זה מה שאני אמרתי והוא אמר שהבעיה זאת הסיבה שאני שותה או שיט כזה.' לא רציתי כל כך לשתף אותם בבעיות האמיתיות שלי.
'בכל מקרה הוא אמר שהוא יעזור לי עם הבעיה הזאת.' סיכמתי את השיחה שלנו.
'כן... הוא אוהב לקחת על עצמו פרויקטים.' שון כתב בדיוק את מה שלא רציתי לקרוא.
הנהנתי לעצמי בהבנה, ידעתי שאני עוד פרויקט בשבילו. 'כן כנראה... טוב, אני חייב ללכת הוא מחכה לי.' שלחתי והורדתי את המים בשירותים כדי שיחשוב שהשתמשתי בהם, שטפתי ידיים כחלק מההצגה שלי וחזרתי.
כשהוא ראה אותי הוא חייך אלי חיוך גדול ופרש את ידיו עבורי. חייכתי בחזרה והחלטתי לאפשר לגוף שלי לתפקד מעצמו והתרפקתי עליו. הוא הקיף אותי עם הידיים החמימות שלו ואני נשמתי את הריח שלו אל אפי.
הוא נישאר אצלי עוד שעתיים במהלכן ראינו סרטונים מטופשים ביוטיוב, סיפרתי לו על המחזות שאני אוהב וסיפרתי לו בהתלהבות על תפקיד שרציתי לשחק בסוף השנה בתיכון בסוף במגמת תאטרון אבל בסוף וויתרתי לעצמי.
"אני לא מבין אבל למה וויתרת אם זה החלום שלך." מייקל אמר בחצי נזיפה.
נאנחתי אנחה עמוקה. "מישהו יותר מקובל ממני רצה את זה, כשהוא גילה שאני רוצה את התפקיד הזה ובאמת התכוונתי לגשת לאודישן שלו אחרי שאמא שלי עודדה אותי. הוא פשוט ריסק לי את הביטחון העצמי."
"מה הוא אמר?" הוא שאל חצי מרוגז.
משכתי בכתפיים. "לא זוכר בדיוק." עצמתי את עיניי וניסיתי להיזכר. "משהו על זה שאף אחד לא אוהב אותי ושאני והמשקפיים שלי יותר מתאימים להיות תפאורה. הוא גם אמר שאם אני אעז לקחת לו את התפקיד חברים שלו יבואו ויזרקו עלי עגבניות רקובות בהצגה." גיחכתי. "אני יודע, אני פתטי." ולחשוב שלפני ההצגה הייתי מאושפז. את החלק הזה כמובן שלא אמרתי לו.
הוא שתק וחיבק אותי חזק אליו. "אם הייתי יודע הייתי מרביץ להם." הוא מלמל.
הסתכלתי עליו במבט מבולבל. "ובמה זה היה עוזר לך לדעת שיש בריונים איפשהו?" שאלתי הוא הריי לא ידע מי אני ואם הוא ידע כנראה לא היה לו אכפת שמישהו הציק לי.
"כאילו הייתי בונה מכונת זמן או שיט כזה." מלמל במבוכה. צחקתי ונישקתי את שפתיו בעדינות והוא זיכה אותי בתמורה בחיוך.
___
"אז, נהנית איתי?" מייקל שאל כשנעל את הנעליים שלו בשביל לצאת. הנהנתי בכנות. "יופי, הדייט הבא שלנו בשבת הבאה." קבע. "אני אבשל עם השותפה שלי דברים טעימים."
"אוקי." חייכתי אליו.
"תקנה לנו שתיה." הוסיף ואז המבט בעיניו נהיה רציני. "שתיה קלה." גלגלתי את עיניי והוא צחק. "טוב אני אזוז יש לי קצת עבודה בבית למחר." הוא אחז בפני בין שתי ידיו ונשק קלות לשפתיי. "ביי רובין." הוא חייך והלך.
ליטפתי לעצמי את השפתיים כשהסתכלתי עליו נעלם במורד המדרגות של הבניין.
___
במשך שעה לאחר שמייקל הלך שכבתי על גבי על הספה ובהייתי בתקרה. ניסיתי לחשוב לעומק על השיחה שהוא עשה לי בבוקר. "יכול להיות שבאמת יש לי בעיות שתיה?" שאלתי את עצמי. לשמחתי לא קיבלתי מענה מאף אחד, רק זה היה חסר לי - להתחיל גם לשמוע קולות. "טוב אלכוהוליסט זה לא משהו שחשבתי שאני הוסיף לרשימת הבעיות שלי." נאנחתי וחשבתי על רשימת הבעיות שלי שכללה בין היתר: דימוי עצמי נמוך, חרדה חברתית ובדידות.
לקחתי את הפלאפון שלי מהשולחן הנמוך שליד הספה. לא היה לי טעם לעשות את טקס האינסטגרם, הייתי בספק שהוא חידש משהו מאז שהוא עזב את הבית שלי. במקום זאת מצאתי את עצמי רושם בשורת חיפוש של הגוגל 'בית ספר למשחק באל אי'. כמובן שלא היו חסרים בתי ספר יוקרתיים יותר ויוקרתיים פחות. אבל דבר אחד היה בטוח, הם היו יקרים וכמובן שכללו אודישן.
"עדיף לי להישאר תפאורה כמו תמיד." מלמלתי והנחתי אותו חזרה על השולחן. "למה אני לא יכול להיות קצת כמוהו? חכם, מושך, כריזמטי, שיודע לקבל את ההחלטות הנכונות ביותר בזמן הנכון?"
צלצול הטלפון שלי קטע את טקס ההלקה העצמית הקבוע שלי. לקחתי בחזרה את הפלאפון בשביל לראות את תמונתה של אמי מתנוססת על צד המסך. חייכתי חיוך קטן.
"היי אמא." אמרתי בקול עליז יחסית שלא התאים לי. "היי מותק מה קורה?" היא שאלה גם כן בשמחה שכרגיל הציפה אותי באנרגיה טובה כזאת שהזכירה לי שגם כשהאולם שלי ריק היא תמיד שם ותכוון לכיווני זרקור.
"את יודעת כרגיל." השבתי. אהבתי את אמא שלי אבל לא רציתי להעציב אותה עם כל החרא שאני מעביר את עצמי, היא מספיק סבלה בגללי כשהייתי יותר צעיר. "עובד קשה, אנשים לפעמים צועקים עלי. אבל את יודעת זה בקטנה, משתדל להסתכל על החיובי."
"אני שמחה לשמוע." יכולתי לשמוע את החיוך בקול שלה.
"מה שלום ברוק?" היא ביררה.
"היא בסדר. דוחה עוד את הלימודים כי זה עדיין יקר לה מידי." סיפרתי באנחה. אנחה כבדה ועצוב נשמעה גם מהצד השני של הקו. "הכרנו גם חבר חדש." סיפרתי. "הוא צעיר מאיתנו בן שמונה עשרה, ילד טוב."
"הו אני שמחה." אומנם הייתי בן עשרים וארבע אבל היא עדיין התלהבה כשפגשתי חברים חדשים. לא יכולתי להאשים אותה מהחטיבה את רוב זמני העברתי לבד, לא לגמרי מבחירה, או שאולי כן כי הבדידות באה מבחירות שגאויות.
"אתה לא תאמין את מי פגשתי היום." היא אמרה לפתע בהתלהבות. "את סוזי." היא לא חיכתה באמת לתשובה מצידי. "אתה זוכר אותה? סוזי גומז!" אמא של מייקל. בלעתי את הרוק שלי. "אתה זוכר את מייקל, נכון? הייתם פעם חברים טובים. הוא היום סגן מנהל של רשת. ממש מתקדם בחיים הילד הזה וכמה שהוא התבגר ונהיה יפה!"
כמובן שידעתי את כל זה לבד, אפילו ידעתי את כישוריו המיניים, אמא שלי כמובן לא הייתה צריכה לדעת את זה. "לא הראית לה תמונות שלי, נכון?" שאלתי בבהלה.
"לא, לא יצא." היא השיבה. נשמתי בהקלה. "למה?" התחקור התחיל.
"ס-סתם, לא צריך שהוא יראה את התמונות שלי." השבתי בכנות אך האישה האהובה שגידלה אותי לא באמת ידעה כמה נפגעתי ממנו ונהייתה כנראה יותר מבולבלת.
"או-קיי..." שמחתי שהיא בחרה לא להיכנס לזה.
עברנו לדבר על אחותי הקטנה שעמדה לסיים את לימודיה בתיכון בקרוב וכנראה תקבל תעודת הצטיינות ועל שאר המצב בבית. הרגשתי שטף געגועים לאמא שלי אבל קברתי אותם. לא יכול לחזור לניו יורק יותר מידי כאב לי שם ומזג האוויר האפור לא תרם למצב רוחי.
"מתי אתה בא לבקר?" היא שאלה לפתע.
"לא יודע." השבתי במשיכת כתפיים אוטומטית.
"אני מתגעגעת מאוד." הודתה. חייכתי לעצמי. "חוץ מזה שיש לי פה בחור להכיר לך." גלגלתי את עיניי. "אני יכולה לשמוע אותך מגלגל את העיניים." הקול מהצד השני גער בי וגיחכתי. "נו קדימה, הוא בחור ממש נחמד הוא הבן של דודה של חבר של אחותך תוכלו לצאת ביחד לדאבל דייטים, הגיע הזמן שיהיה לך מישהו."
נאנחתי, אמא שלי לא ידעה שהייתי פעם במערכת יחסים שקר כלשהי במשך שלושה חודשים עם וויקטור אז מבחינתה אף פעם לא הייתי באחת. מה שכן כמו כל אמא טובה היא דאגה לצייד אותי בקונדומים ולדאוג להזכיר לי שגם הומואים צריכים להיזהר.
"אני רק רוצה להזכיר לך," הקול קטע את זיכרונותיי. "שזה שאתה עם גברים לא מונע ממך להביא לי נכדים, אני לא מוותרת."
גלגלתי עיניים. "ואי, אמא."
"רק מזכירה." שמעתי אותה מגחכת. "טוב ילד יפה שלי, אני צריכה לנתק."
נאנחתי. "ביי אמא" אמרתי ושלחתי לה נשיקה היא שלחה לי בחזרה והשיחה נותקה.
___
התארגנתי לישון עם השיחה המטורפת של אמא שלי בראש. "היא והרעיונות הפסיכופטים שלה." מלמלתי לעצמי. לא הייתי טיפוס של דייטים, אז בליינד דייטים? למרות שהדייטים עם מייקל לא היו נוראים במיוחד, למעשה הם היו הרגעים הכי טובים שלי באותו החודש.
נכנסתי למיטה, התכסיתי היטב והתכרבלתי על צידי הימני. הנייד שלי רטט, זיהיתי את הרטט הקצר כהודעה וחייכתי לעצמי. שיערתי לעצמי שזאת הודעת לילה טוב מבעל נקודת החן החש שלי. לקחתי את הפלאפון, פתחתי את הנעילה ואז את הוואטסאפ.
להפתעתי במקום לראות לצד ההודעה החדשה את השם 'איזה חש אחד' הופיע לי מספר לא מזוהה. נכנסתי מבולבל לשיחה.
'היי רובין, זה לוקאס.' זה כל מה שנרשם. הלב שלי עצר לרגע. הראש שלי התחיל להסתחרר, לא הבנתי איך הוא השיג את המספר טלפון שלי ומה הוא רוצה מחיי. 'זוכר אותי?' הוא הוסיף לאחר שלא עניתי מספר דקות.
נשמתי עמוק. 'חבר של מייקל. כן, אני זוכר אותך.' שלחתי את ההודעה ונזכרתי כמה טוב זכרתי אותו, את הרגעים בהם הוא ניסה להרחיק אותי וצחק על כל טעות קטנה שעשיתי.
'נהדר.' הוא רשם. 'מייקל העביר לי את המספר שלך, כנראה שהוא באמת לא מעוניין בך, אבל אני אשמח לקחת אותך מוחרתיים לקפה.' לא הבנתי מה הוא רוצה ובחרתי לא לענות להודעה. 'הו אתה בוחר להתעלם ממני רובין?' הוא כתב. 'רק שתדע, אני יודע מי אתה.' הוסיף.
מבטי קפא על המסך ולא ידעתי מה לענות.