הערה: תארי כבוד.
מודמואזל - אישה צעירה ולא נשואה.
מאדאם - אישה נשואה, לרוב קצת יותר בוגרת.
מסייה - גרסה ל'אדוני'.
~אם אנחנו כבר פה ביום כזה, אז צום קל לכל מי שמתכנן לצום! D:
~~~
הנרי ידע שהוא היה חי.
אחרי קרבות ארוכים שהותירו אותו שבור ורצוץ, תמיד זאת הייתה אותה התחושה בדיוק. זאת הייתה תחושה כזאת, שהציפה. תחושה שהעירה את הגוף שלו משינה. תחושה שמילאה כל חלק וחלק מישותו עד שלא הרגיש דבר מלבדה.
תחושה שהזכירה לו שעדיין היה קיים.
מעולם להנרי לא הייתה הפריבילגיה למות ולחזור לתחייה, אבל הוא ידע, מתחתית קרביו, שהמתים לעולם לא ירגישו ככה. הוא ידע שהם לא ירגישו סוג כל כך נע של כאב. סוג של כאב שמילא אותו במודעות כל כך מלאה לכל אחד ואחד מאיבריו החבולים.
הנרי החניק אנקת כאב. הוא נע קלות על גבי משטח רך - וקפא במקומו, מתחרט באחת על התנועה כשמדקרות כאב הציפו את גופו ואנקת חנוקה חמקה מבין שפתיו ואל החלל מסביבו. עבר זמן רב מאז שהרגיש כל כך... ככה. עבר זמן רב מאז שיכל להרגיש כל עצם ועצם בגופו. עבר זמן רב מאז שעצם את עיניו במחשבה שלא יזכה לראות את הזריחה הבאה.
אז הנרי ידע שהוא היה חי, והוא ידע את זה טוב ביותר. הוא ידע את הטעם המר של ההפסד בפיו, הוא ידע את התחושה המייסרת בגופו והוא ידע את הטעם המכוער על קצה הלשון. הוא גם ידע את הזמזום הזה, מסביב.
הידיעה שהיו עוד אנשים איתו, בין ארבע קירות.
הגוף שלו נדרך למול הלחשושים. לחשושים שהפכו יותר ויותר בוטים ככל שהאפלה למול עיניו התחילה לקבל צבעים וצורות. הלסת שלו ננעלה במוכנות, והוא שאף נשימה עמוקה ובוטה לתוך תוכו בכוננות מלאה. הגוף שלו לא היה במצב הגון, אבל תמיד היה מוכן לקרב באשר -
" - מסייה הנרי! מסייה הנרי מתעורר!" צווח בהתרגשות קול צייצני ותמים למשמע. מיותר היה לומר, הנרי קפא במקומו בתדהמה. הקול היה עדין ושמח למשמע, חייכני כמעט. קול כזה שאי אפשר לטעות במקורו; קול של... של ילד.
"מסייה." עקב קול אחר, נרגש לא פחות. ואת הקול הזה... הוא זיהה.
עיניו הצורבות, שנקרעו לרווחה, מצמצו לכמה רגעים לעומת קרני האור המסמאות ששטפו אותו באלימות. לקחו כמה רגעים נוספים של מצמוץ לפני שהצליח לעכל את החדר החצי חשוך מסביבו; הוילונות הכבדים למראה אמנם היו מוגפים מעל למה שנראה כמו רצף של חלונות אדירים בגודלם, אבל אור השמש החליק פנימה בכל מקרה, מציג לראווה את החדר העצום שבו שכן, שהכיל הרבה יותר ממה שבעל במשך כל חייו.
הוא ידע ששכב בתוך מיטה יוקרתית עוד לפני שהבין שכיליות - כנראה עשויות משי - הוסטו מעליה. הוא הרגיש את הרוך שלה, אבל להבין כמה מסיבית הייתה היה דבר אחר לגמרי. מעולם לא הרגיש קטן כל כך, מעולם לא שקע כל כך לתוך משהו כפי שעשה באותו הרגע. הוא היה בין שמיכות מחממות וכריות רכות, וקיבל תצפית הגונה על החדר; ארון גדול, שידות מפוארות לצד המיטה, עוד כל מיני רהיטים מצוחצחים בכסף וזהב שלא הבין את מטרתם, ו...חברה.
המוח שלו הזכיר לו בערפול איפה הוא היה.
הוא זיהה את ההבזק הזהוב והמבריק; זה היה הפמוט, אבל הפעם הוא לא היה לבד. היצור היה ישוב על עגלה עמוסה שהונחה לצד המיטה שלו, ועם מה שנראה כמו חיוך מרוצה משוח על שפתיו המתכתיות. נרותיו דלקו, עיניו מתרחבות בהזדהות למול דמותו הערה של הנרי.
אליו, עם זאת, צורפו עוד... יצורים. כל אחד מהם נראה יותר דומם וחי מהשני; הוא ראה קנקן, ספל ומה שנראה כמו מאבק נוצות עם פרצוף מאוד נשי... ואז מבטו סטה הצידה ו...הנרי מצמץ בהפתעה. אף הוא עומד על גבי עגלת המתכת, היה עוד יצור אחד ואחרון. היצור עמד בעמידה רשמית, עם זוג 'ידיים' מתכתיות מאחורי גבו; שעון מטוטלת. ראשו היה מעוגל ומתכתי באופן יוצא דופן, פניו כמעט נעלמו מאחורי מחוגים ומרקם מתכתי קצת שונה, גופו היה מלבני ו...כמעט כמו... קופסה, ובמקום ליבה, נעה מטוטלת מצד לצד.
כן, זה בהחלט היה שעון מטוטלת. וכן, הנרי זיהה את שעון המטוטלת המדובר: היצור ספג את הבעיטה המוצלחת היחידה שלו כשפרץ - פרץ פנימה. לתוך הטירה. הטירה שבה הוא כנראה נמצא כרגע.
ואולי השעון המדובר שם לב שהנרי לטש לעברו מבט, כי כבר, הוא פתח את פיו; "בוקר טוב, מסייה הנרי." אמר השעון, קולו רשמי גרידא. הנרי נזכר שהפמוט צרח את השם של השעון שוב ושוב בשלב מסוים, אבל הוא לא הצליח לאסוף את עצמו מספיק כדי להיזכר.
בן האנוש כיווץ את גבותיו. תחילה, רצה להבין איזה שם הפמוט צרח - כל פיסת מידע הייתה רצויה על פני שום מידע - אבל אז גל של כאב חצה ומילא את ראשו. "אלוהים..." הקול שלו מעולם לא נשמע כה כבד ומחוספס כפי שהיה באותו הרגע. הגרון שלו לא כאב במיוחד - לא מלא בסוג של כאב שלא רעם בכל אחד ואחד מאיבריו הנוספים - אבל לשמוע את עצמו גרם לו לכאוב יותר. "אני..." אבל פניו התכווצו בכאב ועיניו נסגרו מעצמן.
אלוהים, זה כאב.
הקול הצעיר שוב נשמע, הפעם עם הקשות של קרמיקה. כאלה שגרמו לגבותיו להתכווץ אפילו יותר: "אוי לא, הוא גוסס. שמישהו יביא לו מים!"
"מים - מים," נשמע אחד.
"תביאו לו מים!" נשמע אחר.
הנרי חשק את שיניו למול הכאב המתגבר יחד עם הצעקות האלימות. ראשו הדהד בכאב.
"תזדרזי, גבר פוטס," הוסיף אחד נוסף, גורם לראשו הכואב של הנרי לנוע בשאלה על הכר הרך שמתחתיו. הוא אמנם הרגיש את הכאב היטב, אבל... אבל כמה יצורים היו שם בדיוק? כמה קולות שונים נשמעו מסביבו? הוא שמע... המולה? "הוא ימות מצמא!"
למרות כל פיסה של היגיון בריא בתוכו, הנרי ידע שלא יכל להותיר את עיניו סגורות. הוא הרגיש את גופו פתאום, נדרך למול כל הקולות השונים והמשונים - ולכן, נאבק מנגד לעפעפיו, הכמעט חתומים יחדיו. לקחו כמה רגעים מלאים בכאב לא קטן, אבל סוף כל סוף עיניו נפתחו להן.
ואז הוא נתקל במראה קצת מוזר.
הקנקנ...ית - פתאום הבין ששפתיה היו משוחות באודם וריסיה עשויי החרסינה ארוכים מן הצפוי - הרימה את עצמה באוויר אל הספל, מוזגת מים פנימה. מסביבה, מה שנראה כמו כל חפצי החדר- חוץ מהמיטה מתחתיו - עמדו דום, כל אחד מהם נראה יותר חי ומתפקד מהשני. הפעם אלה היו גם השידות, הוילונות, כלי הנוי התלויים על התקרה, מראה גדולה שהתנוססה בפינת החדר... וגם הארון. כולם חיים ומצפים עד מאוד לרגע בו הספל יהיה מספיק מלא במים.
הנרי בלע נשיפת השתהות, מרגיש את עיניו נפקחות כל כך לרווחה שזה איים לכאוב... אפילו יותר. הראש שלו חשב על מראות מוכרים אבל הוא לא ידע -
אלוהים, למה הוא הכניס את עצמו?
"הוא חי, מים!" חפץ קרא ברקע, אבל הנרי לא היה בטוח מי. היו כל כך הרבה, הוא כמעט איבד את עצמו בין כל היצורים השונים. הוא לא ידע אם הם היו קסומים או מכושפים והעובדה שלא ידע הייתה הדבר היחידי שמנע ממנו מלקום בחדות.
ואז קול מוכר מילא את החדר והשתיק את כל ההמולה: "הוא לא ימות מצמא עוד שתי שניות, אידיוטים." הנרי היה בטוח שזה היה השעון, גם מבלי לראות; ונוכח כצודק כשהפנה את מבטו לעברו. היצור היה מתוח אף הוא שעה שאסף את הספל - הנרגש והמלא במים - בין ידיו המתכתיות, מורה עליו להירגע כדי שאף טיפה לא תתבזבז. הוא התחיל לנוע באיטיות לעבר קצה העגלה, רגליו המטאליות מקישות מתחתיו בקצב מהיר ומתון. הנרי יכל רק להסתכל עליו בהתרשמות; למרות שהוא פחות או יותר תקף את ה...יצור הקטן - ועוד לפני... שעות ספורות, הניח - הנה הוא היה, משרת אותו מבלי למצמץ. כמה מקצועי. "הנה, מסייה הנרי."
הנרי מצמץ באטימות פעם או פעמיים למול הספל המוגש. עיניו הנוצצות של היצור הקטן נלטשו לעברו בהתרגשות, ופני הקרמיקה שלו נראו מפוחדות ודואגות לשלומו. "תו-תודה." גמגם, מזכיר לעצמו את כל הדברים המוזרים שראה ביבשות השכנות לפני שאחז ביצור. זה מה שהם היו, אמר לעצמו. לא - לא זה. לא מה שהוא חשב עליו.
עבר זמן מה מאז שחצה את הימים, אבל הוא לא חשב שעבר מספיק זמן כדי להשכיח מעצמו קסם ברמה שכזאת. זה הרגיש כל כך מוזר אחרי כל הדברים השונים והמופלאים שחזה בהם בעבר, שבשלב מסוים בחייו, הרגישו מובנים מאליהם כמו האוקיינוס הגדול והשמים הפרושים מעליו.
זה כמעט מילא אותו בצער.
אבל אז הוא נזכר ביום בעיר הנמל של צרפת.
הוא הרים את עצמו לישיבה בתנועה איטית וארוכה, וכשהצליח להתמקם מבלי להרגיש מדקרות כאב אלימות ממלאות אותו בחוסר רחמים, משך את הספל אל שפתיו והטה אותו הצידה, ממלא את פיו במים מתוקים. הוא נאנח מנגד למרקם הנעים והתענג על הקור שזלג במורד גרונו הבוער.
זה היה גן עדן מוחלט. הוא שתה ושתה עד שלא היה כלום, וכשסיים, גמע את האוויר מסביבו כאילו לא נשם אותו אי פעם.
"אתה רוצה עוד?" שאלה הקנקנית, קורעת אותו ממחשבותיו.
הנרי הנהן במרץ, מושיט לעברה את הספל - שנראה מאוד מרוצה מעצמו. "כן, בבקשה." והוא הסתכל בהשתהות על הקנקנית, שהרימה את עצמה אל האוויר ומילאה מחדש את הספל המצחקק.
הנרי בקושי התאפק לפני שהרים שוב את הספל אל שפתיו והתמלא בעוד שטף של מים מרעננים. זה הרגיש כאילו הספל הקטן הכיל הרבה יותר ממה שהיה אמור, והוא מצא את עצמו מסופק מהכמות כשמשך את הספל אל חיקו.
לכמה רגעים, פשוט התענג על הכל. על השמש שזלגה מהוילונות ונתנה לו לראות את העולם מסבירו, על המבטים שהוא הרגיש, שהתרכזו בו בחדות, על האוויר המרענן שהציף את ריאותיו.
חי. הוא היה חי.
לפעמים דברים כמו זה... לפעמים הם הכו קשה. לפעמים הם הכו בהפתעה. לפעמים הם לא היו... פשוט לא. עיניו הושפלו לעבר ירכיו, ואל הספל הקטן. עיניו הגדולות והסקרניות של היצור עשוי הקרמיקה לא משו מעל לפניו, והוא נראה כמעט... מודאג.
הנרי ליחך את שפתיו הסדוקות במהרה. "אני..." פתח בשקט, מניח את הספל בחזרה במקומו. היצור קפצץ לכמה רגעים לפני שהחל ועשה את דרכו לעבר הקנקנ...ית. "אני לא בטוח... שאני זוכר הכל." השלים, לאחר פיסות רבות של מחשבה שהתרוצצו במוחו בו זמנית. הוא הרגיש את תשומת הלב עליו, אבל לא היה בטוח איך להפוך אותה חיובית. הוא אמנם התקבל בחום יחסי, אבל הוא לא יכל שלא להרגיש את הנוכחות של שעון המטוטלת. מה היה השם שלו, שוב? הוא לא ידע. אבל מה שהוא כן ידע - הנוכחות שלו הרגישה... אפלה? כהה? בעייתית? הוא יכל ממש להרגיש את המתח באוויר בלי מילים או מבטים בכלל. "המ." המהם. אבל גם כשניסה לחשוב כראוי הוא לא הצליח. הוא לא הצליח כי הוא ידע - מתחתית קרביו - שהיה דבר, דבר שהוא היה חייב לדעת. דבר שבלעדיו לא יכל להמשיך. ואמנם הוא הרגיש את בטנו רועשת לקראתו, אבל... "אחותי...?"
הפמוט צעד קדימה, ארשת פניו פתאום רצינית מספיק כדי למלא את ראשו של הנרי במחשבות מבעיתות. "האדון תכנן להשאיר רק אסיר אחד." ומוחו של הנרי פתאום התרוקן באחת. הוא הרגיש את כל הדם נוטף מעל לפניו במכה אחת יציבה. לא... "היא כבר חזרה אל הכפר שלכם. בליווי, כמובן."
הנרי פלט נשימה שלא הבין שנתקעה בגרונו. "תודה לאל הגדול שבשמיים." נשף מתחת לחוטמו, כל כך מהר שכמעט ולא הבין בעצמו מה אמר. אלוהים, הוא הרגיש את האצבעות שלו מתהדקות מסביב לירכיו באלימות. הן רעדו בכזאת פראות, למרות שרצה להאמין שאף אחד מהיצורים לא שם לב... ידע אחרת. עיניו כמעט כאבו כי אולי הוא פתח אותן קצת יותר מידי לרווחה אבל הוא לא יכל. הוא היה חייב לדעת. "היא פצועה? אני זוכר שהסתכלתי אבל - אפילו לא הספקתי לבדוק - אני..."
"אחותך בסדר גמור, מסייה." אושש זה. הנרי לא יכל להתעודד לחלוטין, עם זאת. הוא לא יכל לראות והוא לא יכל לאשר. הוא היה חייב לדעת בכל חלק וחלק שבו. הוא היה חייב לראות אותה מול פניו. הוא היה חייב להרגיש את זה, בכל ביטחון אפשרי... אבל לפחות הוא לא נתקל בשלילה. "אבל הייתי מציע לך לבדוק את עצמך."
הנרי מצמץ באטימות לעומת המשפט... ואז הבין שהפמוט באמת ובכנות התייחס אליו. אל הכאב שלו. וכשבחן את שאר היצורים שמסביב, שכולם התרכזו בו במופתיות - גם אם בחשד וגם אם בסקרנות - הבין שהגיע הזמן לפעול. הוא אמנם עודנו חש מטושטש מהרגיל, אבל מאז ומתמיד היה חד מספיק בשביל לעבוד.
והוא לא יכל לתת לרגעים החשובים האלה להחליק בין אצבעותיו.
חיוך קטן ואדיב נמשך על שפתיו. "או, אתם דואגים לי?" שאל, מנסה להישמע מוחמא מכל האפשר. הפעולה עבדה, כמובן, וכל אישה - טוב, חפץ שזיהה כאישה - עפעפה לעומתו בחיבה. בזמן הזה, הזכרים נתפסו כבר לא מוכנים... והנרי ידע בדיוק לאן לחתור. עם יד אחת כנה על החזה, הבהיר: "אין צורך, אני למוד קרבות. לחמתי על פני המים, בדרכים מעבר לים."
זה גרר כמה מבטים משתהים.
"מעבר לים?" שאל הספל בהתרגשות, מוכיח את ההשערה של הנרי: לא היה ספק, היה מדובר בילד. "מדהים."
"לחלוטין!" הנרי הדגיש בהתרגשות זהה, מרגיש את עצמו מתמלא באהבה אל הגבירות היחידות שמעולם לא יכל להחליף; הזריחה שבאופק וספינה טובה אחת. הוא יכל להיזכר בריח המלוח של הים שעלה אל נחיריו כל בוקר, לשמוע את הקולות ההומים של הימאים הבקיאים מסביבו ולהרגיש את צעדיהם על גבי עץ ממורק.
הוא קירב רגל אחת אל גופו - מחווה שמילאה אותו בקורי כאב והכריחה אותו לבלוע אותו בכוח - זורק שני מבטים חדים מסביב; ברובם, נראה שהחפצים הסתכלו עליו בפליאה, כמעט... והוא כבר הניח לזיכרונות להתגלגל מעל לשפתיו בעצמם: "יום אחד, למעשה, עמדנו לרדת ליבשה כשספינת פיראטים הופיעה באופק. יצאנו אחרי בני הבליעל האלו וחדרנו לתוך הספינה שלהם." גם כל כך הרבה זמן מאז יום אחד ארור הוא עדיין יכל להריח את המלח מעורבב עם מתכת. יכל לשמוע את החרבות מצליפות אלה מנגד לאלה. יכל לראות את ערמות הגופות למול עיניו. זה מילא אותו בעקצוצים מרהיבים, תחושה עוכרת קרביים אך כל כך חופשייה בו בזמן. תחושה ששייכת רק לים. ידיו נעו מעצמן עתה, נעות יחד עם מילים, תיאורים ותחושות. הוא הרגיש עתה את העיניים עליו והוא ידע, הוא הרגיש, זה היה אותו הדבר שהיה בעיירה הקטנה והמוזנחת שלהם; זאת הייתה הערצה. הערצה של אנשים שמעולם לא ידעו חיים כהלכתם. "זה היה קרב אכזרי. במשך כעשרים שעות בילינו על הספינה הזאת ושחטנו את היצורים האלה. הייתי בין היחידים שחזרו עם כל הגפיים מחוברות אל הגו - " ותנועה אחת לא נכונה, והנרי נאלץ להשתנק ולקטוע את דבריו. הוא התקפל בבת אחת מסביב לעצמו, לופת את בטנו בכאב. הוא יכל ממש להרגיש איך עצם כלשהו נתלש מתוך קרביו והחוצה. " - לע - לעזאזל." סינן בחולשה. הוא הרגיש איך דמעות כאובות מילאו את עיניו וחשק את שיניו בגועל.
צרפת... לפעמים הוא רצה לקלל אותה.
"כן, כן, מסייה." העיר שעון המטוטלת בביטול. "כדאי שתימנע מלזוז, אתה עשוי להזיק לעצמך אפילו יותר."
וכשהסיט את עיניו אל המקצוען, לפתע הבין... שזה ניצב ממש לצד הפמוט. הוא מצמץ באטימות למול הזיכרון שהציף את מוחו; ... האור המסנוור של הנרות שלו הציג את המחזה בצורה מפורטת. "קוגסוורת'!" הוא צווח. ולכמה רגעים, הגבר השתהה מנגד למראה; פמוט שנשען מעל לשעון קוקייה...
"...קוגסוורת'." השם ברח בין שפתיו.
"מה?"
עיניו של הנרי, שעדיין התכרבל מסביב לעצמו במגננה, נדדו לעבר היצור המופתע. "זה... השם שלך, נכון?" שאל. ולמרות שלשעון לא הייתה הבעה ברורה למדי, הנרי עדיין יכל לראות אותו, ממש קופא. והוא הרגיש אותו; מתח חדש שמילא את החדר. והוא יכל רק להסתכל על היצור ולומר: "אני מצטער על אתמול." והוא שמח שהצטער על זה באמת, הוא שמח כי הוא היה חייב להיות כמה שיותר אמין לא משנה מה. בכל גופו, ידע שחדר מלא באנשים - או יצורים - שתומכים בו היה עדיף על חדר שלא. עם קצת תקווה, אמר לעצמו, החדר המלא באנשים שתומכים בו יהיה גם החדר שמלא באנשים שמפחדים מחיה מאיימת. כלומר, הוא יכל רק לקוות. "באמת לא התכוונתי. אני מתנצל על כל נזק שעשיתי."
השעון כמעט וקרטע במקומו. "א - מסייה." קולו המתכתי השתחרר אל האוויר. הוא היה נוקשה אבל גם נבוך, והנרי חייך בהקלה. "לא - זה - " מלמל, ואפילו הנרי המטושטש הצליח לראות שמבטו פנה הצידה באי נוחות. גופו הנוקשה אף הוא נראה פתאום משוחרר למדי. הנרי יכל רק להסתכל עליו בהכרת תודה. " - אין צורך, באמת."
הנרי הנהן, החיוך הקטן על פניו מאיים לגדול. עבודה טובה, אמר לעצמו.
הוא הרגיש זמזום סטטי בין אצבעותיו ומיהר להצמיד אותן מסביב לשמיכה שלו. יציבות, הוא היה צריך להיות כמה שיותר יציב לא משנה כמה חלש היה. כל כך הרבה דברים הלמו בו ללא הפסקה; הבטן הריקנית שהתהפכה במקומה, בחילה שהציפה אותו, חומצתיות שמילאה את גרונו מחדש ללא מאמץ וחולשה אדירה שהשתלטה על גופו. ועדיין, הוא ידע שהיה חייב את זה. חייב את זה לעצמו וחייב את זה לאחותו. "אתה בסדר?"
היצור כחכח בגרונו במבוכה. "שום דבר שקצת תחזוקה לא תיקנה."
החיוך של הנרי סוף כל סוף גדל בהרשאה, והנרי הרגיש את התוצאה באחת; חפצי החדר, אולי אפילו כולם, התמוגגו למראהו. הם בטח לא היו רגילים לאדיבות שכזאת, הרשה לעצמו להניח בין פעימה כואבת אחת של ראשו לאחרת. "איזו הקלה."
הוא יכל להרגיש את תנודות האווירה שבחדר. הוא יכל להרגיש אותה כמו שלג מנגד לקצות אצבעותיו. היא זרעה בו תחושה מעקצצת, בוערת אבל לא. הוא יכל להרגיש אותה ממש... כבה. הוא יכל להרגיש אותה חומקת, הופכת שקטה וסטטית.
"מסייה הנרי." קול נשי משך את תשומת לבו. לראשונה, הבין שלא רק אישה דיברה אליו - אלא האחת שעזרה לו קודם לכן. זאת הייתה הקנקנית; יצור לבן ועגלגל עם פנים גדולות ואפילו סמוקות למראה. "כולנו ראינו איך נאבקת על אחותך אתמול." העירה. היא נשמעה יחסית מבוגרת; לפחות עשור וקצת מעליו, שיער הנרי לעצמו. היא לא נשמעה מפלרטטת, עם זאת - למרבה הפליאה, הוא כן קלט מבטים חשודים מכיוונה של מאבקת הנוצות - אלא יותר... מהורהרת. "אתה אמיץ למדי, להציב את עצמך מול האדון שלנו."
הנרי הניח יד אחת על חזהו בהכרה והניד בראשו, עדיין מחייך. "את פשוט תגרמי לי להסמיק, מדמואזל*."
לכמה רגעים, הקנקנית בחנה אותו באטימות... ואז חיוך פרח על שפתיה. "מדמואזל? הו, אתה גורם לי להסמיק בעצמך, מסייה!"
הנרי הניד בראשו, כלא מאמין למזל שלו.
תחילה, תכנן לשמר את האווירה הטובה שהתפשטה בחדר. הכלים נראו רגועים ושלווים, והוא חשב שקנה אותם כהלכה. אבל... כשהסתכל על הקנקנית, הוא ראה גברת מבוגרת ומכילה מספיק. הנרי אהב לרוב את חברתן של נשים מבוגרות; את הרוך המלומד, את החוכמה הבוטה, את הנטייה האמהית הטבעית שלהן. הוא ראה איך השפילה את מבטה אל הספל שנלחץ לצידה וידע שהיא הייתה מספיק אמא בעצמה. לכן, הנרי הניח שאולי היה לו סיכוי לקבל... פיסה משמעותית של מידע. "מאדאם." אמר שוב, ולמרות החיוך עדיין על שפתיו, קולו יצא רציני בהרבה. היצורה למולו כמעט ונדרכה למראהו; לבטח נראה קודר כפי שחש. "אחותי." נשף חרש, מרגיש את הבעתו משתנה בחוסר יכולת - להעלות את בל על לשונו הרגיש חנוק ונורא. הוא יכל רק להיזכר ביבבות שלה ו...הוא עצם את עיניו והניד בראשו לשלילה. זה לא היה הזמן להיזכר בזה, לא משנה כמה גלים של רעד מילאו והציפו אותו ללא הועיל כתוצאה. "הוא... באמת לא עשה לה משהו?"
הקנקנית נשאה אליו זוג עיניים רציניות ומכילות. "אתה יכול להיות בטוח, מסייה הנרי," אמרה היצורה ברצינות תהומית. "שהאדון שלנו לא כזה נורא."
הנרי חייך לעומתה בקלילות. האדון שלכם טרק אותי על הקירות. יותר מפעם אחת. למרות שקרביו התהדקו, הוא הניח שזאת התשובה הכי טובה שיכל לקבל. אבל לפחות היא הייתה עקבית, ניסה לומר לעצמו. "אז." מלמל בחיוך קטן. הוא החווה על עצמו הלאה, בניסיון לשחרר את המתח שהדהד בין קירות החדר. "איך... אני?"
השאלה הותירה דממה ארוכה בקרב החפצים. מבטים הוחלפו ואי נוחות מילאה את האוויר אפילו יותר, מוכיחים את הניסיון שלו ככישלון.
"הראש והגב שלך נחבלו." פתח הפמוט לבסוף, אחרי שתיקה ארוכה. קולו היה מהוסס ועדין כשהתייחס לכל מילה. "ו - כנראה שברת כמה צלעות, היד שלך חבולה, הרגל שלך קצת התעקמה וישנן עוד כל מיני חבורות פה ושם ו...בעוד מקומות." הנרי עקב אחריו, מרגיש איך הפך ריקני מרגע לרגע, עם כל מילה בתורה. הרגל שלו קצת התעקמה, הא? "אבל חוץ מזה הכל נראה בסדר." ובין אם זה היה הטון, המבט מאחורי העיניים או כל דבר אחר, הנרי לא יכל שלא להניח: היצורים לא ראו את אדונם כמפלצת, לא כמוהו. כל מילה בבירור נבחרה בקפידה, כל ניסוח עדין וכללי: 'נחבלו', 'שברת', 'ישנן'... הייתה בזה מניעה, והנרי התמלא ברצון מבעית להקיא. "ישנת במשך יומיים. דאגנו מאוד."
האדון שלכם טיפל בי היטב, רצה להעיר. רצה להעיר, אבל עצר מעצמו. היה אסור לו לעשות את זה, ידע. הוא לא יכל לפתוח את הפה שלו ולומר שום דבר מנגד למפלץ, במיוחד לא בחדר מלא במה שהניח שהיו משרתיו. מילה אחת לא כהלכה, ומה שעשה במהלך הדקות האחרונות היה עשוי להיהרס - ויש להניח, אולי באופן קבוע.
זה לא היה סיכוי שיכל לקחת עדיין. לא משנה כמה הרגיש זעם מרעיד מהדהד בתוכו; אז הנרי פשוט הנהן לאישור, קובר את כל המילים שרצה לומר, עמוק מתחת לפני השטח.
לרגע עגמומי אחד, תהה כמה זמן יקח עד שיתפרצו החוצה.