ברקים ורעמים עקבו אלה אחר אלה בלילה ההוא.
"מסיג גבול." חלפו הלחשושים. "יש פה מסיג גבול!"
זה היה ערב קודר מאין כמוהו, ערב שהשתייך לימים לקראת החורף הקר והאיום ביותר זה עשור שלם. בערב שכזה, הטבע לא חש כל רחמים; בתים רעועים מספיק קרסו עד היסוד, עצים נתלשו משורשיהם ואנשים שיצאו החוצה היו עשויים לגזור על עצמם גזר דין מוות. השמיים האפלים אמנם התמלאו בצבע מפעם לפעם, אבל בין ברק למשנהו נותרו צבועים בדיו השחורה של האל.
ביערות הצפופים, בין עצי אשור ואולמוס שנכרכו יחדיו ונמתחו לגובה, הגשם והרוח ניגנו יחדיו סימפוניה שהתנפצה על קירות אבן עצומים; קירות השייכים למבנה עתיק יומין. זאת הייתה טירה המוקפת בגינה פרועה ולא מטופחת, ובלילה המדובר היא נראתה נטושה ובודדה כפי שנראתה יום וליל זה שנים רבות. במבט ראשון, שני או אפילו שלישי, הטירה המדוברת באמת ובכנות הייתה תמימה למראה; בלילה הזה, תחת הגשם השוטף, לא נראתה מאובקת כרגיל, אלא פשוט סדוקה ומוזנחת... אבל למעשה, הטירה, שהייתה שקועה היישר בתוך היער הצפוף, נשאה עמה יותר מן המצופה.
אחרי הכל, מהיער העבות שמסביבה ואל העיירה הסמוכה התגלגלה לה שמועה. שמועה שדיברה על הטירה הזאת בדיוק.
שמועה על חיה.
בין כותלי הטירה האפלה, כלים קרקשו יחדיו אלה מנגד לאלה. רובם ניצבו בצייתנות במקומם הראוי, אך מי שהיה בטווח ראייה אל דלתות המהגוני הגדולות שהתנוססו בפתחה, הקפיד להסתכל עליהן באדיקות. לא מעט זוגות עיניים ננעצו לעבר הדלתות, ממש כאילו יוכלו לראות דרכן לו רק ינסו, ולא סתם; כי למרות הרעמים, הגשם והרוח, היה אפשר לשמוע משהו אחד, משהו שהיה גורם לשיערות של האנושיים לשעבר לעמוד באחת.
צעדים. בלילה שכזה.
ללא ספק, היה בלתי אפשרי לטעות. הם נשמעו לצד הגשם חסר הרחמים, מהדהדים על גבי מדרגות האבן החלקלקות שבחוץ. הם לא היו כבדים למדי, או נוקשים, ולא היה ברור למה תושבי הטירה יכלו לשמוע אותם טוב כפי ששמעו, אבל הם יכלו לשמוע כל צעד היטב מקודמו.
ואז הם נדמו.
מכה אדירה נשמעה, ושתי הדלתות חרקו פעם אחת. המכה הייתה כל כך עצומה, מהדהדת בין קירות האבן ומותירה את הדלתות לשקשק בתגובה.
שתי הדלתות חרקו פעם שנייה; המכה אלימה וקולנית ממש כמו קודמתה, זורעת פחד בלבבות המשרתים הקוראים בבהלה. כל מי שניסה, תחילה, לנוע ממקומו המיועד, עתה שב אליו במהירות שיא.
שתי הדלתות נכנעו בפעם השלישית וכמעט ונתלשו מעל ציריהן שעה שקרסו כלפי פנימה. משב הרוח טרק אותן לתוך החדר וכמעט הפיל כמה מהכלים הנרגשים - את אלה שמזלם הרע הציב אותם בכניסה. האוויר האלים הביא עמו תוצאה ישירה בין הקירות; נרות כבו, חפצים התהפכו על צדיהם ומתלה המעילים המסכן קרקש במקומו, מנסה לשוב ולהתאזן על רגליו הצפופות.
מלאי של השתנקויות חלפו בין המשרתים למול הדמות שעמדה בפתח, עם רגל אחת מושלכת קדימה - רגל אחת שהכניעה דלתות בנות אלפי שנים! - ומבט אפל מאחורי זוג עיניים כהות מזעם. הרוח האלימה ניגנה בגלימתה, פורעת אותה מסביבה בגלים אדירים של אוויר קפוא.
"יו." ירק הגבר בגסות, מסיט את ראשו ימינה ושמאלה, כאילו בניסיון למצוא דבר מה. שיערותיו הכהות והפרועות, רטובות מהגשם, מצליפות על פניו בקולניות. "איפה לעזאזל אחותי?" קרא לחלל הריק לכאורה. כל גופו רעד בפראות מתחת לגלימתו הרטובה חסרת התועלת, ושיניו החשוקות יחדיו איימו להישבר מרוב קרקושים. עור אצבעותיו ופניו היה נגוע בנשיקות הקפואות של הרוח.
עיניו נעו בתזזיתיות, סוקרות מסביב את הטרקלין אדיר הממדים שקיבל את פניו. מבטו התחיל מרצפת השיש החלקלקה, משתהה על ההשתקפות החיוורת שלו - האחת שעוטרה בטיפות שהחליקו מעל לבגדיו ספוגי המים - רק לרגע לפני שהתיק את עיניו מעליה. הוא התברך בחדר גדול וחשוך שהיה נגוע בכחול וזהב - בין אם בצביעה על הקירות, בשטיח ההגון או בנברשת העצומה - עם מספר גרמי מדרגות ענקיים שהובילו אל לב הטירה.
הוא נשא את ראשו בביטחון, הרוח הולמת מנגד לגבו באכזריות.
אז לשם אני צריך ללכת.
לאחר שבריר שנייה של היסוס לא מובן, התחיל לצעוד פנימה, גפיו נותרו נוקשות ומאובנות תחת הקור הנורא.
קול רעם חצה את החדר באחת.
הגבר קפא במקומו. באיחור, הבין שקופסה בעלת צורה מוזרה הושלכה על הרצפה למולו.
הוא צמצם את עיניו ומיהר להפנות את מבטו אל הצדדים, אל האדם שזרק אותה; עם זאת, הוא לא ראה דבר. החשכה הייתה מוחלטת, עוטפת כל פינה הגונה ומותירה אותו לתהות בדבר האחראי למעשה.
הגבר הושיט את ידו אל חגורתו, חמש אצבעות על קת הלהב שלו, לפני שהמשיך ללכת. אוזניו החדות הקשיבו ברגישות, גם אם היו אדישות כבר לקול הגשם, הרוח, ופעימות לבו המתפרעות. מבפנים הוא הרגיש כמו הסערה שהתדפקה על קירות הבית, אבל סירב למעוד כעת.
"מסיג גבול!" הדהד קול צורמני.
הגבר שב ונעצר, לבו קופא בחזהו. הוא הטה את ראשו בפליאה למול המרחב הריק שמסביבו. לא, מסביב הוא לא שם לב לכלום ושום דבר, אז -
הקופסה, שעתה הייתה ממש לרגליו, קפצה בפתאומיות מהרצפה ונורתה מעלה במהירות מסחררת. היא עקפה באחת את ברכיו ועשתה את דרכה בחדות לעבר מותניו. עיניו של הגבר - שהחסיר פעימה אחת נוספת - נקרעו לרווחה ורגלו נעה מעצמה. בתנועה סיבובית, כף הרגל שלו הלמה מנגד לקופסה עוד לפני שהיא הספיקה לגעת בו, שולח אותה לאורך החדר עד שהיא החליקה על הרצפה והתנגשה מנגד לאחת המדרגות בקול אלים.
קללה כאובה הדהדה ברחבי החדר.
גבותיו של הגבר התכווצו בבלבול. הוא התנשף בניסיון להאט את קצב הלב ההולם שלו. זה...
וכאילו כדי לענות על השאלה שלא שאל מעולם, זה היה הרגע בו פמוט זינק מעל - טוב, ממה שנראה כמו שום מקום - וזרק את עצמו מעל למה שנראה כמו שעון קוקייה שהתפתל בכאב. האור המסנוור של הנרות שלו הציג את המחזה בצורה מפורטת. "קוגסוורת'!" הוא צווח. ולכמה רגעים, הגבר השתהה מנגד למראה; פמוט שנשען מעל לשעון קוקייה... ואז הפמוט הרים בחדות את ראשו. ואם זה שהיה לו ראש לא היה מוזר מספיק, פיו של הגבר כמעט ונשמט למול המראה: לפמוט... היו פנים. בבירור. והן היו מעוותות בכעס טהור שעה שנופף לעברו... יד? נר? יד-נר? "ממזר ארור!" ירק בשנאה.
הגבר לקח נשימה עמוקה. לרגע, כמעט ומעד במקומו, אבל עד מהרה הזכיר לעצמו: זה בהחלט לא היה שווה את זה. לא רק שראה בעבר דברים מוזרים בהרבה, הוא היה חייב למצוא את בל. לכן, במקום להשתהות או להתחלחל, מיהר לקחת צעדים מהירים לעבר המדרגות - וכך גם לעבר הפמוט, שנופף לעברו בידיו הבוערות ודיבר בשצף קצף, מנופף בידי-שעווה בוערות באגרסיביות, אם כי נרתע מדמותו.
במקום לחלוף על פניו בפשטות, עם זאת, האנושי לא היסס לחטוף אותו בין ידיו לפני שדילג במעלה המדרגות, מתעלם מהצרחות המתנגדות של היצור הקטן והמוזר. אז, לפחות, יכל לראות קדימה. האור נשפך על גבי גרם המדרגות הענקי, מוביל את מסיג הגבול עמוק יותר לתוך הטירה.
"מסייה מסיג גבול!" השתנק הנר בידיו, מתפתל מנגד לאחיזתו במאמץ רב. הגבר, שראה את הלהבה הנעה, מיהר ללפות אותו עם שתי ידיים ולקבע אותו במקומו לפני שיתחרט על כך. "מה... אתה... עושה כאן?!" שאל הפמוט בקול צורמני, מנסה לחבוט בו עם ידיו השעוותיות. "מה אתה מתכנן לעשות לאדון של - ?"
" - אני לא מתכנן כלום לגבי האדון שלך." מיהר הגבר. הוא זינק במעלה המדרגות האחרונות ומצא את עצמו במסדרון חשוך - מה שגרם לו להיות אסיר תודה על ההחלטה לחטוף את הפמוט - וארוך במידה מדאיגה, מלא בדיוקנים ודלתות ואביזרים ועוד אורך. הוא נראה בלתי נגמר.
הלב שקע לבטנו והוא מיהר להחיש את צעדיו. ברקע, היה מודע להתאוננויות והתלונות של הפמוט - אבל הן כלל לא תפסו את ראש מענייניו... ראשו היה מלא בדאגות בלתי נגמרות מסוג אחר, כאלה כבדות בהרבה. הוא לא ידע מתי יראה את הלוכד של בל, אבל אביהם הבהיר: זה לא עמד להיות קרב קל. זמן היה חשוב בנסיבות האלו, והוא לא יכל לבזבז אותו אבוד בתוך המקום האדיר הזה.
הוא חלף על דלת ועוד דלת ועוד דלת וכשחצה את נקודת האמצע, פתאום ראה עד סוף המסדרון... והחניק קללה כשהבין שהוא התפצל לשניים. מנקודת מבטו, כל מסדרון נראה בדיוק כמו השני - רק פונה לכיוון אחר.
כמה יכל להתקדם בעיוורון?
הוא נעצר.
"מסייה... מסייה פמוט. תוכל להקשיב לי?" שאל בעדינות. ובאחת, כל הברבורים של הלה נדמו.
עתה, הגבר אחז בפמוט אל מול פניו, מניח להם לראות עין בעין; האור נשפך על פניו, מציג אותו לראווה, חושף לפמוט את המבט שבעיניו. האחד מלא הדאגה.
הפמוט, עם זאת, הוסיף והחמיץ פנים למולו.
"אני באמת מחפש את אחותי, ואין לי שום עסק אחר עם האדון שלך. אז... תוכל בבקשה להביא אותי אליה?" ביקש. והוא קיווה שהפמוט יכל לראות על הפנים שלו את הכל; את הבעתה על אחותו, את הלילות חסרי השינה, את השעות הבלתי נגמרות שבילה בחיפוש אחריה, בגשם ובקור. "בבקשה?" הוסיף ברוך, גבותיו מכווצות בחוסר שליטה וראשו נד אנה ואנה באופן לא רצוני. רעד בלתי נשלט מצא את דרכו אל ידיו, ממחשבה אחת ומכוערת על גורלם, שלו ושל אחותו. אם הגיע עד לשם, הוא היה חייב להביא את בל איתו. להשאיר את בל מאחור פשוט לא בא בחשבון. הוא לא יכל להיכשל. "אני פשוט... אני רוצה לדעת שהיא בסדר. אני מבקש ממך."
הפמוט אמנם היה קטן מאוד, אבל הייתה לו קשת גדולה מאוד של הבעות פנים. הן באו וחלפו עד שנעלמו לכדי הבעה שהייתה בין רחמים להבנה.
הגבר חשב שהפמוט יתחיל לדבר, אבל במקום הוא פשוט הרים יד-נר והחווה הלאה.
והגבר ידע שזה היה סיכון. הוא הבין את זה. הוא ידע שה...יצור בין אצבעותיו היה נאמן לאדון הטירה, האחד שלכד את אחותו, ועדיין - זה היה הסיכוי האחרון שלו.
אז הוא מיהר הלאה ללא היסוס, נע בצייתנות בעקבות הידיים המאירות של הנר, פוסע על גבי שטיחים רכים, פרקט ולבסוף על אבן מחוספסת; הוא כבר דילג במעלה גרם מדרגות סיבובי שהרגיש בלתי נגמר, כל גופו שורף ומוחה במאמץ ותשישות. אמנם לא היה קר כמו קודם - למרות שחלונות האבן, החקוקים במבנה, שטפו את גרם המדרגות בדי והותר רוח - אבל החולשה כבר הכתה בו כמו גל של אבנים, נושכת לתוך מוחו, ננעצת בעיניו. הוא חשק את שיניו למרות זאת. רק כשידע שאחותו בטוחה יוכל להרפות, אמר לעצמו ונאחז במעקה, מושך את עצמו הלאה. עוד מדרגות, עוד מדרגות ועוד מדרגות ו - הוא כמעט נפל כשהבין שלא היו עוד, אלא רק רצפה.
בעודו כשל ומעד לתוך החדר האפור, התנער באחת למציאות; האור החיוור של הנר, כתום רך שקרע לתוך רקע כחול כהה, גרם למקום האפל והחנוק להיראות אפילו יותר אפל וחנוק. הוא צמצם את עיניו מניגוד לקירות עשויי הלבנים הרעועים שמסביבו, ואל דלת העץ הענקית שחצצה בינו לבין המשך הדרך. הוא פסע במהירות עד שהגיע אליה, ממש למולה, עיניו מרחפות על גבי העץ... ואז הוא ראה; הדלת אמנם הייתה עץ ברובה, אבל איפשהו באזור הברכיים, היה מרווח פתוח... וסורגים.
מעולם לא נחת על הרצפה מהר יותר. כל גופו פשוט ידע, הוא הרגיש את זה בוער בו. "בל!" צרח, מרפה מהפמוט בסערת רגשות. הוא כבר ראה אדום. בל, אחותו העדינה והיקרה, תקועה מאחורי סורגים מאז שנעדרה?! איזו תעוזה! "בל!" צרח אפילו חזק יותר. לרגע, נרעד - אם היא לא הייתה שם, איפה עוד יכל -
ואז; "הנרי!"
והנרי הסתכל על זוג זרועות עדינות שהחליקו מבין הסורגים. זרועות עדינות של הנערה האהובה עליו בעולם. ידיו הרועדות עלו מעלה ונאחזו בה כפי שלא נאחזו בדבר לעולם. וכבר, נשא את עיניו; והנה היא הייתה. אחותו. אחותו הקטנה והטיפשה הייתה שם למולו והיא אמנם נראתה קצת יותר שברירית מבדרך כלל, אבל היא הייתה. שיערה היה פרוע מסביב לראשה, לחייה שקועות ושמלתה הכחולה והאהובה בלויה מהרגיל, אבל... תודה לאל, היא לא נראתה במצב אנוש - והוא יכל רק לנשוף בהקלה עצומה. עיניה הענבריות ננעצו לעברו, בחשכה לא חשכה, והן הסתכלו עליו והן היו בסדר.
הנרי היה מוכן להודות לכל אל ואל שבני האדם אי פעם נשאו על שפתיהם.
"בל!" צרח בפתאומיות, מרגיש את זה נתלש ממנו בפראות. אחותו קפצה במקומה למולו, לא מצפה. גם הוא לא ציפה, למען האמת. הקול שיצא ממנו היה נמוך ואלים בהרבה משאי פעם זכר את עצמו. "בל, אני אהרוג אותך!" קרא, אפילו חזק יותר, קולו כמעט ונשבר תחת המאמץ. הוא לא הצליח לחשוב, ראשו מלא וסתור ומבולבל. הוא שלח את זרועותיו בין הסורגים וליפף אותן מסביב לכתפיה של אחותו האהובה, מצמיד אותה קדימה - בעדינות יחסית, מתוך כל הרעד הזה שאחז בו - וקובר את ראשו בתוך כתפה. הוא הרגיש את זרועותיה רועדות בפרעות מתחת לאחיזתו. "אישה טיפשה שכמותך!" ומאחורי קולו היה את הכל. כל הכעס וכל הדאגה. כל הפחד וכל הכאב. כל הבעתה וכל ההקלה. ההקלה הנפלאה הזאת שמילאה את פיו בטעם הנפלא בעולם.
ולשני רגעים, בל הייתה שמוטה מנגדו... ואז כבר לא. "הנרי!" היא קראה בחזרה, קולה כבד וחנוק כשלו. יבבה בלתי רצונית חמקה מבין שפתיה. ידיה הנרעדות לפתו אותו בחוזקה. כל כך חזק שאפילו אצבעותיה העדינות הרגישו כואבות.
היא מעולם לא החזיקה בו ככה. אף פעם לא חזק עד כדי כך.
הוא חשק את שיניו. להרגיש אותה ולשמוע אותה ככה, בוכה ומיוסרת, הציף את הנרי בשנאה מחודשת כלפי היצור שנעל אותה במקום הארור הזה. הוא היה מוכן להרוג... אבל בינתיים הוא פשוט רצה להחזיק אותה ולדעת שהיא הייתה שם ולדעת שהיא הייתה בטוחה. הוא משך אחורנית קלות, הרים את ידו הנרעדת אל פניה והפנה אותן לעברו, מחפש אחרי כל פצע וכל פגע, והודה לאל כשלא ראה שום דבר. "אוי, בל." לחש, מושיט יד רועדת אל שיערה המשיי. "בלה שלי. תמיד היית ילדה טובה כל כך. למה החלטת לעשות בעיות הפעם?"
היא רעדה ורעדה ורעדה, מתייפחת לתוך יד אחת - עם השנייה לופתת אותו בעוצמה - קולה היפה עתה שבור וכאוב. "הנ-רי, את-תה פה." אמרה בחוסר נשימה ובקול גבוה, כלא מאמינה. החזה שלה עלה וירד בפראות והנרי פשוט זרק את עצמו שוב קדימה. הוא נתן לה לקבור את עצמה לתוכו שעה שהעביר את ידו בין שיערותיה ונשא תפילה אל האל. תפילה מלאה בתודה. התוצאות של השבוע החולף התחילו להכות בו את אותותיהן; כל גופו הרגיש חלש ושבור ופתאום הוא יכל להרגיש איך גלים של חולשה עטפו אותו וחשכה זלגה לתוך זוויות עיניו. אבל הוא לא יכל. הוא היה חייב להיות חזק בשביל בל שלו. הוא עמד לאגור כל כוח שעוד היה לו, כך ידע. "הנ...הנרי."
שפתיו רעדו בכוח. הוא הרגיש את עיניו, צורבות בעוז. זה היה שבוע של דאגה בלתי נגמרת ועכשיו הוא נגמר. הייתה לו תחושה שאם היה על רגליו, הן היו קורסות מתחתיו. "איך העזת לצאת בלעדיי...?" שאל חרש, לא מצליח למנוע מהבגידה המרירה לחמוק משפתיו.
"אני - מצטערת, אני מצט-טער-ת כל כ - ך." המילים נתקעו בגרונה והסתבכו על לשונה והיא נעה בנוקשות, חנוקה. "אני פשוט - אני פש-שוט - חשב-תי - "
אבל היא שתקה, כנראה אולי שמעה איך אחיה פשוט הפסיק לנשום. ואחיה הפסיק לנשום כי הוא התמלא בגועל. אחיה הפסיק לנשום כי הוא הרגיש איך הכל שוקע בו באחת. כל הרגשות שהדחיק כל הזמן הזה פרצו החוצה.
אחיה ראה אדום.
אחיה ראה את הבית הריק אליו שב בלילה שבו נעלמה. אחיה ראה את אבא שלהם שב עם בוא הבוקר, נופל על המדרגות בפתח הבית וקורס לתוך המיטה, מוכה מחלה. אחיה ראה לילות בהם לא הצליח לעצום עין כי הוא חשב - היה משוכנע - שהיא מתה.
" - לא חשבת." הוא קטע אותה באחת, קורע את עצמו ממנה במשיכה חסרת כל שליטה. אחותו השתנקה מנגדו, לא אומרת דבר למול הידיים שלו, שלפתו את זרועותיה השבריריות בעוצמה. בתוכו, עדיין הייתה אותה הסערה כמו בחוץ, אותו הגשם שחבט מנגד לקירות הלבנים. אותם הרעמים המהדהדים. הוא הרגיש את הסערה הזאת כמו נחשול עצום בתוך עורקיו. "היינו צריכים להיות ביחד בזה."
בל הסתכלה עליו בתדהמה, שבילי דמעות עדיין בהקו על לחייה והנשימות שלה עדיין קצרות והיסטריות.
עווית חלפה על פניו, אבל הוא מיהר למשוך באפו ולהסתכל ישירות לתוך עיניה ברגע שהיה בטוח שלא בכה. אז אולי הוא רעד קצת, ואולי היא הרגישה, אבל לפחות הוא לא בכה. לא משנה כמה פתאום רצה. כמה הגרון שלו הרגיש חנוק וצורב. כמה הזיכרונות החיים הזכירו לו כמה היה קרוב לאבד הכל. "ביום ההוא. ביום שעזבת אחרי אבא." נשף ברוך אך נוקשה, יציב. הוא לא יכל להראות לה את זה. לא עכשיו. לא משנה כמה הלב שלו נשבר מבפנים לאלפי רסיסים. "חשבתי שאיבדתי את שניכם." המילים הכבדות תלשו את דרכן מחוץ לשפתיו ואל העולם.
והוא ראה איך פניה העדינות של אחותו החווירו באחת. עיניה נקרעו לרווחה וידיה נמשכו מעליו ואל שפתיה. היא פלטה עוד יבבה בלתי נשלטת והניעה את ראשה בחוסר ידיעה, לא בטוחה עוד בשום דבר. הוא הכיר את אחותו, הכיר אותה טוב יותר מכל אדם אחר בעולם, והוא לא רצה להכאיב לה - אבל - כמה פחד עליה. כמה פחד בשבילה. כמה הימים החולפים... "אני מצטע-רת." לחשה, כלא מאמינה.
הנרי הסתכל עליה באריכות, נושם אוויר ומרגיש ששום דבר לא נכנס פנימה. פתאום, התחרט על כל מילה שיצאה מפיו. הוא לא ידע למה כולן יצאו ממש בזה הרגע, הוא לא ידע למה הוא הרגיש אותן נשפכות החוצה. הוא לא ידע למה בזבז זמן בטיפשות כזאת.
ואז הוא הרגיש את ידיה בחזרה על שלו, השעונות על הסורגים. והוא ידע שזה לא משנה, לא כל עוד בל בטוחה ובסדר. טינה וכעס וצער... הוא לא יכל לתת להם למלא את ראשו. "לא - זה לא משנה יותר. לא עכשיו." הוא משך באפו, לובש חיוך מהוסס על שפתיו - כדי למנוע מהן לרטוט בחוסר שליטה. הוא רצה עוד לומר המון. הוא רצה לשאול אפילו יותר. אבל זה, מניגוד למצב בו היו, כן סבל דיחוי, והזמן היה לרעתם. "אנחנו חייבים - חייבים ללכת עכשיו."
היא נעצה בו מבט ארוך לפני שהנהנה, אבל לפני שהספיק למשוך את עצמו מעליה, פתאום עיניה של בל נקרעו לרווחה ואצבעותיה התהדקו מסביב לידיו בחדות. הנרי העניק לה מבט מבולבל, אבל קלט שהיא לא הסתכלה עליו, אלא מעבר לו.
"מסיג גבול." אמר קול דמוי נהמה נמוכה ומחוספסת.
הנרי הרגיש איך דוקרנים קפואים מילאו את קרביו באחת. הקול הזה, האחד החייתי... היה כל כך אלים וכבד.
לעזאזל.
הוא הציף אותו בתחושה אדירה של אימה והותיר אותו מקובע למקומו.