היי אהובים שלי.
כן אני יודעת, השעה לא 4... סליחה, אבל הנה עוד פרק כפי שהבטחתי.
הערות לפני הפרק:
את הפרק הזה מלווה השיר somebody that i used to know של gotye. אתם תוכלו לראות גם בהמשך הספר שיש פרקים שמלווה אותם שיר.
אבקת חשמל - אבקה לא קיימת. זה נראה לי כל מה שצריך לדעת עליה 🤣
כרגיל אני אשמח פה להערות ודעות על הדברים שהשתנו, כן, גם בפרטי מתקבל.
ולקוראים החדשים, איזה כיף שאתם גם איתנו פה במסע המקסים.
אם אהבתם הכוכב כרגיל מאוד ישמח שתלחצו עליו ⭐, ואל תשכחו לעקוב אחרי לעדכונים על שאר הספרים שלי שאני מעלה בפרופיל שלי באופן תדיר.
אוהבת המון
Shiny 🧡
_______________________________________
Now and then I think of when we were together
Like when you said you felt so happy you could die
Told myself that you were right for me
But felt so lonely in your company
But that was love and it's an ache I still remember
___
האוויר שלי נתקע בריאותיי ולא הצלחתי להמשיך את המשפט שאמרתי לברוק על הניסיון המטופש שלה להשכיב אותי עם גבר זר. עיניי התקבעו על האדם שנכנס מבעד לדלת. הוא נכנס ישר אחרי גבר ג'ינג'י אך הצליח לבלוט מעליו.
הרגשתי לפתע כאילו נותרתי לבדי בבר. ברוק לא הייתה יותר מחלקיק במציאות שכבר לא הייתי מחובר אליה, מציאות שהחלה לנוע באופן איטי יותר מהמקובל. המוזיקה כבר לא הייתה רועשת כפי שהייתה קודם לכן, למעשה כבר לא יכולתי לשמוע דבר מלבד את קצב ליבי המתגבר ונשימותיי הקטועות. הסביבה הרגישה לי מטושטשת ולא קיימת מלבד אותו הגבר.
חשבתי שאולי אני מבולבל ואינני רואה נכון. אולי עשן הסיגריות הצליח לערפל את ראשי יחד עם האווירה ועם האורות המעוממים. אך כאשר הוא הסתובב ויכולתי לראות את פניו באופן יותר ברור ידעתי שזאת אינה טעות - זיהיתי נכון.
השיער החום לשעבר שנצבע בכסוף ונאסף בחצי קוקו קטן אל מאחורי ראשו. השפתיים שחייכו בזמן שדיבר עם האנשים שאיתו, אותם שפתיים שתמיד אמרו שהוא יודע הכל. ועיניי הזית שלו עם נקודת החן מתחתיהן שסקרו את המקום בסקרנות.
זה היה מייקל, מייקל גומז בכל תפארתו.
הוא היה איתי באותו חלל סגור, במרחק של מספר מטרים ספורים לאחר כעשור ואני הייתי בטוח שלא היה מדובר בעוד חלום.
"רובין? רובין?" שמי נשמע ברקע באופן מעומם. "רובין!" משהו הכה בכתף שלי.
ניערתי את ראשי וחזרתי להתפקס על ברוק שישבה מולי. "אוץ'." קראתי במחאתיות. "בשביל מה זה היה טוב?"
"תגיד לי אתה." התרגזה. "מה יש לך? אתה בוהה באוויר איזה חצי דקה."
"אומידדפול" היה כל מה שהצלחתי להוציא מפי. היא הביטה בי מבולבלת. התעלמתי ממנה וסימנתי למלצר להגיע, למזלי הוא ראה אותי ישר ובא אלינו. "אני רוצה-" התחלתי לומר. "לא, אני צריך," תיקנתי את עצמי. "כמה שוטים של ג'ין. ושיהיה מהר בבקשה." דרשתי. לא האמנתי שתהיה לי יכולת להתמודד עם המראה שמולי כאשר אני פיכח.
ניסיתי לעכל את מה שעיניי חזו בו. לא הצלחתי להיות בטוח באופן מלא שאני לא חולם, שהוא באמת נמצא מולי. התעלמתי מברוק שבברור ניסתה להבין מה עובר עלי ולמשוך את תשומת ליבי, לא יכולתי להעתיק את עיניי ממנו לרגע. לא הצלחתי להבין מה הוא עושה במקום הזה, בבר הומואים ועוד ביום הולדתו, למה לו לא לחגוג במקום יותר ראוי עבורו? צבטתי את החלק העליון של הזרוע שלי, זה כאב ולא התעוררתי מאף חלום.
לשמחתי המלצר שוב לא אכזב אותי והגיע מהר עם עשרה שוטים של ג'ין. רוקנתי במהירות תשע מהם ומנימוס בלבד השארתי אחת לברוק. נתתי לצריבת האלכוהול בגרון שלי למלא אותי. עצמתי את עיניי לרגע בשביל להתענג על הסחרור שהוא גרם לראשי לפני שפקחתי את אותן ונעמדתי. חזרתי לשבת באותה מהירות.
"מה כבר תגיד לו אידיוט?" גערתי בעצמי. שילבתי את ידיי על השולחן וקברי בהן את ראשי. לא יכולתי פשוט לגשת אליו כאילו מדובר בעוד יום בהיר רגיל. עבר עשור שלם מאז התראנו לאחרונה, מאז שדיברנו ומאז שהיה לו אכפת לגבי.
"רוצה לשתף אותי מה קרה, מר אידיוט?" ברוק שאלה בשעשוע מהול ברוגז. סובבתי את עיניי מהגבר עם עיניי הזית אל חומת העיניים שהצליחה ללכוד את תשומת ליבי לאחר ניסיונות רבים.
"זה- זה מייקל." עניתי והצבעתי באופן חשאי בעזרת הזרת לכיוון הגבר שנשען על הבר ואחז בכוס בירה גדולה בידו.
היא הסתכלה עלי ועיניה החומות נפערו בהפתעה. היא סובבה את ראשה לכיוון אליו הצבעתי -באופן פחות חשאי ממני, כזה שגרם לי לרצות לקבור את עצמי חיי. היא סרקה את הגבר בעל השיער הכסוף מלמטה עד למעלה מספר פעמים. "מייקל, מייקל?" שאלה. הנהנתי נמרצות. "מייקל שלך?!" הוסיפה בהרמת קול ונשמעה מופתעת יותר. סימנתי לה במהירות להנמיך את טון הדיבור שלה עם היד. הדבר האחרון שהייתי צריך הוא שמייקל ישמע אותנו למרות שהמוזיקה הייתה רועשת מידי. "אתה בטוח שזה הוא? האקס המיתולוגי שלך?" הוסיפה את השאלה השלישית בלחש.
באתי להנהן שוב אך השאלה שלה תפסה אותי לא מוכן בכלל, מייקל אומנם היה החבר הכי טוב שלי, האדם שהשפיע על חיי ונתן לי תקווה בעבר אבל; "האקס המיתולוגי שלי?" שאלתי בחוסר הבנה. שבתי להביט בו בשנית. אפשרתי לעצמי לרגע לחזור ולשקוע במציאות מנותקת שבה הכל שלם, בה הוא בא במיוחד בשביל לראות אותי כי הוא התגעגע אלי. הוא התעסק בקצה הכסוף של הקוקו הקטן שלו בזמן שצחק עם חבריו. היה נדמה שהוא מוקף בנצנצים כמו בסדרות מצוירות ישנות בהן נהגתי לצפות בילדותי. הוא היה כל כך יפה כפי שהיה מאז ומעולם. נשכתי את השפה התחתונה שלי.
נזכרתי בברוק ובשיחה איתה ושבתי להביט בה. "למה שתחשבי שהוא האקס שלי?" שאלתי מבולבל.
"לא יודעת." היא משכה בכתפיה. "כשאתה שיכור אתה מדבר עליו, המון. חשבתי שאולי הוא היה החבר הראשון שלך, ששכבת איתו ואז הוא עזב אותך בלי להגיד מילה. כמו שריטסו עזב את טאקאנו בלי הסבר ואז הם נפגשו שוב והכל היה מושלם ומלא בארנבים." קראה בהתרגשות.
גלגלתי עיניי. "תתעוררי על עצמך, החיים הם לא מנגת יאוי מטופשת." היא העניקה לי מבט עקום. "המציאות לא עובדת כמו שהיא עובדת במנגות והאנימות שלך שאגב זה למה את לא יכולה לנסות להכניס חבר שלך למיטה של מישהו רק כי הוא הומו." התפרצתי עליה. לקחתי נשימה עמוקה. הייתי מרוגז אך לא רציתי לפגוע בה, אחרי הכל היא הייתה החברה היחידה שלי ודי חיבבתי אותה. "לא, הוא לא היה בן הזוג שלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי." הבהרתי לה את המצב. "חוץ מזה שאני די בטוח שאמרתי לך שהקשר שלנו נותק כשהיינו בני ארבע עשרה, את לא חושבת שזה מוקדם מידי למה שהמצאת לעצמך בראש? זה שאני הומו לא נותן לזה לגיטימציה."
היא משכה בכתפייה בשנית. "לא יודע, כשריטסו וטאנקו שכבו בפעם הראשו-" היא כנראה שמה לב למבט השיפוטי שלי מכיוון שהיא השתתקה ברגע. "בכל אופן אתה זה שתמיד אומר שהוא שבר לך את הלב." היא המשיכה בשלה ונראתה מבולבלת.
"כי הוא באמת שבר לי את הלב." הסכמתי איתה.
"והתקלחתם ביחד במשך שנים." היא המשיכה תוך הדגשת המילה האחרונה.
הרגשתי סומק עולה על לחיי. "ט-טוב זה גם נכון." גמגמתי במבוכה. השפלתי את עיניי, כמה מידע שיתפתי איתה? ניסיתי להבין לאן היא בדיוק חותרת.
"ושעשיתם ביד ביחד לפני השינה כמעט כל פעם כשנפגשתם עוד מגיל צעיר." המשיכה.
הרגשתי את לחיי מתלהטות אף יותר ושיערתי לעצמי שאני נהיה אדום כעגבנייה עד כי מישהו היה עשוי בטעות להתבלבל ולצרף אותי לסלט ירקות. "כ-כמה סי-סיפרתי לך?" שאלתי בזעזוע. מעולם לא האמנתי שהקשר שלי ושל ברוק כל כך הדוק עד שאעניק לה מידע מסוים שהתכוונתי לקחת איתי לקבר ולא הייתה לי כוונה להעלות אותו גם בפני עצמי, גם לא הצלחתי להיזכר שסיפרתי לה את זה.
היא צחקקה. "אתה מדבר המון כשאתה שיכור." הסבירה. "אני אוהבת את רובין השיכור שתדע לך." היא קרצה לי. הרגשתי שממש חם לי. החלטתי לזרוק את הנימוסים שלי לעזאזל ולשתות את השוט שהשארתי עבורה, היא כבר לא הייתה ראויה לו.
"א-אפשר לשנות נושא בבקשה?" התחננתי.
"טוב, טוב." גיחכה. "קדימה בוא נשתה כאילו אין מחר." הציעה. "אני רוצה את רובין הכיפי שלי."
נאנחתי. נפגעתי שהיא רמזה על היותי משעמם, אך היא לא טעתה לגבי כך, נהגתי להשתחרר רק כשאני שותה. "תזמיני." אמרתי בכניעה.
___
and it's an ache I still remember
You can get addicted to a certain kind of sadness
Like resignation to the end, always the end
So when we found that we could not make sense
Well you said that we would still be friends
___
הערב זז במהירות מסחררת. בשלב מסוים כל הצבעים התערבבו לי יחד עם המוזיקה והאורות. כוסות האלכוהול התחלפו בזריזות - כוס מלאה, פה כוס ריקה מלצר וחוזר חלילה. הראש שלי היה כבר מסובב מכמות האלכוהול שהזרמתי לגופי כך שעשן הסיגריות ודיבורי האנשים כבר לא שינו לי. הרגשתי קליל ומעורפל.
למרות התודעה המעורפלת שלי עיניי היו עסוקות בלהיקבע על מייקל, הנער- לא, הגבר, שעזב אותי כי הייתי פחות שווה לעומת שאר החברים שלו, כי לא הייתי באותה רמת מגניבות כשלו וכי הורדתי את המקובלות שלו בעיניי הסביבה. החבר שתמיד סירב להכיר לי את החברים שלו מחשש שאביך אותו. הגבר שפיתח לי קצת ביטחון עצמי ואז לקח אותו איתו כשהוא נעלם. הגבר ששבר לי את הלב לרסיסים כל כך קטנים עד שהפך ללא יותר *מאבקת חשמל.
"אני שונא אותו." הכרזתי לפתע והכיתי עם אגרופי על השולחן.
"מה?" ברוק שאלה בבלבול ולגמה מהכוס שבידה. "את מי?"
"את מייקל." הסברתי. "אני שונא את מר מייקל גומז שתמיד חושב שהוא יותר חכם מכולם ויודע הכל. אני שונא את הפנים המושלמות שלו שנראה כאילו צוירו בידי לאונרדו פאקינג דה ווינצ'י. ואת החיוך המתנשא שלו שחושב שמגיע לו הכל רק כי יוצאים לו נצנצים מזדיינים מהתחת."
ברוק צחקקה. "אני חייבת באמת לשאול משהו." ניתקתי את מבטי מהפנים שלו בשביל להביט בה. " אם הוא לא אקס שלך," ברוק פתחה בטון המסוקרן שלה שחיפש רכילות. "הוא הקראש הראשון שלך?" שאלה.
"מה?" שאלתי בקול רם. רציתי לשאול אותה למה היא בחרה לפתע לשאול כל כך הרבה שאלות משונות דווקא כשהראש שלי התקשה לחבר דברים לוגים. למרות זאת העדפתי לענות על השאלה במקום. "הקשר שלנו נותק בגיל ארבע עשרה כמו שאמרתי לך. אני הבנתי שזין זה אחלה בגיל יותר מאוחר."
זכיתי לגל נוסף של צחקוקים מצידה. "אני אוהבת את רובין השיכור." הכריזה.
גלגלתי את עיניי ושבתי להסתכל אל עבר הבר. הצצתי אל ברוק במבט צדדי וחזרתי לבר שם ישב גבר נאה שלא יכולתי לפספס את המבטים שהוא שלח לעברה בשעה האחרונה. הוא בניגוד לשאר הגברים בבר התעניין בנשים באופן מובהק. "את יודעת," החלטתי שהגיע הזמן לקטוע את הצחקוקים שלה. "הבחור החתיך שיושב ליד הבר סטרייט, זה עם השיער השחור והחולצה האדומה. " היא הסתכלה עלי בניסיון להבין לאיפה אני חותר. "אומנם הגיידאר שלי לרוב דפוק רצח," אמרתי. "אבל הוא בוחן אותך כל הערב והוא נראה כמו הבן של אלוהים. אם הוא לא היה מסתכל עליך הייתי כנראה ניגש אליו כבר."
הוצאתי מהתיק צד שלי שנתלה על מושב הכיסא קונדום שהבאתי ליתר ביטחון -לא באמת הייתה לי כוונה כלשהי להשתמש בו- גם ככל שהערב התקדם הבנתי שהגבר היחידי שהעיניים שלי היו עליו היה מייקל ולא הייתה לי כוונה לשכב איתו. "לכי תהני קצת."
"אתה בטוח שאתה רוצה להישאר פה לבד?" שאלה.
"כן, בטח, הכל טוב." נופפתי בידי בכדי לסמן לה ללכת. היא הנהנה והלכה. רוקנתי שוט שהיה על השולחן וקברתי את פני בין כפות ידיי באנחה כבדה.
להפתעתי לאחר מספר דקות מועט ביותר נשמע צליל גרירה של הכיסא עליו ברוק ישבה. הוא החזיר אותי למציאות. גיחכתי באופן ציני. "זה היה מהיר." הרמתי את ראשי. "מה, הוא כבר גמר?" שאלתי וסובבתי את פניי אל עבר מקומה. אך להפתעתי במקום לפגוש בעיניה החומות של ברוק פגשתי בעיניים בצבע ירוק זית. הסתכלתי ישירות לעינו של הגבר עליו הסתכלתי במשך רוב הערב. מייקל.
כבר הייתי שיכור כלוט הכל היה מעומם והאורות הצבעונים בבר לא תרמו לפוקוס שלי. אבל ידעתי בוודאות שנקודת החן שלו הייתה ישירות מול עיני, כלוחשת לי; 'אתה לא מדמיין'. טוב, יכול להיות שאת השיחה איתה אכן דמיינתי -אני מקווה.
"אפשר לעזור?" הוא שאל עם חיוך שרמנטי חושף שיניים מושלמות.
הרגשתי את הנשימה שלי נתקעת בחזה שלי. רוקנתי שוט נוסף שהיה על השולחן שלי. "לעזור לי?" שאלתי בהרמת גבה. "אני חושב שזאת צריכה להיות השורה שלי." אמרתי מנסה לשמור על קור רוח. הודיתי לאלכוהול שהצליח לעמעם אותי מספיק ולתת לי ביטחון כתמיד כך שיכולתי להתעלם מהעובדה שמייקל מולי.
"אתה זה שמסתכל עלי כל הלילה." הוא אמר בביטחון עצמי מעורר קנאה שלא השתנה במהלך השנים, למעשה הוא אף גבר ועורר בי רצון לתת לו סטירה אך הקול שלו קיבל במהלך העשור האחרון גוון מיוחד שהגיע לנקודות הנכונות בעצבים שלי.
עברתי להסתכל על החיוך שלו ומבלי לשים לב התחלתי לבחון את השפתיים שלו לעומק, הן נראו רכות. תהיתי לעצמי איך ארגיש עם שפתיו יהיו על השפתיים והצוואר שלי. ליקקתי את שפתי והרגשתי את המכנס שלי מתהדק עלי מעט ללא רשותי. ניסיתי להזכיר לחבר החצוף שלי שיופי זה לא הכל בחיים. הרגשתי שהוא מסרב להקשיב לי אך הצלחתי להרגיע אותו מספיק בשביל להבין שהתגובה הזאת הופיעה בעקבות מייקל.
ניערתי את ראשי ושבתי להסתכל בעיניו הירוקות. "אתה יפה." החלטתי להעניק לאלכוהול שליטה מלאה במעשים ובמילים שלי, אלו שככל הנראה אתחרט עליהם בעתיד הקרוב. כנראה שאפילו הקרוב מאוד.
הייתה לי תחושה שאם הוא התיישב מולי זאת אומרת שהוא זיהה אותי. ואם הוא זיהה אותי זה אומר שהוא בא כנראה ללעוג לי שאני לבד בבר הומואים יושב עם בחורה שבאופן ברור סטרייטית. כשלעומתי הוא, ה-'מניאק', מוקף בשלל חברים חוגג את יום הולדתו בלעדי. שוב. ולא יתקשה להשיג כל אדם שיניח עליו את עיניו. מסיבה לא ברורה הוא החליט לבזבז את זמנו בלשבת מולי.
"תודה, אני יודע." הוא השיב. הרצון לתת לו סטירה ולהשאיר לו סימן אדום ומרשים על הלחי שב. הוא היה מתנשא כמו תמיד. קברתי את הרגש שלי עמוק כך שלא יוכל לנחש אפילו על מה חשבתי. "גם אתה." הוא הוסיף.
"שקרן," צחקקתי סירבתי להאמין לו. "בטח ככה אתה מתחיל עם כולן."
הוא צחק בשעשוע מהבדיחה הגרועה שלי שנועדה להיות בכלל עקיצה. "אולי." אמר ושלח לי חיוך שובב. "אומר שלא תסכים לרקוד איתי?" שאל.
הייתי מופתע מהשאלה. הסתכלתי מסביב, אומנם הייתה מוזיקה אך אף אחד לא רקד במקום. "זה בר לא מועדון, אף אחד לא רוקד פה." השבתי באי נוחות מהפלירטוט הברור ניסיתי להזכיר לעצמי שזה מייקל, והוא לא באמת יתחיל איתי. ניסיתי להבין אם הוא עד כדי כך מעוניין להשפיל אותי עד שהוא רוצה שאני ארקוד כדי שכל העיניים יהיו עלי.
"אתה שוחה עם הזרם?" שאל בהתגרות. "זה אף פעם לא מקדם לשום מקום, תלך נגדו ותזרום איתי." הוא לא חיכה לתשובה שלי לפני שמשך אותי למרכז המקום מפרק כף ידי והתחיל לרקוד. הרגשתי מובך תחילה אך לאחר שראיתי את האופן בו הוא רקד בביטחון ומבלי לחשוב מי עשוי להסתכל עליו החלטתי להצטרף.
___
But you didn't have to cut me off
Make out like it never happened and that we were nothing
And I don't even need your love
But you treat me like a stranger and that feels so rough
___
לאחר חצי שעה בה רקדנו ושתינו ללא הפסקה עד כי כל החדר כבר נהיה עבורי מטושטש, מייקל עזר לי להגיע לשולחן אותו ברוק הזמינה עבורנו. כאשר התיישבנו נזכרתי שלא ראיתי כל אותו הזמן את חברתי, חיפשתי אותה עם העיניים. בסופו של דבר ראיתי אותה באה מאזור השירותים עם אותו הבחור אליו הלכה. היא סידרה את החלק העליון של שמלת הסטרפלס בצבע לבנדר הקצרצרה שלה שהתעקמה במקצת. צחקקתי לעצמי.
"מה יש?" מייקל שאל.
"אני יכול להתערב איתך שזאת הפעם הראשונה והאחרונה בה זוג הטרוסקסואלי הזדיין פה." הסברתי והכוונתי עם ראשי לכיוון ברוק.
"הא, היא בחורה?" מייקל שאל אותי.
חייכתי לעצמי. "כן, היא נקבה ביולוגית, שגררה את החבר ההומו שלה לבר כי הרי אם הוא הומו הוא חייב לאהוב מסיבות." עניתי.
הוא גיחך וליבי החסיר פעימה. הכרחתי את עצמי לנשום עמוק בשביל לתפקד באופן נורמלי.
"אגב," החל לשאול. "איך קוראים לך?"
יכולתי להישבע שאני שומע את הלב שלי מתרסק. עד אותו הרגע לא היה בי חלקיק אחד שניחש שאינו מזהה אותי אך כאשר שחזרתי את אירועי הערב הבנתי שהוא אפילו פעם אחת לא פנה אלי בשמי ופעם אחת לא הזכיר את העבר. חשבתי בהתחלה שזה בגלל שאינו רוצה לפתוח פצעים ישנים במהירות אך גיליתי שטעיתי. הוא פשוט לא ידע מי אני.
השפלתי את עיניי מבטה כאשר התחבטתי עם עצמי אם לשקר לו ולענות שם אחר, לומר לו את האמת ולהסתכן בכך שיחבר את הנקודות בראשו או לומר לו באופן ישיר ביותר מי אני ולהתעמת איתו.
בסוף החלטתי להגיד את האמת מבלי העימות; "רובין, כמו רובין הוד." הוספתי מהר את החלק השני של המשפט. רציתי להרחיק אותו מהאמת על באטמן ככל הניתן כדי שלא ייזכר לפתע מי אני באמת.
"מייקל." הוא ענה בחיוך את שמו שכבר הכרתי היטב. חייכתי בחזרה. "אז רובין, רוצה ללכת אלי?" הציע. הסתכלתי עליו מופתע לא ציפיתי שיציע זאת, למה שמייקל ירצה להכניס אותי למיטה? הוא היה החבר הכי טוב שלי.
"ב-בשביל מה?" שאלתי תוך ניסיון לשמור על קולי יציב אך נכשלתי. קיוויתי שהוא יוכיח לי שטעיתי שאינו מכוון לאזור עליו חשבתי. אך הוא בתגובה הרים גבה ספקנית והעניק לי מבט של 'אתה יודע בדיוק בשביל מה באמת'. הרגשתי את לחיי מתחממות. "לפחות תקנה לי אוכל קודם." עניתי בעוקצנות בניסיון נואש להחזיר לידיי את המושכות ואולי להדוף אותו מההצעה.
"אוקי." השיב בקלילות וסימן למלצר. רציתי לשאול אם הוא עד כדי כך רוצה להיכנס לי למכנסיים אך לא הספקתי לפני ששאל; "מטוגנים?"
"א-אני לא אוכל בשר." השבתי במבוכה.
"מקווה שרק של חיות." הוא מלמל מתחת לאפו. לא הייתי בטוח אם הוא באמת אמר את זה או לא אך לחיי האדימו אף יותר אם היה ניתן.
"טוסט," הוא אמר למלצר. "עם כל התוספות חוץ ממה שאי פעם היה לו אמא ואבא." המלצר גיחך, רשם את ההזמנה והלך.
תקעתי בו מבט לא מרוצה מהבדיחה שהריץ על חשבוני, מייקל של פעם כיבד את האידיאולוגיה שלי. הוא היה שונה מכל מה שעליתי בדמיוני כשעקבתי אחריו ברשתות החברתיות. תמיד נהגתי לדמיין אותו כגרסה בוגרת של עברו זאת אומרת בלי הפגמים שנהגו להיות לו, בלי הפגיעות, הנטישות והאיחורים. התחלתי להבין שכל הזמן הזה המצאתי לעצמי פרסונה לא אמיתי ונאנחתי בכבדות.
"תראה, מייקל." אמרתי לאחר שתיקה קצרה. "אני מאוד מעריך את זה שקנית לי משקאות ואוכל ובאמת שהיה לי כיף לרקוד איתך אבל," נשמתי עמוק לא נהגתי לדחות גברים שהביאו בי עניין. "אני לא מתכוון ללכת איתך הביתה.
הוא הסתכל עלי במבט בוחן כמה זמן. "הפסד שלך." נדמה היה שהוא אמר את זה באופן בטוח אך עם זאת גם נפגע מעט, כנראה שאינו היה רגיל לדחיות או פגיע אף לא הקלה ביותר באגו שלו. נאנחתי בהקלה שהצלחתי לומר את זה ושלא נתקלתי בעקשנות מצידו.
חיפשתי בשנית את ברוק בעיניי. לבסוף מצאתי אותה יושבת לצד הבר ולידה הבחור הסטרייט היחידי במקום. גם היא בדומה לי סרקה את המקום עד שהעיניים שלנו נפגשו. סימנתי לה עם היד שהכל בסדר. עיניה עברו ממני למייקל וממייקל אלי מספר פעמים לפני שיכולתי לקרוא את שפתיה אומרות; 'אומיגאד'. הנהנתי אליה בהסכמה והיא הסתובבה חזרה לגבר שלצידה.
המלצר שב לאחר זמן מה עם צלחת עליה נח הטוסט שלי במרכז וסביבו היו ירקות חתוכים. הוא העלה אדים ריחנים נעימים והגבינה המותכת נזלה ממנו החוצה. הרגשתי את פי מתמלא בריר. הוא הניח אותו על השולחן ומבלי לחכות יותר מידי התחלתי לטרוף אותו. לא הבנתי כמה רעב הייתי עד שלקחתי ממנו את הביס הראשון עליו קיבתי הודתה לי.
מייקל ברוב חוצפתו הושיט יד ישירות לצלחת שלי וגנב לי מספר ירקות חתוכים. סטרתי לידו והוא צחק מכך. "שלי." אמרתי בקנאות, לאחר שסטרתי ליד.
"אתה ממש חמוד שתדע לך."
"נההה" השבתי וצחקקתי בשכרות. "אני סתם שיכור. חברה שלי אמרה שהיא אוהבת אותי שיכור." משכתי בכתפיים, "אני לא מבין את זה, באמת שלא." אמרתי בטון מזמר. "במציאות אני די..." ניסיתי למצוא את המילה המתאימה. "די כלבה עוקצנית וממורמרת." בחרתי לחזור על מילים שנהגתי לשמוע מצד ברוק מידי פעם.
הוא הסתכל עלי והחל לצחוק. "נו באמת רובין." הלב שלי עצר כאשר הוא אמר את שמי -למרות שזה לא היה הכינוי הישן והטוב שלי- "אתה אוכל כמו ילד קטן." הוסיף וניקה באגודלו רוטב שום שהיה מרוח על הסנטר שלי וליקק אותו.
הסתכלתי עליו מופתע. "אתה קלישאה דוחה." מלמלתי.
"כן?" שאל וכלא את מבטי עם עיניו. לא הצלחתי למצוא את המילים בשביל לעקוץ אותו. הרגשתי את ליבי הולם בעוצמה כמנסה לקרוע את דרכו דרך החזה שלי.
הוא החל להתקרב אלי באיטיות, כזאת שאפשרה לי להזיז אותו אך להפתעתי במקום לעשות זאת רכנתי לכיוונו גם כן עד שהשפתיים שלנו נצמדו. התחושה החמימה של שפתיו על שפתיי גרמו לפרפרים להתעורר בכל גופי ולפצוח בריקוד מחול. הוא אחז בעורפי והצמיד אותי אף יותר קרוב אליו. אני כרכתי את ידיי סביב צווארו ונצמדתי אל גופו עד כי יכולתי להרגיש את קצב נשימתו. כאשר לשונו פסקה את שפתיי כדי לעבור את המחסום שהן יצרו אפשרתי לו גישה פנימה מבלי לחשוב לרגע עוד שמדובר על מייקל. הרגשתי שאני שוב נכנס למציאות חלופית בה היינו רק שנינו ושום דבר אחר. עבר המון זמן מאז שנשקו אותי בפעם האחרונה והנשיקה הזאת סחררה אותי והצליחה לקחת כל פיסת אוויר בגופי.
כאשר נזכרתי לבסוף שאני מתנשק עם מייקל לא נרתעתי, ההפך, הרגשתי לרגע קט מוקף באור הזרקורים לו כל כך השתוקקתי. בניצוצות המרהיבים שתמיד היה מוקף בהם והחלו להקיף גם אותי. ויותר מכל הרגשתי שגופי בוער כאילו גופי הושלך לתוך הר געש אך אהבתי את זה.
"אני חושבת שכן עדיף שנלך אלי." לחש שוב את הצעתו אותה דחיתי והגניב מבט אל עבר המפשעה שלי. המכנס כבר החל להיות צמוד עלי באופן לא הגיוני, התחושה המציקה הכניעה אותי והנהנתי בהסכמה. רציתי לחוש הקלה ושחרור שהגוף שלי החל להתחנן בפני ויותר מכל ידעתי שברוק תהיה מרוצה שהלכתי עם גבר -ועוד אחד חתיך- הביתה.
קמנו ממקומנו בשולחן והתחלנו להתקדם במהירות אל עבר דלת הכניסה, יותר נכון מייקל עזר לי להתקדם, רגליי היו עסוקות בלאבד מעט שיווי משקל. בדרך לכדתי את מבטה של ברוק ונופפתי לה לשלום כדי שלא תדאג לי. רגע לפני שיצאנו דרך הדלתות ראיתי אותה מצחקקת בזווית העין שלי.
"טוב, אני חושב שאני אאלץ להשאיר פה את האופנוע שלי." מייקל אמר לעצמו כאשר היינו בחוץ. מבטו נח על אופנוע מרשים בצבע שחור. "אני כבר אאסוף אותו מחר." הוא משך בכתפיו. חייכתי לעצמי מהעובדה שיש לו אופנוע כפי שהוא תמיד רצה.
"אז יש לך אופנוע?" שאלתי את הברור מאליו בחיוך. "מגניב."
"אוהב אופנועים?" שאל וחפן את הישבן שלי שהיה ניתן להרגיש היטב דרך המכנס. הנהנתי. "נהדר, אז יש לי עוד נקודה אצלך." גיחך.
התקרבנו לשפת הכביש שם הוא הושיט את ידו על מנת לעצור מונית במהירות שיכלה להיחשב כיכולת על בלתי ניתנת לתיאור. אך לא הופתעתי, מי לא יעצור לגבר היפה הזה?
לחצתי בחוזקה על ידו כאשר עזר לי להיכנס למונית. לא הצלחתי להאמין שאני בדרך לדירה של מייקל, המשכתי לצבוט את ידיי שוב ושוב בשביל לגלות שלא היה מדובר בחלום. המונית התחילה בנסיעתה והחלטתי להשלים עם העובדה שאני בדרך למייקל.