מיועדת? מה לעזאזל זה אמור להביע מדוקס? אני נוהם בזאב שלי.
מה אתה חושב שזה אומר דריוס? הבחורה הזאת היא המיועדת לך ואתה עומד לענות אותה! הוא כועס עליי.
למה שהיעוד שלי יהיה להיות עם יצור שהוא לא זאב, במיוחד משהו כמו מכשפה או אוי לא, מה אם היא דרקון? אני אומר, גועל מחלחל בין מילותיי.
אז אתה פשוט תצטרך להתגבר על זה. ככל שאתה תתעלם ממנה, הקשר ביניכם יתחזק עד שאתה לא תוכל אפילו להסתכל עליה מבלי לרצות לקרוע את הבגדים שלה. אני כמעט יכול לשמוע אותו מחייך.
אני מפסיק את הקשר בינינו, בידיעה שסביר להניח שהזאב שלי צודק. לעזאזל, הוא תמיד צודק.
תגלה איזה סוג של יצור היא, אני אומר לשני בפיקוד שלי שעומד לפני הבחורה. היא די יפה למען האמת, עם שיער ארוך אדום ועיניים ירוקות כהות. גופה שרירי ויש לה פיתולים בכל המקומות הנכונים.
אני יוצא מהטראנס שלי כשאני שומע את השני בפיקוד שלי נוהם. למזלי הזכוכית לא אטומה לקול כך שאני עדיין יכול לשמוע הכל.
"תערובת של אדרנלין שעומדת רק להגביר את הכאב," הבטא שלי קדיין אומר ומסמן לאחד השומרים שיתקדם. אני מנחש שהיא התעלמה מהשאלות שלו.
היא מסתכלת על המזרק בידו של השומר ובהלה ברורה נראית על פניה.
השני בפיקוד קדיין לוקח את המזרק מהשומר ועומד מול הבחורה.
"ניסיון אחרון, מה את?" הוא שואל, קולו נשמע כמעט מתוסכל.
"אתה הגאון, תבין את זה לבד," היא נוחרת. הוא חורק את שיניו וזז כדי להכניס את המזרק לצווארה.
לפתע היא מרסקת את מגפה כלפי פניו וכורכת את רגליה סביב צווארו בשניות בודדות. הוא מפיל את המסרק שמתנפץ ברגע שהוא פוגע בריצפת האבן. השומרים מתקדמים כדי להזיז את רגליה, אך מפסיקים כשהיא שולחת להם מבט מזהיר.
"אל תחשבו על זה. תיקחו עוד צעד אחד לכיווני והשני בפיקוד שלכם מת," היא נוהמת ומהדקת את אחיזת רגליה סביב צווארו. אני לא יכול לעזור לזה, אני מורשם.
רואה, אמרתי לך, אתה לא תצליח לשנוא אותה במשך הרבה זמן, מדוקס אומר, קולו זחוח.
אני יכול לשמוע את השני בפיקוד שלי נואש לחמצן, טפריו שלופים. אני רואה אותו מושיט יד וחותך את ירכה של הבחורה.
היא צועקת לפני שהיא מחזקת את אחיזתה וחורקת את שיניה כנגד הכאב. גופו של הבטא שלי נרפה, אך היא ממשיכה לאחוז אותו. נהמה נוצרת בגרוני בגלל חוסר הכישרון של השני בפיקוד שלי והכוח של הבחורה.
פחות מדקה לאחר מכן היא שומטת את גופו ובועטת בו. מיד השומרים שלי מגיעים אליו וסוחבים אותו על כתפיו.
תיקחו אותו למרפאה, אני מורה להם.
"מישהו יכול להגיד לי איפה לעזאזל אני נמצאת?" פתאום הבחורה נוהמת, מסתכלת דרך הזכוכית.
לסתי סגורה בחוזקה ואני נושם בכבדות. אני מרוגז שהיא גרמה לשני בפיקוד שלי לאבד את הכרתו, אבל גם שהוא פגע במיועדת לי.
אני עוזב את החדר והולך לדלת השניה.
אני פותח אותה ונעמד סנטימטרים ספורים מהבחורה. מדוקס מאיים להשתלט על גופי וזה לוקח כמעט כל מה שיש לי לרסן אותו.
"הכל יהיה הרבה יותר פשוט אם רק תגידי לנו מה את. אין הרבה יצורים שהיו יכולים ליצור תצוגת אור כזאת, אז אנחנו כבר יודעים שאת מכשפה או דרקון," אני נוהם וריח של פחד ממלא את האוויר.
"אין כזה דבר דרקונים," היא מלגלגת, מגלגלת את עיניה.
"אז את מכשפה?" אני מרים גבה. אני מעדיף שהיא תהיה מכשפה מדרקון, אני נאנח כלפי פנים.
"בטח, אני מכשפה, הנה, שמח?" היא ממלמלת, קולה נוטף ציניות.
בפחות משניה אני מצמיד אותה לקיר, ידי סביב גרונה. היא מתנשפת בכבדות, ורגליה חובטות סביב.
רגליה פוגעות בי כמה פעמים אבל אני בקושי מרגיש את זה דרך הכעס שלי. הבחורה הזאת עומדת למות בקרוב אם היא לא תתחיל לשתף פעולה! אני חושב.
לפתע אני מרגיש חום קיצוני בידי ומשחרר את צווארה עם נהמה. כף ידי אדומה ושלפוחיות מתחילות להיווצר איפה שצווארה שרף אותי.
"כלבה," אני לוחש ומסתכל עליה.
"זה לא מאוד נחמד," היא ממלמלת. זה חסר טעם! אני נוהם.
אני הולך הישר למרפאה ואחד מהרופאים של הלהקה מסתכל על ידי. מה שמדאיג אותי זה שידי היתה אמורה להירפא עד עכשיו, אבל זה רק נראה רע יותר.
"רק קסם יכול לגרום לכוויה כזאת," הרופא אומר לי.
"יכול להיות שאתה יודע איזה סוג של קסם?"
"באופן כללי דרקון הוא הכי טוב עם אש, אבל מכשפה יכולה בקלות ליצור קסם כזה. במיוחד אם היא מתמחה באלמנט הזה," הוא אומר לי ואני רוטן בתסכול. זה לא הולך לשום מקום!
תנסה להרגיז אותה, היא תעשה טעות בקלות אם היא מספיק עצבנית, אולי היא תחשוף בטעות מה היא, מדוקס מציע.
למה לא הצעת את זה קודם? אני שואל אותו.
התנהגת כמו אידיוט, רציתי שתסבול מחוסר הידיעה איזה סוג של יצור היא המיועדת לנו, הוא מגחך ואני עוצר אותו.
הרופא מורח משחה על הכוויה שלי ומכסה אותה לפני שאני עוזב. אני חוזר לחדר ורואה שהבחורה חיוורת ומבוהלת מאוד.
חיוך טיפשי מרוח על פניי כשאני נכנס. עיניה נפקחות לרווחה בפחד.
"אתה מוכנה להגיד לי מה את?" אני שואל, קולי נמוך וקטלני.
היא בקושי מטלטלת את ראשה ואני נוהם. אני משתמש בטלפתיה כדי לקרוא לכמה שומרים להיכנס. אני מורה להם להצמיד אותה כנגד לקיר.
שומר אחר שולף את כלי העינויים מהשולחן ליד הקיר והולך לעברה. אני מהנהן בראשי והוא לוקח סכין, גורר אותו באיטיות לרוחב ביטנה של הבחורה.
אמרתי לך להרגיז אותה לא לפגוע בה! מדוקס רוטן.
היא מתנשפת בכאב, דמעות ממלאות את עיניה. אני רואה שהיא נושכת את שפתה וסוגרת בכוח את אגרופיה, אבל לא צועקת. מדוקס נוהם בגלל הכאב של המיועדת לנו ואני דוחף אותו למעמקי ראשי.
אני מהנהן שוב והוא לוקח את הסכין ונועץ אותו בידה. הצעקה שלה נקטעת אחרי רגע. אני מסתכל עליה ורואה שהיא שומרת את פיה סגור.
זה מתחיל לעצבן אותי מאוד, אני חושב לעצמי.
אני חוטף את הסכין מהשומר ומחזיק אותו כנגד הלחי של הבחורה. היא נרתעת מהלהב כשאני מצמיד אותו לעור שלה.
"מה את?" אני נוהם בכעס. היא מסתכלת לתוך עיניי ואני רואה הבזק של התנגדות שגורם לי לחרוק את שיניי.
אני חותך את לחייה, יוצר קו אדום מקצה שפתיה ועד אוזנה. היא עוצמת את עיניה ונושמת עמוקות, אך לא משמיעה קול בכי בודד.
אני צועק בתסכול ומכניס אגרוף לביטנה. היא מתנשמת ופניה מתכווצות בכאב. מדוקס צועק עליי אבל אני מתעלם ממנו.
לפתע עיניה של הבחורה נהפכות ללהבות אדומות והיא נוהמת. השרשראות המחזיקות אותה נשברות כמו זרדים.
היא מכה שומר אחד והוא נופל לריצפה חסר הכרה. עיניי נפקחות לרווחה בהלם ואני מתחיל להתרחק, כמעט מפוחד מהשינוי שחל בבחורה.
אחרי שהיא שוברת את צווארו של אחד מהשומרים, עיניה הבוערות מסתכלות הישר לכיווני.
"אתה צריך לתת לי ללכת," היא דורשת. קולה שונה, הוא עמוק יותר ומלא בעוצמה אדירה.
"ולמה שאני אעשה את זה?" אני עונה, קולי צרוד וחסר נשימה. הזאב שלי משתגע, הוא רוצה לסמן אותה כשלו בזה הרגע, ואני לא יודע למה.
"בגלל שהרבה אנשים עומדים למות אם אתה תשאיר אותי כאן," היא עונה ואני צוחק.
"עכשיו למה שזה יקרה?"
"דרקונים לא אוהבים להיות כלואים."