18/11-יום שלישי
קמתי בבוקר כשאני עדיין בין ידיו הגדולות של ג׳ון, כאילו לא זזנו במשך כל הלילה. לשם שינוי, קמתי רעננה. הייתה לי שינה טובה וחלקה, בלי שום חלומות מיותרים, בלי לקום כל כמה דקות, אלא פשוט לישון. השעה היא שש וחצי בבוקר והחלטתי לקום מוקדם כדיי ללכת לבית שלי ולהתארגן לבית הספר. הפסדתי אתמול את יום הלימודים אז אני לא יכולה להבריז שוב. לוקאס אמור לצאת כבר לעבודה כך שהבית אמור להיות ריק, אז אני אכנס, אתארגן, ואלך לבית הספר בראש שקט. נפרדתי מג׳ון והלכתי לכיוון הבית שלי. משום מה האורות דולקים ויש שלוש מכוניות חונות ליד הבית. אחת של לוקאס, השנייה של תומאס והשלישית של....ההורים שלי!! שיט מה הם עושים פה?! למה לוקאס לא בעבודה? למה תומאס לא בלימודים? למה ההורים שלי בבית? אני הולכת למות, הם הולכים לרצוח אותי, אוי שיט אוי שיט אוי שיט
שלוש אופציות עומדות בפני:
הראשונה, לבלגן את השיער, לקרוע את הבגדים ולהיכנס לבית בסערה ובכי. כשהם ישאלו למה נעדרתי אני אשקר שנחטפתי.
אופציה שניה היא להיכנס לבית ולהכחיש כל מה שקרה. סביר להניח שלא כל כך יאמינו לי אז זה נפסל...
ואופציה שלישית ואחרונה, שלדעתי הכי לא טובה, היא להיכנס, להגיד את האמת, לחטוף צעקות ולקבל את העונש שמגיע לי. וזה לא הולך לקרות.
נראה לי שאני אשתמש בראשונה.
לקחתי כמה נשימות עמוקות ופתחתי את דלת הבית כאילו לא ציפיתי שיהיה שם אף אחד. עשיתי פרצוף מופתע וכל התכנונים של החטיפה שלי התבלגנו לי בראש. "אליסון גרייס!" אמא שלי ראתה אותי וצעקה עלי בעצבים במקום לעשות מה שכל אמא אחרת שהבת שלה "נעדרה" הייתה עושה, לדאוג, לחבק ורק אז לכעוס.
"איפה היית אליסון?!?" לוקאס צעק עלי והתקדמתי בעצבים. השאר פשוט בהו בי כאילו ראו רוח רפאים.
"ואל תשקרי שנחטפת" תומאס השיב וראיתי את החיוך על הפנים שלו. למה הוא מחייך לעזאזל? עומדים לתלות אותי פה!!
"לא התכוונתי תומאס, אני לא סתומה" שיט, הלכה התוכנית.
"מה נראה לך שאת עושה אליסון? חשבתי שאני יכולה לסמוך עלייך" אמא שלי התחילה עם הנאום שלה ורציתי לקחת כיסא ולשבת כי עד שהיא תסיים זה יקח זמן אבל הם גם ככה רותחים עלי אז עדיף לא להתגרות בהם יותר.
"לא השארתי אותך לבד, השארתי אותך עם שני האחים הגדולים שלך ואת ככה מתנהגת?" היא מתחילה לשפוט אותי ואני בטוחה שהיא אפילו לא יודעת מה קרה ,הרי היא לא יודעת על ליאו או על הפרדה, היא לא יודעת על כלום אז על מה בדיוק היא כועסת?! "זה לא קשור עם מי השארת אותי אני כבר מספיק גדולה להישאר לבד, או שאתם לא יודעים בכלל בת כמה אני, צריכים עזרה לזכור?" שאלתי אותם בחוצפה ושילבתי את ידי על חזי. "אנחנו זוכרים אליסון מספיק עם השטויות" אמא שלי אומרת ומשלבת את ידיה גם. פתאום אני קולטת עד כמה אנחנו דומות.
"בטח, את בת 16" אבא שלי זרק בכזה ביטחון. תומאס צחק, לוקאס דפק את ידו על ראשו, ואמא שלי הביטה בו בעצבים, אני דיי בטוחה שאם לא הייתי שם היא הייתה רוצחת אותו. "בת 17, עוד מעט 18 אבל תודה על הניסיון אבא" אמרתי לו וחייכתי חיוך ניצחון כי הוא לגמרי הוכיח את טענתי.
"מה אתה עושה אידיוט?!" אמא שלי צרחה עליו והוא נבהל כמו ילד קטן.
"מההה?! אני האבא, התפקיד שלי זה לא לזכור את הגיל" הוא הגן על עצמו בטענה הכי מפגרת שהוא יכל להשתמש בה, אבל הוא היה בטוח שהוא הציל את עצמו. רציתי לצחוק כי ראיתי שאבא שלי לא לוקח את זה ברצינות והוא מנסה להרגיע את האווירה אבל אחרי כמה שניות שאמא שלי נרגעה הם חזרו לפרצוף רציני וזה הוריד לי את החשק לצחוק. כולם כל כך כועסים, בסך הכל נעלמתי ליום, על מה הם כל כך עצבניים. גם אם לא הייתי נעלמת הם לא היו רואים אותי במשך כל היום.
"מה זה משנה לכם אם הייתי בבית או אצל אווה או אצל ג׳ון? לוקאס תמיד בעבודה, אתם בחיים לא בבית, או אפילו בארץ, תומאס בלימודים, ואני תמיד לבד" אמרתי להם בעצבים, הם חושבים שאני נהנית להיות לבד בבית?!
"גם לי משעמם. גם לי בא להיות בחברת אנשים. גם אני רוצה לשפוך את כל מה שעל הלב שלי, ואני לא יכולה לעשות את זה כשאני בבית כי אין פה אף אחד!!! אני לבד!!!" המשכתי לצעוק עליהם והתקדמתי לכיוון המדרגות כדי לעלות לחדר שלי ולקוות שכשאני אצא הכל ישכח. "ג׳ון?" לוקאס שאל בהפתעה כשההבנה הכתה בו. למה לעזאזל הזכרתי את ג׳ון?!? אני לא יכולה לשמור על הפה סגור לפעמים?
"מי זה לעזאזל ג׳ון אליסון?" אמא שלי צעקה עלי אבל לא היה לי מה להגיד ופשוט המשכתי לעלות לחדר שלי. אמא שלי המשיכה לצעוק עלי לרדת אבל בסופו של דבר אבא שלי הרגיע אותה והיא הפסיקה. זאת הפעם ראשונה שבאלי ללכת כבר לבית הספר.
התארגנתי במהירות לבית הספר כי כל הסיפור הזה לקח לי מלא זמן ואם אני לא אצא עכשיו אני עוד אאחר.
הגעתי לבית הספר וקיוויתי שהיום אף אחד לא יחליט להתעסק איתי כי זה בהחלט לא יום טוב בשביל זה. התקדמתי לכיוון שיעור מחשבים והתיישבתי על יד המחשב שלי ושל אווה. "איפה היית כל הלילה?" אווה צעקה עלי והחטיפה לי בראש בעצבים.
"מה?! יום יבוא ותגידי לי על מה את כועסת לפני שתרביצי לי?" שאלתי אותה בכעס. בדיוק מה שקיוויתי שלא יעשו לי היום, יכעיסו אותי.
"למה לא אמרת לי איפה את ישנה? או שאת חוזרת הביתה? כל הלילה חיפשתי אותך" היא אמרה לי בעצבים ונזכרתי שנרדמתי אצל ג׳ון אתמול עוד לפני שהספקתי להגיד לה.
"אוקיי מגיע לי" אמרתי לה בכנות והיא שוב פעם החטיפה לי.
"כבר החטפת לי!!" אמרתי לה בעצבים והסתובבתי לעבר המחשב. "מגיע לך עוד אחד! מגיע לך עוד מאה" אווה אמרה מתפוצצת מעצבים. רואים לפי כמות המייקאפ שהיא שמה שהיא ניסתה להסתיר את השקיות מתחת לעיניים. כנראה היא לא ישנה כל הלילה בגללי... אופסי.
אווה המשיכה לחפור לי על כמה חסרת אחריות אני, ושבגללי היא כמעט איחרה לבית הספר, ולא התמזמזה כל הלילה עם קמרון... ואני בינתיים נכנסתי למחשב. מסתבר שהוא נשאר דלוק מהתלמיד שהיה בו לפניי. הוא היה פתוח על צ׳טים של אחד התלמידים. באתי לצאת ואז ראיתי שזה הצ׳ט של קלואי. קלואי וליאו. יכולתי ללחוץ על זה ולראות את כל השיחות שלהם או להתנתק ולא לדעת כלום. נזכרתי שקמרון סיפר לי שבזמן שאני וליאו היינו יחד הם היו מתכתבים בצ׳טים כדיי שאף אחד לא יעלה עליהם. זה אומר שאני יכולה לרדת לתאריכים שבהם אני וליאו היינו ביחד ולראות על מה הם דיברו, מה הם עשו, לדעת הכל בפרטי פרטים. "אווה תסתמי רגע תראי" עצרתי אותה מהמלמולים שלה כשלא הצלחתי להחליט מה לעשות. "מה זה?" היא שאלה והתחילה לחפש מידע על המסך עד שקלטה את השם של קלואי והבינה למה קראתי לה.
"לא אליסון!!" היא צעקה מהר כאילו זה מה שיעצור אותי מלעשות את זה.
"אני יכולה לדעת הכל!! הכל אווה" הסברתי לה בהתחננות כאילו אני צריכה איזשהו אישור ממנה. אני מניחה שייסורי המצפון לא נותנים לי לעשות את זה בלי שהיא תסכים, הרי אם היא תסכים זה אומר שזה לא כזה נורא.
"אליסון למה את צריכה לדעת את זה? מה זה יעזור?" היא ניסתה להסביר לי בשקט אבל הסקרנות שלי לא יכולה לתת לי פשוט לוותר על זה.
"אווה אני חייבת לדעת" ויתרתי על הדרך הישרה ונכנסתי לצ׳ט.
"הסקרנות הרגה את החתול אליסון" היא אמרה לי והוציאה אותי מהצ׳ט.
"לחתול יש עוד שמונה נשמות נוספות" אמרתי לה ולקחתי בחזרה אלי את העכבר ונכנסתי שוב לצ׳ט.
"החתול כבר מת הרבה יותר מידי פעמים" היא אמרה ושוב פעם לקחה אליה את העכבר ויצאה מהצ׳ט.
"החתול עדיין חי" אמרתי בעצבים ולקחתי שוב את העכבר.
"החתול יתאבד אם הוא יעשה את זה" היא אמרה גם בעצבים ולקחה ממני את העכבר.
"החתול בסדר, לא יקרה לו כלום" חשקתי שיניים בעצבים ולקחתי אלי את העכבר. "החתול ישבר למיליון רסיסים. הוא עוד לא מוכן לזה" היא אמרה בעצבים ונפצה את העכבר על הרצפה
"את יודעת שזה רכוש של בית הספר נכון?" אמרתי לה אחרי כמה שניות ששנינו בהינו בעכבר המרוסק על הרצפה.
"הם יסתדרו. אבל את לא" היא אמרה לי בקול דואג. אני מבינה למה הם דואגים אבל אני באמת צריכה לדעת. אני לא יכולה פשוט לדעת חלקים קטנים מהסיפור. אני צריכה את הכל כדיי להרכיב סיפור שלם, לגמור אותו, ולעבור לסיפור אחר. עד שזה יקרה אני אמשיך להיות שבורה "היא צריכה לדעת אווה" קלואי הופיעה מאחורינו ונכנסה לשיחה
"קלואי לכי, זה לא קשור אלייך עכשיו" אווה אמרה לה בעצבים למרות שכל הנושא הזה לגמרי על קלואי.
"את חושבת שאני עד כדיי כל טיפשה כדיי להשאיר את המחשב שלי דלוק על הצ׳ט?" קלואי אמרה לאווה בקול מלגלג וקלטתי שנפלתי למלכודת שלה.
"קלואי אני אחשוב שאת עד כדיי כך טיפשה גם אם תמצאי את התרופה לסרטן" אווה אמרה לה בעצבים ולא הביטה בה כדיי לרמוז לה שהיא סתם מבזבזות לנו את הזמן. "איתך אני מבינה שאין על מה לדבר אווה אבל אליסון... אני יודעת שאת חכמה יותר ממנה. את צריכה לדעת הכל, ואני כרגע פגועה, יש לך חלון חד פעמי לדעת את כל הסיפור מההתחלה עד הסוף, ולא בצורה שקמרון סיפר לך, הוא ניסה לא לפגוע בך, אני אפגע ואפצע, אבל אספר את כל האמת" היא אמרה לי וידעתי שאם אני אדבר איתה אני אהיה שבורה לעוד חודש אבל לפחות זה יגמר, ואם אני לא אני פשוט אמשיך לחיות כמו עכשיו, במצב ביניים, חצי בסדר חצי לא בסדר. וזה מצב דפוק.
"את יכולה להמשיך לדבר עם עצמך קלואי. היא לא הולכת שמעת?!" אווה איימה עליה והבנתי שאני לא יכולה להסכים כשאני ליד אווה, אז אני צריכה למצוא פתרון אחר. סימנתי לקלואי עם העיניים שנדבר בהמשך, היא הבינה את הרמז והלכה. כמובן שזרקה הערה מעצבנת לאווה בדרך מה שגרם לשניהן לריב עד שהמורה נכנס והשתיק אותם.
לא יכולתי להתרכז בשיעור. כל הזמן חשבתי מה אני הולכת לעשות כדיי לקבוע עם קלואי שעה ומקום. זה לא יכול להיות סתם בבית הספר כי זה יקח זמן, ואני צריכה שזה לא יהיה במקום המוני כמו בית הספר. תלשתי דף מהמחברת שבה כתבתי את כל המידע לקלואי -ניפגש בשעה 4 בצהריים, בבית הקפה המקומי, ולבד! רק שנינו. קמתי לכיוון הפח כדיי "לזרוק את הנייר" וכשהתקרבתי לשולחן של קלואי זרקתי את זה לעברה, זרקתי את החלק השני של הדף לפח וחזרתי לשולחן. כל השיעור אני מרעידה את הרגל וקוצצת ציפורניים מהלחץ. אני רק רוצה לגמור עם זה. לעבור את הדיכאון שהולך להיות לי השבוע, ולהתחיל לחיות מחדש.
סיימנו את בית הספר וכשאווה נפרדה ממני ונכנסה לבית שלה רצתי לכיוון בית הקפה כי אני מאחרת ברבע שעה, וקלואי לא נראית כמו מישהי שאוהבת שמאחרים לה. לא ממש אכפת לי שהיא תיעלב או תקניט אותי, פשוט אני לא רוצה שהיא תקום ותלך וחלון ההזדמנויות שלי לדעת את הכל מנקודת מבטה של קלואי ילך ויסגר לנצח רוב הסיכויים. נכנסתי אל בית הקפה וראיתי אותה יושבת באחד השולחנות אוכלת סלט, וכשהיא רואה שהגעתי היא מחייכת חיוך שחצני. ידעתי שאני הולכת בדיוק לכיוון המלכודת, ידעתי שברגע שאני אתיישב לידה ואתן לה לדבר היא תנצח. אבל משום מה כל הדברים האלה לא עניינו אותי. כאילו הם כאלה לא חשובים ושוליים. סתם עוד דבר שהולך לקרות. כל מה שמעניין אותי הוא לגלות את האמת. לדעת מה הוא עשה אחרי שהוא נישק אותי, לדעת מה הוא עשה אחרי שאמר שהוא "אוהב אותי ואני האחת שלו"... רציתי לדעת הכל
"אני שמחה שהגעת. עשית את הבחירה הנכונה" היא התחילה את השיחה ולרגע היא נראתה כמו איזה בוס במאפיה, ואני איזה ילד שנקלע לצרות ולא יודע איך לצאת מהם. "תרצי לאכול משהו? או שנתחיל?" היא שאלה והמשיכה לאכול בעדינות את הסלט שלה. כמו ליידי אמתית. פתאום כשהסתכלתי עליה הבחנתי בכל ההבדלים בינינו.
היא עומדת זקוף, תמיד מחוטבת ובכושר. בגדים בטעם טוב שבהחלט מראים את כל הקימורים שלה, ויש לה קימורים. אוכלת בעדינות ושומרת על נשיות. עם התנהגות סקסית מוגזמת, ובהחלט אחת שנותנת לבנים ליהנות. ואז אני, עומדת עם גיבנת, בקושי מסוגלת לרדת במדרגות מבלי להתנשף בכבדות. בגדים שגדולים עלי בכמה מידות. אוכלת זבל כמו בהמה. ואם גבר מתקרב אלי יותר ממה שצריך אני אחטיף לו.
איך לא שמתי לב לכל אלה מקודם? איך יכול להיות שבן אדם שהיה עם מישהו במשך כל החיים שלו ירצה את ההפך הגמור ממנה תוך שנייה.
"אליסון אין לי את כל היום. תתחילי להתרכז, אם תאבדי אותי באמצע זה הפסד שלך, אני לא חוזרת על עצמי" היא אמרה בכעס. החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולנסות כמה שיותר לא לאבד שוב פעם את הריכוז. התיישרתי, הזמנתי קפה, כיביתי את הטלפון, והייתי כולי אוזן.
"האגו של ליאו מוכר לכולם. זה לא סוד שהוא מעדיף לאבד ריאה מאשר את האגו שלו. את כל הסיפור של ההתערבות אני אחסוך ממך כי כמובן קמרון כבר סיפר לך. אני פה כדיי לספר לך דברים חדשים. שקמרון החמוד בטח חסך ממך כדיי לא לפגוע בך. אבל אני אומרת, ככל שתהיי פגועה יותר ככה תשנאי אותו יותר. תשנאי אותו יותר, תעזרי לי יותר" היא אמרה ועצרתי אותה בגסות. "קלואי אל תחלמי. אני באתי לשמוע את הסיפור, שום דבר מעבר" אמרתי לה בעצבים אבל היא כל כך בטוחה שהיא הולכת לשכנע אותי בהמשך שזה אפילו לא הזיז לה. פתאום התחלתי לפחד שאולי באמת היא תצליח לשכנע אותי, בזמן האחרון אני קלה לשכנוע, וממש לא בא לי לעזור לקלואי. "מה שתגידי. אני חוזרת לסיפור. בהתחלה הוא חשב שהבאנו לו טרף קל, הוכחת לו שבהחלט הוא טעה. כשסירבת לו בהתחלה לדייט כולם ראו שהוא כועס, מאוד כועס! אבל אף אחד בחיים לא ראה אותו כמו שאני ראיתי. את העצבים שלו הוא הוציא איתי, את יודעת איך." היא אמרה וקרצה לי. כמובן היא יודעת שכל מילה שלה שורפת אותי יותר ויותר אז הקריצה היא סתם עוד בונוס. "כשסירבת לו נראה לי שזאת הייתה הפעם הראשונה שאי פעם מישהו בעולם הזה סירב לו. הוא קיבל את זה נורא לא יפה. הוא לא הבין איך בת, חנונית, שבחיים לא נגעה במין זכר, מסרבת לקבל הצעה כל כך מפתה מהבן הכי מקובל בבית הספר, בעיר, ביבשה..." היא אמרה וצחקקתי למשמע הדברים שלה. חנונית שלא נגעה בחייה במין זכר? זה מה שהם חשבו עלי בזמנו? "נפגשנו בפארק כדיי לשמוע את ההתקדמות שלו וכשהוא סיפר שסירבת כולם ידעו שזה לא זמן לבדיחות. אפילו ניק ודניאל שתקו, ואת יודעת שקשה להם לשתוק." היא אמרה לי והחנקתי עוד צחקוק. לניק ודניאל באמת קשה לשתוק.
"אחרי חמש דקות של שתיקה הוא משך אותי לאוטו וישר נסענו לבית שלו. הוא היה אגרסיבי. בחיים לא ראיתי אותו ככה. הוא היה פגוע, פגעת לו באגו. הוא חזר אלינו כעוס. הוא רצה פשוט לרצוח אותך. אם היית יודעת מה הוא תיאר לי שהוא רוצה לעשות לך באותו ערב היית בורחת מזמן." היא אומרת וכל הצבע מהפנים שלי ירד. ידעתי שהוא היה עצבני אבל לא ידעתי שעד כדי כך. פתאום פחדתי ממנו. ולחשוב שכל פעם שהוא ניסה לדבר איתי התנהגתי בגסות והמשכתי לעצבן אותו. אילו רק הייתי יודעת שהוא מתכנן להרוג אותי במאה דרכים שונות לא נראה לי שהייתי פוצה את הפה שלי לידו.
"שאני אפסיק? את נראית מפוחדת" היא אמרה את זה וצחקה כאילו זה הכי מצחיק בעולם. "הוא כבר הרג אותי. אי אפשר להרוג מישהו מת" אמרתי לה בלי יותר מידי התרגשות. אני רוצה לנסות לפחות להיראות אדישה לכל הסיפור.
"אוקיי. אז אני אמשיך. הוא ניסה במשך הרבה זמן, יחסית לליאו, לגרום לך לצאת איתו לדייט אבל בואי נודה באמת אליסון. ברגע שליאו הצליח למשוך אותך אליו, הכל הפך לפשוט מידי" היא אמרה והרגשתי נבוכה. הסכמתי איתה, אני באמת הפכתי את זה לקל מידי. בהתחלה הייתי קשוחה אבל ברגע שהוא אמר מילה שהפנטה אותי איבדתי את כל ההיגיון.
"אומנם כן עשית לו חיים קשים, ולא בדיוק היה לו קל לגרום לך לקנות כל דבר שהוא סיפר לך אבל בסופו של דבר את כן קנית. גם דברים הזויים, שהיו אמורים להדליק לך נורה אדומה ענקית, בסוף ויתרת. את לא סתומה אליסון, אני יודעת שאם זה לא היה ליאו, מזמן היית בועטת בו. ישר היית עולה עליו. את הוכחת בדיוק את טענתו של ליאו. הוא יכול לקחת כל בת שהוא רוצה" היא אמרה ובאמת התביישתי בעצמי. איך נתתי לזה לקרות?! ליאו אפילו לא נזהר לידי. הוא פשוט ידע שאני אאמין להכל.
"אל תאשימי את עצמך. את יודעת מי זה ליאו. הוא קונה את כולם" היא אומרת כדיי לגרום לי להרגיש טוב יותר אבל אני יודעת ששום דבר לא בא מהלב שלה, כי אין לה אחד, אז זה פשוט לא נוגע בי.
"פשוט תמשיכי קלואי" אמרתי לה בעצבים. אם נעצור בכל פעם שאני ארגיש פגועה אנחנו נתקע פה לעוד שנה.
"כל פעם שהוא היה יוצא ממך הוא היה בא אלי או שהוא היה מודיע לי חצי שעה לפני כדי שאני אתארגן בחדר שלו. הוא היה אומר לי שאחרי זמן איתך הוא חייב אותי. לא רוצה לפגוע אבל כנראה היית משעממת" היא אומרת וצוחקת כאילו כיף לי לשמוע שהייתי משעממת "באיזשהו שלב הוא פשוט שנא את עצמו על כך שהתחיל את רעיון ההתערבות. הוא היה צריך לקחת אותך לכל מקום כי אם לא את היית כועסת, וגם הוא היה צריך לגרום לך להאמין שהוא מטורף עלייך. בלילות שהייתם ישנים ביחד הוא היה מתקשר אלי ומדבר איתי במשך שעות. פעם אחת אפילו באתי אליו והלכנו לחדר אחר בזמן שאת ישנת" היא אמרה והסתירה חיוך קטן ושחצני. היא הייתה זהירה איתי. היא ידעה שאם היא תעצבן אותי אני אקום ואלך. אבל גם הזהירות שלה מעצבנת אותי.
"כשכבר היית מאוהבת בו הוא הרשה לעצמו להשתולל יותר מהרגיל. אבל את היית קשה והוא הבין שהוא צריך להיזהר שוב. הוא אסר עלי לדבר איתו בטלפון או במחשב, בקיצור לא ליצור קשר אלא אם נפגשים. לא הסכמתי לזה. אז הוא הציע שנתכתב במכתבים, אז כל הזמן הייתי שולחת לו מכתבים, והוא היה עונה לי דרך קמרון." היא אמרה לי וצמרמורת של גועל עברה לי בגוף. "למרות שראיתי אותו תמיד מתנשק איתך, או שהוא היה מבטל איתי דברים כי הייתם נפגשים, עדיין ידעתי שזאת רק התערבות והכל הולך להיגמר. הוא גם נתן לי הרגשה שכלום לא באמת קורה ביניכם ושהוא סתם שונא אותך ומחכה שסוף סוף תתני לו את מה שהוא רוצה. בהתחלה הכל היה בסדר. בקושי קנאתי או דאגתי. אבל ככל שעבר הזמן ההתנהגות שלו השתנתה. הוא הפסיק לחזור אלי במכתבים, לפעמים הייתי מעצבנת אותו ושולחת לו הודעות בטלפון כדיי שידע שאני לא משחקת משחקים. או שהוא עונה לי דרך המכתב או שאני אהרוס לו את הכל, בדרך כזאת או אחרת לא הייתי מוכנה לנתק ממנו את הקשר, ממש לא אכפת לי מהתערבות מטופשת. משום מה אחרי כמעט חודש הוא התחיל לבלות איתך יותר זמן. הוא לא היה קורא לי אליו אחרי שהיה חוזר אלייך. הוא לא היה צוחק עלייך או מדבר אלייך עם החברים כשהיינו נפגשים, הוא גם תמיד היה משתיק את מי שמעלה אותך לשיחה. לפעמים הוא היה מנשק אותי ואז אחרי כמה שניות מפסיק. כאילו הוא מרגיש רגשות אשם. כשראיתי את הקעקוע החדש שלו נורא התלהבתי. ואז הוא סיפר לי שאת ציירת את זה. עוד שנייה הוצאתי לו את היד מהמקום. התעצבנתי כל כך שלא יכולתי להסתכל עלייך יותר. ידעתי שצריך לעשות משהו כדיי שהוא יפסיק את ההתנהגות המוזרה שלו איתך. אז התחלתי לגרום לו לצאת למסיבות בלעדייך, להתחיל מכות, להראות לך שהוא לא מה שאת חושבת" היא אמרה ומשהו בלב שלי נצבט כששמעתי שהיא אומרת שההתנהגות שלו השתנתה. שבימים האחרונים שלנו ביחד יכול להיות שהוא היה בכל זאת איכשהו איתי.
"שלא יעלו לך רעיונות אליסון. הוא לא היה מאוהב בך. או אפילו קרוב לזה. אבל הוא פשוט התרגל אלייך. כשסיימתם את כל הבולשיט הזה ביניכם והוא חזר להיות רק איתי, הוא הודה בזה שהוא התגעגע להיות איתי" היא אמרה וחייכה חיוך מנצח. היא סיימה את הסיפור שלה אז עכשיו לא אכפת לה להיות מגעילה. למזלי, אני כבר חסינה בפני כל החבורה המטופשת שלהם. "אני ראיתי אותך נוגעת בחבר שלי במשך חודשיים. ונשבעתי שאני יגרום לך לסבול מזה עד שיפרדו דרכנו" היא אמרה ושתתה מהמים שלה.
"הוא עד כדיי כך התגעגע אלייך?" שאלתי אותה בתמימות מדומה. את לא יודעת לאן את נכנסת קלואי.
"את אפילו לא יודעת עד כמה" היא ענתה בשחצנות והמשיכה לשתות מהקש.
"בגלל זה הוא הלך ישר לאנג׳לה?" שאלתי אותה והרגשתי רעה כל כך. היא נחנקה מהמים וידעתי שכדאי לי ללכת עכשיו. כמו שג׳ון אמר- תמיד טוב לעצור ריב כשהאוייב שלך שותק. ככה אתה יודע שניצחת. קמתי מהשולחן, השארתי אותה שם עם פרצוף עצבני ואדום והלכתי הביתה.
היושים!!!
מקוות שתאהבו את הפרק. זה נותן נקודת מבט טיפה שונה על הסיפור. מקוות שאתם נהנים בחופש ומנצלים אותו הרבה יותר מאיתנו ולא יושבים עם ספרי מתמטיקה מסביבכם.
מה אתם חושבים על הפרק?
תגיבו ותצביעו!!!
אוהבות❤❤❤
*יש טעם לומר שזאת קלואי?*