love, hate and between

פרק 41

2/11- יום חמישי

אתמול היה יום חופש ובכל ה24 שעות שהיו לי חשבתי רק על קלואי ואנג׳לה. איך יכול להיות שקלואי פספסה את זה? איך היא לא שמה לב להתנהגות של אנג'לה בקרב ליאו? חוץ מזה, אנג׳לה היא אישה, וליאו הוא גבר שמושך כל אישה, היה ברור שאנג׳לה תידלק ותעשה כל מה שביכולתה כדי להיות איתו, והיא לגמרי בכיוון הנכון, אבל קלואי התנהגה בצורה שממש לא אופיינית לה- היא התחברה לביצ׳ית, הסקסית החדשה של השכבה, בדרך כלל קלואי קוטלת אותן ביום הראשון עד שהן הולכות ועוברות בית ספר. אף אחד לא משתווה לקלואי! בגלל זה זה כל כך מוזר שקלואי התחברה אליה ועוד פספסה את תוכניתה. עכשיו, אחרי שסיפרתי לה והארתי את עיניה, אני בטוחה שהולכת להתחולל מלחמת עולם שלישית בבית הספר עד שגם אנג׳לה תפרוש. לפחות אני אפטר מאחת....

השעה 7 וחצי בבוקר ואני כבר מתכוננת לבית הספר. זה בהחלט הולך להיות היום הנורא ביותר שאני אחווה שם. כולם יסתכלו עלי במבטים שופטים- איזו תמימה... מה היא חשבה לעצמה? איזו מסכנה... עד כמה פתטית היא יכלה להיות? זה היה ידוע מראש... יסתכלו עלי בתור עוד אישה שנפלה בקסמיו של ליאו אוונס, עוד אחת שאכלה את המילים היפות, הנשיקות המענגות והמגע הממכר. וזה נכון, באמת נפלתי, אבל בזמן ששאר הנשים היו נותנות לו את מה שחיפש אני לא נתתי אז אפשר להגיד שזה נותן משהו לזכותי. אני פשוט רוצה לעבור את היום הזה בשקט, לחזור לשגרה, לשגרה לפניו. לבשתי טייץ שחור עם חולצה שחורה וג׳קט עור חום מעלי כי מתחיל להיות קריר יותר ויותר בחוץ. נעלתי נעלי ספורט שחורות, לקחתי את תיקי ויצאתי מהבית לכיוון בית הספר

"תתעלמי מכולם, תהיי חזקה" אווה קפצה עלי שנייה לפני שנכנסתי לבית הספר ואמרה בלחץ כשהיא קרובה אלי יותר מתמיד
"תהיה ממוקדת במטרה, לכי רק לכיוון הכיתה, שלא יסיחו את דעתך!" קאי המשיך את דבריה של אווה והתקרב גם הוא
"והכי חשוב! אל תשכחי שאנחנו אוהבים אותך" אווה אמרה "ותמיד! אבל תמיד איתך!" קאי המשיך אותה ושניהם חיבקו אותי חזק. אוקי.... מה לעזאזל?! 
"אני גם אוהבת אתכם אבל התועילו לספר לי על מה אתם מדברים?" אמרתי להם בנימוס אבל טון הדיבור שלי רמז להם שאני מתחילה להתעצבן מחוסר הידיעה
"פשוט....הרבה אנשים מחטטים בעניינים שהם לא שלהם" אווה אמרה וגירדה את עורפה בביישנות
"הבנתי.... הסיפור כבר התפשט?" שאלתי בשקט אבל בתוך תוכי היה הכל חוץ משקט. הלב שלי פעם במרץ, המוח שלי השתולל במחשבות על רעיונות איך אני יכולה להימלט מהתלמידים החטטנים, הבטן שלי התהפכה בבהלה ואני מרגישה את ארוחת הבוקר עומדת לי בגרון, מחכה שאני אוציא אותה, והלב שלי, שעדיין לא הדביק אפילו רסיס אחד בחזרה, גורם לעיניים שלי שוב פעם לשרוף ולהימלא דמעות. הורדתי את ראשי למטה ונשמתי עמוק, עצמתי את עיניי וכשהרגשתי את הדמעות חוזרות למקומן הרמתי את ראשי וחייכתי חיוך מזויף וכושל. אני, אווה וקאי מתקדמים במסדרון של בית הספר והתלמידים אפילו לא מנסים להסתיר את הלחשושים, הרכילויות והמבטים שלהם עלי. הם פשוט מדברים כאילו זה הדבר הכי בסדר ונורמאלי לעשות. אני מנסה להתעלם, להמשיך להתקדם לכיוון הכיתה כאילו אני לא רואה ושומעת את האנשים שמדברים עלי בקולי קולות. בדיוק כמו שחשבתי- איזו מסכנה, בטח הלב שלה שבור שמעתי חבורת בנות יושבות ומדברות כשהן בוהות בי עוברת. -טיפשה, מה היא חשבה לעצמה? למה מישהו כמו ליאו ירצה אחת כמו....- איזו בת אומרת לבן הזוג שלה כשהם עומדים ליד הלוקר אבל הפסיקה את דבריה כשאווה נעצה בה מבט מהגיהנום והיא סתמה. אבל זה שאחת מתוך אלף סתמה לא עוזר לי, עדיין כולם מדברים, צוחקים, מרחמים.... ממש נהייתי הדבר החם הבא, מי היה מאמין. פעם אפילו לא ידעו את שמי. משכתי את ידה של אווה וגררתי אותנו לכיוון הכיתה. כשנכנסנו כולם כבר ישבו במקומותיהם חוץ מליאו, הוא היה חסר בכיתה. אווה רצה לשבת לצד קמרון. קאי נשק ללחי והלך לשבת ליד אחד מחבריו. התקדמתי לשולחן שלי והתפללתי שליאו החליט להבריז היום, ובמשך כל שאר ימות השנה..... ישבתי בכיסאי והמורה נכנסה לכיתה והתחילה בשיעור. השיעור נגמר עוד חמש דקות וחיוך קטן עלה על פניי, ליאו לא הגיע! ישן, חולה או מת....לא אכפת לי, העיקר שלא הגיע! שאר השיעורים שלי לא עם ליאו אז מבחינתי אני עברתי את החלק הקשה של היום. אני חושבת שאם הוא היה מגיע אני הייתי דוקרת אותו עם הסרגל עד שידמם למוות. או שהייתי מתחילה לרעוד ולגמגם עם כל מילה שהייתה יוצאת לי מהפה.... אבל זה לא משנה! כי הוא לא הגיע.
"יום שישי מחר! בואו נצא לאיזה מועדון" קאי הציע בהתלהבות כשיצאנו מהכיתה ואווה קפצה מהרעיון
"כןןןןן זה יהיה מדהים!!! נשתכר ונרקוד ונשתכר!!" אווה קפצה בהתלהבות אבל אני לא התלהבתי מהרעיון בכלל. ליאו תמיד הולך למועדונים, הוא לא מפספס אף מסיבה, אז זה אומר שאני בטח הראה אותו שם, עם בנות, בנות אחרות.... ואני לא בטוחה שהלב שלי יעמוד בזה. אני לא מסוגלת לדמיין אותו עם בנות אחרות אז לראות את זה במציאות, אני אתמוטט.
"אליסון! צריך להשתחרר. את באה וזה לא נתון לדיון" אווה אמרה וחייכתי חיוך קטן ומזוייף. נפרדתי מאווה וקאי והלכתי לכיתת האומנות. אני שמחה שיש לי שיעור אומנות עכשיו. ציור תמיד היה משהו שהרגיע אותי, עזר לי להוציא לחצים ועצבים שנאגרו בתוכי. ועכשיו זה הזמן המושלם לצייר. כל כך הרבה כעס שבתוכי יתפרץ לתוך הבלוק, ועכשיו העצב שהתווסף לי שאני צריכה ללכת למועדון ולראות אותו מתמזמז עם כולם ואצטרך להישאר חזקה כדי להראות כאילו זה לא מזיז לי. הגעתי לכיתה והלכתי לשבת ליד בלוק הציור שלי שנמצא ליד של סקיי
"היי סקיי" אמרתי בשקט אבל בגלל שהיא עם אוזניות היא לא שמעה אותי. אני חושבת שגם כשהיא תוריד את האוזניות היא לא תשמע כלום, אני לא מבינה איך היא לא חירשת? אני שומעת את מוסיקת הרוק הכבדה שיוצאת מהאוזניות שלה ואני ממרחק יחסית גדול ממנה. איך היא מסוגלת? הסתכלתי עליה ואז על הציור שלה. שוב פעם ציור קודר וחשוך אך מהפנט יותר מכל ציור אחר שנמצא פה. היא כל כך מוכשרת. היא מרוכזת בציור, ונראה כאילו המוסיקה עוזרת לה ומביאה לה רעיונות איך להמשיך אותו. הופנטתי מתנועת ידה העדינה עם המכחול למרות שציורה קודר וקשוח, נראה כאילו היא טבלה את ידה ומרחה עם אצבעותיה ולא בעדינות כמו שהיא עושה עם המכחול.
"אליסון הגעת!!!" סקיי הזיזה את מבטה לרגע וראתה אותי "הייתי בטוחה שלא תגיעי! אני כל כך שמחה שהגעת. אם לא היית מגיעה קלואי הייתה עפה על זה, שתאכל קצת את הלב" היא אמרה וקרצה לי.
"כן אה...." אמרתי בצחוק מסויים וניסיתי להיראות קלילה כמה שיותר אבל מה שרציתי לעשות היה לדפוק את הראש בקיר.
"אומייגד! המורה! אני חושבת שהדיבוק שוב פעם השתלט על סקיי" קלואי התקרבה לציור של סקיי עד שהיא הגיעה ממש קרוב אליו ושילבה את ידיה על חזה כשהיא וחברותיה השפוטות צוחקות
"אומייגד! המורה! אני חושבת שהטמטום שוב השתלט על.... אוייש כנראה הוא פשוט תקוע שם לנצח" סקיי אמרה והפנתה לה אצבע שלישית. התגובה הזאת של סקיי השאירה אותי המומה וגיחחתי בהתלהבות
"הגעת אה?" קלואי הסבה את מבטה אלי והרימה גבה לעברי.
"אם את זקוקה למשקפי ראיה זה לא המקום הנכון לעשות את הבדיקה קלואי" סקיי ענתה לה בגסות כשראתה שאני פשוט גלגלתי עיניים והלכתי להתיישב בכיסא וחיברתי את האוזניות לפלאפון. אין לי כוח להתחיל מריבה קטנונית איתה ושוב להפנות את כל תשומת ליבם של התלמידים לכיווני, יותר ממה שהם כבר. אבל אני שמחה שסקיי ענתה לה ככה במקומי, לפחות מישהו מעמיד אותה במקום. שמתי את האוזניות והתחלתי לשים מוזיקת פופ שתרגיע אותי קצת, תכניס אותי למקום שמח יותר. אספתי את שיערי לקוקו גבוה ורופף, הורדתי את הג׳קט כדי שלא יתלכלך ולקחתי את המכחול, מתחילה לחשוב על הציור הבא שלי.
"סבלתי חודשיים שלמים בצפייה בך ממזמזת את חבר שלי, הגיהנום שלך רק התחיל" קלואי הורידה את האוזנייה שלי ורכנה קרוב לאוזני מאחורי ואמרה בקול ערסי הרעב לנקמה. אוי אלוהים חתיכת!!!!!!!! אוחחחח
"היא לא שווה את זה. תני לי להשפיל אותה במקומך, תישארי את עם ידיים נקיות" סקיי אמרה ופתחתי את עיניי שמסתבר היו עצומות בחוזקה. "אני לא כועסת. מי אמר?" נרגעתי טיפה והסתכלתי לעברה שאלה. בתגובה היא הסתכלה על ידי וצחקה. העברתי את מבטי לידיי וראיתי את המכחול שבור לשניים וצחוק מופתע יצא מגרוני, לא ידעתי שאני מסוגלת לעשות דבר כזה. הסתכלתי לעבר סקיי שהמשיכה לצחוק וחיוך כיסה את פניי. קמתי לכיוון הפח במהירות כדיי שהמורה לא תראה ששברתי את המכחול וזרקתי אותו לשם. חזרתי לשבת בכיסא, החזרתי את האוזניות ונתתי לידיי לזוז עם המכחול לפי קצב המוזיקה, לפי הרגשות שלי. אין לי שום דבר ברור שאני רוצה לצייר אבל המשכתי פשוט לזוז עם היד, מחכה לראות לאן זה יוביל בסופו של דבר.
"יש לך כישרון כל כך מיוחד" דניאל נכנס לכיתה ורץ לעברה של סקיי כדי להחמיא לה על ציורה. שוב. זה ידוע שדניאל אובססיבי לסקיי אבל היא מתעלמת מקיומו. היא אמרה לי פעם שאם הוא לא היה מסתובב עם חבורת הסנובים האלו היא הייתה מסכימה לצאת איתו, אבל כל עוד זה קורה, היא תמשיך לנפנף אותו. ועכשיו, אחרי כל מה שקרה עם ליאו, אני סוף סוף מבינה עד כמה היא צודקת. מי צריך להיות חלק מהחבורה הזאת? אני מצטערת על כל רגע שבזבזתי מחיי כשהייתי איתם.
"אני יודעת. זה בא לי טבעי" סקיי אמרה לו בלי להסתכל עליו אפילו אבל אני בהיתי בשניהם. הוא רודף אחריה מכיתה ח', והוא עדיין לא וויתר. כנראה הוא באמת אוהב בה
"אז מה את מציירת??" הוא שאל בהתעניינות ושם יד אחת על כתפה אבל היא הזיזה אותה בגסות והתחילה להסביר לו על הציור. למרות שהיא מנפנפת אותו ומשחקת אותה קשה להשגה לידו, היא תמיד שמחה שהוא בא ומחמיא לה או שואל אותה על יצירותיה. היא תמיד מסבירה לו בסבלנות ומעמיקה על כל פרט ופרט בציור. הורדתי את האוזניות כדי לשמוע יותר טוב והקשבתי להסברים שלה. הוא היה כזה מהופנט שלא יכולתי להפסיק להסתכל עליהם. הוא רצה לשמוע ממנה עוד, והיא רצתה להמשיך לספר לו על הכל, לא הפסיקה לשנייה ותמיד הסתכלה עליו כדי לראות אם הוא מבין את מה שהיא אומרת. לקחתי את מכחולי וטבלתי בגועש מבלי לראות לאיזה צבע אני פונה. אני מניחה שהצבע הכתום כי אליו כיוונתי. לקחתי את מכחולי ושמתי נגיעות קטנות בציור היער באור הדימדומים שציירתי אבל לא הסתכלתי על הציור כדיי לראות אם אני שמה במקום הנכון. לא יכולתי להתיק את עיניי מהציור של סקיי וההסבר שלה, לכל ציור יש משמעות גדולה ממה שנראה. המשכתי להביט בדניאל שנראה מהופנט לא פחות ממני אבל עדיין קשוב ומרוכז. כשהיא סיימה את הסברה יצאתי מההיפנוזה שתקפה אותי והסתובבתי לכיוון הציור שלי
"אוי אלוהים!!" צרחתי כשראיתי שעל הציור שעבדתי עליו במשך שעתיים מקושקשים קווים גדולים ועבים בצבע כחול
"שיט שיט שיט" צעקתי וקמתי מהכיסא בעצבים. העברתי את ידי בשיערי בעצבים על אף שהיה אסוף ומשכתי את ראשי לאחור
"כנראה ציור זה לא המומחיות שלך" מישהו צעק לי מקדמת הכיתה והסתובבתי לראות מי זה. ליאו! הוא עמד ליד קלואי מחבק את מותניה בזמן שהיא יושבת וצוחקת לה על הציור שלי. בזמן שהיינו ביחד הוא היה בא ומחבק אותי מהמותניים. היינו כמו סקיי ודניאל, הוא היה בא ושואל אותי על הציור והייתי מסבירה לו את הכל. כשהוא בא לבקר את קלואי בכיתה הוא רק ממזמז אותה על בלוק הציור. אבל הוא עשה את זה רק כדיי לגרום לי להתעניין בו, לא באמת היה אכפת לו כמו שדניאל מתעניין.
הוא יודע שציור זה הדבר האהוב עלי והוא נגע בנקודה הזאת כדי להכאיב לי.
"אמר האחד שקעקע את הציור שלי" אמרתי לו והסתכלתי עליו במבט זועף ומרוב עצבים לקחתי את מגש הגועש והעפתי לעברו, בעוד ששאר הכיתה רק צועקים "אוווווו" כדי להכעיס אותו. הוא וקלואי התלכלכו מהצבעים שעפו לכיוונם והפרצוף הכועס של ליאו הצחיק והפחיד אותי בו זמנית עד כדי כך שלא ידעתי איך להגיב. קלואי הייתה המומה וחברותיה רצו לעברה ב"דאגה", אבל ליאו.... אוי ליאו. הוא אגרף את ידיו בחוזקה ולסתו התהדקה כל כך חזק שחשבתי שהוא הולך לשבור אותה. הוא התקדם לעברי במהירות והחיוך ההמום שהיה על פני התחיל להתחלף בפחד.
"מה נראה לך שעשית?!" ליאו דחף אותי בכוח לכיוון הציור והצמיד את גופי כמה שיותר עד שלא יכולתי לזוז בעזרת ידיו
"זה נראה לך מצחיק?! את רוצה לצחוק??? אה!!" הוא צעק עלי ופחדתי כל כך. זה היה נראה כאילו הוא הולך להכות אותי מול כולם. אלוהים איך הבן אדם השתנה!
"אליסון! אל תשחקי באש! אחרת אני אשרוף אותך" הוא ירק אלי בערסיות ושחרר אותי בפתאומיות שגרמה לי למעוד, ויצא מהכיתה. דמעות עמדו בעיניי. לא של עצב, אלא של כעס. הרגשתי כל כך הרבה זעם בתוכי שחשבתי שאני הולכת להתפוצץ. התנערתי בעצבנות מהציור שעכשיו כולו על גבי ויצאתי במהירות אחרי ליאו. רציתי להתפוצץ עליו, לצרוח! להכות אותו כמה שיותר חזק. יצאתי מהכיתה וראיתי אותו עומד מול הקיר ומסתכל עליו בעצבים
"ליאו חתיכת...!!!" התחלתי לצעוק עליו והעפתי מכחול שפגע בראשו וזה ניער אותו ממה שהוא הסתכל עליו, סובב את פניו אלי והסתובב בחזרה ללכת. באתי להמשיך לצרוח עליו על שאיים עלי מול כולם, שהרב את הציור שלי, שהעז אפילו לפנות אלי אחרי מה שעשה! אבל אז ראיתי על מה הוא הסתכל.... התמונה שהמורה צילמה אותנו במסיבה של הלוויין הייתה תלויה בענק על הקיר ומסביבה עוד כמה תמונות שתלמידים אחרים ציירו. הסתכלתי על התמונה בתדהמה והרגשתי את הדמעות מאיימות לפרוץ. שוב.
"פאק!!!!!" שמעתי קול צורח ומכה חזקה שניתנה לקיר. אבל אולי רק דמיינתי, וזה גם לא משנה עכשיו. הדבר היחידי שעניין אותי היה אני וליאו, בתמונה ענקית מסתכלים אחת על השני בתשוקה ועם זאת בשנאה ואולי גם את זה דמיינתי ובעצם אני רק מקווה שיש לו ולו רגש אחד קטנטן כלפי. פתטית שכמוני. בהיתי בתמונה למשך זמן לא ידוע עד שהרגשתי שמישהו מחבק אותי מהצד.
"בואי נלך מכאן" אווה אמרה לי בשקט וברוגע והביאה לי את הדברים שלי שהיו בחדר האומנות. הדבר האחרון ששמעתי הייתה צעקה זועמת של קלואי וגיחוך של סקיי. כנראה גם היא שמה לב לדרך שבה הסתכלנו אחד על השנייה. ואולי רק דמיינתי. ואולי לא.

היושים!!! 

העלנו את הפרק הכי מהר שיכולנו. לא היינו בבית השבוע ולכן גם לא העלנו פרק...

רק שתדעו- שאנחנו שמחות לדעת שאתן אוהבות את הסיפור והתגובות שלכן רק נותנות לנו מוטיבציה להמשיך!!! אז תודה לכן!!!
מקוות שתאהבו את הפרק

אוהבות❤❤

*בתמונה- סקיי*