love, hate and between

פרק 55

18/11-יום שלישי

קמתי בבוקר כשאני עדיין בין ידיו הגדולות של ג׳ון, כאילו לא זזנו במשך כל הלילה. לשם שינוי, קמתי רעננה. הייתה לי שינה טובה וחלקה, בלי שום חלומות מיותרים, בלי לקום כל כמה דקות, אלא פשוט לישון. השעה היא שש וחצי בבוקר והחלטתי לקום מוקדם כדיי ללכת לבית שלי ולהתארגן לבית הספר. הפסדתי אתמול את יום הלימודים אז אני לא יכולה להבריז שוב. לוקאס אמור לצאת כבר לעבודה כך שהבית אמור להיות ריק, אז אני אכנס, אתארגן, ואלך לבית הספר בראש שקט. נפרדתי מג׳ון והלכתי לכיוון הבית שלי. משום מה האורות דולקים ויש שלוש מכוניות חונות ליד הבית. אחת של לוקאס, השנייה של תומאס והשלישית של....ההורים שלי!! שיט מה הם עושים פה?! למה לוקאס לא בעבודה? למה תומאס לא בלימודים? למה ההורים שלי בבית? אני הולכת למות, הם הולכים לרצוח אותי, אוי שיט אוי שיט אוי שיט

שלוש אופציות עומדות בפני:
הראשונה, לבלגן את השיער, לקרוע את הבגדים ולהיכנס לבית בסערה ובכי. כשהם ישאלו למה נעדרתי אני אשקר שנחטפתי.
אופציה שניה היא להיכנס לבית ולהכחיש כל מה שקרה. סביר להניח שלא כל כך יאמינו לי אז זה נפסל...
ואופציה שלישית ואחרונה, שלדעתי הכי לא טובה, היא להיכנס, להגיד את האמת, לחטוף צעקות ולקבל את העונש שמגיע לי. וזה לא הולך לקרות.
נראה לי שאני אשתמש בראשונה.

לקחתי כמה נשימות עמוקות ופתחתי את דלת הבית כאילו לא ציפיתי שיהיה שם אף אחד. עשיתי פרצוף מופתע וכל התכנונים של החטיפה שלי התבלגנו לי בראש. "אליסון גרייס!" אמא שלי ראתה אותי וצעקה עלי בעצבים במקום לעשות מה שכל אמא אחרת שהבת שלה "נעדרה" הייתה עושה, לדאוג, לחבק ורק אז לכעוס. 
"איפה היית אליסון?!?" לוקאס צעק עלי והתקדמתי בעצבים. השאר פשוט בהו בי כאילו ראו רוח רפאים.
"ואל תשקרי שנחטפת" תומאס השיב וראיתי את החיוך על הפנים שלו. למה הוא מחייך לעזאזל? עומדים לתלות אותי פה!!
"לא התכוונתי תומאס, אני לא סתומה" שיט, הלכה התוכנית.
"מה נראה לך שאת עושה אליסון? חשבתי שאני יכולה לסמוך עלייך" אמא שלי התחילה עם הנאום שלה ורציתי לקחת כיסא ולשבת כי עד שהיא תסיים זה יקח זמן אבל הם גם ככה רותחים עלי אז עדיף לא להתגרות בהם יותר.
"לא השארתי אותך לבד, השארתי אותך עם שני האחים הגדולים שלך ואת ככה מתנהגת?" היא מתחילה לשפוט אותי ואני בטוחה שהיא אפילו לא יודעת מה קרה ,הרי היא לא יודעת על ליאו או על הפרדה, היא לא יודעת על כלום אז על מה בדיוק היא כועסת?! "זה לא קשור עם מי השארת אותי אני כבר מספיק גדולה להישאר לבד, או שאתם לא יודעים בכלל בת כמה אני, צריכים עזרה לזכור?" שאלתי אותם בחוצפה ושילבתי את ידי על חזי. "אנחנו זוכרים אליסון מספיק עם השטויות" אמא שלי אומרת ומשלבת את ידיה גם. פתאום אני קולטת עד כמה אנחנו דומות.
"בטח, את בת 16" אבא שלי זרק בכזה ביטחון. תומאס צחק, לוקאס דפק את ידו על ראשו, ואמא שלי הביטה בו בעצבים, אני דיי בטוחה שאם לא הייתי שם היא הייתה רוצחת אותו. "בת 17, עוד מעט 18 אבל תודה על הניסיון אבא" אמרתי לו וחייכתי חיוך ניצחון כי הוא לגמרי הוכיח את טענתי.
"מה אתה עושה אידיוט?!" אמא שלי צרחה עליו והוא נבהל כמו ילד קטן.
"מההה?! אני האבא, התפקיד שלי זה לא לזכור את הגיל" הוא הגן על עצמו בטענה הכי מפגרת שהוא יכל להשתמש בה, אבל הוא היה בטוח שהוא הציל את עצמו. רציתי לצחוק כי ראיתי שאבא שלי לא לוקח את זה ברצינות והוא מנסה להרגיע את האווירה אבל אחרי כמה שניות שאמא שלי נרגעה הם חזרו לפרצוף רציני וזה הוריד לי את החשק לצחוק. כולם כל כך כועסים, בסך הכל נעלמתי ליום, על מה הם כל כך עצבניים. גם אם לא הייתי נעלמת הם לא היו רואים אותי במשך כל היום.
"מה זה משנה לכם אם הייתי בבית או אצל אווה או אצל ג׳ון? לוקאס תמיד בעבודה, אתם בחיים לא בבית, או אפילו בארץ, תומאס בלימודים, ואני תמיד לבד" אמרתי להם בעצבים, הם חושבים שאני נהנית להיות לבד בבית?!
"גם לי משעמם. גם לי בא להיות בחברת אנשים. גם אני רוצה לשפוך את כל מה שעל הלב שלי, ואני לא יכולה לעשות את זה כשאני בבית כי אין פה אף אחד!!! אני לבד!!!" המשכתי לצעוק עליהם והתקדמתי לכיוון המדרגות כדי לעלות לחדר שלי ולקוות שכשאני אצא הכל ישכח. "ג׳ון?" לוקאס שאל בהפתעה כשההבנה הכתה בו. למה לעזאזל הזכרתי את ג׳ון?!? אני לא יכולה לשמור על הפה סגור לפעמים?
"מי זה לעזאזל ג׳ון אליסון?" אמא שלי צעקה עלי אבל לא היה לי מה להגיד ופשוט המשכתי לעלות לחדר שלי. אמא שלי המשיכה לצעוק עלי לרדת אבל בסופו של דבר אבא שלי הרגיע אותה והיא הפסיקה. זאת הפעם ראשונה שבאלי ללכת כבר לבית הספר.