-השותפים 2-

חלק א:פרק סיום.

כפיים לכתובת (אני)שערה מחמש בבוקר,ונשארת ערה בכדי לכתוב פרק,זה ראוי להערכה יש לציין...סתם אני צוחקת,אני זו שצריכה להעריך את אהבה שלכם,ואת
המילים המדהימות תודה שאתן חלק בלתי נפרד מהחיים שלי אוהבת עד הגג -סורי על טעיות אין לי זמן לעבור על הפרק-

חלק א׳:
פרק סיום

הכלים השוטפים והנקיים יצרו מגדל משלהם,על השיש במטבח ,רק עלמה אוכלת בבית הזה,לפחות בשבועיים האחרונים אבל עדין הכלים נערמים אחד על השני,אני לא פועלת כמו פעם,אני לא מסוגלת,ועומר לא מסוגל אני רואה את העינים העוצבות שלו והלב שלי כואב,אני שונאת את עצמי,ואני שונאת את המצב הזה אבל קשה לי להתקרב אליו אני בטוחה שבלב הוא שומר כעס שהוא מרגיש שאני אשמה במוות של הילד שלנו,גם אם הוא לא אומר את זה בפה מלא,גם אם הוא מנסה להיות הכי מבין בעולם,קשה לי להאמין שהוא לא כועס עלי,ואני מבינה אותו,אני כועסת על עצמי אז למה שהוא לא יכעס עלי?

אני מחזירה את הכלים לארון,את הסירים למקומם שונאת את הרעש בעת החזרתם אבל הפעם הרעש כמעט מנצח את הקול הפנימי שצועק לי שאני אשמה,שאני הרגתי את הילד שלי...

״תביני כבר שאני לא אעלם לך אף פעם!ואני לא סהר!״עומר צועק כשהוא נכנס לבית אני שומטת את הסיר מדי,הוא משמיע רעש די חזק,אבל אני דוממת כשאני רואה את עומר כשעיניו נפוחות אדומות והוא זורק את מפתח הרכב על הריצפה,גם הוא משמיע רעש כמו כמו של צעקה

״מתי תביני שאני אוהב אותך!ואני אוהב ללא תנאים,ללא הפסקה וללא שנאה,אין בליבי שנאה,ואני לא מאשים אותך בדבר!אני מאשים את עצמי שלא הייתי איתך ואני כועס עלי שנתתי לך לחשוב שאני מאשים אותך,וכן אני גם כועס עלייך
שאת מסוגלת לחשוב,שאני מאשים אותך במשהו,שאני כמו סהר
את הדבר הכי יקר לי,ואני לא רוצה מישהי אחרת,ואני כאוב לא רק על מות התינוק שלנו,אלא גם על מוות הזוגיות שלנו,ואני לא מסוגל אלה אני לא מסוגל להמשיך במצב הזה שאת שותקת
ושוב...אני ל...״

דממה,רק דממה.
אני לא מצליחה לחשוב על דבר שהדמעות יוצאות מעיניו,הוא בוכה,מולי הוא בוכה?מעולם לא ראיתי אותו כך,הוא רועד,
והדמעות נושרות מעיניו הים הגדול מתפרץ דרך העינים שלו
הוריד בצוואר בולט,מוכיח שהוא לא רק כאוב אלא גם כועס

״מתי פאקינג תביני שאני אוהב אותך?״קולו נחנק ואני מנסה להשתלט על הרעד שפוקד גם את גופי

״לפעמים צריך יותר מאהבה אבל...״אני מגמגמת רוצה לחבק אותו אבל נמנעת,נמנעת ממגע בנינו

״לא נכון!לא צריך יותר מאהבה!לא שמדובר באהבה שלנו!
אני לא מבין...את לא אוהבת אותי?את לא רוצה אותי?״

״אני אוהבת אותך,אבל אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי,ואני מאמינה שבלב שלך,בתוכו עמוק אתה כעוס או שנוא או גם וגם״הדמעות מעיני מתחילות לצאת אני לא מסוגלת יותר לשאת את הכאב של לעמוד מולו,ולראות את הדמעות יוצאות בקצב

״תביני,בבקשה תביני שאת לא אשמה בכלום את לא אשמה!
הלב שלי הוא שלך,אך את חושבת שאני מסוגל לשנוא אותך? את הדבר הכי טוב בחיים שלי,את גורמת לי לחייך לצחוק ולאהוב ולהיות הבחור הקיטש הזה שמאוהב מעל הראש
ששולח פרחים,כותב מכתבי אהבה,וקונה טבעת נישואין״

אני משותקת,הלב שלי הולם,ומשהו בי מרגיש כאוב ומרוסק
הוא קנה טבעת נישואין.כפות ידי רועדות מעצמם ואני נועצת את עיני בתוך העינים היפות שלו,נמנעתי מלישר מבט במשך שבועיים וכרגע זה הדבר היחד שאני רוצה לעשות להסתכל לתוך העינים ולהרגיש כיאלו אני מסתכלת לתוכו,רואה את הנפש שלו שלמעשה נקיה,לא כועס,לא מאשים,רק אוהב,אוהב.

״קנית טבעת?״אני מרגישה את ההפתעה בקולי,ואני לא מפחדת
מהמחשבה שאני ועומר נהיה נישואים,פתאום זה לא מפחיד אלא גורם לי להבין שאולי אני צריכה את רעיון הטבעת בכדי להפנים שהוא אוהב אותי,ואני אותו,והוא שלי ואני שלו,לעולם

״רציתי שתהיי אישתי,כלומר אני עדין רוצה...פשוט אלה שלי נעלמה ואני מתגעגע ורוצה אותה חזרה...״הוא בקושי אומר וחרב ננעצת בי במבט המיוסר שיוצא מעיניו,אני גם מתגעגעת אליו ואני גם מתגעגעת אליה

״אני גם מתגעגעת אליה״אני לוחשת ומחבקת את עצמי בידי

״תחזירי אותה בבקשה,תחזירי את האישה שלי,שמדברת איתי ולא מסתגרת בתוך עצמה אני צריך אותה ויודע שהיא צריכה אותי״

״היא צריכה רק אותך,רק אותך״הקול שלי דועח אני טומנת את ראשי בידי,ומרגישה אותו קרוב אלי,נעמד לידי,ואני מרימה את הראש זורקת אליו מבט קטנטן וחיוך קטן מצליח לעלות על פני
אני כאן,אני חזרתי,אני אהיה כאן בשבילך וגם בשבילי.

אני נעמדת על קצות האצבעות בכדי להתקרב אל שפתיו.
מרגישה את מעט הזיפים שעל פניו מלטפות את פני,אני אוהבת את המגע הזה,לא ברור לי למה,זה דוקר נעים,זה מזכיר לי את הרגע שהתחלנו להתקרב אז בדירה ההיא,ואני קבעתי לעומר שהזיפים מחמיאים לו.

הכל מתערבב לי בפה ובנפש,אני מרגישה את הדמעות נופלות מעיני,ובטוחה ששפתי בקרוב ינשרו מהמגע של שפתיו.אני מתנתקת ממנו מעט,מסתכלת לתוך העינים היפות האלו
מעבירה את אגודל בכדי לנגב את הדמעות שזולגות גם הן מעיניו,הוא הכי יפה שיש,הוא הכי מדהים שיש,והוא שלי רק שלי.

״אני רוצה שתבטיחי לי דבר אחד״הוא לוחש ואני מהנהנת,כל דבר בשבילו,עבורו,למענו.

״בחיים אל תפקפקי יותר באהבה שלי אלייך״

״מבטיחה״אני מניחה את ידי על הלב כשבועה.הוא מקרב את שפתיו לשפתי בוחן עמוק את חלל הפה כשידו עוברת ומרימה את השמלה למעלה,ותוך שניה היא נשלחת אל עבר הריצפה

״הכי יפה...שיש״הוא מלמל כשפתיו עוברות לנשיקות בקו הלסת אני כורכת את רגלי סביבו ומושכת בשיערו,הוא מוביל אותנו למיטה,אני זקוקה לו,אני זקוקה למגע הממיס שלו.

~~~

״את כועסת על המציאות?״הוא שואל ואני מזיזה את שיערי לאחור,מנסה לנסח תשובה שתהיה מספיק מדוייקת

״אני כועסת בעיקר על עצמי,ואני יודעת מה תגיד שזה לא היה קשור בי באופן ישיר,אבל אולי הייתי יכולה להיזהר יותר...״

״אין לזה סוף את יודעת,בסופו של דבר דברים קורים אנחנו לא שולטים בהכל,ואני אצטט את סבתא שלי זכרונה,שמצטטת אנשים אחרים אבל מה שצריך לקרות קורה,זה לא קל לעיכול
המשפט ובטח שלא בנסיבות שלנו,אבל זה נותן מרחב נשימה״

״אתה כועס על המציאות?״אני לוחשת ומסתכלת לתוך עיניו בשאלה

״אני כועס רק עצמי שלא הייתי שם לצידך שזה קרה״

״אתה לא אשם,לא יכולת לדעת שזה מה שיקרה...ואני אמרתי לך לנסוע אז אין לך על מה לכעוס או להאשים את עצמך״

״לא כעסת עלי שלא הייתי שם איתך?כזה ...קרה?״

״לרגע עבר בי שביב של כעס,אבל הוא עבר באותו הרגע...
הרחקתי אותך כי הרגשתי שאני חוויתי טראומה פרטית,גם אם היית נוכח זה לא היה משנה יותר מדי,זו טראומה שהגוף שלי עבר, והמחשבות רצות בראש,והאשמה העצמית,והשנאה העצמית והמחשבה שאולי את כועס או שונא והכל יוצר סלט שכזה״

״אי אני לא מרשה לך לשנוא את עצמך״

״סליחה,זה שאני מיועדת להיות אישתך לא אומר שאני צריכה אישור ממך חתיכת שוביניסט״

״בטח שאת צריכה״הוא אומר בהומור ומתרומם מעלי,מדגדג אותי עד שאני לא מסוגלת להפסיק לצחוק ודמעות זולגות מעיני

״אני מרשה רק דמעות של שמחה ואושר״הוא לוחש ואני מחייכת,אני אוהבת אותו ברמה שהלב שלי קרוב להתפוצץ מעולם לא חשבתי שאני יכולה בכל יום לאהוב אותו יותר מהיום הקודם

״ואני מבין שהתשובה שלך להצעה היא כן ״הוא אומר ואני חותמת את שפתי,מותחת אותו קצת בהומור,ברור שכן,הכי כן

״הכי כן שבעולם,אני אוהבת אותך בלי סוף,עד הירח וחזרה״
אני אומרת את המשפט של עלמה,שיצאה לסיבוב קניות עם אמא שלי שהשתדלה בתקופה האחרונה לעזור לי איתה,אני צריכה להודות לה על זה שהיא לצידי,לפעמים אני לוקחת אותה כמובנה מאליה.עומר מספר לי על השיחה עם עלמה ואני מחייכת זה נחמד שהיא מתכוונת לכנות אותו בשם אבא עומר
זה יותר מנחמד,זה מרגש,אוף עוד דמעות

״אמרנו רק דמעות של שמחה ואושר״

״זה משמחה בייב,רק משמחה״

״מה יהיה בחתונה?אצטרכו להביא לך גיגית לדמעות״הוא אומר ואני מביטה אליו בשאלה,מקבצת את גבותי כשאני מתהפכת בכדי להישכב על הבטן

״איפה הטבעת?ולמה אין איזו הפקת הצעת נישואין״

״כי את מעצבנת שהורסת הפתעות!״

״אתה זה שפלט על נושא הטבעת״אני מתגוננת בצחוק

״כי הייתי חייב,אחרת היית נפרדת ממני״

״בחיים לא הייתי נפרדת ממך דפוק שלי״

״דפוק?״

״אבל שלי!ורק שלי!״

״על הדפוק תצטרכי לחכות עוד יום בצפייה להפתעה שלי״

״הפתעה?״

~~~

אני לא מאמינה אנחנו צעד מהפרק האחרון!
עברה יותר משנה מאז שהתחלתי לכתוב את הסיפור ואני חייבת לומר שכל פירסום של פרק,כל הצבעה,כל תגובה ההערה או הודעה מרגשת כיאלו זו הפעם הראשונה,וכל פעם מחדש.
קשה להאמין,שהכתיבה,עשויה למשוך כל כך הרבה אנשים וזה באמת מרגש אותי שכתיבה יוצרת זה משהו שמתפתח בעולם ובכלל במדינה שלנו,טוב אני אשמור את מילות הסיכום לחלק השני.
אוהבת אותכם עד שהלב מתפוצץ!
❤️