"עכשיו את חייבת לספר לנו" שון אמר. "איך?"
"מה איך?" שוב התחילה ללכת סחור סחור.
"נו באמת!" עכשיו כבר באמת התעצבנתי. "איך את ידעת שיש לי חיים כפולים? איך ידעת שאני גם דבי וגם רד?"
"טוב!" היא אמרה. "רק אל תהרגו אותי. אני אספר לכם. בשביל התחלה, אני יודעת את זה כבר די הרבה זמן.". "כמה זמן את כבר יודעת את זה?" שאלתי אותה. "
רייצ'ל נאנחה וסיפרה לי את כול מה שקרה "הובחן, בהתחלה כשפגשתי אותך לא ידעתי ישר שזאת את. אני גיליתי שזאת את בערך שבו טוד הגיע. את זוכרת שאמרת לי שדברת עם מישהו פתוח? ואז אמרתי לך שאין לך שום סיבה לדאגה?"
"רייצ'ל?" התקשרתי אל חברתי. "אני צריכה לדבר אתך" "בסדר" היא אמרה. "תפגשי אותי ליד הפארק בעוד כחצי שעה" וניתקה.
פתאום נזכרתי באותו היום. איך היא גלתה מזה? הייתי דיסקרטית לגמרי!
"רד?" חברתי רייצ'ל אמרה מופתעת. "מה קרה?". עיני היו אדומות מבכי ופני מלוכלכות מדמעות. "אתמול במסיבה" התחלתי לומר בקול חנוק מדמעות. "דברי בבירור אני לא מבינה" רייצ'ל אמרה. נשמתי עמוק ואמרתי שוב, הפעם יותר בבירור "אתמול, במסיבה, אני הייתי שתויה לגמרי ואז פגשתי מישהו. התחלנו לדבר וזה הגיע לזה ששכבנו. אחרי ששכבנו התחלנו לדבר והתחלתי לספר לו את כול הסודות שלי!". היא נראתה מוטרדת המקרה גם היא, אך לאחר זמן קצר היא אמרה לי "הכול יהיה בסדר. את תראי. רק אל תילחצי".
"אני זוכרת" עניתי לאחר זמן לא קצר.
"אז לאחר די הרבה זמן" רייצ'ל המשיכה. "ראיתי איך את הגבת כשראית את טוד אז כבר חשדתי שאת, דבי, מסתירה סוד מלוכלך." היא נעצרה פתאום. "נו" שון זירז אותה "מה קרה לאחר מכן?". ריי'צל צחקקה ואמרה כדרך אגב "זה הקטע הלא כול כך יפה. אני התחלתי לעקוב אחריך, דבי. לאחר בית ספר. בזמן השיעורים. איך שאת היית מתנהגת ליד טוד. שונה לגמרי. בחיים שלי לא ראיתי אותך מתנהגת ככה. זה רק גיבר את חשדותיי לגביך. יום אחד עקבתי אחריך לביתך. הבטתי דרך חלונך וראיתי איך את מתקשרת לבנים בקול סקסי שלא היה אופני לך כלל וכלל.
"לפתע התקשרת אלי. פחדתי שגילית שאני עוקבת אחריך. לא. רק רצית להיפגש בקניון. אחרי שהסכמתי ראיתי איך את הופכת לבן אדם אחר בתוך חצי שעה. איך את מחליפה חצאית מכוערת בשמלה קצרצרה. איך את מחליפה נעלי ספורט במגפיים עם עקב. איך את מתאפרת."
לבי החל לפעום בעוצמה. רייצ'ל עקבה... אחרי? היא ראתה איך אני מתנהלת. איך אני פלרטטת. איך אני משחקת עם כול העולם? מי עוד יודע על דרכי? מי עוד יודע מה אני עושה בלילות?
**************************************************
אני רואה את דבי. היא מחווירה יותר מכול מילה שרייצ'ל אומרת. זה למען האמת די הגיוני שהיא בסוף הייתה מגלה. זה היה יותר מוזר אם היא לא הייתה מגלה. אותי זה לא הפתיע. למה אותה זה מפתיע?
הסטתי את מבטי אל רייצ'ל. היא גם נראתה מודאגת. משכתי אותה בזרועה אל מחוץ לדלת. מבלי להסביר שום דבר. לא לאף אחת. "זה הסמים" הצהרתי. "הגמילה שלה מתחילה". היא הביטה שמאלה וימינה. רק כאשר סיימה שאלה "אתה חושב שהיא לא משקרת? אתה חושב שמישהו עשה לה את זה?".
"אני לא חושב" אמרתי נחוש. "אני בטוח".
"תבקרו אותי!" דבי קראה בזמן שיצאנו מחדרה. נופפנו לה לשלום ואמרנו "אנחנו נבקר אותך בקרוב!". אמרי שגילינו שרייצ'ל יודעת שדבי היא רד היה די הרבה דרמה.
"למה לא גילת לי שיש לך חיים כפולים?! אני החברה הכי טובה שלך!" היא צעקה. "כי לא רציתי שאף אחד יגלה!" דבי החזירה לה. "למה את בכלל עקבת אחרי בכלל? מישהו ביקש ממך להתערב בענייני הפרטיים?!".
"אוקי זה מספיק!" הגברתי את קולי בכדי להפסיק את המריבה שהלכה והתפתחה. "אף אחת מכן לא הייתה בסדר!" הצבעתי על דבי ואמרתי "את שיקרת לחברה הכי טובה שלך על דבר חשוב מאוד".
"ואת" הצבעתי עכשיו על רייצ'ל. "את עקבת אחרי החברה הכי טובה שלך ולא סמכת עליה." הצבעתי על שתיהן. "אף אחת מכן לא הייתה בסדר. אתן שתיכן אנוכיות, מניפולטיביות ומעצבנות. זה מה שהופך אתכן לחברות הכי טובות. כמות הדומה שלכן. אז תשלימו עכשיו!".
שתיהן הופתעו. כאילו רגע עשיתי משהו לא יאמן. משהו שדי נכון. בחיים שלי לא הרגשתי כול כך אסרטיבי. "מצטערת" שתיהן אמרו יחדיו וישר אחר כך צחקו. "מצטערת" דבי אמרה. "רציתי לספר, אבל פחדתי.".
"גם אני מצטערת" רייצ'ל אמרה גם היא. "פשוט רציתי לדעת מה את מסתירה ממני. אכפת לי ממך." היא התקרבה אל דבי וחיבקה אותה.
אז אחרי כן הם השלימו ודיברנו וצחקנו עד שסילקו אותנו. רק לאחר שיצאנו מבית החולים היא פתחה את פיה ואמרה "משהו לא בסדר אתה".
"אמרתי לך שגומלים אותה עכשיו מסמים" אמרתי לה. "יש לה בדם המון סמים. בכמויות כאלו שמסכנות את חייה. אי אפשר לחכות בכלל. פשוט מתחילים ממש ברגע זה את הגמילה שלה. היא נמצאת במצב שבו אם היא לא תצמצם בכמות הסמים בצורה משמעותית אז היא תמות".
"מאיפה אתה יודעת את זה?" רייצ'ל שאלה, מופתעת לגמרי. שמעתי את הרופאים מדברים על זה עם ההורים שלה. מבקשים רשות לנקוט באמצעים קיצונים. הם הסכימו. רייצ'ל הם הסכימו לנקוט בעצמאים קיצוניים. את מבינה מה זה אומר?"
רייצ'ל הביטה בי כעל משוגע. לאחר דקה מביכה מאוד היא אמרה בחשש מסוים "לא. אין לי מושג מה זה אומר". היא חיכתה לכך שאני אתפוצץ. שאני אשתגע. אל השתגעתי. אני לא משוגע. רק אמרתי "זה אומר שהם גומלים אותה בדרך לא שגרתית. בדרך לא קונבנציונלית. דרך שאפשר לעשוק בה רק באישור מיוחד".
**************************************************
ניסיתי להירדם. באמת שניסיתי אך כול פעם שעצמתי את עיני ראיתי אותו והוא... הוא.. הוא הביט בי במבט המשוגע שלו. עכשיו זה התהפך. עכשיו אני המשוגעת.
לבסוף, לאחר הרבה שעות חסרות מנוחה, נרדמתי. למען האמת, אין לי מושג מה חלמתי ואני גם לא רוצה לדעת מה. אבל זה כנראה היה נורא כי בגין אותו חלום התעוררתי ב4 בבוקר בצרחות אימים. לאחר שכבתי על אותה מיטה ולחשוב על אותו סיוט. על אותו סיוט ועל כמה שאני נוראה. לאחר חצי שעה נרדמתי בהרגשה נוראית והיה לי עוד סיוט, והפעם לא התעוררתי. אז ככה ביליתי את זמני עד 12 בצהרים. בסיוטים בלתי פוסקים.
זה היה הלילה הכי ארוך והכי נורא בחיי.
**************************************************
"היי!" חבורה מתקבצת סביבי. כול המקובלים. אלו שחושבים שהם מגניבים רק כי הם מעשנים ושותים. אלו חושבים שיש להם באמת עתיד. אין להם כלום. כלום רק מכוח וזו הבעיה. שיש להם כוח. יש להם כוח עלי.
"יש שמועות שבכית אתמול בשירותים!" ילדה אחת קראה לעברי.
זה בית הספר. כולם רואים אותנו. כולם רואים איך הם מתקבצים סביבי. כולם עוברים לידי ומביטים בי בעיניהם המרחמות. אבל הם לא עושים כלום. אלפי אנשים, תלמידים ומורים, עוברים לידי ורואים אותי. רואים איך זה לא הולך להיגמר טוב, אבל הם בוחרים לא לעשות כלום.
"עזבו אותי" אמרתי בניסיון עלוב מאוד להגן על הכבוד שאין לי. "מה קרה?" ילד אחר אמר לי. "אתה מפחד?".
"אל תפחד" עוד מישהו זורק. "אנחנו רק חברים. נכון?".
"נכון!" ילד אחר אומר.
"עזבו אותו!" שמעתי קול. זאת הייתה רייצ'ל. היא חושבת שהיא עושה? "הוא לא עשה לכם כלום" היא התקרבה אלינו. נחושה בדעתה. "רייצ'ל אל תתערבי" קול נשי יצא מההמון שמסביבי. רייצ'ל זעמה. היא הייתה אדומה מכעס. באמת כול כך אכפת לה ממני?
"למה אכפת לך? ממלא הוא תפוס" אותו קול הוסיף. הבנתי ישר למי היא התכוונה והסמקתי קצת.
"רייצ'ל לכי מפה" קול חזק ודומיננטי אמר. זה היה ניק. הוא כעס. מאוד. "או שנרביץ גם לך".
"לכי" אמרתי לה. "לכי אחרת שנינו נחטוף". היא נראתה לא מרוצה מכך שאני מגרש אותה, כמובן, אבל הייתי חייב. אני לא רוצה שיקרה לה משהו.
"יפה מאוד" עוד מישהו אמר. "עכשיו זה רק אנחנו".
לאחר מכן, כמובן, התחילו המכות.
עוד מכה ועוד מכה ועוד מכה.
עד שירד לי דם מאף.
אז הם רצו משם ופחדו ששברו לי את האף. אז הם השאירו אותי לדמם לבדי.
אני מקווה שדבי לפחות לא סובלת ככה בבית חולים.
**************************************************
צרחתי. אני מוכנה להישבע שלפני כמה דקות היה פה את תאומות הניצוץ. הן היו מלאות בדמם. אם הדם היה שלהן כבר לא רציתי לדעת. כול תשובה תהיה יותר גרועה מהשנייה. הן הביטו בי. עם מבטם המפחיד. אמרו לי "תשחקי אתנו דבי. לנצח נצח נצחים.". צחוק הדהד בראשי ואתו אותה מילה "לנצח נצח נצחים". לאחר כמה דקות מייסרות הבנתי שהזיתי. לא הגיוני שהן יהיו פה. שלא נדבר על העובדה שהן כבר מבוגרות יותר מהדרך שבה דמיינתי אותן.
עד שמישהו הגיע לבדוק מדוע צרחתי, הספקתי להפסיק לצרוח, להירגע ולישון. כן, שירות מהשורה עליונה הביאו לי פה. תודה שון. תודה רבה.
ככה הזיתי כול מני דברים במשך כול היום. הפעם הכי גרועה הייתה כשדיימון בא לבקר אותי.
זה היה בערך ארבע בצהרים. בית ספר כבר הסתיים ושון היה אמור לבוא כבר. לבקר אותי. כול כך שיעמם לי וכשלא שעמם לי, הזיתי. פתאום אותה הרגשה, אותה הרגשה שאני מתחילה להזות, התחילה. 'אוי לא' חשבתי לעצמי. 'זה לא יהיה טוב'.
הדלקתי טלוויזיה בתקווה שזה יסיח את דעתי מההזיות הנוראיות שלי. בהתחלה לא היה נורא בכלל. ראיתי סדרה מסוימת שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לה. רק לא לחשוב על העובדה שאני עוד כמה דקות הולכת להזות זוועות. בהתחלה זה באמת עזר וכמעט שכחתי שכמעט הזיתי. רק שהתוכנית הסתיימה, פתאום מהטלוויזיה השחירה. שמעתי את טוד. הוא אמר לי שאני אשלם על מה שעשיתי. שאני אשלם על הכול. על איך שהעללתי בו. על איך שהוא השתגע בגללי. על הכול.
כיביתי את הטלוויזיה במהירות ומיד לאחר שכיביתי שמעתי דפיקות בדלת.
"יבוא" אמרתי.
האמת שבהתחלה חשבתי שזה היה שון. אבל כשפתחתי את הדלת זה היה דיימון.
רק שבאותו הרגע חשבתי אחרת.
באותו הרגע שהוא נכנס הוא חשש שאני פסיכית. הוא לא ידע כמה הוא צדק.
כי שניה לאחר מכן צעקתי עליו בכול כוחי "אתה!".