ממני אליכן פרק כפול,לפעמים אני מבינה כמה אני ברת מזל
בכך שנסחפתי לעולם הכתיבה בגיל אחד עשרה,
וכמה אני שמחה שהכרתי את האתר לפני שנה בדיוק ❤️.
השותפים 2:
פרק 10-
התיק השחור מונח בצידי הספה,אני מרגישה שחוקה מיום העובדה הארוך;בועז דאג לתזז אותי במשך היום,לזרוק הוראות ולצפות שיתבצעו תוך ארבע -שלוש דקות,נדמה לי שהוא לא אבין שאני רחוקה מלהיות סופרמן או וונדרמון.וליגל במוחה הלא מפותח לא מצליחה להספיקשזה שהוא נטפל אלי מצביע על כך שהוא מחפש דרכים להפעיל אותי ולשגע אותי בו זמנית.
יכול להיות שזה נובע מכך שאני דוחה אותו בכל רגע שהוא מנסה ליצור שיח על נושאים שהם מעבר לענייני עבודה.
למעשה הוא לא ממש מעניין אותי,ועל ליגל אני לא מסוגלת להסתכל כי בכל פעם שאני מביטה עליה אני נזכרת בפרט מעצבן שהיא ועומר היו יחד בעבר.
״עלמה״אני קוראת בשמה בעודי מטגנת שניצל בתחושה שהריח של הטיגון נצמד ונדבק לבגדי.אני הופך את השניצל נותנת לצידו השני לספוג מעט שמן וצבע,ומחשבותי נודדות אליו מאז הערב במכונית והערב שלמחרת אנחנו מנסים להתנהג כיאלו דבר לא קרה,למרות הרגשות שמרחפות מכל מבט,נגיעה,ומילה
אנחנו חוזרים להתנהל כשותפים במרחב אחד,פחות נגיעות יותר
מילים,קשה להעיף את עומר מהמחשבות קשה לשים גדר לרגשות.
אני מניחה את השניצל על צלחת אדומה מוזגת פסטה וחותכת את הראש והסיום של המלפפון-הירק האוהב על עלמה. ״עלמה״אני קוראת שוב מניחה את הצלחת על השולחן מחפשת בעיני את הכוס התואמת בכדי שאמזוג פטל
״אני כאן״היא אומרת,ואני שומעת את צעדי מתקרבים ואת קולה שמבשר שהיא ממש קרובה ״אמממא״היא קוראת ואני מסתובבת בכדי להבין מה קרה?מדוע היא לא מתיישבת ומתחילה לאכול ״אני רוצה פיצה!״היא דורשת ומשלבת את ידיה ״הכנתי שניצל ופסטה,בהזדמנות אחרת״אני מלמלת כשאני שולפת את הכוס מאחד הארונות וממקום גבוה שעומר החליט להניח אותה ולא להתחשב בעובדה שאני לא גובהה במיוחד
״אבל אני רוצה פיצה״בתי חוזרת ומציגה את ההעקשנות הבלתי נגמרת שלה,כשאני מוזגת לה פטל ומים קרים לכוס תואמת בצבע אדמדם ״פיצה פיצה פיצה פיצה פיצה פיצה פיצה...״היא חוזרת בקול רם על המילה כמה פעמים מניחה את ידיה על אוזניה ואני בכל מעודי מנסה להתעלם ולקוות שהיא תתחיל לאכול את האוכל ״עלמה די״אני צועקת חזרה,למרות שאני משתדלת לא צעוק, אני לא מאמינה בחינוך מאיים או נוקשה אבל יש רגעים שאני מבינה שאם אאפשר לעלמה הכל,היא פשוט תתרגל שכל מה שהיא רוצה-היא מקבלת,והחיים הם לא כאלה רק אם נלחמים מקבלים,והחיים הם לא תוכנית כבקשתך ולעיתים יש ערך חינוכי לעבודה שאני מתעקשת איתה על עניין מסויים ״אז אני לא אוכלת!״היא משלבת את ידיה בהתרסה ואני פותחת את עיני על החרם ושביתת הרעב שהיא החליטה לפתוח
״אוקי,האוכל יהיה על השולחן שתחליטי שאת מעוניינת...״אני מלמלת מחליטה לא לשתף פעולה עם המלחמה שהיא מכריזה ומשתדלת לא להישבר מולה למרות שנורא פשוט להזמין פיצה או להכין ולפטור את הכל.
עקשנית כמו אמא שלה המחשבות על עלמה מנקרות לי את הראש אני חושבת שאולי אזמין פיצה רק בכדי שתאכל משהו
למרות שזה לא מרגיש דבר שנכון לעשות אני שולפת את הפאלפון ומלצלצת לפיצה שעובדת באזור.לאחר השיחה אני קמה ממקומי מהספה מול הטלוויזיה ועולה בשלושת המדרגות לכיון חדרה של עלמה.
״מה קורה פה?״אני שוב מופתעת מהעניין,כמו בכל פעם מחדש שהקיר צבוע בצבעים שונים,בציורים שונים
״כמה פעמים אני אצטרך לומר שלא מציירים על קירות״אני נשמעת אפילו לעצמי מיואשת ומנסה לקחת מידיה את הגואש והמכחול ״עזבי״היא אומרת מחזקת את אחיזתה ״עלמה!״אני מקווה שלא להגיע לסף הרתיחה שלי לשמור על קור רוח ורוגע מסויים ״די!מעצבנת״היא יורדה לעברי ואני מרגישה אך מילים של ילדים בגן חודרים לאוצר המילים של הבת שלי,אני לא הייתי אומרת מילים כאלה לאמי אולי מהסיבה הפשוטה שהיא פשוט העניקה לי הכל עד שבנקודה מסויימת שלא היה לה מה להעניק ואני הבנתי שבחוץ,בחיים האמיתיים רק מי שנלחם משיג.אני מצליחה לקחת את צבע הגואש מידה
״פעם אחרונה עלמה,שאת משתמשת במילה הזו לאמא או לכל אדם שמבוגר ממך״אני אומרת בקול המאיים שלי,ויוצאת מהחדר שהיא טורקת את דלת חדרה ואני מנסה להסדיר נשימה אם זה מה שקורה עכשיו מה יקרה בגיל הנעורים.
~~~
אני שונאת לריב עם עלמה,אבל לפעמים זה בלתי נשלט.אולי אני לא האמא הכי מושלמת במדינה אבל אני מנסה לעשות כל מה שביכולתי בכדי להעניק לה חיים נוחים ואני יודעת שתמיד אעמוד לצידה אבל הגבולות,קשה לי להציב אותם ואני מנסה להיצמד אליהם החיים הם לא תוכנית לבקשתך,ואם עלמה תקבל הכל בתור ילדה איזה אישה היא עשויה להיות בעתיד
אני מניחה את צבעי הגואש על השולחן בסלון ונאנחת דלת הבית נפתחת דבר שגורם לי להרים מעט את ראשי כשעומר נכנס לבית שהוא מנתק שיחה כל שהיא ״הכל בסדר?״הוא שואל
ומתקרב לעברי סביר להניח שהקושי או כעס ניכר על פניי
״עלמה״אני נאנחת ונשענת על שולחן הסלון שליבי מאיץ בקצב
״קודם היא לא רצה לאכול את מה שהכנתי כי התחשק לה פיצה,ולא אין לי בעיה להזמין לה פיצה או להכין אבל היא לא יכולה לקבל כל מה שהיא רוצה ולפעמיים היא פשוט צריכה להישמע ולקבל גם אם זה שונה מרצונה,והציורים על הקיר כבר מליון פעמים אמרתי,בקשתי,נסחתי וכלום ובסוף אני זו שאצטרך לצבוע את הקיר כל פעם מחדש...״
״אי אי עצרי,תנשמי״עומר עוצר אותי לרגע ונעמד ממש קרוב . מבלי לשים לב בכל פעם שאני מולו אני פשוט שופכת כל דבר שיושב לי על הלב,מבלי לחשוב האם מכלל הוא מעוניין לשמוע את הצרות שלי,או אם בכלל יש לו כוח להתמודד עם בעיות שלי
״היא ילדה זה טבעי,במיוחד בגיל הזה״הוא מוסיף בחיוך קטנטן ואני מהנהנת הוא צודק אבל זה לא הופך את ההתמודדות לקלה יותר.דפיקה מכיון הדלת נשמעת אני נאנחת אך עוד לפני שאני מתקדמת עומר פותח את הדלת לשליח הפיצה,מוציא מכיסו כסף
ונותן לשליח בעודו מלמל שישמור את העודף ״אני אחזיר לך״
אני לוחשת ואוספת את שיערי בידי,בידו הפנויה הוא עושה סימן
שמשמעותו מספיק עם השטיות ומניח את מגש הפיצה על השולחן ״טוב תקרא לה,היא לא אכלה משחזרה מהגן״אני אומרת ביאוש ומתקדמת אל עבר הכיור במטרה להעסיק את ידי
ולהתעלם ממחשבות ״את אכלת משהו?״הוא שואל ואני מרימה את מבטי לכיונו,למעשה לא אכלתי היום,זה חלק מהשגרה שלי בשנים האחרונות בלחץ והבלגן אני שוכחת לאכול,פגם שהתפתח במשך השנים ״לא ממש״אני עונה ועומר מחזיק בפרק ידי וגורר אותי לכיון הספה ״עלמה״הוא קורא ואני מסתכלת אליו מנסה בכל מעודי לבלוע את החיוך בכל פעם שהוא עושה מעשה שמראה לי כי עדין אכפת לו,כי הוא עדין שם בשבילי ״מה״היא אומרת בקול חלוש ומעבירה את מבטה מעומר אלי,אלי לעומר ״בואי תאכלי״הוא פותח את מגש הפיצה
והיא מביטה עלי בכדי לקבל אישור,בכדי שאומר לה בלי מילים שזה בסדר זה מה שאכן קורה היא מתקרבת אלי ״אני מצטערת״
היא לוחשת ומשפילה את עיניה ״אני גם,סליחה שצעקתי״אני משיבה מושיבה אותי עלי שהיא מתחפרת בי כאוגר קטנטן
עומר שולח לעברנו חיוך,אני משיבה בחיוך ונושקת לראשה.
~~~
״די אמא די״עלמה מצחקקת שאני מדגדגת אותה ״עו-מר״היא מלמלת ושולחת מבט אליו,שיהיה גלגל הצלה אבל בין רגע אני מבינה שהכוונה היא שהוא לא יציל אותה אלא שהם יאחדו כוחות נגד אויב משותף-אני וזה אכן קורה עומר תופס אותי ומדגדג יחד עם עלמה ״אי אי אי ״אני אומרת ושניהם משחררים את האחיזה בי עלמה מתיישבת בטבעיות על עומר בחיוך ניצחון מי היה מאמין שהבת שלי והאקס שלי יהיו קרובים עד רמה שלכל אדם מבחוץ יסיק שעלמה בתו של עומר,אני מחייכת לעברם חיוך וקמה מהספה במטרה לזרוק את המגש לפח
״מה קורה עלמה?״עומר לפתע שואל ואני מסתובבת לאחור עלמה מתנשמת בחוזקה,אני מתקרבת אליהם בריצה נוגעת בלחייה של עלמה ומנסה להבין מה לעזאזאל קורה
•••
השותפים 2:
פרק 11-
״כדי שתצאו״הרופא מלמל ומסתכל על עומר שמנסה להוציא אותי לבחוץ ,הלב שלי דופק בחוזקה אני לא מצליחה לחשוב בהיגיון הדבר היחיד שיוצא לי מהפה זה מילים שמקרינות את הלחץ שטמון בי,אם יקרה לה משהו,אני אשתגע,אני לא אסלח
לעצמי ״אלה״עומר מצמיד אותי אליו,שידו עוברת בעדינות על
שיערי ואני מצליחה לחוש את דפיקות ליבו וליבי בגלל המצב וגם בגלל הקירבה ״היא בסדר״הוא לוחש שאני נמצאת בהתקף היסטריה אני מצליחה למצוא בעצמי מקום להאמין לו אבל משהו בי עדין לא רגוע,אני לא יכולה לאבד את השליטה
״למה הוא הוציא אותנו״אני שואלת נצמדת לעומר וכורכת את ידי סביבו,הפחד לאבד מנצח את היכולת לפקוח עינים ולהבין שהפחד נשאר בגדר פחד ולא אבדתי דבר,עלמה בהשגחה.
״אמא שלך שם,עדיף שאנחנו נהיה פה רגע ונרגע״הוא עונה בלחש ובטון רגוע ,ככל הנראה במטרה להרגיע את הלחץ הזה שעובר לי בגוף שהופך אותי כמעט למשותקת בכל גופי ״ותפסיקי להאשים את עצמך זה לא קשור לעובדה שהיא בקושי אכלה,וזה לא קשור למה שקרה היום...זה קרה מכיון שזה היה צריך לקרות,הגוף שלה היה במצוקה כל שהיא״הוא אומר ואני לאט משתחררת ממנו תוהה אך הקסם שלו לא נעלם ממנו,אך הוא יודע לבחור את המילים שירגיעו אותי ״בואי נכנס,אבל תנשמי״כף ידו אוחזת בידי ואנו חוזרים לחדר שבו הרופא בודק את עלמה,ואמי יושבת על כיסא שחור ומביטה בו ופעולותיו, תמיד רצתה שאהיה רופאה,רק חבל שהמציאות הובילה אותי למקום אחר.
עלמה ישנה על מיטת החולים,לאחר שהרופאים טפלו בה היא מרגישה יותר טוב והכוחות חוזרים אליה אך בכל זו הרופא החליט להשאיר אותה להשגחה לפחות עד מחר בבוקר.
גופי תשוש מהיום שעברתי אך הסיכוי שאני ארדם על כיסא המבקרים קלוש אני מסתכלת על עלמה ישנה עם חיוך על השפתיים,מלאך קטנטן ששקוע בתוך חלומותיו ״הינה״קולו של עומר נשמע אני מרימה את מבטי מעלמה שידו מושיטה לי כוס נס ושקית מאפיים,אני מסתכלת עליו בפליאה הוא אמר שהוא יוצא לסיגריה ״נו קחי,שלא תתמוטטי גם את״הוא אומר ואני לוקחת מידו מוציאה מהשקית את הקרואסון ונוגסת בו ״עומר,אתה יכול ללכת זה בסדר״אני מלמלת בפעם המי יודע כמה והוא מתיישב על הכיסא שמול מניח את רגלו על חלק פנוי שעלמה בגופה הקטנטןלא מגיעה אליו ״אני פה״הוא אומר בפשטות וידו נשלחות על עבר כפתורי החולצה שאותה הוא פושט בעדינות ומחפשת כל נקודה אחרת בחדר להסתכל עליה
״זרוק את החולצה״אני מלמלת שמטרתי להתעטף בחולצתו,לא שקר במיוחד,זרמי געגוע עוברים בגופי אני רוצה להריח אותו מקרוב,אני רוצה להרגיש אותו ״אני יכול לסדר לך שמיכה״ עומר מלמל וזורק לעברי את החולצה אני לא לובשת אותה אלא מניחה אותה עלי וגל של ריח מציף אותי,זכרונות ישנים ורצונות
״החולצה מספיקה...״אני מלמלת מקווה בכל ליבי שלחיי לא מסמיקות ולא מפלילות אותי ואת הרצונות שלי,ושעומר לא יהין שהריח שלו משתק אותי והופך אותי במקום מסויים לתלותית
״אתה חושב שהיא תהיי בסדר?״אני לוחשת שאני בוהה בעלמה
כשהיא ישנה,אני יודעת שהרופאים אמרו שהכל בסדר ושמדובר בהתקף אסתמה אבל סף הלחץ והחרדה שלי עוד לא ירדו לגמרי
״היא תהיי בסדר,תראי אותה,מלאך קטן ישן״הוא מלמל ומביט עליה במבט מתמשך,אני תוהה לרגע מה גורם לעומר כל כך לאהוב את עלמה למרות הכל היא לא בתו הבילוגית אבל מהרגע הראשון נוצר בניהם קשר מיוחד ״מה?״הוא שואל לאחר שתי שניות שאני בוהה בו במבט שהוא מצליח להבין דרכו את השאלה שמרחפת לי בראש ״אני פשוט...מתפלאה בכל מה שקשור ביחס שלך לעלמה״אני מלמלת בשקט ומחזירה את מבטי לעומר שמחזיר לי בחזרה מבט מעט מחיוך ״היא מיוחדת״
הוא לוחש ספק אם לי או לעצמו ואני כמעט צועקת שיספיק
להיות מושלם,שיספיק לעמוד לצידי למרות שאני לא קלה
״הנסיעה לפה החזירה אותי לנסיעה ההיא לפני כמה שנים, שחטפת את הכדור ואני כמעט אבדתי את השפיות״אני מתחילה לומר לאחר כמה דקות של שקט,ועומר מישר את מבטו לכיוני
״גם אז כמעט אבדתי את הראש,אני לא מסוגלת להתמודד עם המחשבה שקורה משהו לאנשים שחשובים לי ואני לא יכולה לעשות דבר בכדי לעזור,זה הפוך אותי להיות אדם כל כך פחדן״
אני ממשיכה לומר ״דברנו על זה,הפחד לאבד״עומר אומר בטון שלו ומוריד את רגלו מהמיטה של עלמה
״וזה טבעי אלה,במיוחד אחרי כל מה שקרה...״
״שעזבת או שזייפת מוות?״אני שואלת ועיניו מחזירות לי מבט מאיוש כעוס ומעט מופתע ״סליחה,אני לא יודעת מה...עובר״אני מוסיפה במלמול ובצער מסויים כנראה שהכעס לא עבר הוא פורץ ברגעים לא מתאימים ״זה די מגיע לי,האמת״הוא אומר בחיוך קטנטן וקם ממקומו ״קומי״מבקש ואני מרימה את מבטי כשהוא עומד מולי במעט רחוק בחדר הריק ״למה?״אני שואלת ומתרוממת מהכיסא השחור מרימה את מבטי לתוך עיניו הכחולות בכוונה להבין מה מטרתו
״תעמדי כאן״עומר אומר אוחז בכתפי בכדי לייצב אותי במקומי ונעמד מולי במרחק של משבצת קרמיקה ״כל הכעס עלי,תגידי״
״מה?״אני מסתכלת עליו מבט מתפלא,בעינים פתוחות לרווחה
״כל המילים,כל הכעס,כל העצבים פשוט תגידי עכשיו,מרשה לך גם להכות אותי אם מתחשק לך,רק תוציאי את זה החוצה״הוא אומר ואני מחייכת רק מעצם הרעיון ״אני אהרוג אותך״אני לוחשת במלמול מלא בהומור וצחקוק קטן נפלט משפתי ״כן,אני בטוח״הוא אומר בהרמת גבה ואני מגיבה במכה לחזהו,כדי שלא יפקפק בכוחותי ״אני יכולה גם לקלל?״אני תוהה בני לבין עצמי ומשתפת את עומר-כהרגלי.
״בעיקרון כן,רק אל תשכחי שעלמה נוכחת בחדר״הוא מציין
בדרך אגבית ואני מתלבטת באיזה מילה מתוך מאגר המילים השלילות שבראשי להטיח על עומר ברגע הזה נשמע שיעול מדלת הכניסה,ודווקא ברגע הזה הוא מופיע במבט שמועבר ישירות לכיונו של עומר.
~~~
״סהר מה אתה עושה פה?״אני שואלת בהתפלאות,מכל האנשים בעולם האדם האחרון שחשבתי שיופיע עכשיו באמצע הלילה הוא סהר, בתקופה האחרונה הוא בחר להעלם מהחיים של עלמה,לטוס ולטייל בעולם,ומהפעם האחרונה ששמעתי ממנו הוא היה בפראג ״שמעתי על מה שקרה,באתי״הוא מלמל ועיניו עוברות מעלמה ישירות אל עבר עומר שמביט עליו במבט שניתן להבין שהוא לא מחבב אותו במיוחד ״אך שמעת?״
״בקבוצת הוואצפ של המשפחה שלך״הוא מלמל ואני נזכרת בפרט שולי ומעצבן סהר עדין באחת מקבוצות הוואצפ המשפחתיות, ואמי דואגת לפרסם כל פרט ופרט בקבוצה רחל מהודעות שרשרת עד ימי הולדת ואישפוזים בבתי חולים .
״אתה לא מת או משהו?״הוא פונה אל עומר שבמבטו ניתן להבין
שרגשותיו כלפי סהר לא חיובים ואם לדייק שלילים ״לא״עומר עונה בקול יבש מלא בבוז,מסתכל על סהר במבט מאיים ואני מקווה שלא התפתח כאן קרב גבריות בין שני האקסים שלי ״אפשר לדבר בפרטיות?״סהר פונה אלי ומסיט את מבטו מעומר אני נושכת את שפתי התחתונה,המציאות שסהר התרגל אליה;אני מגדלת את עלמה והוא נעלם,מופיע ונעלם היא אחת הסיבות שגורמת לי לכעוס עליו ולא פעם דרשתי שיחליט או שהוא נוכח או שלא,אי הידיעה אם יחזור יצור אצל עלמה אכזבה,כאב,וכעס בדיוק כמו שאני חוויתי בילדותי
״אתה יכול לדבר פה סהר״אני משיבה באנחה,אין לי כוחות לשיחה מתמשכת עם סהר שבמהלכה בעיקר נתנגח אחד בשניה ונעשה הכל בכדי להוכיח כל אחד את צדקתו
״בפרטיות!את לא מבינה את משמעות המילה פרטיות!״הוא מרים את קולו בצחווה ואני בוחנת אותו בעיני בשקט גמור.שוב הטון המעצבן הזה מופיע,הטון שאני חייבת לו משהו
״אל תצעק עליה!״עומר יוצא להגנתי לפתע ומתקרב אל עבר סהר אני ממהרת להניח את ידי על חזהו ולהרגיע את הרוחות.
~~~
״מה כל כך חשוב?״אני שולפת את סהר מחדרה של עלמה, נעמדת מולו באמצע מסדרון באמצע הלילה,לאחר שמנעתי מלחמה בין השניים ומקווה בכל ליבי שהצעקות שלנו לא יעמידו על הרגלים בית חולים שלם ״למה לא הודעת לי שהיא בבית חולים?״ הוא שואל בכעס,אני מנסה להסדיר את נשימותי בדיוק כמו בחיי הנישואים שלנו כל שאלה הרגישה כחקירה נוקבת שמתפתחת לקרב צעקות כיאלו הוא השוטר ואני הנאשם שסובל מעינויים ״הייתי בטוחה שאתה בחו׳ל,לא חשבתי שיהיה עניין להתקשר בכלל״אני עונה למעשה סהר לא עבר לי במחשבה הייתי עסוקה בלדאוג לבת שלי,ולהרגיע את עצמי
״היא גם הבת שלי!את צריכה לעדכן אותי בכל מה שקורה״
״אוקי סהר,סליחה!הייתי עסוקה בלדאוג שהיא בסדר ולא עברת לי בכלל במחשבה,אתה נעלמת מחייה למה שאחשוב לעדכן אותך שנייה לאחר שקורה משהו?הבהרת לי איזה חיים אתה רוצה,והחיים האלו לא כוללים בתוכם את עלמה אז תשחרר מהחקירות עכשיו״בעיקר כעס יוצא מפי,סהר תופס בידי ועוצר
אותי מלהסתובב חזרה ולחזור לחדר
״אז אתם עכשיו יחד?הוא כביכול מנסה לתפוס את מקומי?״סהר שואל ואני מחזירה לו מבט תוהה,אם היה יודע שהוא זה שניסה לתפוס את מקומו של עומר,שהמערכת היחסים בנינו היתה נסיון נואש מצידי להתנתק מעומר ולהרגיש רגשות חדשיים
״אנחנו לא יחד״אני פולטת ומישרת את מבטי לתוך עיניו של סהר ״תעשי לי טובה״הוא משיב ומגלגל את עיניו ״טוב החקירה נגמרה?אני יכולה לחזור?״אני שואלת בטון נואש,עם סהר השיחות תמיד התגלגלות למקום כזה של אצבע מאשימה,מסיבה לא ברורה אני תמיד האשמה והוא הזכאי,בשלב מסויים בקשר נגמרו לי הכוחות להילחם בו אז קבלתי את הגדרתי החדשה עד שזה הגיעה לנקודת רתיחה,ושמתי סוף לסיפור בנינו
״אני רוצה את המשמרות שלי על עלמה״הוא מלמל ואני לא יודעת אם לשמוח או לא,מצד אחד אני מבינה את חשיבות הקשר בניהם והצורך לחזק אותו מצד שני אם הוא עושה את זה בגלל נוכחותו של עומר ובגלל הרצון לסמן טריטוריה אני מניחה שבשלב מסויים הוא יעלם עוד פעם ״אוקי,מה שתרצה״אני נותנת עוד הזדמנות לסהר,עוד הזדמנות להיות שם בשביל עלמה
ולהוכיח שהוא אבא נוכח כפי שהוכיח בתקופה מסויימת וקצרה
אני יודעת שלמרות הכל,סהר אוהב את עלמה,ולמרות הכעס עליו העובדה שהוא נעלם נובע ממקום אולי ילדותי וצעיר הוא פשוט רוצה לחיות את חייו כרווק ללא אחראיות,ולהכיר את העולם מה שלא יצא לו לעשות לפני כי היה כל כך מכוון מטרה.
״קרציה!״אני סוגרת את הדלת ומכסה את עיני הסיבה שאני פועלת בצורה רכה עם סהר נובעת מהרצון שהילדות של עלמה לא תהיה כמו הילדות שלי,שאבא לא חלק מהתמונה.כך שבכל פעם שיש שבריר של נסיון אני מאפשרת לו לקרות ״לגמרי״
קולו של עומר נשמע ואני לרגע נבהלת,מרגישה כל כך סתומה מהתנהלות שלי ״חשבתי יש לך טעם טוב בגברים״עומר מחזיר לי על הפעם ההיא שעקצתי אותו בקשר לליגל רק שהוא עושה זו עם הומור וגורם לי לאבד לרגע את הכעס ולהחזיר את החיוך
״גם אתה קרציה״אני אומרת ומתיישבת על הכיסא השחור והלא כל כך נוח של בית החולים ״מה הוא רצה?״עומר שואל בהרמת גבה ובנסיון להקרין לי שהדבר לא מעסיק אותו יותר המדיה, אני מצליחה לראות שעצם נוכחתו של סהר גורמת לו לאי נוכחות ועצבים,ולא כי סהר מאיים עליו אלא שהאוויר מתמלא בהרגשה שההיסטוריה עשויה לחזור
״הוא רוצה את המשמרת שלו על עלמה״אני עונה ומבטו של עומר נהיה נוקשה יותר מהרגיל אבל מיד מתחלף בקבלה
״ואת אמרת לו שבסדר,כי את חושבת שהקשר בניהם חשוב״ הוא אומר כיאלו קרא אותי כספר פתוח,ואני מהנהנת לחיוב
״ומצד שני...״אני מתחילה לומר אך עומר קוטע אותי מדברי
״את חוששת שהוא יעלם לה שוב״השלים את דברי כיאלו קרא את המחשבות שמתרוצצות בראשי וידע באופן מדויק מה אני רוצה לומר״אך אתה עושה את זה?״
״אני מכיר אותך אלה,מכיר אותך טוב יותר ממה שאת חושבת״
~~~
תחושה של נימול באזור היד והתחושה שצוארי נהפך למאובן מעירים אותי אני פוקחת את עיני שעלי חולצתו של עומר והדבר הראשון שאני רואה זה אותו,כעיניו פקוחות והוא מביט עלי ״אתה לא ישן?״אני שואלת בלחש והוא מזיז את מבטו אל החלון שממנו נכנס מעט מאור הירח ״הבטתי עלייך,מאז התאונה לוקח לי זמן להירדם,ובכלל ריח הבית חולים לא מקל...״הוא מגיב ומסתדר בישיבתו ״אני שונאת שמסתכלים עלי ישנה״אני מוחה
כנגד מעשיו וזוכה בחיוך שמזכיר לי שעשה את זה מליון פעמים
״ואני שונאת כורסאות של בתי חולים!זה הכי לא נוח בארץ״אני מתלוננת ומתמתחת מעט לאחור ששני קליקים יוצאים מצווארי
״בואי רגע״עומר מבקש ואני מסתכלת עליו בפרצוף תמה,נעמדת על רגלי ומתקרבת אליו ״מה?״אני שואלת במרחק קטנטן ממנו
הוא מושיך בידי ובכדי שאני אתיישב עליו ״כך שנינו נרדם״הוא מלמל כשרגלי מנותקות מה ריצפה ואני יושבת עליו הוא עוצם את עיניו ואני מרימה במעט את עיני מסתכלת עליו על היופי שקורן ויוצא החוצה מבלי שהוא עושה דבר,אני מותירה לעצמי להניח את ראשי על חזהו בידיעה שהולכת וחוזרת;
שני לבבות דופקים,שני אנשים דפוקים,ורגשות שדופקות וקופצות ולא מפסיקות להזכיר,את האהבה,את המגע,את המילים.