"אני רוצה להישאר איתך פה, מה הבעיה?" שאל "מה הבעיה?! מה יש לך לחפש פה? סע לאיטליה יש לך שם עתיד, תוכל ללמוד כמו שצריך" אמרתי "את פה! ואת זה כל מה שאני רוצה! אני לא רוצה להתפתח וללמוד אני רק רוצה אותך, למה את ממשיכה לחפור על זה שאין פה כלום, ולחפש עתיד במקום אחר שהעתיד שלי עומד כאן מולי?" שאל עם עיניים נוצצות "אני דואגת לך, תסתכל מסביבך, תסתכל על הבית שלך, על ההורים שלך, אפילו על הבגדים שלך, באמת נראה לך שאנחנו שייכים זה לזו? אתה באמת חושב שנועדנו? אנחנו כלכך שונים איך זה מסתדר?" שאלתי חנוקת דמעות והוא עמד מולי ושתק "דיי, תפסיק להילחם, כבר הפסדנו מזמן, בוא פשוט נישאר זיכרון מתוק אחד לשנייה" אמרתי ויצאתי מהמרפסת "תודה על הארוחה, היא באמת הייתה מאוד טעימה, שיהיה לכם המשך ערב טוב" אמרתי ליד השולחן ויצאתי בטריקת דלת, הלכתי כלכך מהר, רציתי רק לברוח!
"היי את, את יכולה להאט את הקצב?" שמעתי מאחורי את רוי, הסתובבתי וראיתי את אמא בן ורוי מתנשפים ומנסים להדביק את הקצב שלי, עצרתי עד שהגיעו אליי והלכנו לבית ביחד "מה זה הדמעות האלה?" שאלה אמא ומחתה אותם "דמעות של געגוע" אמרתי "אבל הוא עדיין כאן, לכי אליו" אמרה "אבל הוא כבר לא שלי" אמרתי והדמעות המשיכו לרדת בקצב.
נקודת המבט של לירוי:
שיהיה לכם המשך ערב טוב" שמעתי את חן אומרת ולאחר מכן טריקת דלת.
עמדתי במרפסת בלי יכולת לזוז, זהו היא הלכה, כששמעתי את טריקת הדלת הבנתי כמה היא צודקת, פעם ראשונה מאז שאני איתה שהבנתי כמה אנחנו שונים.
חזרתי לשבת בשולחן ובאמת שפעם ראושנה הסתכלתי מסביבי, ראיתי את ההתנהגות של המשפחה שלי, שמעתי על מה הם מדברים ופתאום קלטתי כמה אנחנו עולמות שונים, נכון, בתיכון אפשר הכל, זו מין מסגרת כזו שמכניסה אותך לבועה, אבל זה נגמר, כל אחד חזר למקום שלו, הכל הולך להשתנות.
"נו, כבר התחרטת על ההצהרה הטיפשית שלך?" שאלה אמא בגלגול עיניים "כן" אמרתי בקול נוקב וקמתי משולחן, אין לי כוח להטפות שלה עכשיו.
* כעבור ארבע שנים*
"אם היה לי סביב מעט מקום לחבק
להביע קצת רגש אז הייתי אומר
שהאור משקר הוא כבה כה מהר" הקול של חן נשמע בקולי קולות בבית "בייב, מי שרה את השיר הזה?" שאלה אור מהמקלחת "סתם קאבר שמצאתי ביוטיוב, אהבת?" שאלתי "כן, היא שרה ממש יפה" אמרה וחיכתי לעצמי חיוך עצוב.
ירדתי למטה לפינת אוכל "מה תרצה לאכול הבוקר?" שאל אותי השף "האמת לא בא לי כלום תביא לי רק קפה" אמרתי מבלי להסתכל עליו והמשכתי לענות להודעות בנייד "אוקיי" אמר והלך למטבח.
ישבנו אני ואור ליד פינת האוכל וכל אחד היה עסוק בפלאפון"טוב, אור אני חייב לרוץ, אז נדבר" אמרתי לקחתי את התיק, המפתחות והז'קט של החליפה ויצאתי "לא שכחת משהו?" שאלה אור בחיוך ונעמדה מולי "נכון, הפלאפון" אמרתי, עקפתי אותה והיא חיבקה אותי מאחור "דיי, אני ממש מאחר" אמרתי וניערתי אותה ממני ויצאתי מהבית.