"היא הפכה את לא יכולה ליכולה ואת החלומות שלה לתוכניות."
← קובי יאמדה→
***
בפרק הקודם-
לקחתי את ידי הימנית אשר לא הייתה פצועה וסטרתי לה, "ומה איתי? מה יהיה איתי עם תעזבי", בכיתי תופסת בכתפיה והיא רק חיבקה אותי, "אל תדאגי סקאר, את צודקת חשבתי רק על עצמי תלכי להתקלח ונישן ביחד הלילה טוב?", היא חייכה אלי והלכתי להתקלח עם ראש מלא במחשבות.
***
כאב.
"כולם לקום!", סגן המנהלת גריגורי פתח את הדלתות וצרח במסדרונות החדרים.
גופי זעק מכאב, הוא לא רצה לקום.
רגליי שרפו מן החתכים החדשים שהספיקו להתאחות קצת אך גבי היה החלק הגרוע ביותר.
הסתכלתי במראה מורידה את גופיית הפיג'מה שלי מסתכלת על גבי ומה שראיתי כבר לא הפתיע אותי.
חבורות סגולות הופיעו על כל גבי מתנוססות להם בגאווה אך דבר אחד הסב את תשומת ליבי.
Orphan.
בכתב אשר נחרט עם גבי התחתון, נשארתי המומה מעבירה את אצבעותיי על האותיות בעלות העור המקולף וכך דמעה אחר דמעה יורדות להם על פניי.
***
נקודת מבט לא ידוע
בוקר.
התחלתי את אימוניי המפרכים בריצה קלה מסביב לבית.
זה תמיד היה ככה, היא באה קוראת לי נותנת משימה וזורקת אותי להמשיך בחיי כאילו אני לא קיים.
לא קיים.
הלוואי שהייתי כמו כולם, יוצא עם חברים בני גילי, הולך לבית ספר רגיל חוזר לבית לאמא
שאוהבת אותי אבל לא.
לא.
מלא בכדורים נוגדי דיכאון, חוזר לבית ריק ללמוד בשיטת לימוד מהבית אבל הכל בגללה, הכל בגללה.
***
נקודת מבט סקארלט
שוב המורה ארטוס הריץ אותנו אבל ישבתי בצד עם תחבושות על רגלי.
משהו היה מוזר.
הסתכלתי ודילגתי סביב למרות הכאבים מהעינוי הנורא וקלטתי שמדיסון לא פה, מה שבאמת מוזר כי היא אף פעם לא פיספסה שיעור ספורט.
"המורה אני לא מרגישה טוב אני יכולה ללכת לאחות", אמרתי מצביעה על רגלי בחוזקה.
הוא הסתכל עליי בוחן אותי בבגדי הצנועים והשיב, "כמובן" והמשיך בשיעור.
בעודי הולכת מוודאת שהמורה אינו מסתכל, התחמקתי בדילוגים קטנים אל המסדרון הקר של בית ספרינו.
הלכתי לכיתה מנסה לחפש את מד מודאגת.
לאחר זמן מה חיפשתי בכל מקום חוץ ממקום אחד, השירותים.
נכנסתי לאיטי לשירותי הבנות שומעת קולות המגיעים משם. נכנסתי בשקט מנסה לא להרעיש בעודי שומעת גניחות וקולות נשיקה הבאו מן התא האחרון.
"מיקה... יותר בשק-", זיהיתי את הקול.
"אני לא יכולה",מיקה השיבה למדיסון.
מחשבות הסתחררו בראשי, מה הם עושות?
יכול להיות שמדיסון ומיקה הם לסביות?
למה היא הסתירה את זה ממני?
היא לא סומכת עליי מספיק?
בטעות מרוב בלבול מחשבות דרכתי על נייר רטוב שכמעט גרם לי להחליק.
"אה!", החנקתי צעקה שיצאה בטון גבוה מה שגרם לי להיות בטוחה שהם לא זיהו אותי.
גופי הגיב לבהלה שלי והכניס אותי לתא הקרוב ביותר נועלת את הדלת בלי צליל בזמן שרגליי על האסלה.
"שיט! שמעת את זה?",אמרה מדיסון בבהלה.
"את בטח סתם מדמיינת או שאני לא טובה מספיק?", החזירה מיקה בקול חושני.
היה שקט לשנייה לפני שקול הנשיקות חזרו אז פתחתי את דלת התא באיטיות ויצאתי שומרת על שקט.
***
"אדון גרייסון אתה שוב מאחר", אמרה המורה לספרות, בלייק בחן את כל היושבים וכשהגיע למיה היא סימנה לו לבוא לשבת לידה והוא התעלם.
"אדון גרייסון? מה הסיבה שאתה מאחר?", אמרה שוב המורה בטון תקיף יותר.
בלייק הסתכל עליה ועבר דרכה למקום הישיבה שלידי,"איזה חוסר כבוד למורה תצא מכאן למנהלת!", היא התעצבנה וצרחה.
בלייק קם ממקומו ולחש משהו לאוזנה של המורה שגרם לה להסמיק מיידית.
"אתה יכול לשבת, בואו נמשיך בשיעור".
הכיתה הייתה מלאה בלחשושים בניחושים של מה הוא אמר למורה ובלייק מחוסר עניין פשוט התיישב לידי והביט בשמיים מה שגרם לסקרנות שלי לעלות.
אם זה היה יום רגיל הוא היה קורא לי בכינוי שנתן לי או מתחיל שיחה אבל היום פשוט כלום.
הסתכלתי עליו פרצופו היה קודר מן הרגיל, הוא הביט בשמיים מעופף במחשבותיו, הבעת פניו הייתה עצובה וקודרת אך הניצוץ בעיניו לא נעלם.
בלייק הכל בסדר?, כתבתי לו בפתק קטן.
אני בסדר, השיעור משעמם אז אני הולך לישון, הוא כתב חזרה והניח את ראשו על השולחן.
בידיי השמאלית הפצועה מעט העברתי את ידיי בשיערו החלק שוב ושוב עד שנרדם.
"תעיפי את הידיים שלך ממנו!", צעקה מיה בכיתה. "מיס ארגנטון לא צועקים בשיעור וכמיטב ידיעתי מותר לגעת במישהו אם יש הסכמה הדדית אז אין צורך שתצעקי.", אמרה המורה והשתיקה אותה.
הבטתי במורה בחיוך מוקיר תודה והמשכתי לשחק בשיערו של בלייק.
"את עוד תשמעי מההורים שלי!", סיננה מיה בעצבנות וצעדה לכיוון המורה מטיחה בה את כתפה אך המורה התחמקה מה שגרם למיה ליפול ארצה בבושת פנים.
"את תפוטרי את שומעת!" היא צרחה ורצה מן הכיתה.
כל הכיתה צחקה אפילו השפוטות של מיה אבל הכל חזר לקדמותו לאחר מספר דקות.
כל היום בלייק נראה מרוחק אפילו קולין לא הגיע לבית הספר,"בלייק אתה בטוח שהכל בסדר?" ישבנו על גג בית הספר לא היה שם אף אחד מלבדנו.
הוא עטף אותי בידיו מה שגרם לי לכאב בגבי ובבטני הפצועה אך הוא לא שם לב, ראשו היה קבור בכתפי וטיפות מים קטנות נטפו על כתפי הרכה.
לא רציתי לתחקר אותו אז חיבקתי אותו בחוזקה למרות הכאב עד שהפסיק לבכות.
"בואי לייט, אני רוצה להראות לך משהו", הוא אמר בעצב.
בלייק הוביל אותי לביתו בזמן הלימודים, כל האנשים היו לבושים שחור אפילו דוקטור צ'ארלס, אשתו והתינוקת הקטנה.
"מה קורה פה בלייק?", הוא נאנח והשיב "האזכרה להורים שלי".
לא ידעתי איך להגיב.
מנסה למצוא מילים הוא אמר, "וגם האזכרה של אחותי התאומה", הוא סיבך אותי יותר אך המושיע שלי הגיע, קולין.
"הלוואי שהם היו כאן הם היו אנשים מדהימים", אמר קולין וחיבק את בלייק.
"הלוואי ויכולתי לפגוש אותם", אמרתי מנסה להשתלב לשיחה, שניהם הנהנו והסתכלו על אחד השני אך היה משהו מאחורי המבט הזה מן מסר סודי.
"יש לך תמונות שלהם?" שאלתי והוא התחמק ושינה נושא מוזר, חשבתי.
"לפני כמה... שנים זה קרה?", ניסיתי לברר.
"עשר שנים", השיב קולין.
עשר שנים.
לפתע נזכרתי בחלומי המוזר שחלמתי לפני מספר ימים אבל התעלמתי מכך.
"אני צריכה ללכת", אמרתי לוקחת את התיק שלי.
הם ליוו אותי לדלת וחיבקו אותי שניהם "נתראה מחר?", שאלתי.
הם חייכו חיוך קל והשיבו בתיאום מושלם "אנחנו תמיד נתראה מחר" חייכתי והלכתי לדרכי חושבת על דרכים להוציא ממד את הסוד שלה.
——————————————————
100 הצבעות לספר ו800 צפיות ♡
פרק תהנו!
ולא לשכוח!
תפיצו
תגיבו
תצביעו
תעקבו
-BloodQueen990-