זה לא מה שאתם מסתכלים עליו שמשנה. זה מה שאתם רואים.
←הנרי דייוויד תורו→
------
"מתילדה..." קראתי בקול חלש מהוסס אל עבר הדלת .
"כן גבירתי במה אוכל לעזור?"אמרה מתילדה בקול נחוש ונכנסה לחדר .
"אין לי בגדים ומברשת ומשחת שיניים או כלום להתארגן את יכולה לסדר לי משהו בבקשה ?" אמרתי בחשש , לא הרגשתי בנוח אם היחס שנתנה לי , הייתי רגילה ליחס משפיל או לעינויים ולא להרגשת מעמד גבוה.
"בוודאי גברתי , לאדון הייתה אחות תאומה שבגדיה יתאימו לך , אלך להביא לך את הציוד הדרוש " אמרה מתילדה עצב ויצאה מן החדר.
היא אמרה שהייתה לבלייק אחות תאומה ...
הייתה ? היא לא חיה ? היא מתה או שנעלמה? אסור לי לשאול אותו דברים כאלה זה העניין הפרטי שלו לא שלי.
חיכיתי למתילדה יושבת על המיטה של בלייק משחקת באצבעותיי עד שנשמע תקתוק בדלת.
" האדון אמר לך להתארגן מהר ולהיות למטה בעוד חמש דקות והנה הציוד ."
היא הניחה את מברשת ומשחת השיניים עם מגבת לבנה קטנה ובגדים על המיטה ויצאה .
לאחר עשר דקות יצאתי מהחדר אבל מה שראיתי היה מסדרון ענק שעל קירותיו היו תמונות של אנשים שלא הכרתי אך תמונה אחת תפסה את עיניי .
לאישה בתמונה היה שיער שטני אשר הגיע לחצי גבה בתלתלים קטנים , עיניה הירוקות - אפורות הסתכלו על השמיים הכחולים שהיו מעליה בזמן שהחזיקה את כובעה הכחול שעמד לעוף עם הרוח .
היא הייתה בשדה ירוק המלא רק בדשא נראית מאושרת .
ולמטה היה היה כתוב ' קריסטל גרייסון '.
הבנה חילחלה למוחי זאת אמא של בלייק .
לפתע יד הונחה על כתפי מסובבת אותי לאחורה .
בלייק הסתכל שוב בעיניי ואמר בהתכופפות לעברי "לייט הארוחה שהכינו לנו עומדת להתקרר , זה לא יהיה יפה אם לא נאכל אותה את לא חושבת?"
הוא התקרב לצווארי מסניף את ריחי , עורי השתוקק למגע ידיו נשימתי נהפכה לעמוקה יותר בעודי אומרת "מה אתה חושב שאתה עושה? " אזרתי אומץ והרחקתי אותו מגופי .
"מסניף את מה ששלי " אמר בחדות .
שמעתי טוב? הוא אמר שאני שלו? מה עובר על הילד הזה? הוא מוזר מרגע לרגע !
בלי לחשוב הלכתי לכיוון החדר של בלייק , הוא תפס את כתפיי והוביל אותי למדרגות שמובילות לקומה למטה .
מה שראיתי רק הדהים אותי יותר , עשרים משרתים שניקו את הסלון הענק ושלושה טבחים שהגישו את ארוחת הבוקר , בחיים המנהלת לא נתנה לי לאכול כמויות כאלה .
"וואו" זה כל מה שיצא מפי .
שאנשיו של בלייק ראו אותו הם חייכו חיוך רחב ואמרו במקהלה "בוקר טוב אדוני !"
"בוקר טוב כולם !" החזיר להם בקול רם בלייק .
ראו את הערכה והכבוד שהיו להם כלפי בלייק והתיישבנו לסעוד.
לאחר שסיימנו הסתכלנו על אחד השני זה לא היה שקט מביך אלא שקט נעים שהיה יכול להימשך עוד אלף שנה ולא היה אכפת לי אם ימשך עוד .
"אז מי אתה ? ולמה אנחנו באחוזה ?" שאלתי את השאלה הראשונה שעלתה במוחי .
"בלייק גרייסון . העושר שאת רואה עכשיו ניתן לי בירושה על ידי אבי ואמי . "
ירושה ניתנת ליורשים רק אחרי שמי נתן להם אותה מת . זה אומר שגם הוריו מתו?
אז , הוא יתום כמוני?
"ואנחנו באחוזה כי אחרי שהזונה הזאת אמרה את מה שאמרה וזינקת עליה ותאמיני לי שאם את לא היית מזנקת אני הייתי מזנק לייט ! "
וריד יצא ממצחו הוא כל כך
הביט בי בכעס אך הכעס לא היה מכוון אלי , הוא היה מכוון למיה .
למה הוא כועס כל כך ?
למה הוא לא צוחק עליי כמו כולם?
למה הוא לא הצטרף לירידות שלה ?
למה הוא אמר למיה לא שניסתה להתחיל איתו ?
במה אני שונה?
בלעתי את רוקי ואמרתי "ואיך הגעתי לפה?"
"אחרי שנשאתי אותך כדי שתירגעי או יותר נכון אני , לקחתי אותך לבית שלי כי לא ידעתי איפה שלך..."
בית ?אין לי כזה .
אני חיה בסיוט שאנשים רק יכולים לחלום עליו .
אך כמובן שלא אמרתי את זה בקול הרי מי יאמין ?
"לא קמת יום שלם אפילו שניסיתי להעיר אותך , אז פשוט השארתי אותך פה איתי וטיפלתי בך עד אחד בלילה ונרדמתי לצידך".
הוא גירד את ראשו במבוכה ואמר
"יש לך עוד שאלות?"
מי ידע שאפשר להביך אותו גם .
"איך אתה מכיר אותי ?"השאלה שהכי עניינה אותי .
איבדתי עשר שנים של זיכרון מחיי ,
היסטוריה מחוקה .
ככל שניסיתי לחפש תשובות לא מצאתי שום דבר ושניסיתי לשאול את המנהלת שרלוט היא רק השיבה לי במכות ובתשובה שהוריי מתו וטוב שכך הרי על מי היא תוציא את עצביה ?
הוא נאנח ואמר "לייט יש שאלות שאיני יכול לענות עליהם כרגע , אבל עם זמן את תדעי הכל ." הוא נשך את שפתיו בצער ולאחר מכן הידק את שפתיו לקו ישר מה שגרם שתי גומות מכל צד להיווצר .
וגומות זה חולשה!
הוא לגמרי בננה!
ניערתי את ראשי מנסה לסלק את המחשבות על הבננה עד ששמעתי מישהו רץ במדרגות
איש בשנות החמישים לחייו רץ ממדרגות המובילות לקומה התחתונה של האחוזה הוא התנשף ואמר "אדוני קראתם לי לפני שעה אני מצטער על האיחור אישתי בדיוק ילדה ".
מצחו היה מכוסה בזיעה שנטפה לפרצופו אך עיניו היו נוצצות מאושר היה אפשר לראות שבכה מעט.
"צ'ארלס זה בסדר. תבדוק את לייט בבקשה היא נפצעה בזרת ברגל." ענה בלייק בזמן שהוא הסתכל לכיווני.
צ'ארלס שלא שם לב לנוכחותי הסתכל עליי ונפערו עיניו "סקארלט?"
איך הוא יודע את שמי? הרי בלייק אמר לייט ולא סקארלט?
משהו פה לא הגיוני לגמרי!
הוא גם מכיר אותי?
מ
חשבותיי יצאו משליטה והייתי חייבת לשאול.
צ'ארלס הסתכל לכיוונו של בלייק שכיחכח בגרונו והורה לו עם עיניו לבדוק את רגלי כבר .
"סליחה , אבל אתה מכיר אותי ?" ראיתי שהוא נלחץ משאלתי והוא ענה במהירות "לא איני מכיר אותך , מתילדה אמרה לי את שמך שנפצעת ." התשובה שסיפק לי הייתה טובה אך לא מספיק טובה אבל בחרתי להתעלם .
לאחר שצ'ארלס בדק את רגלי הוא אמר,
"את לא שברת את הזרת חמודה, פשוט מעוצמת הכאב לא ידעת לזהות אם זהו שבר או מכה אשר תחלים בזמן קצר . היא כבר לא כואבת לך נכון? " הוא נעמד לאחר שרכן מול רגלי וחייך אליי .
הינהנתי ששמתי לב לך שהוא צודק , הזרת באמת לא כאבה לי יותר .
חייכתי אליו כהוקרת תודה .
בלייק סימן לו שהוא יכול ללכת והוא הלך בחזרה לקומה התחתונה.
"בלייק מה יש למטה, בקומה התחתונה?"
שאלתי בסקרנות .
"זה מגורי המשרתים , הטבחים ,כל מי שעובד בתחזוקת הבית והשומרים .
יש לנו כאן שלוש מאות עובדים ."
"שלוש מאות עובדים!" צעקתי והסתכלתי עליו בהתפעלות ,
עד כמה עשיר הילד הזה ?!
הוא אמר בזמן שמשרתות עלו מן המדרגות ופינו את השולחן מן האוכל הוא קם וכך גם אני ואמר "בואי ניקח אותך לבית איפה את גרה ? ".
פרצופו הפך לזועם לרגע אך חזר להיות שליו .
מה זה היה עכשיו?
"אני... גרה ב..." אמרתי והשפלתי את ראשי , לא התביישתי בכך שאני יתומה אלא חשבתי מה עומד להיות לי ברגע שאני אחזור.
"איפה ,לייט?" הוא אמר בעדינות אבלהוא סימן לשומר שעמד עם בדלת לפתוח אותה .
"בבית היתומים של העיר." אמרתי בקול רועד.
הסתכלתי על פניו הייתה לו הבעה שלווה ומחייכת אך הוריד במצחו סימן לי שהוא היה עצבני מאוד.
למה?
"בואי אני אקח אותך."
הוא לקח אותי לחנייה של האחוזה שהיו בה עשרות מכוניות בכל מיני הצבעים וחברות.
"תבחרי באיזה את רוצה" הייתי מדוכאת ואמרתי "לא אכפת לי" הוא נאנח "את לא כיפית" הוא ניפח את לחיו מדבר כמו בן חמש , עיניי נפערו "בטח שכן!"
"את לא"
"אני כן!"
"את כן !"
"אני לא?"שאלתי בבילבול
והתפרצנו בצחוק ולבסוף שנכנסנו למכונית שבלייק בחר , אמרתי "תודה רבה בלייק אני באמת חייבת לך ".
הסתכלתי על המראה שהראתה את חיוכו של בלייק בזמן שנסע אך הוא לא השיב וזה הספיק לי .
לאחר עשרים דקות הגענו ושבאתי לצאת הוא הושיט לי את תיקי שחשבתי ששכחתי בבית הספר .
"נתראה מחר לייט" הסמקתי והשבתי לו "נתראה מחר".
לאחר שהוא נסע עמדתי מול הסיוט , מול הגיהנום שבו אני חיה כבר שנים מול בית היתומים מתכוננת לרע ביותר.
--------
הפתעה!
אז הנה פרק לסוכות!
אז לא לשכוחח להפיץ , להגיב ,להצביע ולעקוב אחריי ♡
-BloodQueen990-