בפרק הקודם : "אל תדאגי יום יבוא ונצא מכאן" אמרתי שחיבקתי אותה.
קמתי מן המיטה שכל שריר בגופי צורח שאעזוב אותו בשקט ואתן לו לנוח ונכנסתי להתקלח אחרי נשיקה ממדיסון על לחיי.
לאחר עשרים דקות שיצאתי מן המקלחת ובחרתי את בגדיי לקחתי את התיק שלי וברחתי בשקט בלי לאכול מהיציאה האחורית אל עוד יום בחיי.
---------------------
תמיד היה לי מן הרגל כזה לספור את נשימותיי 'אחת , שתיים , שלוש'חשבתי חוזרת בראשי על המספרים של נשימותיי.
התחלתי לשחק משחקים בראשי "לא לדרוך על הקו הלבן , כן לדרוך על הקו הלבן" חזרתי בראשי מקפצת בין מרצפות המדרכה.
הסתכלתי לצד בוחנת את ילד בעל שיער שחור ועיניים חומות שהיה כבן ארבע עשרה שאמר לאמו "תפסיקי לרדוף אחריי אימא אני יכול ללכת לבד !"
מה לא הייתי עושה שאימא תיקח אותי, חשבתי בראשי והמשכתי בדרכי.
ובזמן שלא שמתי לב רגליי היו מול בית הספר "גרימורי".
עברתי את השער ממבטו החודר של השומר שמדיסון אמרה לי שהשם שלו זה יוהנס והוא היה חשוד בעבר בתקיפת קטינה ושכדאי לי להתרחק ממנו כי כנראה אני הבאה בתור לפי המבטים שלו .
"סקאר!" שמעתי מישהו צועק את שמי, הסתובבתי וראיתי את מדיסון רצה בכדי להשיג אותי.
"למה לא באת לאכול? חיפשתי אותך" הסתכלה עליי בדאגה .
"לא רציתי לראות אותה אין לי כוח להיות מושפלת עוד פעם על ידה ..."
היא בחנה אותי בדאגה והתקדמנו לעבר הכיתה בכדי להרים את המצב רוח, היא החלה לספר על הדברים החדשים ששמעה, "אמרו שיש ילד חדש שבא קוראים לו בלייק גרייסון והוא פשוט "בננה"!!! " היא התלהבה, בננה זה הכינוי שלנו למישהו שנראה טוב.
"אבל השמועות מספרות שאפילו למיה הוא אמר לא! את מאמינה? " הייתי מופתעת בחיים לא שמעתי על בן שאמר לא למיה! היא ה"זונה" של הבית ספר, היא וחברה שלה מיקה .
אבל מיקה הייתה שקטה, היא תמיד עשתה מה שמיה אמרה לה לעשות, פעם רצינו לשאול אותה אבל מיה ואנחנו זה פשוט לא מסתדר אז הנחנו לזה .
לפתע נשמע צלצול מחריש את אוזניים, "איזה שיעור יש לך עכשיו?", אמרתי לה, "היסטוריה ולך ?" "אומנות נתראה."
התקדמתי אל עבר הלוקר שלי, חיטטתי בספריי לחפש את החומר לאומנות ופתאום הרגשתי שמישהו שם את ידו על כתפי , הוא סיבב אותי בחוזקה והצמיד אותי אל הלוקר כשהוא שם את ידו ליד ראשי .
הוא היה בערך מטר שמונים , עיניו הירוקות אפורות חדרו אל תוך עיניי הכחולות הייתי במן סוג של טראנס לא יכולתי להתנתק מן עיניו וכך גם הוא .
עד שהוא שאל "את סקארלט?" הרגשתי את הבל פיו המתוק שהריח שוקולד על פניי "כן אתה צריך משהו?" ניסיתי להפסיק את הסומק שעלה מצווארי על פניי .
"רק לדעת מי את זה מספיק לבינתיים."
הוא שיחרר את ידיו והלך כשחיוך קטן על שפתיו .
מה לעזאזל זה היה עכשיו!, חשבתי לעצמי לא יכולתי להפסיק לחשוב על עיניו הם החזיקו עצב אך טיפה תקווה ואושר.
כשנעלתי את הלוקר ראיתי איך מיה מתקרבת אליי מקצה המסדרון ומיקה רצה אחריה היא לבשה טופ ורוד שבקושי הסתיר משהו ושורט באותו צבע.
וריד ביצבץ במצחה של מיה שהיא צועקת "תתרחקי ממנו כלבה הוא שלי!", צעקה כמנסה להתחיל מהומה .
עמדתי שם משלבת ידיים בזמן שהיא זורקת קללות לעברי וכשבאתי ללכת אמרתי "סיימת?, יופי" סובבתי את גבי והיא אמרה "לא פלא שאת יתומה אני בטוחה שההורים שלך התאבדו ברגע שהם ראו את הפרצוף שלך , רגע! יכול להיות שאת רצחת אותם!"
לא ראיתי כלום. רצתי לכיוונה מפילה את כל הדברים מידיי בכוונה להרוג , כמה שניסו להפריד ככה הכאבתי לה יותר תלשתי שיער , שרטתי, הרבצתי כל דיכאון, כל כאב, כל זיכרון הכנסתי באיגרופים האלה .
עד שמישהו סובב את פניי אל פניו וחיבק אותי ,פשוט חיבק. עוד פעם העיניים האלה,חשבתי .
כל מה שהייתי צריכה חיבוק.
כתף תומכת , מישהו לבכות עליו .
הוא הרים אותי, לא עוזב לרגע לא ידעתי לאן אבל לא היה לי אכפת, העיקר הרגשתי בטוחה איתו .
וכך נרדמתי בטוחה לראשונה בשנים האלה הרגשה ששכחתי ממזמן .
------------------
לא לשכוח ! להפיץ , להגיב ולהצביע!
-bloodQueen-