הנה פרקקק קריאה מהנה!
~~~~
פרק 22-
"שרלוט!!!" צעקתי בבהלה מהר לוחץ על הכפתור האדום בחדר. מה לעזאזל קורה פה?? מהר קבוצה של רופאים נכנסו לחדרה. "מה קרה?" אחד מהם שאל אותי. "נישקתי אותה ואז היא התחילה להתפרפר ככה" אמרתי לו בבהלה. זין שידע שנישקתי אותה. לא אכפת לי! הוא הנהן לכיווני והפנה אלי את גבו פונה אליה. עמדתי בחדר בשוק. היא התעוררה?? בבקשה שכן. אלוהים אני מתחנן תחזיר אותה!
ראיתי את הרופאים מעבירים ביניהם דפיברילטור (=מכשיר שמחשמל בכדי להחיות) "מה אתם עושים??" צעקתי. שלא יחשמלו לי אותה! אני צריך אותה חיה. "אוי סליחה אדוני שכחנו שאתה פה. אתה לא יכול להיות פה, תצא בבקשה" אחת הרופאות אמרה לי. היא רצינית?? הרגע ראיתי שעומדים לחשמל אותה והיא בשיא המתח רוצה להוציא אותי החוצה? "אני חייב להישאר פה, בבקשה" התחננתי בפניה. "אני מצטערת אבל זה מחוץ לחוק. אנחנו צריכים לשמור על הפרטיות שלה" אמרה ואני בעצבים יצאתי מהחדר. אני יודע שהייתי צריך להילחם אבל מספיק אני מקלל פה רופאים על ימין ועל שמאל. לפעמים הם כאלה מעצבנים!! ורק אחרי זה אני מבין שהם מנסים לעשות משהו טוב! אבל לעזאזל תנו לי לראות איך עושים את המשהו טוב הזה!!
ישבתי על אחד מהכיסאות מחוץ לחדר שכרגע מחשמלים את אהובתי. כן כן זה מה יש אני קורא לה אהובתי! הרגל שלי לא הפסיקה לרטוט הייתי לחוץ כמו קפיץ שמנסים למחוץ אותו אבל זה לא אפשרי.. (=אני מקווה שאני לא היחידה שמנסה כל פעם למחוץ עם הידיים את הקפיצים האלה מברזל שיש בעפרונות חודים וזה אף פעם לא מצליח לה).
נו!! כבר עשרים דקות עברו והם עדיין לא יצאו לה מהחדר. הסבלנות שלי מתחילה להתפוגג ואני כל רגע עלול להיכנס לחדר. בדיוק כשקמתי בכדי לעשות זאת הרופאה ממקודם יצאה אלי. "איך היא? היא התעוררה? היא חיה? היא בסדר?" שאלתי מהר לחוץ ודואג. "אדוני אני שמחה להגיד לך שהיא התעוררה" הרופאה אמרה כשחיוך פרוס על פניה. "באמת!!?" אני לא מאמין. אני לא מאמין. אלוהים תודה!! אני אוהב אותך!! הרמתי את הרופאה על הידיים והתחלתי לרוץ איתה בכל הבית חולים. "יש! יששש" צעקתי כשכולם מסתכלים עלינו כמו מטומטמים והרופאה לא מפסיקה לצרוח ולצחוק. כשהגענו לחדר הורדתי אותה מהידיים שלי הודתי לה והצטערתי על הטראומה שהיא חוותה הרגע בגללי. סוף סוף הצבע של בית החולים מקבל משמעות. נכנסתי במהירות לחדר מביט בה.
"שרלוט" אמרתי לה כשחיוך ענקי מופיע על פני. היא לא דיברה רק הביטה בי. לאחר משהו כמו חמש דקות הרופאים יצאו ורק אז היא פצתה את פיה. לראשונה מזה שנים!! ככה זה הרגיש לי. "אני לא מתה?" שאלה בעצב. "את לא אמרת את זה עכשיו" התעצבנתי מעט. "אני רוצה את ההורים שלי" היא אמרה ואני נפגעתי. אני זה שהיה איתה כל הזמן ובסוף היא רוצה את ההורים שלה?
"שרלוט מה איתי?" שאלתי אותה בעצב. "אתה? אתה פגעת בי לכל החיים! יש לי טראומות בגללך!" היא ניסתה לצעוק אך הייתה חלשה מידי. "שרלוט תירגעי את חלשה מידי בכדי לצעוק" אמרתי לה מתוך אכפתיות. "אני חלשה מידי בכללי" אמרה. "לא את לא! את בן אדם חזק! את הצלחת לשרוד במשך חודש וחצי בבית החולים!" הראתי לה את גאוותי. "אתה לא אמור לשנוא אותי?" היא שאלה. הייתי המום. "אני אף פעם לא שנאתי אותך שרלוט" אמרתי לה. גם היא הייתה המומה. "להפך" אמרתי לה והיא לא הבינה. "אני הבנתי משהו" אמרתי לה. "שאתה פסיכופת שבגללו אני מעדיפה למות?" היא אמרה. "גם" אמרתי לה בעצב. "אתה לא אמור להביא שוט ולהכות אותי עכשיו?" שאלה במעט חשש. "שרלוט אני השתנתי" אמרתי לה. "איך? היית כל כך רשע אלי. מה קרה לך שהשתנית?" שאלה. "את. זה מה שקרה לי" אמרתי לה. "אני?" היא לא הבינה כלום. אני מפחד להעמיס עליה יותר מידי מידע. "התאהבתי בך" אמרתי לה והיא נחנקה מבליעת הרוק של עצמה. "רוצה מים??" שאלתי במהירות. "כן, אני אשמח" אמרה ממשיכה להשתעל. הלכתי מהר להביא לה מים וחזרתי נותן לה אותם. היא שתתה ונרגעה קצת. "אתה מה אית'ן?" שאלה. "אני התאהבתי בך" עניתי לה בטוח בעצמי. "איך?" שאלה שוב. "אני לא יודע" אמרתי לה. "אית'ן" אמרה את שמי. "הממ?" המהמתי בשאלה.
~~~~
אהבתם? אשמח אם תצביעו ותגיבו לי את דעתכם!!
שבת שלום לכם😘💗