"כואב הלב," הפטירה שלומית והסיטה את מבטה מהאחוזה אל עבר המרצה הנערצת עליה.
"כן." רומי שלפה את תיקה ממכונית ה"פז'ו" הקטנה שלה וסגרה את הדלת בחבטה קלה "ממש הזנחה פושעת. המבנה היה בידיו של אבא של לנדאו במשך עשר שנים, מאז שירש אותו. הוא לא טרח להגיע לכאן ולבדוק במה מדובר, וגם הבן שלו. ותוסיפי את הזמן ופגעי הטבע − גם הם לא עשו טוב למבנה."
הייתה שעת צהריים מאוחרת כשהן הגיעו אל השטח. אחרי שסיימה את הפגישה שלה עם יואב לנדאו נסעה רומי לאסוף את שלומית, עוזרת המחקר שלה, מאוניברסיטת בר-אילן ומשם הן המשיכו לפאתי נס ציונה. שלומית הייתה יד ימינה במוסד האקדמי הוותיק, בחורה מבריקה ונאמנה. רומי הכינה אותה לקראת הדוקטורט שלה ושלומית אספה חומר עיוני ונברה בערימות של טקסטים ומקורות עבור רומי.
הן התקדמו אל עבר שטח האחוזה שהמה אדם, ניידות משטרה וכלי רכב נוספים. גווה של רומי התקשח כשראתה שהכלים הכבדים של קבלן הבנייה עדיין עומדים במקום, אם כי משותקים. הפועלים ישבו בצד בצל סככה מאולתרת, שהקימו כדי להגן על עצמם מפני הרוח המצליפה ומטפטוף הגשם שירד לפרקים.
היא הבחינה בכתב חדשות מקומי ובצלם שלו. הם הסתובבו בין השלוליות וניסו לאתר זווית צילום מתאימה להכנת הכתבה. עיתונאית נוספת ראיינה את מי שנראה כמנהל העבודה באתר ורשמה בפנקסה את דבריו. איך אני אמורה בדיוק לעבוד כאן עם כל ההפרעות הללו? נמתחו שפתיה של רומי לקו דק.
סרט ניילון אדום של המשטרה עם כיתוב באותיות שחורות, חתם את הכניסה לחדר הפרוץ וסימן את זירת האירוע. רומי חיפשה את הקצין שניהל את החקירה. היא ניגשה אל אחד השוטרים שצפה על אנשי המעבדה לזיהוי פלילי, גבר ואישה בסרבלים לבנים שרכנו מעל לשלד ונטלו דגימות אל תוך מבחנות פלסטיק זעירות. הם אחסנו אותן בתוך ארגז הכלים שלהם, לאחר שטפטפו עליהן חומרים שונים. השניים נראו שקועים במלאכתם, כפפות לטקס על ידיהם ורגליהם עטויות כיסוי כדי לא להרוס ראיות חשובות מהזירה. פנסי תאורה הוצבו לידם כדי להאיר את פנים החדר האפל. השוטר הצביע על אישה רחבה ונמוכה במעיל כחול, שנראתה בקצה השני של הזירה. היא עמדה לצד רכב המעבדה הניידת של המחלקה לזיהוי פלילי ושוחחה עם השוטרים, מורה להם לסרוק את חדרי האחוזה.
רומי ושלומית עזבו את השוטר וצעדו אל עבר הקצינה. הן חלפו על פני אמבולנס שעמד ברחבה שממול לבית − הפרמדיקים החלו לעזוב את המקום כשהבינו שמהם לא תבוא הישועה לקורבן האומלל. הפועלים המשועממים מן ההמתנה הארוכה וחסרת המעש, עקבו אחר שתיהן. הן נעצרו לצדה, הציגו את עצמן בפני הקצינה וזכו לניד ראש. על דש מעילה הופיעה לוחית כסף ועליה שמה ודרגתה: פקד דליה תורג'מן. רומי התעניינה לדעת מתי המשטרה תפתח את הזירה.
"לא תוכלי להיכנס לבית עד שנסיים, מחשש להרס ראיות," ציינה הקצינה ביובש.
רומי הייתה מוכנה לאפשרות הזו. "כמה זמן זה ייקח להערכתך?"
"שלחתי כרגע את האנשים שלי אל תוך הבית, כדי לבדוק אם יש עוד ממצאים פליליים שיתרמו לחקירה. אדע אחרי שיסיימו."
"בערך...?" הפצירה בה רומי והסבירה: "שנדע אם לחכות כאן או לחזור יותר מאוחר."
"לוקח זמן לאסוף את הראיות ואת טביעות אצבעות, לגבות עדויות, לצלם הכול."
רומי הנהנה בראשה בהבנה, "אז מתי את מציעה לנו לחזור?"
הקצינה העיפה מבט אל החדר, "תנסי בעוד שעתיים, אבל אני לא מבטיחה כלום."
רכב של המכון לרפואה משפטית נעצר מול האחוזה, וממנו ירדו שני גברים רכוסים במעיליהם. הצעיר מביניהם הלך בעקבות המבוגר ושניהם הסיטו את סרט הניילון וחסמו את הכניסה אל החדר. רומי הניחה שאחד מהם לפחות היה רופא משפטי שבא לקבוע את סיבת המוות ולקחת את שרידי הגופה לבדיקה שלאחר המוות. הם קיבלו כפפות חד-פעמיות מחוקר המז"פ ורכנו אף הם אל השלד.
הפעילות של המשטרה לא עומדת להסתיים בקרוב, הבינה רומי בצער והחליטה להישמע לעצתה של פקד תורג'מן, אך לא רצתה להרחיק לכת מהמקום ולכן שבה עם שלומית אל האוטו.
בעודן מתחממות במכונית שלה, חייגה רומי למוטי פלד, עוזר המחקר הנוסף שהעסיקה, וביקשה ממנו לאתר מתקין דלתות וחלונות וכן שומר למשך הלילה לאחוזה. גנבי עתיקות ינצלו את העובדה שהאחוזה פרוצה ונטושה.
"בואי נעבור על כל המידע שיש לנו על האחוזה," הציעה רומי לשלומית לאחר שסיימה את שיחתה עם מוטי, "ננצל את הזמן עד שהמשטרה תסיים."
שלומית פשפשה בניירות שבתיקה וידיה הזריזות מצאו את דף הסיכומים שלה. היא ליקטה את רוב המידע מתוך כמה ספרים שמצאה בספריית האוניברסיטה שסיפרו על מייסדי המושבות הראשונות בארץ ישראל. היא רפרפה בעיניה על כתב ידה.
"בשנת 1883 מגיעה משפחת ויינבאום מאודסה למה שנקרא אז פלשתינה, שהייתה אז בשלטון עותומני. ויינבאום עזבו את אודסה בגלל חוקי הצאר אלכסנדר השלישי, שמנעו מיהודים לעסוק במסחר או בחקלאות. מאיר ויינבאום היה בשעתו בעל חווה חקלאית קטנה וזאת הייתה עיקר פרנסתו, כך שלא הייתה לו בררה, אלא לעזוב."
"ובוודאי גם הפוגרומים והגזרות האנטישמיות לא תרמו הרבה לזה שהם יישארו באודסה," ציינה רומי, "אני משערת גם שמאיר ויינבאום הושפע מרעיונות המשכילים היהודיים ברוסיה. כמו פינסקר למשל, שהבין שאין סיכוי להשתלבות העם היהודי בקרב הגויים וחלום האמנציפציה שבו האמין התפוצץ לו בפרצוף. פינסקר הבין שאין להם מה לחפש בגולה והתחיל לדבר על חזרה לארץ האבות, מה שהוביל בסופו של דבר להתעוררות לאומית ולעלייה הראשונה."
שלומית הנידה בראשה להסכמה ועיניה שבו אל דפיה, "ובין העולים האלו היו בני משפחת ויינבאום. לאחר כמה שנים שהתגוררו ביפו הם הגיעו לכאן, לאזור ואדי אל-חנין. ויינבאום קונה 150 דונמים מידיו של ראובן לרר ועל חורבות בית נטוש הוא בונה את ביתם הצנוע." היא עצרה לרגע. "מעניין למה דווקא פה? אזור עוין, מכותר בכנופיות בדואיות ומבודד."
"אמרת שמאיר ויינבאום היה חקלאי באודסה," החלה רומי להסביר, "אז אני מניחה שבגלל האדמה הפורייה של האזור ובאר המים שבחצר. הוא מצא את יתרונותיו הכלכליים של המקום. מה קרה בהמשך?"
שלומית חזרה להביט בדף ותמצתה את הנאמר בו: "הם הגיעו עם חמשת ילדיהם. שלושת הקטנים, בני פחות משש, לא החזיקו מעמד בשנים הראשונות ומתו ממחלות."
המילים היו עובדות יבשות, אך רומי הרגישה צביטה קלה בלב על הנפשות האומללות ועל הוריהם שוודאי התאבלו על מותם בגיל כה צעיר.
"ממה הם מתו?" התעניינה.
"המחלות הידועות לשמצה שהיו בתקופה ההיא," השיבה שלומית, "שחפת ומלריה. היו ביצות באזור והיתושים חגגו."
הן העיפו מבט נוסף במבנה המפואר שידע מוות רב, בטרם שבה שלומית לספר על קורותיו.
"חולפות להן כמה שנים של עבודה קשה ומאומצת עד שהם הצליחו בסופו של דבר להניב יבול טוב מהפרדסים שנטעו והצליחו אף להרוויח מכך. ממש בהתחלה הם הקימו מבנה קטן ששימש כבית אריזה. לפי מה שמצאתי בתחקיר שלי, לתפוזים המתוקים שלהם הייתה הצלחה בשווקים וההשקעה של הוויינבאומים השתלמה. הם התעשרו מעבר למצופה. לא היו להם הפרעות מיוחדות מהשלטון המקומי, הם היו בקשר טוב עם פקידיו של הפחה התורכי."
"אני מניחה שאף פעם לא מזיק לתת 'בקשיש' שיזרז את העניינים." העירה רומי.
"כן. אם היית מספיק עשיר כדי לשלם כסף עבור כל מיני הקלות, אז החיים שלך היו יפים באותה התקופה," חייכה שלומית והמשיכה, "ההצלחה הכלכלית שלהם אפשרה להם להוסיף עוד קומה לבית. מספר העובדים באחוזה גדל. את יודעת − משרתים, טבחית, איש תחזוקה." עיניה חזרו אל הטקסט, "כדי להאכיל את כולם, הם הקימו לול תרנגולים ודיר עיזים. מסביב לבית הוקמה חומת אבן נמוכה ומשולבת בגדר ברזל, אשר שימשה להגנה מפני הפורעים הערביים. וכך הגיע המבנה לגודלו הנוכחי."
"מעניין. אם המקום היה כל כך מוצלח מדוע הוא נעזב? הפרדסים שרדו."
שלומית משכה בכתפיה, "אין לי מושג. דבר נוסף שגיליתי מקריאה בארכיון הוא שתושבי הסביבה כינו את הבית 'אחוזת השושנים' בגלל הוואדי שאליו הוא משקיף, ואדי אל-חנין. כלומר, עמק השושנים. ישנה אגדה שמסבירה את משמעות השם של הוואדי."
"כן, אני מכירה את האגדה."
רומי שמעה עליה עוד כשהייתה סטודנטית, כשלמדה על המתיישבים שייסדו את המושבות הראשונות. אחד מהמתיישבים היה ראובן לרר, שהשתקע בוואדי חנין והקים שם את ביתו. ברבות הימים הפך האזור לעיר נס ציונה. הרבה לפני שלרר תקע בקרקע יתד, פשטה האגדה בין התושבים המקומיים, לפיה התגורר בוואדי שייח בדואי עשיר שנשא אישה מבית המלוכה המצרי. כדי להשכיח ממנה את געגועיה אל הנילוס ואל גני הארמון הפורחים, שתל עבורה השייח שושנים בעמק. מכאן קיבל העמק את שמו.
טיפות גשם החלו לדפוק על שמשות המכונית. רומי ראתה את אנשי המז"פ מתארגנים ליציאה. שקית ניילון כהה ואטומה הונחה על האלונקה וזו הוכנסה פנימה אל האמבולנס של המכון לרפואה משפטית באבו-כביר, שצץ מאיפשהו. עוד מעט הם יוכלו להיכנס אל האחוזה הנטושה. היא נמלאה התרגשות.
"אגדות מקומיות, זה מוסיף קסם למקום." עיניה של רומי ניתקו מהנעשה בחוץ, "מה עוד מצאת במחקר שלך?"
"מתוך שני ילדיו הנותרים," המשיכה שלומית, "הבת נישאה ועברה עם בעלה לגור ביפו, אבל היא הייתה חולנית ונפטרה לפני שהספיקה להביא צאצאים לעולם. והבן, אביגדור ויינבאום, התחתן עם צעירה יהודיה מפריז, אודט לבית גינצבורג. הוא פגש אותה בזמן שביקר בפריז וזו ילדה לו בת אחת, סטלה. ופה מסתיים כל המידע שיש לי על יושבי האחוזה."
"ואיך הגיעה האחוזה לידי לנדאו?" תמהה רומי.
"אין לזה אִזכור."
"מוזר... אין העתק של הסכם המכירה או חוזה כלשהו?"
"כמו שאת יודעת, בתקופה העותומנית השיגו הרבה דברים עם שוחד, לא חייב להיות חוזה." שלומית הפכה את הדפים אנה ואנה, אולם לא מצאה מידע נוסף שיענה על שאלתה של רומי.
"אולי גם אבותיו של לנדאו השתמשו באסטרטגיות נאלחות כמוהו כדי להשיג דברים. התפוח לא נפל רחוק מהעץ."
שלומית גיחכה, "לכי תדעי."
"מה הצלחת לגלות על משפחת לנדאו?"
"כלום."
"כלום? מבית התפוצות, מארכיון המדינה?"
"כלום. אין רשומות כלשהן לענף לנדאו הזה. העדויות עליהם מתחילות מאביו של יואב לנדאו, לאון לנדאו, איש עסקים בתחום הנדל"ן ולפני זה, כלום."
"ממש החוליה החסרה."
"הדבר היחיד שידוע עליהם, מתוך מאמרים שנכתבו על המשפחה בעיתונות, זה שאביו של לאון, הסבא של יואב, הגיע לארץ לאחר השואה."
דפיקה קלה על שמשת החלון הקדמי קטעה את שיחתן. פקד תורג'מן הודיעה להן כי השטח פנוי ועומד לרשותן. אחר פנתה אל ניידת המשטרה, חומקת משלוליות גשם ובוץ חלקלק.
כעבור כמה דקות של ברקים ורעמים שהחרידו את האזור, לא נותר איש מלבד שתיהן בשטחי האחוזה. סרטי הסימון התנפנפו ברוח והזהירו שאין מעבר. הן המתינו לשוך הסערה הקטנה ובינתיים שקעה השמש מאחוריהן, מאירה את הבית בהילה כתומה. שלומית יצאה מהמכונית להצית לעצמה סיגריה, מנצלת את מזג האוויר שנרגע.
"איזה יום גרוע בשביל להתחיל את החקירה שלנו." עקבי מגפיה שקעו באדמה הלחה.
"לפחות הגשם הבריח את כולם ועכשיו יהיה לנו קצת שקט," התנחמה רומי ושלפה פנס מתיקה.
היא יצאה מהמכונית ושלומית מיהרה לקחת כמה שאיפות אחרונות. היא חיפשה סלע שעליו תוכל לכבות את הסיגריה שלה והזדרזה להדביק את צעדיה של רומי שפסעה לעבר הבית.
רומי טיפסה במדרגות הרחבות אל עבר האכסדרה המקורה וניגשה אל הדלת הראשית. מישהו טרח לאטום אותה בקרשים עבים, כך שהאפשרות להיכנס אל הבית בדרך הקונבנציונלית ירדה מהפרק. עדיין נותרה הפרצה בקיר שנוצרה עם הסרת הדלת על ידי הפועלים של לנדאו. רומי החליטה שדי בכך עבורה. היא שבה בחזרה אל רחבת האספלט ופנתה אל צדו המערבי של הבית.
שלומית פסעה אחריה בזהירות. הן נעצרו על מפתן החדר החשוך. משקוף הדלת לא נראה יציב במיוחד. היא אפילו לא חשבה לשאול את רומי אם זה לא מסוכן להיכנס, כך, אל הבית הרעוע. היא בטחה בה.
רומי הדליקה את הפנס שלה והאירה את רצפת החדר. רסיסי טיח הכתימו את הרצפה ואת הריהוט הישן באבקה לבנה. זוג כפפות לטקס משומשות של חוקרי המז"פ נותר על הרצפה. היא פסעה אל תוך החדר. רוח קלה שיחקה עם וילון תחרה קרוע בחלון. ריח טחב ומחנק של חדר שהיה סגור זמן רב מילא את נחיריה. הניחוח היה מוכר לה מביקורים באתרי חפירות.
ארגזים בגדלים שונים גדשו את החדר, דבר שגרם לה לשער שאולי שימש כמחסן לדיירי הבית. המחשבה על החפצים הנדירים שכלואים שנים בחדרי הבית וממתינים להיחשף ולהתגלות, ריגשה אותה.
"איזה אוצרות..." היא החליקה יד על תיבה מאובקת, "מעניין מה השאירו בני משפחת ויינבאום אחריהם."
"עוד שלדים?" קולה של שלומית נשמע לידה.
רומי צחקה והאירה על הקיר הנגדי. הייתה שם דלת סגורה. היא פנתה אליה.
"זה בטח מוביל פנימה אל שאר חדרי הקומה." היא ניסתה את ידית המתכת הקרה וזו נעה באטיות.
לא היה דרוש מאמץ רב לפתיחת הדלת − השוטרים שערכו חיפוש בבית כבר היו שם לפניהן. רומי קיוותה שהם לא רמסו חפצים ברגליהם הממהרות למצוא ראיות לביצוע הפשע.
"את לא מפחדת?" שלומית החזיקה בזרועה של רומי לפני שהספיקה לצאת אל המסדרון החשוך.
"ממה יש לי לפחד?" ענתה רומי בשאלה, "זה בסך הכול בית ישן ומוזנח."
"המקום הזה מעביר בי צמרמורת." שלומית הביטה סביבה בחשש.
רומי טפחה על זרועה להרגיעה, "אל תגידי לי שאת מושפעת מכל הסיפורים על הבית. אלו סתם אגדות ילדים."
"אבל השלד היה אמיתי ביותר. התבצע כאן רצח ואולי עוד כמה דברים איומים."
רומי הבחינה במדרגות אבן בעלות מעקה ברזל שכבר ידע ימים יפים יותר. גרם המדרגות הוביל אל הקומה העליונה של האחוזה והסקרנות דגדגה לה בקצות האצבעות, אבל היא לא יכלה להתעלם מחששותיה של שלומית. יתרה מזאת, מהנדס הבנייה של המועצה היה צריך לבדוק את בטיחות המבנה בטרם יאשר להן להיכנס לשם.
"בסדר, נחזור לכאן מחר כשיעלה האור. הזמנתי מהנדס שיבדוק את המבנה. הוא אמור להגיע בקרוב."
היא נתנה מבט אחרון בפרוזדור החנוק ויצאה אחר שלומית.
כעבור חצי שעה הגיע מוטי למקום במכוניתו. הוא מצא את השתיים ברכב − שלומית עיינה בניירת שלה במכונית המוארת ואילו רומי שוחחה בטלפון עם אמה. הוא נעץ מבט דרך משקפי הג'ון לנון שלו במבנה שעל הגבעה וחיוך עלה על פניו העגלגלות. הרוח שיחקה בקצוות שיערו המדובלל.
"וואו! תראו מה זה," אמר ביראת קודש כשהשתיים יצאו מן המכונית והצטרפו אליו, "פנינת חמד של ממש."
קולו היה נלהב והסגיר את לקות ההגייה שלו − חלק מן האותיות יצאו מפיו בשריקה.
הוא הצביע על האחוזה הנטושה, "עכשיו אני מבין, ד"ר אלקיים, למה התעקשת להציל את המקום."
היא נדה בראשה, "כן. האתר שמור יחסית לזמן שהיה נטוש ואני בטוחה שמחר, באור יום, נגלה יותר." רומי חייכה אל הבחור הצעיר, שגמא בעיניו את הבית שעל הגבעה.
מוטי הצטרף לעבודה עמה במועצה כמה חודשים אחריה, וליווה אותה בפרויקטים רבים. דרכיהם הצטלבו במהלך לימודי התואר השני שלו − היא שימשה אז כמנחה לעבודת התזה שלו. למוטי הייתה יכולת מדהימה לזכור פרטים רבים, אפילו כאלו שאינם מהותיים, הכול נשמר בתאי הזיכרון שבמוחו. הדבר שימש אותו היטב בעבודת המחקר שלו והיה יתרון גדול גם בפעילות שלו במועצה. הוא היה גאון. קצת מפוזר ושלומיאלי, אבל חכם בהרבה מעל הממוצע. רומי סמכה על רמת הידע שהפגין והסתייעה בו במחקרים שונים שכתבה. השנה החלה ללוות אותו בכתיבת עבודת הדוקטורט שלו. היחסים ביניהם היו מקצועיים, ועם זאת היא הרגישה כמו אחותו הגדולה, למרות שחשה שהוא מאוהב בה בסתר.
"השיפוצניק בדרך לכאן." מבטו ניתק ופנה אליה, "הוא יתקין מחדש את הדלת ואת מסגרות החלון שדיברת עליהן."
"מצוין," אמרה לו רומי, "גם המהנדס אמור להגיע בכל רגע. אני חייבת ללכת עכשיו. תמשיך מכאן?"
"כמובן," חייך, "את יכולה לסמוך עליי. הספקתן לראות את האחוזה מבפנים?"
"נכנסנו רק לחדר הפרוץ. חשוך שם ולא רצינו לשבור את הראש." היא שלחה מבט משועשע אל שלומית שעמדה לצדה.
"כן. מחר נשוב עם ציוד מתאים ונבדוק אותה ברצינות," אמרה שלומית וניערה חרק דמיוני מכתפה, "נזוז, ד"ר אלקיים?"
"כבר." רומי פנתה אל העוזר החרוץ שלה, "מוטי, אני מעבירה אליך את המושכות. הדלת והחלונות נעקרו מהקיר המערבי. מאחורי הבית." בזווית עיניה הבחינה בטנדר הקרב אל הרחבה, "ואל תשכח לבקש מהשיפוצניק חשבונית על העבודה כדי שנקבל החזר מהמועצה."
מוטי נד בראשו, נפרד מהן ופנה אל נהג הטנדר שנעצר מול המבנה החשוך.
רומי ושלומית חזרו אל המכונית. במראה האחורית הבחינה רומי במוטי ובקבלן השיפוצים הניגשים אל אחורי הבית. אחר יצאה דרך השערים הפתוחים לרווחה.
"מעניין מי המסכן שנרצח," הרהרה שלומית בקול כשעלו על הכביש הראשי.
"או המסכנה," תיקנה אותה רומי, "אם התבצע כאן רצח, הדבר נעשה לפני עשרות שנים. לפי מה שידוע לנו, הבית נאטם לפני הרבה שנים ומאז לא הייתה גישה אליו."
"לעכבישים הייתה גישה אליו." אמרה שלומית ובחנה את בגדיה, "ולחשוב שכל זה התגלה במקרה. נראה לך שהחקירה של המשטרה תשפיע על העבודה שלנו?"
"אני מניחה שלא." רומי ניגבה את האדים שהצטברו על השמשה הקדמית, "הם לקחו כבר את כל הראיות ופינו את השלד לאבו-כביר." רומי לא רצתה שיבושים ועיכובים נוספים, "בכל מקרה, אני מקווה שלא."
הדבר היחידי שעשוי לעכב אותם זה רק ההתנגדות של יואב לנדאו. היא סירבה לחשוב על כך הערב. בינתיים השיגה שבוע כדי לחקור את האחוזה וקיוותה שעד תום צו המניעה, ישנה לנדאו את דעתו בנוגע לעתיד האחוזה.
היא הסיעה את שלומית אל ביתה שבראשון לציון ומשם המשיכה לרמת גן, אל דירתה.