זה לא משנה כמה פעמים הופעתי בעבר, הייתי לחוץ כל פעם מחדש. כולנו היינו, אבל כל אחד התמודד עם זה בדרך אחרת. לכל אחד היה את הטקס שלו לפני הופעה.
זאין ישב על הרצפה בישיבה מזרחית וקרא.
אלינור צפתה בטלוויזיה ואכלה ממתקים.
ג'יג'י קיפצה בחדר שלה בלחץ כמו מתאגרפת.
מעולם לא הופעתי עם הארי בעבר. לא ידעתי מה היה הטקס שלו לפני הופעות, והייתי סקרן.
שיחקתי במחשב. אבל קודם לבשתי את התלבושת שלי. רציתי להתרגל לבד לפני שעליתי על הבמה. במערכה הראשונה לבשתי טייץ לבן וטוניקה סגולה עם שרוולים מנופחים וצווארון משיפון. עם אבני סוורובסקי רקומות וקצוות זהובים שגרמו לי לנצוץ תחת אור הזרקורים.
הארי עדיין לא לבש את התלבושת שלו. הוא היה בטייץ שחור פשוט, התהלך במסדרון, מצווה פקודות על צוות הבמה ומטיל טרור על רקדני הצללים.
הוא נעצר במקומו בכניסה לחדר שלי. נשענתי אחורה בכיסא שלי, רגל אחת מורמת על השידה, היד שלי נחה על הירך שלי. עיניו חקרו אותי ברצון. "לואי, אתה נראה כל כך... נסיכי."
אה או. ידעתי לאן זה הולך.
הארי סגר את הדלת מאחוריו. נעמדתי. הוא הרים אותי מהמותניים וזרק אותי על הקיר, נצמד אליי.
"בזהירות, הארי! אני לא צעצוע!"
הוא תפס בזרועותיי והצמיד אותן לקיר מעל הראש שלי, עיניים רחבות סורקות את הגוף שלי. הוא נישק אותי.
טוב, הבנתי מה היה הטקס שלו לפני הופעות.
הנשיקות שלו התרככו. הוא הניח יד אחת מאחורי הצוואר שלי ומרח את אפו על הלחי שלי בחיבה. "אלוהים, אתה כל כך יפה."
הסמקתי. הארי יכול להיות כל כך מתוק כשהוא רוצה.
ידיו עברו לירכיים שלי. "תסתובב."
"אני לא אוכל להופיע!"
"אני אהיה עדין, אני מבטיח," הוא אמר בתמימות.
הרמתי גבה. "לא, אתה לא."
שנינו צחקנו.
הוא התעסק בחוטי הזהב של הטוניקה. "אולי תוכל להביא את התלבושת שלך הביתה היום?"
"ממש לא. אתה תהרוס אותה." אמרתי בהתנשאות, וסידרתי את הבגדים שלי מול המראה. הוא היה שתלטן ומטורף בחדר השינה בדיוק כמו שהוא היה בעבודה. הוא יקרע אותה לגזרים! "למה אתה עדיין לא לבוש? אני רוצה לראות את הכנפיים שלך."
הארי עיצב לעצמו את התלבושת, כמובן. בכל הפקה של אגם הברבורים שאי פעם ראיתי, לוון רות'ברט יש כנפיים שעשויות מבד דקיק-שיהיה קל לזוז איתו. הארי התעקש שהכנפיים שלו יהיו עשויות נוצות אמיתיות. מעצבת התלבושות ממש התנגדה לרעיון. היא אמרה שהן יהיו הרבה יותר מידי כבדות. אבל אף אחד לא אמר לא להארי. שלוש תופרות עבדו על הכנפיים שלו, מחברות את הנוצות השחורות אחת אחרי השנייה לכנפיים בגודל אנושי. הן לא סיימו עד החזרה הגנרלית, אז עדיין לא ראיתי אותן. אף אחד לא ראה. רק הארי, שהתאמן איתן כמה פעמים בפרטיות.
"אנחנו עולים רק עוד ארבעים דקות," הוא אמר והסתכל על השעון שלו. "עדיין יש לי זמן..."
ידעתי למה הוא דוחה את זה. הוא לא רצה שהרגעים האלו יעברו מהר מידי. כל חלק של הכנה להופעה הזו יהיה הפעם האחרונה שלו. הפעם האחרונה שהוא שם תלבושת ומתאפר, הפעם האחרונה שהוא ישמע את מנהל הבמה קורא "רקדנים, תפסו את המקומות שלכם," והפעם האחרונה שהוא ירגיש את אור הזרקוקים החם על עורו כשהוא ידרוך על הבמה.
הנחתי יד על החזה העירום שלו. "יש לך מלא זמן."
שמענו דפיקה על הדלת. ג'יג'י ואלינור נכנסו בטוטואים התואמים שלהן, אחת בשחור ואחת בלבן. נראות כמו שני חלקי שחמט. זאין ונייל אחריהן, סוחבים עוגת שוקולד עם המילה "פרידה" עלייה.
"בשבילי?" הארי שאל.
"היינו צריכים לעשות משהו לכבוד ההופעה האחרונה שלך!" זאין אמר. הוא קפץ והתיישב על השידה שלי, רגליו בטייץ לבן כמו שלי, לבוש בטוניקת קטיפה בצבע בורדו. השיער שלו היה מוחלק לאחור והוא היה מאופר לגמרי, הריסים הארוכים שלו נראו פי עשר יותר ארוכים עם מסקרה עליהם.
"כן," נייל אמר בעודו חותך פרוסה. "אנחנו עורכים לך מסיבת פרידה בלואולנד אחרי ההופעה. האוכל חרא אבל האלכוהול זול. אפילו קנת' יהיה שם."
חשבתי שקנת' יקבל התקף לב וימות כשהארי אמר לו שהוא יופיע רק בלילה אחד מתוך שש הלילות. כל מי שהיו לו כרטיסים להופעות האחרות זעם והיו ריבים מטורפים על כרטיסים להופעת הפתיחה. זאין היה המחליף של הארי והוא ירקוד את התפקיד של וון רות'ברט בשאר ההופעות. זה מצחיק כי זה בדיוק מה שרציתי לפני כמה חודשים, לפני שהארי חזר ללונדון. עכשיו המחשבה על כך מביאה לי רק עצב.
אלינור והארי היחידים שאכלו מהעוגה. כל השאר לא יכלו לאכול כלום לפני הופעה.
"אני לא מאמינה שעידן הטרור שלך נגמר, הארי." ג'יג'י חייכה, מסדרת את כתר הנוצות הלבן שלה.
הארי ליקק את השוקולד מפינות הפה שלו.
"מי יענה אותנו עכשיו?" אלינור הוסיפה.
בדיוק אז נשמעה ההודעה הראשונה במערכת הכריזה. כולם מיהרו לצאת מהחדר ולחזור לחדרי ההלבשה שלהם כדי לסיים לסדר את השיער והאיפור שלהם.
הארי ואני נשארנו לבד שוב. הוא היה היחיד שעדיין לא היה לבוש. הוא הסתכל על פירורי העוגה שבצלחת שלו.
"אתה עדיין אתה," אמרתי. "גם אם אתה לא רקדן."
הוא חייך חיוך חלש ועצוב.
הבנתי שהוא מאבד חלק מהותי ממי שהוא. הריקוד של הארי, שהוא שינה והפך לאישי, היה צורת האמנות הכי טהורה שראיתי. הוא לא ידע מי הוא בלי הקריירה שלו. אבל אני ידעתי. אהבתי אותו הרבה לפני שהוא נהיה רקדן מקצועי, ואני אוהב אותו למשך כל ימי חיי.
הוא קם כדי לחזור לחדר ההלבשה שלו כששמענו דפיקה עדינה על הדלת.
הארי פתח אותה. ליאו עמד שם, לחוץ, לצד אמא שלו. הוא לבש חליפה שהייתה גדולה עליו בלפחות שתי מידות, ירושה, ואחז בידיו זר של ורדים אדומים.
"בשבילך, מר סטיילס." הילד נשך שפה, מתקשה עם הדיבור באנגלית. "בהצלחה!"
הארי לקח את הפרחים והודה לילד כאילו זו הייתה המתנה הכי טובה שהוא אי פעם קיבל.
עשינו לו סיור קצר בחדר ההלבשה והוא התהלך במקום בהלם. נתתי לו לשבת מול השולחן שלי. הוא בחן את עצמו בראי, מהמהם לעצמו ומפדר את אפו, מעמיד פנים שהוא רקדן מקצועי שעומד לעלות לבמה.
אם לא הייתי יודע מה קרה לו, ליאו נראה כמו ילד שמח ובריא. אבל אם מסתכלים עליו מקרוב, העיינים הרחבות האלו התמלאו בריקנות וחושך, סקפטיות. ראיתי את אותו המבט בעיניו של הארי כשהוא חזר מפריז, לפני כל השנים האלו, רק שלא הבנתי על מה אני מסתכל באותו הזמן. הן היו כמו ציורים שהמשמעות שלהם משתנה כשאתה מסתכל עליהם מזווית אחרת.
אימו של ליאו לא הורידה את עינייה ממנו, אפילו לא לשנייה. הילד לא יכל לזוז סנטימטר מבלי שהיא סידרה את העניבה או השיער שלו, סביבו כל הזמן.
הארי צפה בהם בשקיקה. הוא התרחק מאמא שלו כל השנים האלו, הסוד שלו יצר פער גדול בניהם. עכשיו כשהיא ידעה את האמת, הוא ניסה להחזיר אותה לחיו. היא אמורה להיות בקהל היום בערב.
עוד קריאה נשמעה במערכת הכריזה: "רקדנים, תפסו את המקומות שלכם." הארי צריך להתלבש.
הוא בלגן את שיערו של ליאו בחיבה." לכו למקומות שלכם. כדי שלא תפספסו את סצנת הפתיחה עם לואי, היא האהובה עליי!"
הנחתי את ידי סביב הכתף של הארי. "באמת? האהובה עליי היא הקרב שלנו במערכה ארבע."
"קרב!" ליאו אחז בידה של אמא שלו ודילג אל מחוץ לחדר ההלבשה בהתרגשות.
הארי הסתובב אליי ונישק אותי. "אני אראה אותך שם בחוץ."
קרצתי. "בהצלחה, מר סטיילס."
מצאאתי ברבורים ואנשי חצר מתחממים על הבמה. מתחתי את צווארי, הכתפיים שלי והקרסוליים שלי.
הקהל בדרך כלל לא היה כזה רועש. המושבים היו מלאים לנוכח ההופעה הראשונה של הארי על הבמה בלונדון. הרקדנים התלהבו מכל המפורסמים שהיו בקהל. הייתי לחוץ מספיק בלי לדעת שהפאקינג מלכה נמצאת פה היום.
האורות כבו. שמעתי את נייל לוקח את מקומו לפני התזמורת. הקהל מחא לו כפיים. ולאט לאט, המוזיקה החלה.
מזווית העין שלי ראיתי את הארי לצד הבמה, בתלבושת שלו.
הנחתי יד על הלב.
הוא היה יפייפיה.
הכנפיים שלו היו מלכותיות, מתעגלות מעל כתפיו ויורדות עד הרצפה. הנוצות השחורות התרחבו כשהוא מתח את ידיו ושם אותן מאחורי גבו. קו של איפור שחור היה מרוח על עיניו כמו מסיכה, הוא לבש בגד גוף שחור עם כמה נוצות כסופות על החזה.
רצתי אליו ממקומי לצד הבמה.
מנהל הבמה זעם וסינן לי לחזור למקומי, אבל הייתי צריך לדבר עם הארי פעם אחת אחרונה לפני שהבלט מתחיל.
"הכנפיים שלך!" אצבעותיי עברו על הנוצות. "אתה נראה כמו ציפור אמיתית."
"ציפור חסרת מעוף." (A flightless bird)
"לא," החזקתי את פניו בידי. "אתה עף עוד לילה אחד."
הוא קימט את הגבות שלו בנחישות.
שמעתי את הסימן שלי וקפצתי לבמה. הרקע היה מצוייר בסגנון האימפרסיוניסטי והאבסטרקטי שהארי העריץ. במקום הסט המסורתי, הוא הזמין פנאלים זזים עם סורגים מיוחדים שדימו עלי גפן מטפסים בחצר, עצים ביער, או חלונות של ארמון, תלוי באור שמעליהם.
הסולו הראשון שלי הלך כמו שצריך. זה היה אחד מהלילות האלו שהכל הסתדר בהם: הטכניקה שלי והכוריאוגרפיה של הארי. כל הרקדנים נתנו את ההופעה הטובה ביותר שלהם ונהנו. הקהל הריע לנוכח הכניסה של הרקדנים הנוספים לבמה. רקדני הצללים, כולל זאין, רקדו סביבי עם עלי זהב בידיהם, חוגגים בשמחה את יום ההולדת של הנסיך סיגפריד.
בסוף המערכה הראשונה נאמר לסיגפריד שהוא צריך למצוא אישה. עצוב והרוס מכך שהוא לא יכול להתחתן מאהבה, הוא הולך לצוד ונתקל בקבוצת ברברים. הרמתי את הקשת שלי משולחן האביזרים והתחלתי.
האורות השתנו מהאדום והכתום הבוהקים של הארמון, לירוק וכחול של היער המכושף.
האודט של ג'יג'י במערכה הראשונה היה מופלא. במקום לרקוד את התפקיד שלה מלא בפגיעות, היא רקדה אותו עם כח. הרבה פעמים מבקרים אירופאים ביקרו אותה על השרירים שלה, אבל הגוף שלה הוא מה שנתן לתנועות שלה את הכח והשליטה האלו. היא הייתה פרטנרית חזרה ונראינו טוב ביחד, אבל הייתה לנו כימיה רומנטית של אח ואחותו הגדולה והשתלטנית.
הארי נכנס למשמע האלגרו ויוו של צ'ייקובסקי.
העיינים שלנו נפגשו.
היינו מחשמלים יחד. אי אפשר היה לטעות, זה היה ברור שאנחנו מאוהבים. רקדנו והקהל נפל לרגליו. לא היינו על הבמה. היינו בחדר המעונות שלנו, שני ילדים משוגעים, מסתובבים וקופצים, נהנים מהחיים שלנו.
המשכתי להזכיר לעצמי שהוא האוייב שלי. אני לא מאוהב במכשף הרשע! אני מאוהב במלכת הברבורים אודט! ועדיין, וון רות'ברט נראה כל כך טוב כשהוא פרש את נוצותיו... חייכתי וכיוונתי את הקשת שלי אליו.
אודט התערבה. אם סיגפריד יהרוג את וון רות'ברט, הכישוף שחל עלייה לעולם לא יוכל להשבר. אף אחד לא ידע למה וון רות'ברט קילל את הנערות היפות האלו, הופך אותן לברבורים, אבל האגדה מספרת שהאגם נוצר מדמעות הפרטנרים שלהן.
הארי זיהה את אמא שלו בקהל. עיניו מצטמצמות כשהוא מסתכל על הקהל בתאטרון החשוך.
המערכה השלישית הייתה הזמן של אלינור לזרוח. הריקוד של הברבור השחור היה אחד החלקים הכי פופולריים בבלט, ואלינור הייתה חביבת הקהל. שלא כמו ג'יג'י, לאלינור היה גוף מסורתי של בלרינה, אבל התיאטרליות שלה לא הייתה מסורתית כלל. היא הייתה מלאת חיים בתפקיד שלה, שולחת נשיקות וקריצות לקהל. בעוד שהגוף של ג'יג'י היה קשה כמו קרח בידיי, אלינור הייתה נוזל. היא החליקה מאחיזתי כאילו היא מים שנוזלים בין אצבעותיי.
במהלך המערכה הרביעית, ג'יג'י, אני וכל שאר הרקדנים עזבנו את הבמה כדי שהארי יוכל להופיע את הסולו האחרון שלו.
עצרתי את נשימתי.
כל הרקדנים בחברה התצטופפו לצד הבמה כדי לצפות בו. חלק התרגשו, חלק התאבלו. ג'יג'י ואלינור חיבקו אחת את השנייה, וזאין הניח את ידו על כתפי.
זה היה סופו של עידן וכולנו חזינו בהיסטוריה נוצרת אל מול עיינינו.
הארי לקח צעדים ארוכים וקלילים על הבמה, כל כך רך וחלק, זה הרגיש כאילו הרגליים שלו מרחפות מעל האדמה. הכנפיים שלו זזות בפראות סביבי. נייל הסתכל עליו ממקומו למטה בפינת התזמורת, מבט מופתע ומעריץ על פניו. הארי קפץ שוב ושוב, זה לא נראה כאילו הוא רקד לצלילי המוזיקה, אלא כאילו המוזיקה עברה דרכו. לא ידעתי אם החושים שלי משטים בי או אם צפיתי בנס אמיתי. הוא עבר לידי, עיניו הירוקות נצצו בניצחון. הייתה עצירה קלה במוזיקה והארי הכין את עצמו. הוא רץ על הבמה וקפץ לגראנד ג'טה. הוא עלה גבוה באוויר ופרש את כנפיו הגדולות והשחורות.
הוא עף.
כל הקהל קם לרגליו ומחיאות הכפיים הרועשות השתלטו על האולם, הרגשתי כאילו הן מרעידות את הרצפה.
ניגבתי את עייני.
עכשיו הגיע הרגע שהשתוקקתי אליו, ופחדתי ממנו. הצטרפתי אליו לבמה לקרב שלנו.
המוזיקה נהייתה אינטנסיבית יותר.
היו קפיצות ומכות ודקירות, מהירות וחדות יותר ממה שהתאמנו עליו. החזקנו ידיים והוא קפץ לאוויר, עושה תנועת מספריים ברגליו. הוא היה אמור להחזיק אותי בזמן שאני עושה אותו הדבר, אבל הוא דחף אותי לרצפה במקום זה.
הוא באמת נלחם בי.
המוזיקה הסתחררה שוב ואני הקפתי אותו, מתנשם.
תפסתי בו והוא ברח. רדפתי אחריו עד שהוא הגיע לקצה הבמה, חסר נשימה, בלי מקום לברוח אליו.
לא רציתי לעשות את זה.
רציתי לשכתב את הסיפור. רציתי שוון רות'ברט יחייה ויעוף לנצח.
נעמדתי מאחוריו. "אני מצטער," לחשתי.
הוא הרכין את ראשו בכניעה.
העברתי את אצבעותיי על הנוצות השחורות והרכות, ובהתפרצוף אלימה וחסרת רחמים, קרעתי את הכנפיים מגבו.
ליאו נעמד בשורה הראשונה. "לא!" הוא בכה.
הארי נפל לברכיו.
החזקתי את הכנפיים מעל ראשי כמו גביע.
הארי נשכב על הרצפה הקרה ונתן לעיניו להעצם.
וון רות'ברט מת.
***
הערת הכותבת שהייתי אמורה להוסיף בפרק 30 אבל מתאימה גם פה:
ממש רציתי שיהיה מוות בסיפור, משהו שיוכל ליצג את העלילה הטראגית של אגם הברבורים, אבל לא רציתי שהארי ימות. חשבתי שהמוות של הקריירה שלו עצוב באותה המידה, אבל בצורה אחרת לגמרי. מה אתן חושבות?