טוב, זה היה הפרק שלקח לי הכי הרבה זמן לכתוב אי פעם. אני ממש מתנצלת על האיחור, כולם! התחלתי ללמוד במאי ולא הייתה לי שנייה לנשום במקביל לעבודה ועוד, אז לכל אורך הזמן הזה פשוט ניסיתי לכתוב בזמן הפנוי שהיה לי.
עד סוף דצמבר יש לי רק קורס אחד במקום שניים, אז אני מקווה לסיים את "החיה." במסגרת הזמן הזה ולהפסיק להשאיר אתכם במתח.
נתראה בתקווה ממש בקרוב בפרק הבא!
~~~
גסטון ניסה לינוק אוויר פנימה אבל הנרי לא נתן לו. לפני שהצייד הספיק להתיישר, הנרי מיהר קדימה. עם יד אחת על הרצפה הוא הדף את רגלו ישירות לתוך חזהו של גסטון.
גסטון חרחר.
הנרי לא עצר. ישר לעמידה, הוא הדף את אגרופו אל תוך פניו של גסטון, מנחית את הלה אל הרצפה. הוא צנח על ברכיו מעליו, וכבר הרים את ידיו והלם שוב ושוב ושוב. אגרוף ועוד אגרוף שהדהדו ברחבי המסדרון הבלתי נגמר.
גסטון ירק דם מסביב ונאנק מתחתיו.
עיניו של הנרי היו פעורות לרווחה ועדיין ראו רק רצח. כל כך, שהוא אפילו לא שם לב לידיים של גסטון שנסגרו מסביבו והחזיקו אותו במקומו. לא, לזה הוא שם לב רק כשגסטון הצליח לדחוף אותו מעליו בכוח כזה שהשבית אותו אל הרצפה בעוד הצייד התנשא לעמידה מעליו.
הנרי ניסה לבעוט אבל נתקל ברגליים פתאום נוקשות כברזל. לפני שהספיק להתפתל מחוץ לטווח הפגיעה של גסטון, נתלש מעל לאדמה ונזרק באוויר ללא יכולת לשלוט בעצמו - כמו כדור תותח, הוא נע במהירות כה בלתי אפשרית שהוא אפילו לא ראה את הנחיתה מגיעה.
הוא נגרר על הרצפה, מתגלגל בחזרה לעמידה רק בקושי, במאמץ רב מצליח להדריך את עצמו ליציבות. כמעט קורס לתוך אחד הקירות, הוא פלט נשימה נרעדת וירק הצידה ליחה שהצטברה בפיו. הלב שלו פעם במהירות לא אנושית; אם גסטון היה זורק אותו על הקיר, זה היה נגמר באסון.
אבל מבלי לתת ללבו להירגע זוג ידיים שוב אחז בקולר חולצתו ללא כל אזהרה. שוב הנרי, שלא הספיק להשלים את הנשימות החסרות, נזרק לתוך האוויר ללא כל שליטה. הפעם קצת יותר בראש נקי, הוא שלח את ידיו הצידה אל הקירות, מנסה להיאחז בשטיחים האדומים המהודקים אליהם היטב.
הוא יכל להרגיש את החיכוך קורע את עורו מעל לאצבעותיו וחשק את שיניו באלימות. שיערו הנפרע מנגד לאוויר שסיפקה התנופה כמעט עיוור אותו, ועם החשכה מסביבו המסדרון הבלתי נגמר נראה ריק לחלוטין. הוא לא הצליח למצוא את גסטון בשום מקום, והרגיש את הבטן שלו שוקעת בעודו האט והאט עד שנעצר לחלוטין.
למול מה שנראה כמו מסדרון ריק לחלוטין.
הנרי התנשם כאילו לא נשם מעולם, אבל הפעם עיניו היו מצומצמות ונחושות למצוא את גסטון; הנחבא בצללים.
איך הצליח להתחבא בתוך מסדרון?
אוזניו לא שמעו כל צליל, ועיניו לא ראו כלום ושום דבר.
רשרוש קטן מימינו תפס אז את תשומת ליבו. הוא הסיט את מבטו מבלי לנוע, וכבר ראה אותו; עיניים צבועות בורוד, פעורות להחריד, ושפתיים קרועות לחיוך מעוות ומחריד... עם זוג ידיים באוויר, אוחזות בגרזן עצום שהונף היישר אליו.
עיניו של הנרי נקרעו לרווחה.
הגרזן חתך את האוויר בתנועה סיבובית.
הוא בקושי הספיק לנשום, אבל הגוף שלו כאילו פעל מעצמו. גסטון פעל מהר, אבל הוא פעל מהר יותר לשם שינוי - זורק את עצמו אחורנית בזמן שהגרזן של גסטון נתקע עמוק לתוך רצפת השיש, מנפץ את דרכו פנימה.
הנרי, שזרק את עצמו על אחוריו, מיהר לעמידה. לבו המבועת התפזר על הרצפה, הוא התנשם במהירות בניסיון לאסוף אותו. מסתכל בזעזוע על גסטון בעודו טרק את רגלו על הקיר ונאבק למשוך את הגרזן מתוך השיש, ידע שנכון לעכשיו הייתה לו ברירה אחת ויחידה.
כבר, סב על רגליו ורץ במהירות הכי גדולה שיכל להרשות לעצמו.
נאבק כדי להגביר את המהירות שלו, המחשבות הסתחררו בראשו הפיקח. לגסטון היה ייתרון ללא ספק: המכשפה הארורה דאגה שיהיה לו היתרון. רגליו של הנרי רקעו בדרכו לרוץ מהר יותר ויותר. הוא לא יכל לשמוע את גסטון אבל הגב שלו נדרך; הוא ידע שהיה בעקבותיו.
אבל ידיעה הייתה דבר ושום דבר. בחשכה היתרון של הצייד היה כה מוחץ, לא היה שום סיכוי להנרי.
הוא היה חייב להגיע למקום מואר יותר.
הוא הרגיש דבר מה כאילו חוצה את גבו, ולפני שחשב על זה כבר נצמד אל הקיר. החלטה מבריקה, מאחר ששנייה לאחר מכן, בתנופה, הגרזן העצום עשה את דרכו באוויר, בסיבובים מאיימים, חוצה את האוויר באכזריות במקום בו הנרי עמד לפני שנייה בודדת ונתקע ברצפה כמה מטרים משם.
הנשימה של הנרי נתקעה בגרונו.
לכל הרוחות והשדים...
אבל לא היה לו זמן לחשוב על זה, כי לפני שיכל, הרגיש חמש אצבעות על גולגלתו, לופתות בחוזקה. ולפני שהספיק לעשות דבר, ראשו נמשך אחורנית, ונטרק היישר אל הקיר הקרוב בקול פיצוח חזק ואלים - זה היה האף שלו. הוא יכל להרגיש את עצמו מזדעזע מנגד למהלומה, שהותירה אותו מסוחרר ומבולבל. "לע - זאזל..." נשף, אבל הוא לא הצליח לעשות יותר מידי. גם כשגסטון הרפה ממנו הוא יכל רק לקרוס אל ברכיו.
אוזניו צלצלו ועולמו הסתחרר. הוא לא יכל לראות ישר. הכל היה מסוחרר וכפול ומשולש. נוזל חם ומתכתי עשה את דרכו מנחיריו, אל שפתיו ולבסוף לרצפה. הוא ראה בשלשות את הרגליים של גסטון, שפסעו ממנו ואל הגרזן. דמותו הייתה בטוחה וגדולה ושרירית, שרירית כל כך שהוא התחיל להיראות יותר כמו המסייה מאשר כמו הנרי. וכשהוא משך את הגרזן פעם אחת נוספת מהרצפה - ביד אחת בלבד - הנרי יכל להרגיש את עצמו מנסה לנוע, להתפתל, לעשות כל דבר... אבל הוא בקושי הצליח להזיז את האצבעות שלו.
כל צעד של גסטון הפך אותו יותר תזזיתי. הקרביים שלו בערו והוא רעד בפראות. הוא ניסה למשוך את עצמו לעמידה אבל בקושי הצליח לעלות על ארבע וגסטון כבר היה שם מעליו והגרזן בידיו והנרי הרגיש כפור איום שוטף את גופו ומקבע אותו למקומו.
מגף אחד של גסטון עלה באוויר וכבר נטרק על גבו של הנרי ומחץ אותו אל הרצפה. הנרי הרגיש את המהלומה בשיניו ובפניו ובכל גופו ובגבו. הוא הרגיש את עצמו נשבר ונקרע. הנרי נאבק ונאבק על כל נשימה. מתפתל ביאוש מתחת לגופו הכאילו מאובן של גסטון, זה היה בלתי אפשרי לנוע.
הוא לא יכל לנשום. הראש שלו, הראש שלו בער וצלצל.
"ציפיתי ממך ליותר. זה לא כיף ככה."
"לעזאזל - " ירק הנרי, מתפתל בפתטיות מתחת לנעל המוחצת של גסטון.
" - איפה הנרי שיכל לרסק אותי ללא רחמים? כל כך מצחיק. זה כאילו הוא מעולם לא היה פה." לגלג קולו של גסטון. אבל לא היה בו שמץ של הומור, שמץ של רגש: פיו היה רק כלי בו המכשפה השתמשה כדי לבטא את עצמה.
הנרי חשק את שיניו, טעם של דם ממלא את פיו. עיניו המסתכלות קדימה לא ראו כלום חוץ מאת הצללים הקלושים של דמותו של גסטון מתכופפת לעברו. ולפני שהבין, יד לפתה את עורפו וכבר הוא הונף באוויר כמו חיית פרא. עיניו מצאו את אלה של גסטון בעודו התנדנד באוויר.
"אתה יודע מה, אני אעשה לך חסד." אמר הלה בשעשוע חסר חיים, הסגול המקיף את אישוניו בוהק בחוזקה בעודו שחרר את אחיזתו, כמעט גורם להנרי לקרוס על הרצפה - אבל הוא הצליח להתייצב על הקיר לצידו. נשיפת הקלה מהירה חצתה את שפתיו. "קדימה. תברח."
הנרי, שבקושי הצליח לעמוד במקומו כהלכה, מצמץ לעומת גסטון באטימות.
"יש לך דקה. אחת."
הוא לא ידע אם זה היה גסטון או המכשפה שדיברה מפיו. מי מהם שנתן לו את ההזדמנות, הוא לקח אותה. מנער קלות את ראשו בתקווה שזה יעזור לו להתייצב, הוא פתח בריצה מהירה, חוצה את גסטון מהר ככל האפשר הוא דהר קדימה במסדרון. עם הכאב הבוער שצרח בגבו ובגפיו, חיפש ביאוש אחרי השמץ ולו הקלוש ביותר של אור. הוא כבר לא היה בטוח איפה נמצא ואיפה עמד. חוצה מסדרון ועוד מסדרון, מרגיש את גבו עולה באש ויורק דם בדרכו.
אור. אור. אור. אור. איפה הוא היה?
ואז נעצר בחריקה. קווים כתומים, עושים את דרכם מאחד המסדרונות לצידם כמעט חלף.
הנרי הסיט את ראשו לעבר המסדרון - כן, נראה שהאור הגיע משם.
מצד עינו, יכל לראות את דמותו המחלחלת של גסטון דולקת בעקבותיו. הוא חשק את שיניו ומיהר אל המסדרון, מרגיש את האור שוטף אותו אט אט. דם המשיך ושטף את פניו וכל פעם שנשם פנימה הוא טעם מתכת. הוא מיהר ומיהר ומיהר, רץ ללא נשימה, מתפרע ונקרע לאוויר. כשהסיט את ראשו אחורנית, עכשיו הצליח לראות היטב את פניו הצמאות לדם של גסטון ואת המרחק ההולך וקטן ביניהם, וכבר דלק קדימה. קולות מילאו את אוזניו, קולות של מתכת מנגד למתכת, קריאות ונשיפות וזעקות. הוא ידע לאן הגיע, והתחיל לזהות את המסדרונות בהם פנה שקירבו אותו קרוב יותר ויותר אל מקור האור המרכזי.
הימאי לשעבר קרע את דרכו אל המסדרון מעל אולם הכניסה וראה אז אנושיים משתנסים במשרתי הארמון. כלי סכום ורחצה מצד אחד, אנושיים מהשני. שולחנות וכיסאות ואילו אנושיים שוב מנגדם. מגבות ווילונות, עדניות ופמוטים. הוא עשה את דרכו בין קבוצות נאבקות אלה באלה ואנושים הקוראים לאל שמעולם לא הגיע. הוא חלף על פניהם ועשה את דרכו מהר ככל האפשר אל המדר -
קולות משתנקים קטעו את מחשבותיו ולפני שהספיק להסתובב ולראות שמע צרחות אימתניות וכבר הרגיש כאב חד מפלח את גבו. לפני שידע הוא כבר היה באוויר שוב והפעם מעל לגרם המדרגות. הוא חשק את שיניו ונדרך וכבר הרגיש את הנפילה. מתגלגל במדרגות בחוסר שליטה בין אנשים ומשרתים שפסקו ממאבקם מרוב תדהמה, הוא לא ניסה לעצור, פשוט קיבל את הרגע וניסה להגן על ראשו ועל רגליו עד הנחיתה האכזרית על גבו.
הוא ירק החוצה את האוויר שאצר בפנים. הדם עלה לראשו הפועם בכאב. מתנשם אז ללא הפסקה, הוא יכל רק להסתכל לעבר התקרה בעוד הדמות של גסטון קפצה מעלה ונחתה בדיוק מעליו, בפיסוק מושלם. גרזן קצת קהה קדימה, לעבר צווארו.
לכל הרוחות, אם כבר קיווה שהגרזן יהיה מושחז ככל האפשר.
"תפסתי. אותך." לגלג קולו המת של גסטון.
הנרי יכל רק להתנשם.
גסטון הניף את הגרזן מעל לראשו, משעין את הכת בנונשלנטיות על כתפו. "אני חושב שהגיע הזמן לסיים עם זה."
לכל הרוחות.
כל השנים האלה, כל הזמן הזה. ודווקא גסטון. גסטון המעוות בדמותה של האישה הארורה הזאת.
"מילים אחרונות."
"לכו לעזאזל." ירק הנרי, מרותק למקומו מצד אחד אבל דרוך בכל מאודו.
עיניו של גסטון התרחבו במה שנראה כמו שעשוע טהור ושפתיו נקרעו לחיוך וכבר הגרזן הונף בשיא המהירות לעברו. הנרי סירב להסיט מבט, מסתכל עליו עד ה -
גסטון נעצר.
בשניות בודדות, עשרות ווילונות נכרכו מסביבו וריתקו אותו למקומו. זאת הייתה מהירות כה מרשימה, הנרי בקושי הספיק למצמץ. מסתכל בהלם על האדם שכמעט רצח אותו נאבק מנגד לוילונות, התחוור לגלות שהזמן שהמשרתים הקנו לו היה קצוב בלבד. רגע לאחר מכן הוא היה על רגליו ופרץ מחוץ לטירה, מסתתר מאחורי אחת מהדלתות הפתוחות מבלי לדעת מה לעשות.
השטח הפתוח היה רחב וגדול, בוצי ולא נוח ללחימה. לא היו יותר מידי מקומות בהם יכל להתחבא, חשב לעצמו בעוד עיניו נדדו אל הגג.
הוא שמע את הזעקות מבפנים ונהמה לא אנושית שנשמעה כמו גסטון ולפני שמצמץ טיפס במעלה הדלת ומאדני חלונות ולבנים בזריזות אל הגג. פולט נשימת הקלה, הוא סב על עקביו כדי לראות אם צייד מסוים כבר הספיק לפרוץ החוצה. הנרי עצר במקומו בחדות כשראה את המראה הלא מבורך; כמובן, זה היה גסטון. מסתכל עליו מלמטה.
טוב, זה היה פחות זמן מהמצופה, חשב לעצמו הנרי. האל, כפי שנראה, לא היה לצידו היום.
אבל האם אי פעם היה לצידו?
"אז למה אתה מחכה?" מצא את עצמו אומר, שובר את השתיקה בינו לבין גסטון.
לא ההחלטה הכי חדה מצידו. הוא פער את עיניו בתדהמה שעה שגסטון זינק מעל הדלת ותקע את אגרופיו בגוף הטירה פעם אחר פעם, משתמש בחורים הקרועים בקיר הלבנים כדי לטפס מעלה במהירות לא אנושית.
הנרי, מצידו, כבר רץ לתנופה מהירה, ברגע שראשו של גסטון הופיע מעל לגג רגלו של הנרי פגעה בו, פוגשת אותו בכל הכוח והמשקל שהנרי יכל לספק.
גסטון החליק מתחתיו, הנרי הרגיש את זה. אבל לפני שהספיק לזרוק עוד מהלומה או אפילו לזנק מעלה כדי להשיג שיווי משקל הוא הרגיש אחיזת ברזל מסביב לרגלו ונטרק אל הגג בכוח כה גדול, שהרגיש את הלבנים נסדקות מתחתיו.
הזעזוע שחלף בגופו היה בלתי אפשרי. הגוף שלו - פתאום שבת.
נשימה קצרה וחנוקה נפלטה מפיו.
היה לה טעם מתכתי.
ראשו היה מסוחרר ופעם בכאב. עיניו בערו. עדיין מזועזע ומסוחרר מהנפילה, הוא נותר משותק אל הגג בעודו רואה איך, כאילו משום מקום, דמותו של גסטון קפצה בגובה לא הגיוני אל האוויר.
היא הייתה ממש מכוונת, נחיתה מתוכננת: ישר אליו.
אי אז מצא את עצמו מתמקד ברגלו האחת של גסטון, המכוונת ממש למול עיניו. אימה אפילו לא הספיקה לשקוע בגופו, כי רגע לאחר מכן, היא קרסה לתוך פניו.
הנרי יכל להרגיש את הגולגולת שלו קורסת מתחת לנעל עם סוליות המתכת של גסטון, כל ראשו מזדעזע ומסתחרר. בעוד גסטון קימר את גולגלתו פנימה בנעלו, כל פעם מרים את רגלו למהלומה מחודשת, הוא ראה סגול ואדום וחום ושחור. הוא יכל להרגיש את עצמו מתעוות בחוסר שליטה, מפרכס. קולות מחרידים נתלשו מפיו.
הוא עקצץ ופרכס עד שלא הצליח לנוע עוד תחת המהלומות הבלתי פוסקות, וכאב כבר לא היה הגיוני - רק לחץ. חשכה התחילה לעטוף אותו. היה רטוב. ראשו היה רטוב. הוא היה בטוח שראה חתיכות ממוחו, מפוזרות על הרעפים מסביבו.
וזה היה זה.
מתישהו, גסטון הפסיק. מתישהו, הוא לקח כמה צעדים אחורנית. אבל מה הנרי היה בשלב הזה, אם לא כלום. אדם בלתי מזוהה על גבי גג סדוק ומפורק.
הנרי לא ידע אם נשם או לא.
הוא שמע פעם מאנשי הצוות, שאחרי שראשים נערפים מהגיליוטינה יש להם כמה רגעים אחרי המוות. רגעים של הבנה והכלה. רגעים של תזוזה והכרה. אולי אלה היו הרגעים שלו, אחרי המוות. הם הרגישו ארוכים אבל אולי זה היה נצח קצר שכזה.
הם היו רגועים. הוא היה שם, על הגג, אבל הוא גם לא הרגיש על הגג. הוא הרגיש כאילו שקע לתוך מי הים האינסופי, ועדיין עם התחושה של הרוח על פניו שעגנה אותו למקומו במרחב.
איך הרגיש כה מודע, אם כבר עמד לחלוף הלאה.
הוא לא הצליח להתרכז ברגש או מחשבות הגיונית. רק יכל להרגיש את הרגע. הוא תהה אם יוכל להרגיש בדקות הקרובות איך נשמתו חומקת מחוץ לגופו והלאה.
הלאה, הוא לא ידע לאן.
האם יקברו אותו בים? מחשבה אחת חצתה את ראשו פתאום. מחשבה שגרמה לכאב לחדור פנימה. הוא עיווה את פניו - הוא הרגיש את עצמו מעווה את פניו - וצמצם את עיניו בהצלחה.
אבל - איך?
קול אלים נשמע, ממש לצידו. הוא שמע את הצרחה האלימה של גסטון. הוא שמע וכל ראשו הזדעזע וצלצל וכבר ידיו הזדעזעו לצידי גופו. הוא רצה להרים אותן אל אוזניו ולחסום הכל אבל לא הצליח. קול חנוק חמק מבין שפתיו.
"הנרי!" כבר ידיים עטפו אותו, מושות אותו מעל הלבנים המנוכרות ואל חום ופרווה ונחמה.
כשעיניו נפקחו, רואות את הבעת הפנים מוכת הצער של המסייה, ההבנה הכתה בו. הוא היה - הוא היה חי? העולם שלפני רגע נצבע בארגמן שב וחזר לאפרוריות הרגילה שלו. נשימות כבדות מילאו את חזהו וידיו של הנרי עלו למול פניו, יציבות. משם נעו אל פניו ללא היסוס. הוא הרגיש דם אבל לא בשר קרוע או גבשושי ולא עצמות שבורות. מנער את ראשו, הוא מתח את זרועותיו ואז את רגליו בהצלחה רבה.
הוא בקושי נשם אבל הוא היה חי. היה דם בכל מקום אבל הוא היה... חי.
עיניו הפעורות לרווחה בלעו את פניו של המסייה. הגבות המכווצות והצער שחרט את אותותיו בתווי הפנים שלו. "ידעתי - " קולו החנוק של המסייה היה נרעד ושברירי מנגד לפניו. " - שזה היה צריך להיות אני."
ידיו של הנרי, עתה יציבות, מצאו את פניו של המסייה. אגודליו מברישים מנגד ללחייו הפרוותיות. חום הציף את חזהו. "אתה יכול להיות רגוע, מסייה." יד אחת שלו החליקה לעבר כפה גדולה של היצור, מושכת אותה אל פניו השלמות, חסרות הרבב. "אין פה פצעים."
"זה הדם שלך." נשף המסייה בקול דק ולא אופייני. "זה הדם שלך, הנרי."
שפתיו של הנרי נמתחו בחוסר סיפוק. "אני לא פצוע, מסייה." אמר ברוך. "אני בסדר."
הוא הניח לעצמו אז, להישאר כמה רגעים בין זרועותיו של המפלץ. להרגיש את עצמו חי ופועם ונושם לפני שהחליט לקום לישיבה ומשם לעמידה - המסייה מיהר לעזור לו. ולמרות שקיבל את העובדה שיכל לעשות זאת בברכה, הנרי כיווץ את גבותיו בבלבול קל. זה... לא היה הגיוני במיוחד.
הרבה דברים מילאו אז את ראשו. הרבה מחשבות וסתירות ואי הבנות שלא יכל לפרום אלה מאלה כדי לפתח קו מחשבה אחיד. זה, לפחות, עד שהסתכל אז על היצור השברירי למראה, עם פרוותו הנוקשה מהדם הסמיך שלו עצמו.
אה, חשב לעצמו אז.
המילים כבר עשו את דרכן החוצה: "עכשיו כשאני חושב על זה - חשבתי שאמרתי לך להישאר." אמר בנוקשות. לפתע, הרגיש חולשה גדולה נוחתת על גופו ומקשה עליו לעמוד ביציבות.
היצור לא מצמץ. "חשבתי שאמרתי לך לשמור על עצמך." גער הלה בשקט מפר שלווה, מנגד לזה עוטף את כתפיו החלשות של הנרי בכפותיו העצומות.
הנרי לא ענה. מנגד לאחיזתו האיתנה של המסייה, הבין כמה לא יציב היה הוא עצמו.
הרגליים שלו כמעט ויתרו מתחתיו.
"הנרי?" שאל היצור בתמימות בעודו ניסה לתמוך בו ככל יכולתו.
"אני - " קולו של הנרי היה סדוק וכבר נשבר לשורה של שיעולים כבדים. העולם שב והסתחרר. עיניו נעצמו בחוזקה.
"הנ - הנרי, אתה בסדר?!"
עיניו היו חתומות אבל הוא שב ונשטף בסגול.
ואז הכאב נעלם באחת ועולמו הפך צלול בחדות מחרידה. בתנועה שהרגישה לא אנושית, הוא מצא את עצמו נעמד, זקוף, ומסתכל לעבר נקודה אחת שזיעזעה את גופו. עיניו נקרעו לרווחה למראהו של גסטון, המניף גרזן לכיוונו של המסייה.
" - תיזהר!" הוא זעק.
הכל קרה כל כך מהר, אבל כשהבהירות עשתה את דרכה לעולמו, כבר סוליית נעלו חסמה את הגרזן העצום של גסטון ללא מאמץ כלל. על הלבנים למרגלותיו, הוטל המסייה, שהנרי הצליח לדחוף מטה ביד אחת בלבד.
עיניו של הנרי נפערו לרווחה למול השרירים הרועדים של גסטון, ועיניו המזועזעות של המסייה.
פתאום, זה היה קל באופן מחשיד.
הכל.
הוא בקושי מצמץ, וגסטון עף באוויר, גופו לצד אחד וגרזנו לצד האחר. הצייד נזרק על גבו והוטח על גבי הגג. מעוצמת הבעיטה הוא נגרר והשתפשף מנגד לגג, צווח בכאב עד שהצליח להיעצר סוף כל סוף. פתאום, הגוף הגדול והמגושם לא יכל לזוז עוד כלל.
אחרי האימה והבעתה והמוות שעבר ממש לפני רגעים בודדים, המילים יצאו מפיו בסיפוק עצום: "זה הסוף, גסטו - "
" - אתה לא יכול לאיים עלי, אתה לא מפחיד אותי!" קולו הנע והבכייני של גסטון נשמע פתאום.
הנרי מצמץ בהפתעה, קופא במקומו.
גסטון... חמק החוצה.
ממצמץ באטימות לרגע אחד או שניים, הוא שב לזוז; לוקח מספר צעדים לעבר הצייד. ברגע אחד שכזה, הוא לא התעמק בלמה ואיך זה קרה, פשוט היה מלא בהכרת תודה. "גם אם אתעלם מזה שאני מבעית אותך שנינו יודעים שיש קשר הרבה יותר מסובך בינך לביני." הוא נעמד אז מעליו בפיסוק, משפיל את עיניו אל אלה של גסטון המושבת. "אבל אעזוב את זה בצד עכשיו. בוקר טוב, גסטון."
גבותיו העבות של גסטון התכווצו בשאלה. "בוקר - בוקר טוב?"
הנרי שילב את ידיו והטה את ראשו בשאלה. "אתה בכלל יודע איפה אתה?"
"אני - הדו - הדו קרב?" גסטון ניסה לקום, אבל לפני שהצליח לבחון את התיאוריה האם יכל בכלל, הנרי מיהר להניח רגל אחת על כתפו. "מה זה המקום הזה?"
גסטון הרים את ידיו בניסיון להיאבק מנגד לרגלו של הנרי, אבל לא היה בו שמץ של כוח.
הנרי פשוט הוכה בתדמה. המהפך הזה היה כה פתאומי. לפתע, כל היוצרות התהפכו.
איך?
אולי היה פשוט צריך להודות לזה?
אבל...
ואז, אצבעותיו של גסטון התקשחו מסביב לרגלו של הנרי - גם אם לא היה כוח אמיתי מאחוריהן. "היצור!" צווח בעוצמה, פניו מתאדמות. יד אחת שלו הושטה לעבר המסייה, שנעמד זה מכבר והתייצב במרחק מה משניהם. "היצור הזה, היצור מהעיירה, הוא פה!" המשיך בשלו. "מצאתי אותך! אני אחזיר את ראשך על עמוד!"
הימאי לשעבר גיחך. "אני רואה שיש לך כמה מהזיכרונות שלך." הנרי הידק את גסטון אל הרצפה בעקבו, לא מפסיק גם מנגד להבעת הכאב של הצייד. "אבל זאת טעות."
פניו המחמירות של גסטון שבו והתרכזו בו. "מה עשית לי?" סינן באפלה. אבל אה, כמה לא מפחיד היה אז. כל שמץ של צבע חריג עזב את עיניו הכחולות. הוא היה אנושי לחלוטין.
"אני? כלום ושום דבר." אמר הנרי, חיוך עצום קורע את פניו ועיניו נפערו כל כך לרווחה, כאילו כדי לבלוע את גסטון למולו. לראות כל שבריר של תגובה מספקת. הו, הסיפוק שחלף בגופו ברגע הנהדר הזה היה בלתי ניתן לתיאור. כי אמנם מדו הקרב והלאה גסטון כבר לא היה עצמו, אבל עד אותו הרגע הוא בהחלט היה האחד שקיבל את ההחלטות. "אבל אם אנחנו כבר פה, אולי אסגור משהו שנשאר פתוח בין שנינו."
גסטון כנראה מצא אותו מבעית, כי הוא התחיל להרגיש את הגוף השרירי רועד מתחת לרגלו. "מ - מה?"
"הבנתי משהו לגביך, גסטון." אמר הימאי בשלווה. "לא רק שאתה פחדן יוצא מן הכלל, אתה צבוע כל כך."
"אין כן ממני!" נבח הצייד.
"אה, כן?" רגלו של הנרי דרכה קצת יותר. מחשבות הגיוניות עזבו את ראשו. כל מה שהוא יכל לחשוב עליו היה הסיפוק הגדול הזה. הניצחון הפתאומי והקטן שלו על גסטון. המכשפה יכלה ללכת לעזאזל למספר רגעים. באותו הרגע, ראשו היה צלול ומלא באויב המושפל שמתחתיו. "בגלל זה כלאת את אבא שלנו כדי לגרום לבל להתחתן איתך?"
גסטון חשק את שיניו בכאב וטינה. "המטרה מצדיקה את האמצעים."
ראשו של הנרי נע הצידה בשעשוע, והוא הרים את רגלו מעל הכתף של גסטון - גורם לצייד להשתנק בהקלה. "כמובן..." לגלג. וכבר שתי רגליו ניצבו בפיסוק מעל לירכיו של גסטון. ידיו שלובות בפניו במראה תוהה לכאורה. "כדי להשיג את בל, כלאת את אבא שלה. זאת נשמעת כמו פעולה הגיונית. בזמן שאני לא נוכח בעיירה, לבטח התוכנית שלך הייתה עובדת... לו זאת הייתה התוכנית שלך."
הוא לא היה צריך לדרוך על הלה כדי לדעת שהוא התאבן לחלוטין; מכף רגל ועד ראש. "מ - מה?"
"כי אתה מבין, אז התחלתי לחשוב... אמנם נעדרתי, אבל כשחזרתי, למה לא ניסית לכלוא אותי כפי שעשית לאבא שלי?" שאל בתמימות מעושה, מתכופף לאיטו קדימה. "וגם אם ידעת שזה בלתי אפשרי, למה לא ניסית אפילו? אתה מפחד ממני פחד מוות, ואתה יודע כל עוד אני חופשי ומשוחרר, אין לך את אותה ההזדמנות להעפיל עלי. אם הייתה לך כל כוונה להתחתן עם בל כהלכה, היית נפטר ממני קודם. ידעת שלא תצליח לגבור עלי בכוח גם אם הייתי נכה ופצוע, אבל עדיין החלטת לנהל איתי דו קרב? זה לא הגיוני." וכבר, רגליו היו מכופפות מעל לגסטון והוא יכל לראות את חוסר הנוחות בצייד. עיניו היו פעורות יותר מאי פעם והוא יכל להריח את הפחד שבגסטון, שבבירור הרגיש כאילו הנרי קרא לתוך נשמתו. "שנינו יודעים שיש לך את האמצעים. הקשרים והכסף שניהם כדי לעקוף את הכוח שלי." ידו של הנרי החליקה אז אל צווארון החולצה האדומה והצעקנית של גסטון, מרגיש את השרירים הדרוכים תחתיו. אי אז, פניו החמירו וקולו הפך נמוך ומחוספס: "ועדיין... התעקשת להתעמת מולי בקרב פיזי בילדותיות שכזאת."
"לך לעזאזל!" זעק גסטון.
הנרי נותר רגוע מתמיד. "אתה מבין, אני פתאום... הבנתי." הוא משך באחת, מרים את גסטון לעברו. כל כך קרוב שהאוויר שחמק משפתיו של גסטון החליק על פניו. "הבנתי ה...כ...ל." הוא דאג להדגיש כל הברה והברה, הכי קרוב לעיניו של גסטון שהיה אפשרי.
הידיים של גסטון ניסו לדחוף ולדחוף. "אה! דוחה!" זעק למול פניו הקרובות של הנרי.
ידו של הנרי נותרה איתנה יותר מאי פעם. "אתה לא באמת רוצה את בל שלי, נכון?" אמר בנוקשות לעומת הדחיפות האומללות. עיניו מסתכלות על אלה של גסטון שהיו נואשות כל כך לברוח ולנוע אבל לבסוף מצאו אותו, ובבת אחת, עצרו את הכל. המבט של גסטון נותר על שלו וידיו התאבנו על גבי כתפיו של הנרי. "בסופו של דבר, אתה רוצה להניח את הידיים הדוחות שלך על משהו אחר."
מפיו של גסטון יצא פתאום צליל אומלל ובלתי ניתן להבנה. הנרי חייך אפילו יותר למול פניו האדומות של גסטון. כל כך אדומות שכמעט ונבלעו בחולצה המזעזעת ההיא.
אז זה מה שזה היה, אה? כמה שקוף.
הוא רכן קדימה והדביק נשיקה לשפתיו של הצייד.
זאת מן הסתם הייתה הנשיקה הכי קצרה בחייו. היא נגמרה כשהתחילה. אבל אה, התגובה שנותרה. בכל ימי חייו, גסטון מעולם לא היה כה שקט וכנוע. הוא היה כמו בובה בידיו, כה משותק ומזועזע ואדום, זה היה פשוט לא יאומן.
כשהנרי הרפה, גסטון התמוטט על מרפקיו למרגלותיו.
הימאי לשעבר נעמד באחת.
נושא את עיניו בבלבול הגובל בהערצה, הצייד עלה לישיבה. "ה - הנרי?" שאל ברכות כה גדולה, שמעולם לא חצתה את שפתיו.
מנגב את שפתיו באחורי ידו, הנרי עיווה את פניו בבוז. אה, הטון הרך מפיו של הבהמה היה פשוט מצמרר. "בחייך, אל תקרא לי בשמי. ובהחלט לא ככה. זה מעורר חלחלה." ירק, פוסע מעל לגסטון ומשלב את ידיו. אולי הוא לא היה צריך לעשות את זה, חשב לעצמו. מהצד השני, אולי זה היה הזמן לתרבת את גסטון. "עכשיו, כשקיבלת את מה שאתה רוצה, אני יכול לסמוך על זה שלא תטריד את אחותי שוב לעולם?"
גסטון היה משותק לחלוטין.
"אני אקח את זה כהסכמה." אמר הנרי בסיפוק. הוא הסתובב, לא טורח לזכות את הלה במבט נוסף. במקום, מיהר לגשת אל המפלץ, שנותר לעמוד בצד ולצפות במחזה. העיניים הכהות עקבו אחריו עד שנעצר ממש למולו "אז." אמר הימאי בחיוך.
"זה היה... מפתיע." סיכם היצור בקצרה.
"אני מסכים." הוא גיחך, מרים את עיניו אל אלה של המפלץ. יד אחת שלו מצאה את זו של המפלץ. "אני מקווה שאין דאגה בלבך, אהבה."
"...תאמין לי, דאגה לא חצתה את מוחי." השיב היצור באטימות. אבל עם ההשתהות שלו, ההתקשות של ידו והצורה הקלילה בה קולו רעד בעודו הוציא את דבריו מפיו, הנרי יכל רק להבין שהמילים שלו נגעו בליבו של המסייה.
"הנרי!"
הקול הנשי והפתאומי קרע את המפלץ ממנו.
מרגיש את שפתיו נמתחות לקו דק, הנרי אפילו לא נע. הוא לא האמין -
" - בל?" זעק היצור. "אמרתי לך לא לזוז!"
לוקח נשימה עמוקה ומרים את ראשו לעומתה, הניצבת בצד השני של הגג, הוא ראה את אחותו הקטנה והרחוקה למראה מחווה על המסייה בחזרה. בגדיה ושיערותיה היו פרועים לחלוטין, אבל חוץ מזה, נראתה חסרת פגע ככל שיכלה להיות. "הנרי אמר לך לא לזוז!"
היצור רטן. "אני מפלצת!"
"גם אני!" השיבה בתעוזה, מנופפת בספר עב כרס שלא הצליח לראות קודם... ספוג דם?
אבוי.
מההיכרות שלו עם אחותו, למרות שהיה רחוק למדי יכל לדמיין את הברק בעיניה.
הנרי נאנח בכבדות. "בל, אני לא מאמין שגם א - !" התחיל לזעוק, אבל לפני שהספיק להשלים את המילים שלו, נקטע לחלוטין. "בל?" קרא אז בדאגה, רואה את הורוד הבוהק שהתחיל לשטוף את האוויר ביניהם. מושיט יד לעברה כאילו יכל לתפוס בה. "בל, בכל מחיר, אל תזוזי ואל תדברי!"
המבט המבולבל של אחותו נעלם לעומת הבזק עז, שבאוויר למולו, התחיל להיצבע בשיער וגלימה ובגדים שחורים, מנוקדים בעור חיוור וחולני. ניצבת אז באוויר, היא השפילה את עיניה הבוהקות לעברו. "אני אודה, הנרי," היא נאנחה בכבדות. "עייפת אותי. אתה מתיש, אהובי."
הלב של הנרי שקע. מעולם לא פעם כל כך הרבה.
"...מה... מה את אמורה...?" קולה של בל נשמע אז. "שדה?"
לבו של הנרי נקרע מחזהו.
למה - למה היא הייתה חייבת -
לראשונה אי פעם, המכשפה נראתה כמעט מופתעת. עיניה נקרעו לרווחה ובאחת, סבה באוויר. הנרי בקושי ראה את בל מאחורי האישה התלויה באוויר, אבל ממה שהצליח לראות, היא לא הצליחה להתיק את עיניה מעל למכשפה.
"אוי לי, זאת אישה. אפילו לא שמתי לב." השיבה האישה המקוללת, קולה שטוח וחסר כל שעשוע. "אתן תמיד כזאת טרחה."
"את..." קולה של בל נשמע אז כה מבולבל, כמעט מהופנט. היא הסתכלה על המכשפה בעיניים פעורות, קרועות לרווחה. הנרי יכל לראות איך האור הורוד השתקף בהן. "מה את?"
"בל!"