ללבוש בגדים של אחרים, לשים המון בושם ודברים אנושיים אחרים לא עבד כל כך.
איאן היה בעקבותיו כמו מגנט.
וזה גרם לקורפס להיות עצבני.
לא משנה כמה זמן הוא השיג לעצמו בשביל להתרחק... עדיין הדבק הזה ידע בדיוק איפה הוא יהיה.
קורפס יכל להריח אותו.
הוא יכל לשמוע אותו במחשבותיו קורא בשמו ואומר לו לחזור לפני שיהיה מאוחר מידי..
אבל קורפס לא רצה לחזור. הוא רצה למצוא דרך לרצוח אותו כדי להיתפטר ממנו.
הוא הלך מספריה לסיפריה וידע שזה לא ביה חכם לתת לאיאן רמז למחשבות שלו.. אבל הוא רצה להשתחרר מהכבלים שלו ואין מצב שהוא יתגמש ויענה לתנאים שלו.
מבחינת קורפס זה היה או לרצוח את איאן או למצוא דרך להרוג את עצמו.
הוא לא התכוון להיכנס למערבולת של מניפולציות ושקרים יחד עם איאן.
הוא ידע שבראשו של איאן, הוא רצה אותו טוטאלית.
וקורפס לא רצה אותו בכלל.
בשלב הזה, זה לא היה רק כעס אלה גם חוסר עיניין.
קורפס לא התעניין באף אחד בחמש השנים האלה למרות שהרבה סביבו ניסו להתחיל איתו ולרמוז לו..
הוא העמיד פניי מטומטם ונשאר אדיש לכולם.
הוא לא התגבר על קופס.
קופס היה התקופה הכי שמחה שהייתה לו בחיים, והיא הרגישה עכשיו כמו חלום.
לורן היה אומלל למרות שלא רצה להכיר ברגשות שלו.
הוא היה עצוב ופתטי מבפנים לתחושתו אבל סירב להאמין לזה.
לורן היה שבור. מפורק. כאוב.
והוא ידע שאין מה שהוא בעולם הזה שיספיק בשביל לך שכך את הכאבים האלה.
כשהתקרה התמוטטה קופס סובב את לורן שהיה מעליו אל מתחת לגופו וגונן עליו.
הוא ידע שלמרות שירמס, הוא יוכל לעצור את השברים שעפו לכל עבר מלהגיע אליו.. אז הוא לקח את זה על עצמו בזמן שניביו בצווארו.
הוא הרפה כנראה כשהרגיש שהוא קרוב למוות, כנראה נשך אותו בדביל להציל אותו ממוות אם הוא לא יספיק כמגן.
בשלב הזה, קורפס ידע שאיאן קרוב, אבל הזיכרונות הכואבים שתקו אותו בכסאו.
הוא ישב ליד חלון והביט החוצה עם מבט מלא כאב וחרטה.
"אני הייתי צריך למות" הוא לוחש ביגון, מנסה לא לפרוץ בבכי.
הוא לא נזכר באירועים האלה כבר שנים.. ועדיין כשהוא ישב וחשב על זה לרגע, זה הרגיש כאילו קרה לפני שעה.
"ואני הייתי צריך לשמור עלייך יותר טוב" איאן מתיישב ממול ללורן ומביט בפניו הכאובות.
הוא רואה על מה לורן חושב- קצת עצוב אבל גם מתוסכל שקופס לא מחוץ ללב שלו עד עכשיו..
אפילו כשהוא מת הוא מפריד ביניהם
"אני לא רוצה לחזור" לורן משפיל מבט לאגע, מנסה לאסוף את עצמו.
"אין לך ברירה" איאן משלב ידיים, מלא בכעס שהוא עדיין לא חושף.
קורפס נאנח, מבטו מתקשה.
הפנים שלו חוזרות להיות קרות והוא פוגש במבט של דובאל.
"אין לי ברירה" הוא חוזר על מילותיו של איאן בכוונה, רוצה לזכור את הרגע הזה כדי להכניס לו מוטיבציה למצוא דרך לצאת.