כשלורן קם סוף-סוף, היה לו חם ונוח והוא לא הבין למה.
הוא הביט מסביבו ולבסוף הבחין באיאן שוכב לידו.
הוא היה קשור.. אז לא היה יכול להתרחק או לעשות מה שהוא..
"תפסיק לזוז, לאב" איאן ביקש בקול מחוספס, פוקח את עיניו ומתיישב על המיטה בחיוך, מביט למעלה, אל החלון ומבחין באור.
"הגיע הזמן להעביר אותך חזרה לחדר" איאן קם, מסדר את בגדיו ופורע את שיערו, נמתח.
"לא עברו שבועיים, אני בטוח.. ולא ביקשתי לצאת. למה שינית פתאום את ההחלטה שלך? בטח לא כי יש לך לב טוב.." קורפס מביט באיאן שנותן לו חיוך מנצח.
זה לא טוב.
איאן לוקח את המראה שבחדר ומושך אותה אל מול קורפס.
"תסתכל על הצוואר שלך, לאב" איאן מדבר ברכות, ברוגע.
זה גורם לעור של לורן לסמור.
הוא קם בבהלה לישיבה ומתקשה עם ידיו הקשורות להוריד את צווארון חולצתו, אבל עדין מצליח לראות את הסימן. שתי נקודות טריות ומכוערות על הצוואר שלו.
הוא קופא.
"עכשיו אנחנו מתואמים" איאן מראה לו את הסימן על הצוואר שלו ולורן מזדעזע.
הוא קפוא. הוא לא יודע מה להגיד או לעשות.
"בוא נלך.. יש לך ארוחה חמה שמוכנה בחדר.." איאן מתחיל להתיר את האזיקים, אבל הידיים של קורפס נופלות על ברכיו במיטה ואיאן מרים מבט מבולבל.
"אני לא הולך, אני רוצה להישאר פה" הקול שלו קר ורובוטי עכשיו.
"קדימה לורן, גוארו וההורים שלי מחכים לך.. " איאן מחזיק בידו של לורן ומושך אותו.
אבל לורן לא קם, הוא לא מסכים לקום. הוא נשאר קפוא על המיטה ומסרב לזוז.. הוא מושך את ידו מהיד של איאן והעיניים שלו מביטות קדימה בריקנות.
"תהרוג אותי" קורפס מבקש בטון מיואש.
"לורן.. אל תתחיל עם זה שוב.. קום!" איאן נעשה מתוסכל, הוא מנסה למשוך אותו ובסוף מחליט להרים את גופו בין ידיו.
קורפס לא מגיב, הוא נותן קפוא.
"זה נמוך אפילו בשבילך דובאל.." הוא ממלמל לאיאן.
"אף פעם לא אמרתי שלהיכנס לי מתחת לעור זה דבר טוב" איאן משיב בטון רגוע, מוציא את קורפס מהחדר שלו בצינוק ומעביר אותו חזרה לחדר המפואר שלו.
קורפס שותק, הוא לא יודע איך לפעול.
הסימון אצל ערפדים היה יותר גרוע מאצל אנשי זאב, פיות או כל יצור אחר.
זה סימן נצח ביחד.
לערפדים היה קשה למצוא מסומנים. אז אם הם מצאו זה את זה, זה היה כמו שני חלקים של שלם- ברגע שהם מאוחדים.. אי אפשר להרוס אותם, אי אפשר להשמיד אותך...
אי אפשר לחזור חזרה בכך כמו אצל זאבים..
המחשבות שלכם פתוחות זו לזו, הם יכולים לדבר זה בראש של זה בלי מילים.
שליטה. זאת הייתה השליטה של איאן בקורפס.
וזה היה חלום הבלהות הכי גדול של לורן.
"אל תיקח את זה כל כך קשה, לאב" איאן מניח את לורן במיטה שלו, צופה במבט הריקני שלו ובגוף הרפוי ומנסה לא לראות את הכאב שהוא מרגיש.
לורן היה נראה מזועזע, מלא גועל וחרדה מהרעיון.
זה היה כואב.
מכה כואבת אחרי מכה כואבת ממנו לאיאן.
איאן ידע שזה יהיה קשה.. אבל בשלב הזה, כל מה שהוא היה עושה היה גורם לקורפס להתקשות עוד.
אז זאת נקודת ההתחלה שהוא בחר בה.