קול עייף אחד קרע את השקט הטבעי של הבוקר המתקרב: "השמש תזרח בקרוב." אמרה בל בכבדות, אחרי נצח שלם, מחניקה פיהוק.
דמותה הקטנה הייתה השנייה לפלס את הדרך אחרי אחיה, חוצצת בינו לבין אדם שעה שהוסיפו בצעדתם הבלתי נגמרת לעבר הטירה. היא פסעה באיטיות אם כי ביציבות קדימה, מהדקת את מעילה התכול מסביבה. שמש הבוקר שבוששה לגלוש אל השמים צבעה אותה בהילה בוהקת, מבהירה את בגדיה וגורמת לשיערה הדבשי להיראות כמעט ומכושף.
המפלץ, שנותר מאחור, יכל לראות את הנוף כהלכה; בין אם היה מדובר בעצים ההולכים והמתרחקים לקראת פאתי היער, המכשולים בדרכו כמו שיחים סבוכים או אדמה גבשושית או שמא מה שניצב בפניו ממש. למשל, שני אחים מסוימים.
למרות שממקומו יכל להסתכל בדיסקרטיות על כל מה שלבו חפץ בו, בחר שלא לבחון את דמותו של הנרי.
הוא התמקד בבל.
כל צעד שלהם השמיע קול רטוב - עתה כשהשלג הנמס הופשט מעליה, האדמה הייתה בוצית וסמיכה, וההליכה הייתה מסורבלת וארוכה מהצפוי בשביל בני האנוש, ובל בפרט. גם אם היא לא עיכבה אותו בדומה אל השניים, הוא עצמו הרגיש את התחושה הרטובה והדביקה היטב בין אצבעותיו, ציפורניו והפרווה לרגליו. זאת הייתה תחושה לא נעימה, בלשון המעטה... אבל בהתחשב בדם היבש הנדבק אל חזית פרוותו, אליו התרגל לפני מספר שעות, הוא לא היה גרוע יותר מידי.
"וואו..." המשיכה הצעירה אחרי כמה רגעים ארוכים של שתיקה, קולה נשמע אפילו יותר צרוד ונוקשה, עתה במה שנשמע כמו על הגבול בין עייפות להתפלאות מאולצת. כזו שבטח השתמשה בה כדי להישאר ערה. "אני לא מאמינה שהלכנו כל הלילה."
היא צדקה; השמיים היו אינדיגו עם נגיעה של זהוב שטיפס אט אט עם הדקות החולפות. החשכה נמשכה אט אט מעל לעולם, והיער הכהה הפך ברור ומוחשי. האדמה הייתה מספיק בהירה כדי שהאנושיים מביניהם יוכלו לדעת בדיוק איפה הם דורכים, והעצים, השיחים והאבנים שקודם היו צלליות מאיימות עתה נדלקו בצהוב.
"טוב." השיב הנרי ממקומו בחזית השיירה - מבלי לסובב את ראשו, כמובן - מדבר לראשונה כמו מה שהרגיש כמו נצח. למרות הפעם האחרונה בה דיבר, שהייתה חריפה במידת מה (מופנית כמובן לעבר אדם ולהתנהגות שלו, שהנרי לא ראה נכונה), עתה קולו היה נעים ורך למשמע. ועדיין, הוא פילס את דרכו קדימה באלימות. שובר ענפים נמוכים ורומס צמחייה טורדנית בדרכו קדימה כדי להקל על אחותו. "אני מאמין שנגיע בקרוב. בטח נראה את הטירה באופק בדקות הקרובות."
בל המהמה, בניסיון להדביק את אחיה הנרגן, שהלך בקצב קצת פחות מתחשב, היא דילגה במהירות לעברו וצלחה במטרתה. מתנשפת קלות היא טפחה על כתפו, גורמת לו לזרוק מבט כחול אחורנית, לעברה.
הנרי נעצר באחת, הבעת פניו שלרגע נראתה אפלה וכבדה התרככה והתמתנה לכדי מתיקות מוחלטת, כזכר יחיד למבטו הכועס נותרו גבותיו המכווצות - אבל הפעם זה נראה יותר בדאגה מאשר זעם. "את עייפה?" שאל ברוך. היה מעניין שהוא שאל את זה, מאחר שלמרות החזות הקשוחה היה אפשר לראות את השקעים הכבדים מסביב לעיניו, ברורים אפילו יותר לנוכח עורו החיוור.
"זאת אפילו שאלה?" שאלה בל בחזרה, המילים מתגלגלות על לשונה בשעשוע. היא נראתה במצב מאוד דומה לאחיה; עור חיוור, שקעים כהים מסביב לעיניים, רק שעיניה שלה היו נפוחות בנוסף. "אבל לא, רק רציתי לראות שאתה בסדר. לא ראיתי את הפרצוף שלך כבר כמה שעות."
הנרי כיווץ את גבותיו בעודו חזר לצעוד, הפעם בקצב יותר חומל, שהניח לאחותו לנוע לצידו. "יש סיבה שלא אהיה בסדר?" שאל בקלילות.
"טוב... אני יודעת שאתה קצת כועס."
"...את באמת נראית עייפה. אני יכול לסחוב אותך, תעצמי עיניים."
המילים של הנרי הותירו את אדם ובל חסרי מילים לכמה רגעים ארוכים. הלסת של המפלץ כמעט פגשה ברצפה. בל פתחה את פיה וסגרה אותו אחרי שנייה אחת בודדה, משתוממת כנראה מהחלפת הנושא החדה וחסרת הבושה של הנרי בדיוק כפי שאדם היה. היא ניסתה לפתוח את פיה עוד פעם, ועוד פעם, לפני שכחכחה לבסוף בגרונה: "אמ, לא - אני רוצה לראות את הזריחה."
"את בבירור עייפה." חצה אותה, קולו כל כך משכנע שהמפלץ כמעט צודד בו לרגע. "תני לי לסחוב אותך. את יכולה לראות את הזריחה מהגב שלי."
בל עיוותה את פניה לעומתו. "אני לא נותנת לך לסחוב אותי." היא השיבה ברוגז. "במיוחד לא אחרי מה שעשית בשבילי."
הימאי לשעבר לא מצמץ. "הדו קרב? זה היה שום דבר." הטון הנונשלנטי שלו גרם לדו קרב להרגיש כמו ריקוד טיפשי.
"מסיה חיה היה צריך להציל אותך מדקירה." ענתה בחדות הצעירה הפיקחת, מסובבת את השיחה בחזרה למטרתה המקורית. המפלץ מצמץ בתדהמה מבחירת המילים שלה. באותו הרגע, הוא שם לב שהמיומנויות שלה לא נבדלו במיוחד מאלה של אחיה - גם אם עדיין לא היו מלוטשות כמותו.
"הייתי מסתדר."
גם מנקודת מבטו היצור יכל לראות איך בל צמצמה את עינייה, אבל לבסוף פשוט הנידה בראשה לשלילה בינה לבין עצמה ושילבה את ידיה במגננה. "בכל מקרה, אני לא נותנת לך לסחוב אותי."
הנרי שתק, אבל זה ניכר היטב שהוא אמר את כל מה שהוא רצה לומר בעודו החיש את צעדיו, מותיר את אחותו מאחור. בל, מצידה, החמיצה את פניה לעומת גבו, ובמקביל זרקה אחורה מבטים משתוממים, כאילו ניסתה לומר לאדם 'שמעת את מה שאני שמעתי?' ו'אני לא מאמינה לזה!'.
לכמה רגעים, הוא שקל בכבדות ראש האם להתערב או לא. אחרי הכל, זה לא היה עניינו. מהצד השני, בין האחים נותרה הרגשה כזאת, חריפה. אבל מאחר שהנרי היה מוכן לנדב את הגב שלו בשביל בל, הניח שזה אולי יהיה חכם להעלות שוב את עצמו כאופציה.
"אני - אה, יכול." אמר המפלץ בקול קטן. "לסחוב. את שניכם."
שני זוגות עיניים נורו לעברו, והאנושיים בפניו נעצרו באחת.
המבט על פניה של בל גרם לה להיראות מוכנה לאלימות, ומאידך, הנרי נראה יותר ממוכן. "אתה. לא. רציני." ירק הימאי לשעבר. ההבעה שנעלמה מעל לפניו לפני כמה רגעים חזרה אליו באחת, ועתה אדם יכל לראות אותה במלואה: שיניים חשוקות, גבות מכווצות ומבט פעור ומלא בזעם.
קולו של הימאי לשעבר היה כמעט מתפלא מצד אחד, אבל מהשני לדבריו היה עוקץ - הוא נשמע שנייה מהתפרצות.
היצור הגדול והמגושם יכל רק לעמוד שם, ידיו שמוטות לצידי גופו ומוחו ריק. הוא לא ממש ידע איך לחלוץ את עצמו מהסיטואציה, אז הוא פשוט ניסה... לדבר שוב: "כלומר, אתם יודעים," זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא הציע את זה בפרק הזמן הארוך שבו הם צעדו. זאת גם לא הייתה הפעם הראשונה שהוא פגש בסירוב (למרות שזה אולי היה הסירוב הכי אגרסיבי). אבל, המ, אולי להציע את זה עוד פעם לא עמד להיות כל כך גרוע. "נגיע מהר יותר אם תניחו לי לסחוב אתכ - "
" - לא!" קראה בל בחדות, קוטעת אותו באחת. הפנים שלה בערו באדום - בלי שום קשר לשיחה שלה עם אחיה מקודם, מה שאמר שאדם כנראה היה צריך לעצור. "דיברנו על זה, אתה פצוע."
אדם מצמץ.
שני זוגות עיניים מצמצו לעברו.
"...אמ, אני - אמרתי לך, הוא כבר החלים."
"זה שהוא החלים לא אומר שהוא לא כואב!" התעקשה.
"הוא לא."
"...אני לא מאמינה לך."
היצור נותר חסר מילים. "אבל - זה באמת לא כואב."
"זה בדיוק מה שהיית אומר אם היה כואב לך." היא נקבה.
אדם בהה.
היא בהתה בחזרה.
הוא הסיט את עיניו בתבוסה. טוב... הייתה לה נקודה. "...בסדר."
קול צעדיו של הנרי נשמע מחדש, בשיאו. הוא רקע את דרכו משם מבלי להוסיף את דעותיו על הנושא, מותיר את בל ואדם עם המטלה להדביק אותו.
בל מלאת הדאגה העיפה לעברו עוד מבט, גבותיה מכווצות בדאגה. "זה כואב?"
"לא, בכלל לא, למען האמת."
היא נאנחה והמשיכה ללכת.
בוחן את דמותה המתרחקת, הוא התחיל לצעוד אף הוא. "את בטוחה?"
ראשה של בל סב לעברו באחת ושפתיה נמתחו לקו ישר. "שאין צורך שתרים אותנו?" שאלה ביובש, שבה להסתכל קדימה, כנראה במטרה לא למעוד באכזריות. "כן, אני בטוחה."
אדם נאנח.
נו, טוב.
מסתכל על האופק, הוא הניח שהנרי צדק. הוא יכל לראות את הטירה מבצבצת ברקע, בין העצים ההולכים ומתפזרים. אולי הם יצליחו להגיע לשם בזמן הקרוב, קיווה. מה שכן, חבל שההצעה שלו הייתה מיותרת והרגיזה את האחים לשווא.
לא שהוא הבין למה הם כעסו כל כך.
מזווית ראייתו, בל משכה את תשומת לבו; היא החוותה בראשה לעבר אחיה הגדול. "אתה יודע, הנרי כועס מספיק." הנרי בעט בצמח מסכן שניצב בדרכו. "מאוד."
"למה?" שאל בכנות. הוא ראה את הנרי כועס מספר פעמים נדיב בעבר, לפעמים כל כך שזה הרגיש כמעט מאיים. הפעם, עם זאת, זה הרגיש קצת שונה ומוזר, והוא לא הצליח ממש להבין את הנקודה.
"למה?" היא שאלה. "אתה באמת שואל?"
"כלומר... בוודאי."
"אח שלי טיפוס מאוד מגונן. הוא לא מוכן שאחרים יקריבו בשבילו."
"אני חושב שזה תקף רק בשביל המשפחה שלו."
קול רשרוש חד ופתאומי נשמע מכיוונו של הנרי, קדימה מהם. הוא אמנם שבר כמות נדיבה של ענפים ורמס מספר נאה של טורדי דרך אל האדמה במהלך השעות החולפות, אבל זה לא הסביר את השיח העצום שתלש משורשיו בשליפה אחת ובעט הצידה מבלי לזכות אותו במבט נוסף.
המפלץ כיווץ את גבותיו. זה היה... בכלל אפשרי פיזית למישהו בגודל של הנרי? כל כך בקלות?
בל חייכה. "אתה בטוח?"
.
זו הייתה שעה קלה של השמש בשמים לפני שחצו לתוך שערי הטירה, ומשם לתוך הדלתות. המראה שברך אותם היה... קצת טורד מנוחה.
צוות המשרתים הרחב כולו היה על המפתן בציפייה לבואם, ובעיקר לבואו של אדונם; מכלי המטבח, רחצה ושינה ואל אביזרי נוי. הם בירכו אותם, כולם, עומדים במתיחות לרגע אחד וכמעט ומתמוטטים לנשיפת הקלה קולקטיבית לאור שובו עם הדלת הנפתחת.
אדם יכל רק להניד בראשו לעומתם לברכה.
כמובן, שתי הדמויות העיקריות שתפסו את עיניו של אדון הטירה קודם היו משרתיו הנאמנים - כך תמיד היה. כל אחד מהם נמצא בפינה אחרת של קבוצת המשרתים, והם ברכו אותו בידיים שלובות ומבטים קודרים. אף אחד מהם לא הגיב לעומתו, והוא יכל רק להסיט את עיניו מעליהם בתבוסה.
מרגיש יותר מכל את המשקל של מעשיו, המפלץ נע במקומו בחוסר נוחות. הנרי נותר מאחור, מרותק למפתן הדלת, ואילו היחידה שנעה קדימה הייתה בל. באנחת הקלה, הצעירה מיהרה לעבר המשרת כורסא הראשונה שראתה, קורסת לעברו במה שנראה כמו נפילה וחיבוק אוהב בו בזמן.
"ברוך הבא הביתה," קול אחד שבר את השתיקה המילולית; כמובן, זה היה הפמוט. עיניו הקרירות של לומייר פנו לעבר אדון הטירה מבלי למצמץ. "אדוני."
צמרמורת חצתה את עמוד השדרה של המפלץ, אבל הוא יכל רק לקבל את זה. מניד קלות בראשו בתשובה, הוא לא יכל להמשיך ולהסתכל על העיניים האטומות של לומייר. זה גרם לו להיחנק. חייב להסיט מחשבותיו לאנשהו, הוא הסתכל אחורנית לעבר האנושי המרוגז. "הנרי, אתה בא פנימה?"
הנרי צמצם את עיניו הקרירות במידה שווה לעברו. "אני יוצא."
"מה?"
במקום להשיב, הימאי לשעבר סב על עקביו ופסע החוצה בכעס, אגרופיו קמוצים לצידי גופו. אדם רק מצמץ, והפסיעות המרוגזות של הנרי כבר הפכו לריצה מלאת זעם.
חסר מילים לכמה רגעים ארוכים, המפלץ תהה אם הוא רוצה להישאר עם משרתיו הכועסים או ללכת בעקבות הנרי הכועס אולי יותר. מבט אחד ומהוסס לכיוונו של לומייר מילא אותו בכאב וזרק אותו החוצה באחת. כבר, הוא מצא את עצמו רץ בעקבות דמותו של הנרי.
פושט אט אט את המחשבות על לומייר וקוגסוורת' הוא רץ בעקבות הנרי, שניסה לחמוק מחוץ לטווח ראייה - השד יודע לאן, בהחלט לא לעבר השערים, עם זאת. "הנ - הנרי!" זעק, דולק בעקבותיו.
למרות שהדביק את המרחק ביניהם במהירות מספקת, הוא עדיין לא היה משוכנע אם באמת שמע את הנרי נוהם או לא. "אם לא הבנת את הרמז, יצאתי במטרה להתגבר על הצורך העז לבעוט באלימות באחוריים הפרוותיות שלך!" הוא צרח לעברו בעודו ממהר להקיף את האורווה; כמובן, עם אדם בעקבותיו. האנושי זרק מבט אחד אחורה, כחול ומלא בכעס. "אז תעשה לעצמך טובה ותתרחק."
"הנרי..."
"אם אתה רוצה להצטרך לשבת בשלג בשבוע הקרוב, בבקשה, המשך! החורף נגמר ממש בפנינו, זה לא עומד להיות כל כך קל!"
"הנרי!" קרא אדם בהחלטיות.
זה גרם לאנושי לעצור באחת, כמעט בחריקה. מתנשף קלות, כתפיו עולות ויורדות עם כל נשימה עמוקה ששאף פנימה. ידיו היו מכווצות לאגרופים לצידי גופו. "מה?" ירק בתקיפות, לא טורח להסתכל עליו בעודו עושה כן.
אדם נעצר אף הוא. לא נאלץ להתנשם בהכרח אבל עושה את זה כמעט מתוך הרגל. "אני לא - אני לא מבין משהו."
האנושי הסתובב לעברו בכעס, כל תנועה שלו יותר אגרסיבית מהשנייה. זה גרם לאדם להרגיש אסיר תודה על כך שנעצר במרחק סביר. "מה?" נשף הלה ברוגז.
לכמה רגעים, אדם לא ידע מה לומר. הנרי ירה לעברו מבט לא חומל שמילא את לבו בלחץ, גורם למחשבותיו להשתולל. הוא ניסה לחשוב על משהו, כל דבר. לרגע, הוא לא הצליח לחשוב בכלל על מה לומר. כשהוא דיבר, הוא לא היה בטוח בכלל במילים שיצאו מפיו: "עכשיו הכל בסדר." אמר המפלץ.
הנרי נותר עם מבט אגרסיבי, אבל נענע את ראשו בבלבול לרגע. "חשבתי שרצית לשאול אותי משהו?"
"לא - כלומר, כן. אבל גם... כלומר, עכשיו הכל בסדר אבל אני לא מבין למה..." המילים כולן הסתרבלו. המפלץ נותר קצת מפוצל. מצד אחד היה משהו מאוד ברור שהוא רצה להביע ומהצד השני הוא לא היה ממש... כלומר, הנרי היה כל כך כועס כל הזמן הזה אבל למה הוא לא ידע לשים את זה במילים? "למה..."
"...למה אני זועם?" שאל הנרי ברעל, שיניו חשוקות.
היצור המגושם פלט נשיפת הקלה. "כן, זה."
הנרי נעצר.
הנרי הסיט את ראשו מעלה.
הנרי קבר את פניו בין ידיו.
הנרי פלט נשיפה עמוקה עמוקה עמוקה.
מושך את פניו בין ידיו ומשיב את ראשו למקומו, הנרי יישר עוד מבט חד לעברו. "הכל בסדר?" שאל, קולו מלא בזעם. "הכל בסדר, אתה אומר... מה חשבת לעצמך, מסייה?" הוא היה שקט אבל כל מילה שלו חדה יותר מהשנייה, מותירה את המפלץ העצום קשוב לכל אחת מדבריו, מקובע למקומו. "החיים שלך עומדים להיות קצרים גם ככה, אתה מנסה לקצר אותם עוד יותר?"
"אני - " אבל הכל נעלם למול ההבעה הבוערת של הנרי.
הוא לא... הבין.
זה לא היה אמור להיות לגביו.
"ועכשיו..." נשף הימאי בזעם. "עכשיו הם יודעים שאתה קיים!" הוא זעק פתאום, גורם לאדם להתקבע למקומו באחת. הפנים של הנרי בערו באדום. לרגע, הוא נשמע כל כך נואש שהמפלץ האטום פשוט יקשיב לו. ואדם נותר, שקט ומרוכז בתגובה, חסר מילים ככל שיכל להיות. "חשבת אפילו מה עשוי לקרות ברגע שהמון אנשים צמא לדם יגלה על הקיום של מפלץ מבעית?" המשפט האחד הזה רוקן את מוחו לחלוטין, מותיר את אדם מבולבל ומשתיק אותו בו בזמן. "אנושיים הם יצורים מסוכנים, והם הכי מסוכנים כשהם משועממים. אנשי העיירה שלנו... הם כל כך משועממים מהחיים הריקניים שלהם, רק מחפשים משהו לתקוע בו את השיניים שלהם כדי להתבדר. אני יודע שאתה חזק, וגדול, וחיה - אבל אפילו אתה לא יכול להתמודד עם כמות כזאת של אנשים, מסייה!"
הפה של המפלץ נפתח, אבל מילה לא יצאה.
"ברצינות, מה חשבת לעצמך?" שאל הנרי פעם אחת נוספת, מגרד את שיערו באגרסיביות, נשמע כמעט חסר מילים בעצמו מרוב יאוש ובלבול. שומע את זה, אפילו אדם הרגיש את הצורך למאוס מעצמו. הוא היה כל כך... פתאום הוא הרגיש מאוד כבד. ההבנה, המשקל של מעשיו... שוב! הוא כל הזמן הגיע למצב הזה. פתאום הוא התמלא באומללות בלתי נסבלת. "אז זה. זה מה שעבר בראש שלי במשך כל השעות האחרונות. אני חושב על זה ואני רותח, מסייה. אני בוער. אני רוצה להעלות אותך באש ולחלק את החתיכות למשרתים שלך. הו, אני כל כך כועס!"
המפלץ שתק.
הנרי בעט באדמה הרטובה, משפריץ בוץ לכל עבר - גם על עצמו.
"...אה." היה כל מה שאדם הצליח להוציא מהפה שלו, עיניו נפערות ולו רק קצת עם ההבנה המוחלטת של מעשיו הטפשיים.
מבט כחול נורה אל פניו. "מה 'אה'?"
המפלץ בלע.
הנרי צמצם את עיניו שוב, לא חומל.
"לא חשבתי." הודה אדון הטירה בקול שקט.
חושק את שיניו ועוצם את עיניו, הנרי יכל רק לצבוט את גשר אפו ולסנן: "כמובן שלא חשבת."
"כלומר." הוא פתח את פיו שוב בסרבול, ולמרות כל הכעס, הנרי פקח את עיניו והסתכל עליו לבסוף. "אני קצת... אה..." הוא ניסה לומר שוב. להסביר שזה היה הדבר האחרון עליו חשב שהם ידברו. שהמחשבה אפילו לא חצתה את ראשו, שהוא לא העז... "כלומר, חשבתי... שאולי רצית לדבר על איך זה ישפיע על אבא שלך..." או על כל דבר אחר שלא היה קשור לזה. אחרי הכל, הנרי כבר השתמש בו בעבר. למה שהפעם הזאת תהיה שונה?
על פניו של הנרי הייתה הבעה כזאת של התבהרות, ומנער את ראשו, הוא הנהן. "...נכון, אבא. כן, זה גם, מן הסתם. עברתי כל כך הרבה בחודש האחרון רק כדי שתהרוס את התוכנית שלי אבל... זה עוד היה ניתן לתיקון, אתה מבין? את זה עוד אוכל לשנות." אמר, שוב, למה הוא נשמע כל כך נואש להישמע, אדם לא ידע. "אבל אתה יודע מה עשית עכשיו? הם יודעים שיש חיה מסתובבת בחוץ. כל העיירה. וכמובן, גסטון החלאה הזה."
היצור יכל רק להסתכל על האנושי בזעזוע שעה שזה פישט את זה בשבילו.
"אתה יודע מה יקרה אם הם יצאו אחריך? מה הם יעשו לטירה הזאת?" לעזאזל. "למשרתים פה?" לכל הרוחות. "לך?"
היה משקל עצום פתאום על כתפיו של היצור. "לא חשבתי." הוא יכל רק לומר, פעם אחת נוספת. המילים שלו, עתה, היו מלאות בכעס.
"לעזאזל, אתה כל כך חסר אחריות לפעמים." מלמל הנרי, נשמע כמעט עייף בשלב הזה. "אתה פועל ואין לך שום משקל ואחריות על המעשים שלך, מסייה. אתה לא יכול להמשיך לעשות את זה. אתה לא יכול להמשיך ככה." אמר, כל מילה שלו נכונה יותר מהשנייה. המשקל על כתפיו של אדם היה כעת בלתי נסבל. "יש לך כל כך מעט זמן לחיות, למה אתה מתעקש למלא את הזמן הזה בסבל?"
בשלב הזה היצור הגדול, האיום והמגושם רצה פשוט לבכות.
למרות שהמילים של הנרי היו כבדות וקשות, כל דבר שהוא אמר היה נכון.
לא משנה מה אדם עשה, לא משנה באיזו דרך הוא בחר, הרגיש כאילו הטוב מעולם לא היה בהישג ידו. הוא תמיד נועד לכישלון, תמיד עמד להיכשל ולמעוד, לעולם לא יצליח לתפוס את ההצלחה בין ידיו. מה הייתה הנקודה של זה יותר? איפה הייתה המטרה הסופית?
לרגע, בראשו חצתה המחשבה הזאת שאולי המכשפה עשתה לו ולכולם טובה. הצורה בה היא החליטה לקחת את חייו, להרחיק אותו מהחברה, למנוע ממנו להיות מלך... היא בטח הצילה את צרפת כולה בהחלטתה.
הוא היה צריך למות צעיר בשביל שצרפת תמשיך לפרוח ולגדול. אחרת, לבטח היה מביא אותה לחורבן גדול בטיפשותו.
אבל... למרות שאולי הצורה בה עשה את זה הייתה יכולה להיות טובה יותר... הוא לא יכל לומר שהנרי צדק לחלוטין.
לא הפעם.
"זה פשוט..."
"פשוט?" שאל הנרי בקור רוח.
"פשוט... ראיתי אותך..." מלמל, חנוק מצד אחד אבל נחוש מצד שני: יודע שלפחות בדבר האחד הזה, הצדק היה לצידו. למרות שאולי יכל לעשות את זה בצורה טובה יותר... או שאולי, למען האמת, לא יכל לגשת לזה אחרת. "...וידעתי שלא יכולתי לתת לך למות."
"אולי לא שמתי לב לרגע אבל יכולתי להסתד - "
והנה מבטו פגש בזה של הנרי, באחת. " - הוא היה דוקר אותך."
הנרי הטה את ראשו בפקפוק.
אדם צמצם את עיניו בנחישות, יודע שהוא צודק מתחתית קרביו.
"עברתי גרוע יותר." השיב הנרי ביובש.
"לא היית שורד." אמר המפלץ, זוכה למבט מפקפק וגבה זקופה. "הסכין. הלהב. היא הייתה משוחה ברעל, ואחד קטלני." וברגע שהמילים נחתו והתעכלו בראשו של הימאי לשעבר, כל הצבע נטף מעל לפניו והלה הפך חיוור כשלג. "מעולם לא הרחתי מוות כל כך מוחשי כמו שהרחתי עליה באותו הרגע. ידעתי אז, ברגע שהיא הייתה נוגעת בך היית נחשב כמת."