ירח אדום || Red Moon

אפילוג

"לוקה תעשה לי טובה, תלביש אותו מהר!" קולה הידהד באוזניי וידעתי שהיא לחוצה...בכול זאת כולנו איחרנו.
מיילו זז בידי ולא ידעתי איך אני אמור להלביש משהו שזז כול כך הרבה. הרמתי את מבטי לכיוונה כשהיא לבשה במהירות שיא את חולצתה, מכסה את הגוף היפיפה שלה.
עברה יותר משנה וחצי מאז שהפראיים עברו לכיוון צפון, בתקופה הזאת היו כול כך הרבה שיגעונות... בעיקר מהצד של לונה.
מיילו התחיל לדבר וזה גרר הרבה סירטוני ווידאו שלו ממלמל על בננות ותותים.
אומנם אני ולונה אימצנו אותו ואין לי מושג איך אבל הילד הזה יצא בדיוק כמוני...עם נטייה לשגע את אמא שלו כמו שאני אוהב.
"נו סיימת?" הריח המתוק שלה הגיע לאפי והתאפקתי לא לדחוף אותה שוב על המיטה.
מיילו שלא הבין שום דבר מהמתרחש המשיך לעשות טרור ולהוריד את החולצה כשאיכשהו לונה מאשימה אותי, זה לא אשמתי שהגור שלנו חכם!

בסופו דבר יצאנו במהירות מהדירה ביחד עם מיילו שלבוש רק בטיטול.
אני והיא עברנו לגור ביחד אחרי הקרב נגד הפראיים. למשך כמה זמן הלול של מיילו היה בחדר השינה שלנו ולא יכולתי לעשות כלום אבל כשהוא קיבל חדר מישלו ללונה כבר לא היה לאן לברוח ושיננתי כול עיקול וקימור בגוף שלה, בגוף של ההתאמה שלי.
כשדיברנו בינינו כמה גורים כול אחד רוצה הגענו למסקנה שאני רוצה 6 והיא רוצה 10 אז כשהתכוונתי להתחיל במלאכה היא התחילה להסמיק ולתרץ שהיא לא התכוונה לעכשיו.
אני לא יכול איתה, אם היו אומרים לי לפני שנתיים שלונה האומגה הקטנה ששנאה אותי תהפוך להיות ההתאמה שלי הייתי שולח אותם לפסיכולוג אבל עכשיו כשהיא מחזיקה ככה את מיילו בידיה עם סימן הנשיכה שלי בצווארה...אין זאב מאושר ממני.

למרות כול התנאים והחוקים של המנהיגים הקודמים בלהקה שלנו, זקני הלהקה החליטו שהזמנים משתנים ושלא צריך לחיות לפי העבר אלא לפי העתיד ולכן כשהבינו שלונה הפכה להתאמה שלי ושאני לא מתכוון לוותר עליה, הם שיחררו אותי מהתנאים שלהם ונתנו לי את המושכות לטיפול בלהקה.
אני עדיין לומד באוניברסיטה בנוסף לכול האחריות שלי כמנהיג ובואו לא נשכח שיש לי גם גור קטן וחבלן לטפל בו ביחד עם אישה משוגעת לא פחות.
אחרי שללונה חזר הזיכרון מהתקופה שהיא הייתה לואר, הסכמתי שהיא תלמד ביחד איתי את שאר הזאבים בשיעורי הצייד את הדברים הדרושים.
אני והיא מנסים למצוא את הזמן לבלות אחד עם השני למרות כול האחריות שיש עלינו בנוסף למיילו הנסיך הקטן שלנו.

יום שלם עברתי בלי ליראות את פניה בגלל הבעיות בלהקה. כול פעם צץ משהו חדש ואני בקושי מספיק להגיע לשיעור האחרון באוניברסיטה, אני שוקל לעשות קורס מזורז ולגמור עם זה לגמריי.
נכנסתי לכיתה לשיעור האחרון כשכול המבטים מופנים אליי, מאז שהפכתי לראש הלהקה כשעיניי השתנו בחזרה לצבעם האדום הטבעי כולם מישום מה נעצו ולטשו בי את מבטיהם...
יותר מבדרך כלל.
לא היה אכפת לי מהשאר כי בשנייה שעיניי קלטו אותה כול היום הארוך שעברתי בטיפול בבעיות הלהקה נשכח כלא היה.
אבל כמו שהחיוך שלה התפרס במהירות על פניה כשהיא ראתה אותי ככה הוא גם ירד.
"איפה מיילו?" היא הייתה במרחק דיי גדול ממני אך שמיעתי הייתה חדה כמו טפריי.
"זה לא היה התור שלך להוציא אותו מהמעון?" מבט תוהה הופיע על פניי וראיתי שהיא מתחילה להתעצבן, הזאבים שמסביבנו התחילו לצחקק בניהם.
"לא זה היה התור שלך!" ההבנה הכתה בי וחיוכי ירד במהירות, לונה כבר מזמן התחילה להתקדם בריצה לכיווני או יותר נכון לכיוון היציאה.
"שיט" קללה נפלטה מפי כשיצאתי והשארתי את קולות הזאבים הצוחקים מאחוריי כולל את ניקו הבוגד שנקרע מצחוק ביחד איתם.
התחלתי לרוץ לפניה, מבין שהיינו צריכים להוציא את מיילו מהמעון עוד מלפניי שעה.