ירח אדום || Red Moon

פרק 32

"איבדתי אותך כבר פעם אחת...אני לא מוכן לאבד אותך שוב!"

נעצרתי לפתע ממה ששמעתי בתדר המוחי, הזיכרונות שלו גם חזרו? אבל איך זה יכול להיות? ניסיתי להבין איך זה ייתכן ואז הבנתי למה אלת הלבנה התכוונה כשהיא אמרה שהכול יסתדר...היא החזירה גם לו את הזיכרונות, בדיוק כמוני.
כנראה שחלמתי כי בשנייה של חוסר תשומת לב לוקה התנפל על טאורן וקרב ענקי התחיל.
כאילו הסתכלתי על סרט אימה מהצד, הפראיים והזאבים מהלהקה שלי שרטו ופצעו אחד את השני, מלא דם היה מפוזר מסביב ובניהם ראיתי גם את קייל, ניקו ואת כול השאר.
איך אלת הלבנה ציפתה ממני לעצור את קרב הדמים הזה!
מחשבה אחת קפצה למוחי, כמובן שכבר מההתחלה ידעתי שזה לא המעשה הכי חכם לעשות אבל ידעתי שזאתי הדרך היחידה לעצור את כולם מלהילחם. היה עליי להפסיק את הקרב משורש הבעיה...
מלוקה וטאורן.
הם נשכו והישתמשו בטפריהם החדים כדי לקרוע את בשר עורם ואני כבר לא יכולתי להיסתכל מהצד יותר. בשנייה שראיתי אותם נפרדים ומתכוננים להתנפל אחד על השני שוב, ללא מחשבה קפצתי בניהם ואם לא האינסטינקטים החדים של האלפות כבר מזמן הייתי הופכת לגופה מדממת על הריצפה.

"אתם תקשיבו לי עכשיו!" קולי הפך לצעקה בתדר הזאבי וכולם נעצרו ממעשיהם, כול הזאבים כאחד כולל טאורן ולוקה.
"תגידי לי את מנסה להרוג את עצמך?!" כמובן שהוא היה הראשון להגיב למעשה האימפולסיבי שעשיתי.
"זאת הייתה הדרך היחידה שתקשיבו לי" ללא כול אכפתיות מצידי הסתובבתי לכיוונו של טאורן ולוקה ניסה לעקוף אותי אך לא נתתי לו.
למה הכול חייב להיות מסובך אצלו?! למה הוא לא יכול פעם אחת לומר שאני צודקת ולעשות מה שאני אומרת?!
"אתם לא מבינים שזה לא יעזור, להילחם אחד בשני לא יפתור כלום!" הפעם הבטתי על שני הזאבים השחורים שהיו בצדדי, אני לא אתן לטעויות העבר לחזור שוב.
"לונה בואי לכאן, אל תכריחי אותי לגרור אותך מהצוואר" הוא לא התיק את עיניו מטאורן והקשר עין שהם שמרו לא תרם למצב או להרגעת הרוחות.
שלחתי לעברו מבט מאיים שיומר לו בוודאות מה העמדה שלי בעיניין הזה.

הזאבים מהלהקה שלי והפראיים נשארו בעמדותיהם, מחכים ליראות לאן המצב יתקדם ומה תיהיה הפקודה שהם יקבלו ממנהיגם.
הייתי אובדת עצות...איך אני אמורה לפתור את זה?!
ידעתי שטאורן וראיו או שאני צריכה לומר לוקה הסתכסכו בגללי אבל לא ידעתי איך לתקן את המצב, איך אני אגיע אליהם?
דברי מהלב אני מאמינה בך, קול נשי קפץ לתוך מוחי וידעתי בדיוק למי הוא היה שייך.
נשמתי נשימה עמוקה למה שהתכוונתי לעשות והתחלתי להתקדם לכיוונו של הזאב השחור של לוקה. ידעתי שאם זה היה יום רגיל לא הייתי מעיזה לעשות את זה אבל המצב דרש ממני לנסות להרגיע אותו וידעתי בדיוק מה לעשות.
"לוקה" ליקקתי את פרוות לחייו וחיכחתי את ראשי בראשו בעדינות, גופו נרפה לאט לאט והרגשת ניצחון התפשטה בתוכי.

"תן לי לטפל בזה...בבקשה" הסתכלתי לתוך עיניו האדומות ומשהו בהם נירגע.
הוא חשב לרגע ואז הינהן בחוסר חשק בראשו.
"בשנייה שאני מרגיש שאת בסכנה אני תוקף" הוא הזהיר ואני הסכמתי לתנאי שלו.
"טאורן" הפעם הסתובבתי לכיוונו של הזאב השחור עם העיניים הכסופות, לא יכולתי להאמין שטאורן ידידי הוותיק נעלם לגמריי, הייתה בי עוד תקווה שאוכל להגיע אליו במילים הנכונות.
"אני יודעת שהטאורן שהכרתי עדיין מסתתר שם איפשהו, אני לא רוצה להאמין שהידיד שלי נעלם לנצח" דיברתי מהלב בדיוק כמו שאלת הלבנה הציעה, דמעות בלתי רצויות ירדו על לחיי ועל פרוותי הלבנה ואני שנאתי שהפכתי לכזאת בכיינית.
"אני כול כך מצטערת שפגעתי בך, שלא שמתי לב ושבגללי היית צריך להגיע למצב הזה" אומנם דיברתי בתדר המוחי אבל קולי רעד וכך גם גופי. זנבי היה מורכן מטה וכך גם מבטי, הוא היה תקוע באדמה מהרגשת האשמה שעברה בי וידעתי שכולם יכולים להריח את זה.
"אבל אתה צריך להבין...אני אוהבת אותו" ליבי דפק בחוזקה מהצהרתי, הסתכלתי לכיוונו של לוקה שעכשיו התבונן בי במבט שלא זיהתי...כאילו הוא לא ציפה לדבריי.

"זאת לא אשמתך" הסטתי את מבטי במהירות מעיזה בפעם הראשונה להביט שוב אל תוך עיניו הכסופות והקרות שלא הכרתי.
"הייתי צריך לומר לך הכול עוד לפניי" התקדמתי באיטיות לכיוונו מצמצמת את המרחב הגדול שהיה בינינו.
"כול הזמן הזה ניסיתי להאשים אותו על שאיבדתי אותך אבל ידעתי מההתחלה שאני האשם האמיתי"
הוא החווה עם ראשו הזאבי לכיוונו של לוקה והערכתי אותו כול כך על כך שבפעם הראשונה בחייו הוא הקשיב לדבריי.
"כול השנים האלה מעולם לא סלחתי לעצמי...זה מעולם לא היה אשמתך" העיניים הכסופות שהסתכלו עליי עכשיו התחילו להתבהר ולהעלם ובמקומם תפס צבע עיניו האפורות בהירות שזכרתי בזיכרונותיי.

ניענעתי את ראשי מצד לצד וכשסוף סוף עמדתי מול פניו הזאביות ראיתי שעיניו מביעות את כול הרגשות שהוא לא הראה.
הנחתי את מצחי על מצחו ועצמתי את עיניי, מבקשת סליחה כמנהגנו בצורה הזאבית.
הוא לא נע ממקומו ועצם גם הוא את עיניו, ידעתי שהטאורן שהכרתי בילדותי עוד היה שם.
הכוחות האפלים הם אלה שהשחירו את ליבו וגרמו לו להיות כזה.
"אני כול כך מצטער לואר" ואז הרגשתי את זה, הרמתי את ראשי להביט בעיניו שעכשיו דמעו בדיוק כמוני, יכולתי להרגיש את לוקה מאחוריי במצב מגונן.
עוד לפניי שהספקתי להגיב אור לבן הגיע מן הירח בדיוק על טאורן, גורם לפרוותו לחזור לקדמותה כפי שזכרתי אותה...אפורה.
הוא סוף כול סוף חזר להיות הזאב שהכרתי בתקופתי כלואר, סוף כול סוף הסיכסוך הזה יגמר וגם אם אני אצטרך למשוך את לוקה וטאורן מהאוזניים הם יפתרו את הבעיות שלהם כמו גדולים ומבלי לגרור עוד זאבים לריב המטופש הזה.

"לוקה" הסתובבתי לכיוונו שוב ובמבטי הרגעתי אותו ללא ידעתו. הוא הבין לבד מה עליו לעשות, כאילו הוא קרא את מחשבותיי הוא התיישב והראה לטאורן שאין בכוונתו להילחם נגדו למרות שידעתי שהוא עשה את זה רק בשבילי.
בכול מקרה הייתי נלחמת בו ומלמדת אותו לקח אם הוא לא היה עושה את זה ואני חושבת שהוא ידע את זה טוב מאוד.
טאורן גם הוא התיישב על האדמה ובעצם הראה שגם הוא לא מתכוון להמשיך להילחם. כול שאר הזאבים הבינו בדיוק מה קורה ונסגו אחורה.
"אני רואה שהצלחת לפתור את העיניין" זאבה בצבע אפור בהיר התקדמה מבין השיחים.
הריח שלה היה משהו שכבר הרחתי בעבר וידעתי את זה. חוץ מיזה עיניה הירוקות היו כול כך מוכרות לי אבל לא הצלחתי להבין מאיפה.
ואז זה הכה בי...הזאבה שעמדה עכשיו מולי היא רופאת הלהקה...אבל היה בה משהו אחר, הדרך שבה הזאבה שלה נראתה, היא הייתה נראת כמו...
"הירה!"

.....
קודם כול אני חייבת לומר שלמרות שאמרתי שאנחנו בפרקי סיום אני בעצמי מתקשה לסיים את הסיפור אז החלטתי לכתוב עוד 2 או 3 פרקים ורק אז הוא יגמר.
מקווה שאהבתם את הפרק...מחכה ללייקים ותגובות ;) :) ;)