PINOCCHIO / פינוקיו

PINOCCHIO-33

"אינעל שורלק ואחותו איזה מראה מרהיב!"

"אתה טמבל, אבל כן, חדר יפה!" קפצתי על המיטה והוא מיד קפץ עלי בהכרזה על מלחמת  נשיכות שבסופה נשבתנו בנשיפות כבדות.

"אתה חלאה, ממש טוב." נאנחתי,
"גם אתה לא רע, גמד."

שתקנו למשך דקה.

"הרקולס מצחיק, אשכרה חשב שאנחנו לא ניהיה ביחד בחדר." הוא ציחקק והניח את ראשו על ביטני שכאבה מלחץ מה.

"גם כשאנחנו לא ביחד אנחנו ביחד."

לא הגבתי לדבר שאמר.

"אתה החבר הכי טוב שלי, הנשמה התאומה והחסרת שכל שלי, הנבלה המצחינה שלי, החלאה הלא מועילה שלי ואני יכול להמשיך ככה לנצח!"

נאנחתי, "אני יודע שאתה יכול."

"סתום שניה אני מדבר," סתמתי,
"זה מפחיד אותי שיום אחד פשוט נתנתק מאחד השני, שכל מה שבנינו יעלם."

הוא לא הסתכל עליי ויכולתי להרגיש שידע על מה דיבר, ידיו הסתבכו באחת השניה וקולו רעד מעט בחשש.

"אתה יודע."

"אני יודע."

"איך?" הפעם הוא כן הסתכל עלי כשראשו עדיין היה מונח על בטני,
"ג'ון סיפר לך?"

"פחח, נראלך שהוא יספר לי?! הוא יודע שהייתי תוקף אותו בשנייה הראשונה. יוןיון סיפר לי כשהייתם במכונית." הוא משך בכתפיו ועלה לכרית לידי בסינון מילים שלא הבנתי.

"אבל אמרת לו לא, נכון?"

"שום דבר לא יהרס אף פעם."

"זה לא מה ששאלתי טאה, אמרת לו לא?"

"אני מבטיח ג'ימין."

נ.מ ג'ונגקוק

"אלה כל התיקים?"

"כן, השארתי את שלהם ליד הדלת."

הינהנתי בהבנה והתיישבתי על קצה המיטה,
ממלא את המחשבות בדאגות שלא היו שווא ומתפלל לקול מנחם מצד חברי.

"יש עשן."

"מאיפה?" חיפשתי סביבי וזכיתי לגילגול עיניים,
"מהמוח שלך קוק, מה הסיפור?"

"אני חושב שקבעתי בשביל טאהיונג לעבור לגור איתי מבלי לתת לו לענות." כיסיתי את פני ביאוש כשהזיכרון מהדרך בה קטעתי אותו מלענות רק מהפחד שיסרב לי.

"אוקי אז מה הבעיה? דבר איתו ותקן את המצב." הוא הגיב בפשטות אבל אני נידנדתי לשלילה,

"אני לא יכול לעשות את זה."

"למה?"

"כי הוא בטוח יסרב."

יונגי הסתכל עלי במין מבט שאומנם היה נראה אדיש אך ידעתי שהבין את מה שעבר עלי,
הוא הבין את החשש החוזר הזה של מקום שני.
כשיוצאים עם אנשים כמו טאהיונג וג'ימין צריך לקחת בחשבון שלנצח המקום הראשון תפוס על ידי החבר המכיל והכי טוב.

אם טאהיונג יצטרך לבחור- הוא יבחר בג'ימין.

ולעולם לא לקחתי את זה כבעיה, אהבתי את המחשבה שלבייבי שלי תמיד היה מישהו שהגן עליו והיה איתו אך עם הימים התחלתי להיות חמדני למקום הזה, רציתי להיות המקום הזה.

"אתם גרים ליד אחד השני, זה לא כזה משנה קוק." הוא הציע ואני הרמתי את ראשי,

"אני מניח שאתה צודק..." מזל שאני לא פינוקיו.

את החצי שעה אחרי זה העברנו במין שיח חסר משמעות עד שנכנס למקלחת והשאיר אותי להתכתב עם בן זוגי, בערך.

בייביפינוקיו👃⁦♥️⁩:
יא פלוץ מהתחת.

קוקיקוק שליי😍:
טאה?

נשענתי על אחת הכריות בציפיה לתשובה שלו.

בייביפינוקיו👃⁦♥️⁩:
למה אתה מעליב אותי? זה אני הרקולס

ואז הבנתי משהו שצץ בראשי, אני ויונגי היינו ממורמרים גדולים לעומת טאהיונג וג'ימין שהיו... משוגעים שמחים.

בייביפינוקיו👃⁦❤️⁩:
מההה?? אתה מסנן אותי?? את פאקינג ג'ימין המלך?! יש לך אומץ ילד.

קוקיקוק שליי😍:
יונגי סיפר לך, אה?

בייביפינוקיו👃⁦❤️⁩:
חשף אותך יא בן של זונה.

הסתכלתי לעבר הדלת של המקלחת וחזרתי לצ'אט באנחה,

קוקיקוק שליי😍:
אני מבקש סליחה ג'ימין.

כתבתי מבלי לעקוץ והוי הכחול הופיע תוך שניות ספורות אך לא קיבלתי הודעה חזרה,
עזבתי את הטלפון בצד, מקווה שהחופשה לא נהרסה בגלל התזמון הגרוע שלי להיות דפוק.

"הרקולס תפתח!"

אוי לא, אני הולך להיות נבלה.

"כן גמד?" פתחתי והוא נכנס לחדר בדחיפה קטנה, נזרק על המיטה ונועץ בי במבט חד.

"מה כתבת לי?"

"מה כתבתי לך?"

"כתבת לי 'סליחה ג'ימין', אתה יענתו רציני?" התיישבתי לידו והינהנתי,
"זה לא היה בסדר שלא שאלתי אותך קודם."

"תיהיה בטוח בזה. אני וטאהיונג לא מדברים עכשיו." ג'ימין אמר ונשכב על המיטה,

"רבנו והוא התעצבן. הוא נסע הביתה אבל שכח את הטלפון שלו פה." הוא נאנח בדרמתיות וליבי דפק בלחץ מטורף,

"גרמת לריב האמיתי שלנו אחרי שנים, ג'ון."

-

זה לא הפרק האחרון, אני אתחיל לעבוד על הפרק הבא ו-*האחרון* רק אם נגיע למטרה
(מחילה, אני סקרנית לדעת אם יש לי עוד קריאות לספר הזה, מובן אם לא)

המטרה: 35 תגובות ו20 הצבעות

האמת שחשבתי שזה יהיה הפרק האחרון אבל העלילה התקדמה ורעיון קטן נוסף לי אז אני מניחה שזה הוא הפרק אחד לפני האחרון שלנו.
ממש מצטערת על הבילבול!
אני כיתה י'א וכל עיניין הקורונה ממש קשה לי אשמח להבנה⁦❤️⁩