PINOCCHIO / פינוקיו

PINOCCHIO-six

נ.מ טאהיונג

"הביתה!" הרמתי ידיים כשג'ונגקוק נזכר ששכח עוד משהו וגרר אותי יחד איתו בטענה שאני עלול לברוח לג'ימין ולהכות אותו.

"אל תדאג, זה הדבר האחרון."

"אה באמת?!" הוא ציחקק מהדרמתיות שלי והרים חבילה של אורז,
"זה מה שאמרת גם בפעם הקודמת, ובפעם שלפני כן!" נאנחתי והתיישבתי ברצפת החנות.

"אל תדאג הפעם באמת סיימתי, רוצה שנחכה להם בקופה?" הוא שאל והושיט יד כדי להקים אותי אבל אני משכתי אותו לשבת לידי, נושם בכבדות אחרי שהברך שלו נחתה על איזור איברי.

אבל הוא לא שם לב לכך.

"לא, אני אשלח לג'ימין הודעה איפה אנחנו, אין לי כוח ללכת עוד." עניתי ושלחתי את ההודעה, מחליט להשעין את הראש על הכתף שלו למרות שכמה שעות קודם הכרזתי עד כמה אני שונא אותו.

"אה? אממ," הוא נרתע וזז באי נוחות-
"לקום? נוח לך?" שאלתי מבלי לזוז והוא חשב עם עצמו לפני שאישר; "זה בסדר."

"אנשים מסתכלים עלינו מוזר." הוא התחיל,
"אתה חושב שאולי זה בגלל שאנחנו יושבים על הריצפה בסופר?" הוא המשיך ואני הרמתי את הראש בכבדות ממנו.

"אז זה כן מפריע לך."

"לא זה לא." הוא החזיר את ראשי אליו וטפח על גבי, "אני פשוט מנסה להבין למה לא אכפת לך ממה שהם חושבים."

"מי הם בכלל? סך הכל בני אדם." עניתי ועצמתי את עיניי, חיכיתי שאשהק מחשש שהתשובה לא כנה אך זה לא קרה ואני שמחתי.

"כל הכבוד, פינוקיו."

"אתה פינוקיו." ניסיתי להחזיר לו רק שהפעם שיהקתי, "בסדר! אתה לא פינוקיו, אני פינוקיו."

"לא, שכחת? אתה כנראה 'תכירו'."

"החרא הגיע," שמעתי את הקול של הגמד מעלי ולא התאמצתי להסתכל על הנעל הזה אפילו לא לשניה.

"מה יש לך יא פדחן?" ג'ימין בעט בי אבל לא הגבתי לו, "למה אתה יושב כמו נבלה על הרצפה?" הוא המשיך לבעוט בי עד שתפסתי ברגלו והפלתי אותו.

"מה החלטת לרדת אל העם סוף-סוף?!"
עליתי מעליו והתחלתי להחטיף לו, מנצל את זה שהמוח של דירה 12 לא קלט עדיין מה נסגר.

"אה! תפסיק לנשוך אותי יא חרא בתחת!"
ג'ימין נאבק בי והתחלנו להתגלגל על הרצפה,
כל אחד מנסה להזיק לשני במידה מסויימת.

"שאני אומר לך לרדת מהעגלה- אתה יורד מהעגלה!" ישבתי עליו ותפסתי את ידיו, מחטיף לו איתן.

"זה אונס! אני לא מכיר את האיש הזה והוא אונס אותי!" ג'ימין צעק ואנשים המשיכו לעבור אותנו אחרי הסבר קצר של יונגי שאנחנו בעצם החברים הכי טובים וזה בשגרה המזדיינת שלנו.