Forever - Ziam Mayne

פרק 1

תמיד הייתי סתם עוד אחד. שהייתי ילד לא ידעתי מה זה בית, ידעתי רק מה זה בית חולים, וזה היה הבית שלי. חייתי עם כליה אחת שבע שנים רצופות. שסוף סוף בגיל 8 השתחררתי מהבית חולים לאחר שאף פעם לא יצאתי ממנו, הייתי מאושר. חשבתי שסוף סוף עומדים להיות לי חברים, חשבתי שסוף סוף אני אהיה ילד נורמלי. אבל לאלוהים היו תוכניות אחרות בשבילי. סבלתי מבריונות כל הילדות שלי עד גיל 16. הייתי צריך ללמוד בגיל 12 איגרוף, וזה היה בשביל להגן על עצמי מפני ביריונים. חגגתי יום הולדת 16 ואף אחד לא בא. עד שהגעתי לאקס פקטור. בפעם השנייה, אתם מבינים? הלכתי לאקס פקטור בגיל 14, אבל שלחו אותי חזרה הביתה בטענה שאני צעיר מדי. בגיל 16 חזרתי כדי להוכיח שאני כן שווה את זה. נשארנו 24 בנבחרת. כבר יכולתי להריח את הגמר ואת הסוף. את הזכיה שלי. אבל העיפו אותי. הייתי שבור, בכיתי, שנאתי את הקיום שלי, שום דבר טוב לא יכול לקרות לי, ככה חשבתי. עד שקראו בשמותינו - זאין מאליק, ליאם פיין, נייל הורן, לואי טומלינסון, והארי סטיילס. לא הבנתי מה קורה, הרי עשו לנו כבר את הריאיון של ׳איך אתם מרגישים אחרי שהעיפו אתכם?׳. ואז בפעם הראשונה בחיים שלי, קרה לי משהו טוב. אולי הכי טוב בחיים שלי. ״מהיום, אתם להקה״ סיימון, השופט אמר. הוא החליט לקחת את חמשתנו ולהפוך אותנו ללהקה. למזלנו, התחברנו תוך שניות, נהיינו חברים טובים, אהבנו אחד את השני. הפכנו להיות להקת ׳וואן דיירקשן׳. הגענו לגמר. הפסדנו. לא ויתרנו. הפכנו ללהקה הכי טובה בעולם. הגשמתי את החלום שלי. הם הגשימו את החלום שלהם.
אהבתי כל אחד מהם, הם הפכו לחברים הכי טובים שלי, הם הפכו לאחים שלי. אבל רק אחד מהם גרם לי להשתגע בכל פעם שהסתכלתי לו בעיניים, רק אחד גרם לי לחייך כמו שאף אחד לא גרם לי לחייך אף פעם. רק אחד מהם גרם לי להתאהב בפעם הראשונה בחיים שלי. אבל זה בחיים לא יעבוד, לעזאזל, אני רוצה אותו, אבל אני מודה לזה שזה בלתי אפשרי.
בחיים לא חשבתי על עצמי כהומו, אני לא הומופוב, אני הכי תומך שיש בקהילה הגאה, אבל אף פעם לא חשבתי שאני אהיה חלק ממנה, עד שהכרתי אותו.
עד שהכרתי את זאין מאליק.