PINOCCHIO / פינוקיו

PINOCCHIO- 29

-"מה הם עושים?" שינה נושא.

"רבים, ג'ימין קצת עצבני על טאהיונג בגלל שדחף אותו על קקטוס." טוב, זו דרך שלא מספרים מה קרה,

-"הוא מה?! ג'ימין בסדר?"

'הפנו אותו לבית חולים לעשות ניתוח." זה רע.

כשאדם מולך ואתה משקר לו, הוא יכול בסופו של דבר לראות שצחקת ולהרגע,
אבל לא כשאתה משקר דרך הטלפון.

-"מה מה מה מה?!"

"כן נו, הקוצים חדרו עמוק מידי." בדיעבד? אני מצטער שהבנתי את זה מאוחר יותר כיוון שתוך שניה השיחה נותקה ויונגי היה בדרכו לעבר הבית חולים היחידי באזור.

לא מודיע לי בכלל שנסע לשם.

"טוב אני מקווה שסיימתם לריב כי-" הגעתי לסלון בציפיה לראות את השניים גוססים,

"שקט הרקולס, אתה מפריע ברגע אינטימי."

"מצטער מצטער," התנצלתי בלחש,
"אבל מה בעצם אתם-" ג'ימין הרים אלי מבט רצחני לכן רק שתקתי והתקרבתי מעט לראות את מה שהם עשו.

"תסבירו לי."

"מצאנו אודם של איזה סטוצית שלך ואגב אני סולח. בכל מקרה!-"

"טאהטאה אל תזוז אני יוצא מהקווים!"

"אתה פאקינג צובע לו את הפנים עם אודם!" צרחתי בחצי צחוק וחצי אמת,
"קוראים לזה סומק טבעי, הרקולס."

"מה באודם על הפנים נראה לך טבעי?"

"זה סומק טבעי, הרקולס."

"זה אודם על הפנים." נאנחתי, מתלבט אם ללכת ולהתחנן בפני השכן הקשיש לחזור,

"סתום ת'פה אני במחזור!"

נ.מ יונגי.

"מהר! פארק ג'ימין, איפה?"

"רק רגע..."

"תמהרי בבקשה." הייתי לחוץ והייתי מפוחד. ניתוח מוזר ביד לא בדיוק מהווה סכנה לחיים אך פחדתי מהכאב שהוא בטח חווה.

"איך אמרת שקוראים לו? הוא מטופל?"

"פארק ג'ימין וכן." הפעם נשמתי עמוק יותר, מסדר את המילים בראשי ומתחיל להכניס את האדישות וההגיון חזרה לראשי.

לאחר תיקתוקים על המקלדת המזכירה הרימה את ראשה אלי באיטיות מייסרת,
"מצאת את החדר?"

"אין פה פארק ג'ימין, אדוני."

"את בטוחה? תנסי לחפש 'ג'ימין המלך', או 'ג'ימין הנבלה' זה תלוי אם חבר שלו שמר אותו." היא הקשיבה לדברי בהיסוס מפוקפק אך חזרה אלי וביטלה שוב.

"אין?"

"אין אדוני, מצטערת."

נאנחתי בדאגה והוצאתי את הטלפון החסר סוללה, מתקשר במהירות לג'ונגקוק.

-"כן כן כן, כאן ג'ימין מדבר!"
-'תפסיק עם זה!'

"ג'ימין?! אלוהים אתה בסדר? איך היד?!" דאגתי לו, באמת דאגתי לו. במשך כל חיי הייתי אדיש לכל מצב אך מאז הילד הזה- כל מה שעשיתי זה להיות חלש עבורו.

-"יון יון! ונראלי התבלבלת בחלאה, טאהיונג הוא זה ששבר את היד." הוא אמר,

"מה? לא, שמעתי שנפצעת ואני מחפש אותך."

-"זה הייתי אני יונגי, אני הפצוע." שמעתי את הקול העבה של השכן השני ושיפשפתי את עיני בעייפות כבדה.

"ג'ונגקוק אמר לי שאתם בבית חולים כי ג'ימין נפצע מהקטטוס." הסברתי וחזרתי למכונית,
"הוא בסדר?"

-"אני ג'ימין המלך, אני תמיד בסדר!"

"אז אתה לא בבית חולים נסיך?"

-"נאבר אבר!" (בחיים לא.)

"תגידו לג'ונגקוק שהוא מת היום." ניתקתי את השיחה בכעס, לגמרי מתכוון להריץ בראשי את כל התוכניות לרצח ג'ון הזה ולאחר מכן ללכת לירוק לו בקבר מתוך דאגה מבוזבזת.

אבל בסוף נכנסתי למכונית וצחקתי,

במשך שעה.

-

פרק הבא- פרק אחרון לכן ארשה לעצמי לעשות משהו מבלי להרגיש הרבה אשמה,

מטרה לפרק האחרון:

50 הצבעות ו-50 תגובות.

מחילה⁦❤️⁩

נ.ב

החלק עם האודם נלקח ממשהו שקרה לדבורית בשבת dvlekwo והיא בטח תהרוג אותי,
ואולי היא עדיין אדומה⁦❤️⁩ (😂)
אני אוהבת אותךךך⁦❤️⁩⁦❤️⁩⁦❤️⁩