PINOCCHIO / פינוקיו

PINOCCHIO- five

"זה בסדר, אני אסחב אותו." יונגי נידב את עצמו אבל אני לא הייתי מוכן לזה.

נ.מ ג'ונגקוק

"לא!" פינוקיו התעצבן יותר ואז פנה לחבר שלו שוב, "מה אתה לא מבין בלצאת!" הוא ניסה לתפוס אותו שוב אבל משכתי אותו חזרה לאחור.

מצידי שיערפו לאחד השני את הראש, אבל לא עכשיו.

"אני וטאהיונג נלך להביא מצרכים חלבים, היונג קח את ג'ימין לבשר שישים בעגלה את מה שחסר לטאהיונג." פניתי ליונגי והוא הינהן, לא מתכוון לשאול בכלל מאיפה הבאתי את הדפוקים האלה.

"לא! אני לא-" סתמתי לדירה 13 את הפה וגררתי אותו יחד איתי,
"אם תיהיה ילד טוב, אקנה לך שוקו." הבטחתי והוא גילגל עיניים ועצר אותי יחד איתו.

"א. אני לא אוהב שוקו.
ב. מה נסגר ג'ונגקוק? למה אתה מתנהג כמו בן אדם?" הוא שילב את ידיו בניסיון להראות מאיים יותר ואני גיחכתי מהשאלה,

"על מה אתה מדבר?"

"אתה לא מתנהג כמו בן זונה." הוא הרים גבה ושיחרר את ידיו ביאוש לא ברור.

"הארנק שלי אצל חבר שלך, אין לי הרבה ברירות. ודבר שני אין לי שום דבר נגדך, אתה החלטת לכעוס." אמרתי אבל ידעתי ששיקרתי, המעבר שלו לידי היה הדבר הכי מעניין ומעצבן שקרה לי בשנתיים האחרונות.

"אתה זה שדיבר אלי כמו אל חרא."
אמת, הוא צודק.

"הו מתוק, להגיד סליחה?" שאלתי בציניות והוא הינהן בקשיחות, לא בטוח שומע את הסרקסטיות* בקולי.

"אם תבקש סליחה אני אהיה שכן נחמד." הוא הוסיף ואני מיהרתי לברר,
"שזה אומר שלא תכנס לי לבית מתי שאתה רוצה ותיקח לי שתיה כדי להתחמק משיחות עם מבוגרים?"

הוא גירד בראשו וצחק,  "לא מבטיח כלום."

"סליחה, פינוקיו."

נ.מ יונגי

"הוו הוו! אני רוצה גם את זה!" הילד המוזר סימן לי לקחת אותו לאיזור הממתקים, ממשיך למלא את העגלה בדברים שלא היו בשר.

"אלוהים ג'ימין, אנחנו צריכים להביא בשר." משכתי אותו משם, לא מתייחס לאנשים שתקעו בנו מבט שופט,
"אבל אבל," השתקתי אותו, לפחות זה מה שניסיתי לעשות.

"שקט."

"אתה שקט."

"ששש."

"אתה ששש!"

"סתום ת'פה לשניה!" פחות משעה אני מכיר אותו וכבר הערכה שלי כלפי טאהיונג ששרד אותו עלתה.

"אתה סתום ת'פה לשניה!"

"ג'ימין, אני מנסה לחשב את המחירים." נשענתי על העגלה תוך כדי שבחנתי את המוצרים,

שהוא אגב, החליט לקחת לי מהידיים.

"ג'ימין!"

"מי קורא לי בשמי?"

"ג'ימין!"

"זה שם עולמי!'

"נו!" גנחתי בעצבים כשהוא לא הפסיק לשיר את משחק הילדות. והוא, חוזר לדמות העצבנית שלו.
"אתה אמור להגיד לי שרוצים אותי בטלפון! יא הורס מסיבות, לא חבר שלך יותר."

"אני לא מכיר אותך." נאנחתי וקברתי את פני עמוק בידיים, מתפלל שטאהיונג יחזור ויתמודד איתו.

"אז תכיר!" הוא קם פתאום ויצא מהעגלה, מושיט לי את ידו כדי שאעזור לו.
"אני פארק ג'ימין, בן 21 ואממ..." הוא חיפש מה להוסיף, "אני בן."

"בטוח? לפי הנעליים חשבתי שאתה בת." התאפקתי לא לעקוץ אבל זה נפלט,
"ג'ונגקוק נתן לי אותם, הוא זרק לי את הנעליים מהחלון בנסיעה." הוא סיפר ונשאר מחוייך.

"אופייני לו. אני מין יונגי בן 23 ו...גם אני בן." לחצתי את ידו שהייתה קטנה משלי בכמה מידות טובות, חמוד.

"אוקי אז עכשיו שאתה מכיר אותי ואנחנו חברים," קטעתי אותו,
"לא אמרתי את זה אבל אוקי."
"אני החלטתי, אני מחליט הכל." הוא ניפנף אותי והמשיך,

"אז אחרי שהפכנו לחברים- אני מפסיק להיות חבר שלך כי הרסת את השיר." ובמילים אלו הוא חזר לעגלה, יושב עם גב אליי ומחכה שאסחוב אותו.

"טאהיונג!" הוא צעק פתאום כשקלט את טאהיונג והזיז את העגלה כסימן בשבילי לסחוב אותו לעבר החבר הקצת יותר נורמלי שלו,

"נו פדלאה, סחוב אותי!" הוא צעק אליי ואני נקבתי בו מבט אדיש, "מה יצא לי מי זה?"

"הוו שיט, סחיטה! אממ, אני אהיה חבר שלך שוב." הוא חייך בהתחנפות ואני נטשתי את העגלה כשהוא עוד בפנים.

"לא לא רגע!" עצרתי,

"אני אקנה לך ממתק על חשבון טאהיונג?" המשכתי ללכת,
"לא! טוב טוב, אני אעשה איתך קניות בלי בעיות." חייכתי וחזרתי אליו, מתעלם מהתלונות שלו ולוקח אותו לאיזור הבשר.

"נקנה קצת בשר ואז נלך אל טאהיונג." קבעתי והוא הינהן בהסכמה,
"יש לי עוד תנאי." הוא הודיע ודרש שאקשיב לו ואתן את תשומת ליבי.

"אני רוצה גלידה על חשבונך."

"מאשר,"

"ואני גם רוצה סוכריה על מקל."

"אוקי, אתה רוצה עוד משהו, מלך?"

"כן,  את המספר שלך."

-
*סַרְקַזְם הוא סגנון דיבור המתאפיין בעוקצנות חבויה. 

אני יודעת שהפרק הזה פחות טוב :/
מצטערת, אני אפצה על זה⁦❤️⁩

והגענו לפרק חמישי לכן מעכשיו אעלה פרקים יותר בנחת, אנסה יום כן יום לא ואני מקווה שזה בסדר מצידכם💕

ודבר אחרון, וואטפד עושה לי לפעמים שטויות לכן אם תתקלו בבעיה בסיפורים שלי אשמח שתודיעו לי

תודה אהובים;)