סיפור בפולין

Part 1

אמרו לי לרוץ .אז אני רצה.
מעולם לא רצתי מהר כלכך, רחוק כלכך.
לבד כל כך.
עברו בוודאי כמה שעות מאז שראיתי את פניו של החייל ההוא.
אבל הייתי חייבת לעשות את זה, אני לא יכולה לתאר לעצמי עוד כמה אנשים חפים מפשע הוא הרג על שטות כזאת כמו שאני עשיתי.
אבל עשיתי טעות שלעולם לא אוכל לקבל עליה מחילה. לא, להרוג את החייל לא הייתה הטעות שלי, אילו רק.. אני מניחה שזה כבר לא משנה עכשיו.
כרגע כל מה שאני יכולה להרגיש זה עייפות, במלא מובן המילה.
אור הירח חודר דרך סבך העצים מעליי. מה השעה עכשיו? שבע, שמונה בערב? בלילה? הכול כבר מבולבל אצלי בראש.
אני מטפסת על העץ הראשון שאני רואה ויושבת על ענף אחד שנראה לי יציב. העלים על הענפים שמתחתיי מסתירים לי את הדרך שממנה באתי. יופי, קטן הסיכוי שיימצאו אותי.
אני אצליח לישון בכלל?
אני אצליח לישון שוב אי פעם? אני נערה יהודייה באמצע מדינה מלאת אנשים שלא יהססו להרוג אותי אם יתחשק להם. אין את מאטקה(אימא) אין את אויג'סיס(אבא) ואין את ריין.
אין את ריין. אני כבר לא יכולה להיות ריין הארית שהעמדתי פנים שאני בשנתיים האחרונות. איך חרדה והקלה יכולים להתקיים יחדיו בראשי כרגע?
כל כך הרבה דברים שאני צריכה לסדר בחיי עכשיו. לקרוא לעצמי שרה שוב? ולאן ללכת מכאן?
אם יתפסו אותי? ואיפה אני אמצא אוכל ומים נקיים?
ובעיקר איך בתוך כל הבלגן שהובלתי את חיי אליו , אני מוצאת שלווה ונרדמת?
בוקר.
אני על האדמה.
נפלתי? לא, לא כואב לי כלום.
חוץ מהידיים . אני קשורה?
אני פותחת את העיניים.
לא. רק לא זה . רק לא אתה.